יום אחד זה עובר?

ענבל מ

New member
יום אחד זה עובר?

תקציר הפרקים הקודמים:
הריון תאומות אחרי IVF. לפני שבועיים גילינו ב- US שגרתי שלאחת אין דופק. לא צריכה לעבור שום פרוצדורה, היא קטנה וצופים שהשארית תצא בזמן הלידה.

כרגע בשבוע 25. לפני כמה ימים היה ה- US הראשון מאז ה- US ההוא. סקירה מאוחרת (די מאוחרת, בגלל אילוצים לא קשורים), במקום אחר. האיש ואני דברנו על כמה משונה זה להגיע כל כך חרדים לבדיקה שאמורה להיות מהנה וכיפית ולראות את העוברית המתפתחת וכו' וכו'. אני נרגעת בו זמנית כי מרגישה תנועות כל הזמן. היא זזה יפה. אני יודעת שהיא תגדל להיות ילדה אמפתית וזה מסב לי נחת.

אני מתיישבת על הכסא ומתכוננת. הדמעות כבר ניקוות בעיניים, נזכרת איך לא חשדנו בכלום והדמעות ממשיכות וממשיכות. גם עכשיו כשאני נזכרת, בשתי הבדיקות. האיש מחבק אותי ואומר שהכל יהיה בסדר. מספר לרופא בלקוניות מה קרה. גם הרופא מופתע אבל אומר ביובש שזה אחד הסיכונים בהריון מרובה עוברים ושזה קורה כל הזמן. אני משננת לעצמי בראש שמשהו אצלה לא היה בסדר, אחרת הלב לא היה מפסיק לפעום.
מתחילים בבדיקה, אני מעורפלת שוב ולא מצליחה להבין אם הריצודים על המסך הם דופק. הם כן. הרופא והאיש מסבירים לי כמו לילדה מטומטמת ואני שמחה שלפחות הפעם אני מרגישה קצת בעניינים. סקירת המערכות תקינה, הרופא חוזר ואומר "הכל בסדר, הכל בסדר" ואני כבר מתייפחת לגמרי.
מתחילת ההריון רק אומרים לי כל הזמן שהכל בסדר והכל ממש לא בסדר!!!!! כל הבדיקות תקינות והכל לא בסדר!!!!

לכמה ימים עד הסקירה חשבתי שהכל בסדר ופתאום הפצע הזה נפער מחדש ואני כל כך מפחדת לחטט בו. השבעתי את האיש שיגיע איתי לכל הבדיקות, בכל מחיר. לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד.

אתמול חשבתי שהיה יכול להיות מנחם לראות את הקטנה ברחם אבל היא לא שיתפה פעולה ויצא שאין אף לא תמונה אחת מהסקירה. בעצם הכי מנחם שהכל בסדר. לא התבאסנו יותר מדי על היעדר התמונות, רק עכשיו פתאום יש בי איזה מקום שרוצה להשוויץ או לראות את פניה או להבין מי נמצאת שם, מי הפייטרית שנשארה אפילו שאחותה נעלמה לה פתאום ופינתה לה מקום.
(מזל שבהריון בסיכון יש US תכוף יחסית, אולי בשבוע הבא יהיו תמונות....)

מסרבת להתעודד הבוקר. פתאום נחתה עליי כזו עננה, אני איבדתי ילדה. אני איבדתי ילדה. אני איבדתי ילדה וברור שארגיש רע, וברור שזה ישפיע על כל החיים שלי ועל ההריונות הבאים ועל הכל בעצם. מה עושים בהריון הבא? מכריחים את האיש להגיע איתי שוב לכל הבדיקות מחשש שיקרה משהו ואצטרך להיות לבד?
איך ממשיכים מכאן?
 
שמחה מהולה בעצב

כפי שכתבתי לך כאן, משתתפת בצערכם. משערת שהעוברה שאיבדתם תמיד תהיה בלב שלך, בייחוד משום שבחייך תהיה מראה שתשקף את האין שלה.
לגבי ההריון הבא - כל דבר בעיתו. יכול להיות שתרגישי שאת מוכרחה שיבוא איתך, ויכול להיות שתרגישי שאת מסוגלת לבד. מאחלת לך שתעברי בשלום את ההריון הזה, תהני מהתינוקת במועד, והעתיד בעתיד.
 

ענבל מ

New member
תודה, את צודקת

הבוקר מנסה לחשוב חיובי ולהתעודד מהתנועות שמרגישה.
 

שושי291

New member
קבלי חיבוק

אני יודעת כמה זה קשה, כי עברתי בדיוק אותו דבר. גם אצלי אחד התאומים הפסיק להתפתח. בבדיקה שגיליתי זאת הייתי לבד וישר נאטמתי, לא יכולתי לשמוע שום מילה שאמר הרופא. גם בהריון קודם לכן, כשגיליתי שהעובר שלי הפסיק להתפתח ונדם, הייתי לבדי. אחרי הבדיקה שהראתה שאחד התאומים לא מתפתח, בעלי ליווה אותי לכל בדיקה שגרתית אצל הרופא. כל כך פחדתי מהבדיקה, מזה שהרופא שוב יגמגם, שוב לא ימצא דופק או יגלה איזה ממצא. רק לאחרונה (בשבוע 31 ברוך השם) התחלתי להשתחרר מזה. לומר לך שאני לא כואבת את זה שהיום יכלו להיות לי שני עוברים שובבים בבטן, אני לגמרי כואבת. כמו שכואב לי על האובדן הקודם, כי בפברואר הייתי כבר צריכה ללדת את העובר הזה. אני מרכזת את מירב האנרגיה שלי בעובר המתוק שגדל לי בבטן. כי הוא זקוק לי כרגע יותר מכל דבר אחר. גם הדרך שלו לא היתה פשוטה ומהלך ההריון הנוכחי היה רצוף בדיקות וייעוצים גנטיים בעקבות ממצא שהתגלה באחת הסקירות... אני מודה, מהרגע שגילינו על הממצא כל מה שחשוב לי זה הוא והשתדלתי להדחיק את אובדן התאום. לפני כמה ימים דיברתי עם בעלי והזכרתי לו שהייתי יכולה להיות עכשיו עם שני שובבים בבטן, ושוב נעצבתי. שולחת לך חיבוק גדול. מאחלת לך שהמשך ההריון יעבור בנחת עם העוברית המתוקה!
 

ענבל מ

New member
תודה רבה

את צודקת, אני צריכה להתרכז בזו שנשארה ומתפתחת יפה.
 
אני איבדתי ילדה וברור שזה ישפיע על כל החיים שלי ועל הכל בעצם

ענבל היקרה,
אני מבינה שזה הריון ראשון שלך אחרי טיפולים. קודם כל קבלי חיבוק גדול על האובדן שלך.
קשה לאבד עוברית (עוברית ולא ילדה, ממליצה לך לקרוא לה ככה, ילד הוא משהו אחר לגמרי). קשה מאד.
אובדן במהותו הוא רגש טוטאלי - הכותרת שהעתקתי מתוך דברייך משקפת את הטוטאליות של האובדן כפי שאת חווה אותה.

במקרים 'רגילים' של אובדן, עם אובדן העובר אובד ההריון כולו - ולאחר שהפרוצדורה הפיזית מסתיימת יש מקום לעבד את כל הרגשות הקשים שצפים. במקרה שלך איבדת עוברית אבל לא איבדת את ההריון כולו. הסיטואציה הזו מאד מורכבת כי מצד אחד יש לך שם אחת, פייטרית מתוקה וחיונית, שתהפוך אותך לאמא, מצד שני, יש לך שם עוד אחת, קטנטונת שלא תזכה להגיע לעולם.
הטוטאליות של האבל מאפילה על שמחת ההריון, וכמובן - מגבירה מאד את החששות והפחדים במהלך שאר ההריון. אני מעריכה (אם כי מעולם לא עמדתי בסיטואציה כזו) שמתלווים למהומת הרגשות גם מידה של רגשי אשמה על חוסר השמחה בזו שקיימת וישנה.

בואי וארגיע אותך -ואת צריכה לדעת לגביי שאני מ-א-ד מאמינה בלתת לאבל את המקום שלו - הכאב לא יישאר אותו כאב. האובדן הזה - קשה ומכאיב ונורא לעיכול - לא יצבע את שארית חייך. את תתאבלי ואת תקומי מהאבל שלך. את תתני לו את המקום ואת תמשיכי הלאה. יש עוד דברים בחיים שלך חוץ מהעוברית שלא שרדה - אהבה, אמהות בדרך, חברות, עבודה, תחביבים, תחומי עניין ומליון תוכניות לעתיד. החיים שלך לא באמת נגמרים כאן ועכשיו. החיים שלה כן, אבל שלך לא. קשה לעכל את זה, ובוודאי שאי אפשר להפנים את זה במועד כל כך סמוך לאובדן, אבל החיים ממשיכים - והחיים יותר חזקים מהאבל.

עם הזמן את תיווכחי בעצמך שאני כותבת לך את האמת. אני חלילה לא כותבת לך את הדברים האלה כי אני רוצה לשכנע אותך לא להתאבל (ממש ממש לא) או להדחיק (גם לא), אלא רק כדי שתדעי שהבור עכשיו שחור מאד, ושעם הזמן הנפח שהאובדן יתפוס בתוך ההווה שלך יקטן. אני נותנת לך את מילתי. ויש נשים נוספות שחוו אובדנים ויסכימו איתי.
תמיד תזכרי אותה, לא תחשבי פתאום שהתחלת את ההריון הזה כהריון יחיד, אבל היא תקבל מימדים של זכרון, לא של רגש חי פועם ומכאיב עד אין קץ. לא כל חייך תחיי בתוך העננה.
אבל עכשיו - אם העננה היא מה שנכון לך - תחיי בתוכה. אפשר ראוי וצריך להתאבל ולתת לכל הרגשות מקום.
שולחת לך חיבוק על הימים הקשים, ומזמינה אותך לאובדן הריון אם תרגישי שנכון לך.
 

ענבל מ

New member
אני יודעת שאת צודקת

כתבת כל כך יפה ותיארת די במדויק את תחושותיי.
&nbsp
אני גם יודעת שהזמן יקהה את התחושות הקשות ובסוף הבור יהיה קטן יותר. אבל כשכן נופלת עליי העננה הזו זה באמת טוטאלי מאד וממש קשה לי להשתחרר מזה. הלכתי לעבודה עצובה מאד, השתדלתי לשכוח וכשנכנסתי שוב הביתה התעסקתי בדברים משמחים יחסית כדי לא ליפול לשם שוב. לפעמים זה עוזר... עם הזמן זה בטח יהיה קל יותר...
&nbsp
מקבלת גם את המלצתך לקרוא לה עוברית ולא ילדה. זה שינוי סמנטי שהוא רק לכאורה סמנטי ובטח יקל על ההתמודדות.
&nbsp
ודבר אחרון: מתפללת בשבילך שהדופק הגבולי של עוברך יתחזק ושההריון יסתיים בידיים מלאות

תודה על כל המילים שלך.
 
מסכימה עם איןאריותכאלה

נתחיל בעובדה. אחד מכל 8 הריונות מתחיל כהריון של תאומים.
ברוב המקרים כשעובר נספג, זה קורה בשלב שעוד לא יודעים אפילו שיש שניים.
מכירה כמה מקרים של חברות שלי שבאו לראשונה לבדיקה וראו עובר אחד חי ואחד לא.
גוף האישה לא באמת מיועד מלכתחילה להחזיק הריון של תאומים. והמון פעמים הטבע בוחר את העובר החזק יותר מבחינה גנטית.
אני לא נכנסת לנעליים שלך, כי כל אחת פה חוותה אובדנים שונים בשלבים שונים. אני רק דוחקת בך להתרכז בעוברית הבריאה והחיה.
יש מקום לאובדן על השנייה. וזה עצוב מאוד.
ובואי אני אגלה לך משהו, בתור אחת שאיבדה שני הריונות בשלבים קצת מתקדמים, כן, זה עובר. הלב תמיד זוכר וזה צובט. אבל זה לא אותו דבר.
חיבןוק
&nbsp
 

ענבל מ

New member
תודה!

במקרה שלנו הוחזרו שני עוברים ומההתחלה ידענו ששתיהן שם, שקים, דופק וכו'. נקשרנו אליהן. לא איבדתי עובר בשבוע מוקדם יותר אז אני לא באמת יודעת לנחש אם זה קל יותר או לא, ומהסיפורים של כולכן פה אני מבינה שאובדן זה אובדן ושזה תמיד קשה.
&nbsp
מאד מעודד ומנחם אותי לדעת שעם הזמן זה לא ירגיש אותו הדבר, וגם בעצמי אני מרגישה התרופפות ברגשות הקשים שיש לי על האובדן והתרכזות בשמחה שמביאה איתה העוברית הבריאה.
&nbsp
את כל כך צודקת וכל כך מעודדת. תודה רבה!
 
למעלה