ווידוי

ווידוי

כי אני אוכלת לעצמי את הלב...

אח שלי וזוגתו מנסים און אנד אוף (בצורה קצת חורנית, אם יורשה לי לומר) להכנס להריון כ-3 שנים. [אני אומרת חורני, כי ההתנהלות העקומה שלהם בתחום מדהימה אותי כל פעם מחדש].
בהריון הקודם שלי לא מיהרתי לספר, וכשכבר ידעו - אז התקשו להשתתף בשמחתי (הזמנית).
וכשהגיעו הידיעות המרות, לא שמעתי מהם ציוץ. לא בזמן האשפוז, ולא בתקופה שאחר כך - ועד עצם היום הזה.
בניסיון להסביר לי מדוע הם מתנהגים ככה, אמרה לי אימי, שמה שאני עוברת זה הסיוט שלהם והם לא יודעים איך להתמודד - ואני רק חשבתי "הי, זה הסיוט ש-ל-י!"
ועכשיו אני שוב, ובינתיים נראה שאנחנו בדרך הנכונה - ואף על פי שהשמועה על הריוני החדש הגיעה אליהם בשלב ממש מתקדם, שוב אין השתתפות - אף מילה, גם לא ה"בשעה טובה" הסטנדרטי.
עכשיו גם הם בהריון. יש להם שניים. והם בתחילת הדרך.
והפעם אני מתקשה לשמוח איתם. גם הידיעה על "מה שיכול לקרות" מטרידה את מנוחתי. גם ההריון שלי התחיל משניים. ולעיתים המחשבות מגיעות למקומות החשוכים, ואז נראה לי שאם יקרה משהו, תהיה איזו ציפייה משפחתית שאהיה לצידם - ואני פשוט לא מצליחה לראות את זה קורה.

וזה מפריע לי. מפריע לי שאני לא יכולה לדלג מעל החשבון הפתוח הזה איתם.
 
אבל את יודעת שזה נורמלי, נכון?

רוב האנשים לא יודעים איך להתמודד כשלמישהו קרוב אליהם קורה משהו רע - אובדן הריון, מחלה, פיטורים. בחלק מהמקרים הם מתנתקים מתוך רצון להרחיק את עצמם מהדבר הרע הזה, במקרים אחרים הם מנסים לעודד ואומרים את הדבר הכי לא נכון שרק גורם לך להרגיש רע יותר.
והתגובה (או חוסר התגובה) שלהם מותירה משקע שמאוד קשה להתגבר עליו. זה קרה לי עם חברה טובה מאוד אחרי ההפלה (סיפרתי על זה קצת בפורום אובדן). אמנם חזרנו לדבר מאז, אבל התגובות חסרות הרגישות שלה תמיד יישארו בינינו.
&nbsp
כמו שאמרת - הסיוט שעברת הוא הסיוט שלך וזו זכותך להמשיך לכעוס (או סתם לא להצליח לשמוח בשמחתם בלב שלם). אני לא מכירה אנשים שהיו מצליחים לעבור הלאה ללא משקעים.
 
תודה
לא חשבתי על זה ככה

בדרך כלל אני לא שומרת טינה, אז מרגיש לי די איכס עם זה. במיוחד כשזה אח שלי.
 
דווקא בגלל שזה אח שלך

אני יכולה להבין למה קשה יותר להתגבר על זה.
מקווה שבעוד כמה חודשים את ואחיך תשבו ביחד עם הגורים שלכם ותצליחו להקטין מעט את הסדק ביניכם.
 

שירהד1

Member
מנהל
מצער, אך הכי אנושי שיש...

לא יודעת מה טיב מערכת היחסים ביניכם, בלי קשר לעולם הילודה ולכל מה שהתרחש ומתרחש בנושא זה, על כל מורכבותו...
בכל מקרה, נראה לי שאת פשוט מגיבה כבת אנוש. גם לך יש רגשות, וגם לך יש מטענים.
אני מקווה עבורכם שבעוד מספר חודשים תשבו עם התינוקות שלכם, ושהקטנטנים יצליחו לאחות ביניכם את הקרעים והאוירה תהיה שמחה וטובה יותר. ובכלל- זה נורא כיף שיש בני דודים קרובים בגיל
.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028
 
נה, יש יותר מידי משקעים

עוד מלפני כן..
הכל מתחת לפני השטח, כי אצלנו לא מקובל שמדברים על רגשות.
וגיסתי, נו... היא ואני זה כמו שני יקומים מקבילים.
אבל לא יודעת, 5 ימים הייתי בבית חולים, לא שולחים איזה סמס קטן?
 
מאוד מאוד מובן הווידוי שלך

אני יכולה להתחבר לזה בעיקר דרך כעס על אמא שלי שלא הראתה את הכאב שלה מולי, ולא שוחחה איתי על האובדן (ברמת השיחה היחידה שהיתה על זה - הביעה דרישה שאני אחזור מהר לשגרה, וזהו, שלושה משפטים). ואכן התוצאה היתה היתדרדרות משמעותית ביחסים בינינו, כי בטח ובטח שהתרחקתי ולא רציתי לשתף אותה גם בדברים אחרים. ויום אחד זה התפוצץ, וסבתא אמרה לי שאמא כל יום בוכה ומדליקה נרות לילד שלנו, ולא מספרת לי כלום. ועדיין אני ואמא לא מדברות על זה. אבל אני כבר לא כועסת עליה. אני מבינה שכמו שאני לא מסוגלת להתמודד עם עוצמות הכאב והכעס והקנאה וכל שאר הרגש - אז גם היא לא. ואם אני מספיק חזקה כדי לעמוד מול הכאב ולחשוב עליו ולדבר עליו ולגעת בו ולטפל בו - זה לא אומר שגם היא כזו. מעבר לזה, בשנים האחרונות אני נמצאת עבורה בצד התומך, כי היא עדיין לא יכולה להתמודד ואני אולי כבר כן.
ומה אני רוצה להגיד בזה - לאחיך וזוגתו יש את מקור הכאב הפרטי שלהם, ואת פינת החרדה הפרטית שלהם ואת המקומות החשוכים שלהם. ויכול להיות שהם מתמודדים איתם בדרך שהיא לא תואמת את שלך. אבל אין פלא שהם לא מצליחים לתמוך ולהיות שם עבורך, הם לא ממש בסדר בעצמם. ובדיוק באותו אופן גם את לא יכולה לראות אותם מבעד לכאב שלך. וזה "נורמלי".
אולי זה לא חייב להיות חשבון פתוח? ולא חייבים לחשב כמה תמיכה נותנים ומקבלים, אלא לשחרר אותם להתמודד עם החרדה שלהם בעצמם, ולהתמודד עם ההריון החדש בלעדיהם, ולקבל שבינתיים זה ככה.
בכל מקרה נשמעת כמו מערבולת רגשית מתסכלת שנוגעת לכווולכם, אז הרבה חיבוקים
 
לפעמים אני רוצה שיהיה איזה פיצוץ

כדי שנרגיש את הכל..
בכל מקרה - כאשר יגורתי בא - אחד מהעוברים שלהם פרש מהמרוץ, ואמא שלי ישר הציעה שאתקשר לנחם, לעזור, להבין... בלה בלה.

אני לא רוצה לחשב כמה מגיע למי וממי, אבל קשה לי להחליק על זה שעד היום לא שמעתי איזו השתתפות בצערי...
 

ספרקית

New member
ואולי דווקא מהמקום הפגוע

המקום שיודע כמה זה כואב כשקרובייך לא מגיבים ברגישות המספיקה, תוכלי למצוא בעצמך את המקום שיאפשר לך להתקשר ולהגיד להם משהו.
אני מאוד מבינה את המקום הפגוע. קרה לי עם מספר אנשים בעבר שנפגעתי מאוד מהתנהלותם סביב אובדנים שלי. בדיעבד, יכולה להגיד לך שהזמן לימד אותי שהיו מקרים בהם אני זו שטעיתי, אני זו שזעמתי לשווא על אנשים שבגלל כאבם שלהם לא היו מסוגלים להכיל את שלי. לא בכל המקרים, כמובן. היו גם מקרים של אנשים שקועים מדי בעצמם שסתם לא הצליחו לתמוך.
במקרה שלך אני לא בטוחה שהייתי יוצאת מגדרי לעזור. אני לא בטוחה שיש בכלל מה לעזור. אבל אולי כן הייתי מנסה להתקשר ולדבר כמה דקות. להגיד שהצטערתי לשמוע, שאני חושבת שאני מבינה מה עובר עליהם, שליבי איתם.
אולי הם סתם לא מספיק רגישים. אבל את כן. עובדה שאת מתעסקת בזה. שואלת את עצמך שאלות על התחשבנות. חבל שתחסמי את הרגישות שלך בגלל כשל שלהם.
 
מאוד מבינה אותך

ועם כל הכבוד לאח שלך, אז זה הסיוט שלו! שיתגבר. אצלך זה לא סיוט, זה אמיתי! קמים בבוקר וזה עדיין שם!
ואני עברתי הרבה גלגולים עם אחותי, שגדולה ממני בארבע שנים. מצד אחד תומכת ומפרגנת, מצד שני כשעברתי גרידה בשבוע 18 והייתי בבית חולים, פטפטנו בוואטספ המשפחתי, וגיסתי גם עברה הפלה בשבוע מאוחר, ואחותי אמרה, אחוות הדפוקים, כי גם לה היתה צרה נוראית: לבן שלה היה צוואר קצת עקום! (הסתדר מאז) אז יש אנשים שלפעמים עדיף שישתקו.
ולכי תדעי מה הם היו אומרים לך. אז אולי עדיף ככה
 
אני רואה פה קנאה

יכול להיות שהצורה החורנית שבה הם ניסו להיכנס להריון באמת הייתה צורת ההתנהלות היחידה שהם הכירו והם קינאו.
את כן והם לא.
אחר כך כשאת איבדת את העובר שלך, או שהם לא ידעו איך להגיב או שבסתר ליבה גיסתך התחרטה על הקנאה.
לא תמיד אנשים יודעים מה לומר במקרים מסויימים.
אפילו בשבעה, כשבאים לשבת ליד האבל וזה הכי לגיטימי להגיד משהו. כלשהו. אם זו לא חברה טובה שאני ארגיש בנוח לאבד את המילים, אני לא באה לשם לבד אף פעם ואם אין עם מי לבוא, אשלח מסרון או משהו. כי פשוט לא מוצאים את המילים ומפחדים להגיד משהו לא במקום.. במיוחד אם אתה בעצמך (ברוך ה') לא חווית את הסיטואציה.

קל וחומר במשהו גדול וכבד כמו הפלה.
זו דעתי...
 
תודה, זאת גם זווית מעניינת שלא חשבתי עליה

ורק מדגיש עד כמה תפיסת העולם שלי שונה משלהם, אם זה אכן כך אצלם.
בדיעבד אני מבינה שממש נפגעתי שאח שלי לא אמר כלום, כאילו זה לא קרה, בכל זאת היה מדובר באחיין פוטנציאלי....
לעומת אחותי (מהצד השני של המשפחה) שתמכה בי בכל רמ"ח איבריה - שממש הייתי צריכה "לזרוק" אותה מחדר הלידה - שלא תהיה שם כדי לראות את הסיוט מתממש לנגד עיניה (והיא גם היתה בהריון אז בעצמה).
 
למעלה