כתבתי את זה לפני כמה ימים, אבל ביום הזיכרון אקטואלי מתמיד
לך שבועט בי מתוך הבטן,
זו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שאכתוב לך , כי מפחיד אותי להודות בקיומך.
אתה נמצא בתוך הבטן 7 חודשים, אז אולי אפשר לומר שאתה בן מינוס חודשיים וחצי..
הגעת אחרי תקופה זוגית מאוד קשה שלי ושל אבא שלך. הגעת אחרי אבטלה שלו, שהפכה לי את הבעל לדיכאוני ומסתגר כשאני צריכה לשמור על הגחלת בבית, הגעת אחרי משבר שכמעט הרס לי ולאבא שלך את הנישואין, אחרי כמעט גירושין כי לא יכולתי יותר, אחרי שנתיים של טיפול זוגי לאחות את הקרע הזה, את הפגיעה שלי בגללו, שלו בגללי, אחרי מעשה נואש שעשיתי מולו כדי להכנס להריון בתקופת לחץ כלכלית כשביקש לדחות כניסה להריון אבל בי הוא בער. אחרי הפלה שהגיעה כעונש על מהלך זה.
הגעת אחרי כמה שנים רעות של האשמות, ביקורת, פגיעה נוראית וזרות. זרות וניכור זוגי, לצד רצון בלתי נתפס להתקרבות מצידו שלא מותיר לי אוויר לנשימה אבל נאלצת לקבל אותו כדי להתחיל ולאחות.
הגעת אחרי שהוא הודיע בחניון בית החולים בו הגענו לעבור את ההפלה, שלא יהיה עוד ילד עד שלא נטפל בבעיות שלנו מן היסוד. למרות שקבענו להתחיל לעבוד על הריון חודשיים אחר כך בתוכנית המקורית.
הגעת אחרי שנים של כמיהה לילד. להריון, שצרבה בכל בטן שצמחה סביבי, בכל לידה ששמחה בקרבתי, כשאני פצועה ומדממת את אינותך.
אחרי השנתיים האלה, הפצועות והכואבות, הוא הסכים לאפשר לך להגיע. והגעת. די מהר. מטה את מאזני המגדר בבית, קצת לטובת המין הגברי.
ואתה פה, בנתיים, בבטן שלי. ובכל יום אני מרגישה שאתה זמני. שאתה לא מספיק אמיתי לי למרות שהבעיטות שלך מוכיחות אחרת.
כי אני מרגישה שאתה מושאל לי. שלא כמו הבנות שלי, בהן הייתי בטוחה עוד מהיותן 2 פסים על מקל.
אתה מושאל. וגם אם תצא לאוויר העולם. תאריך התפוגה עומד על 18 שנה. בהיותך בן שגדל בתוכי, מסתכלת באימה על סוף מסלול ההתבגרות הישראלי, הצבא, המותיר צל מוות מאיים מעל אותן 18 שנות השקעה. למרות שברור לי שאשלח אותך לצבא, ואף אעודד אותך לשרת כתרומה למדינה ולהתפתחות העצמית.
ולכן מנתקת עצמי ממך עוד לפני שנולדת. שהרי, אם הסוף ידוע מראש, למה להקריב את הלב?
לא מגיעה לך אמא כזו, המנותקת ממך רגשית במידה מסוימת. אתה צריך אמא שאתה לה כל עולמה. שכל הילדים שלה הם כל עולמה
כבר מההריון אני מתקשה להנות מהחוויה הצומחת שלך בי. אולי זה קשור בקושי שעברה הזוגיות שלנו עד שהיא אישרה את הגעתך, והאובדן של מה שיכול היה להיות לך אח או אחות בהפלה שהייתה בה את שיא הזרות והניכור הזוגי. העובדה שאתה בן לא תורמת. כבר בגיל 8 ימים תצטרך להתמודד עם מה שפעם ראיתי כמובן מאליו, וכיום, מול המחשבה שתעבור את זה, אני רואה כאכזריות לשמה, למרות שברור לי שאעשה ברית.
ובכלל ההתנהלות בסביבת בנים במדינתנו המיליטריסטית, בו הם נזקקים להוכיח את כוחם וחוסנם, מול מכות יומיומיות בחבר'ה ותוקפנות מילולית.
ובכל זאת, כמהה לקחת את הסיכון הזה. לטובתך.
אני חומלת עליך, ואוהבת אותך, ומצפה שתלמד אותי בדרכך איך זה להיות אמא לבן אחרי האחיות שלך.
למרות שמתה מפחד להודות בקיומך.
לך שבועט בי מתוך הבטן,
זו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שאכתוב לך , כי מפחיד אותי להודות בקיומך.
אתה נמצא בתוך הבטן 7 חודשים, אז אולי אפשר לומר שאתה בן מינוס חודשיים וחצי..
הגעת אחרי תקופה זוגית מאוד קשה שלי ושל אבא שלך. הגעת אחרי אבטלה שלו, שהפכה לי את הבעל לדיכאוני ומסתגר כשאני צריכה לשמור על הגחלת בבית, הגעת אחרי משבר שכמעט הרס לי ולאבא שלך את הנישואין, אחרי כמעט גירושין כי לא יכולתי יותר, אחרי שנתיים של טיפול זוגי לאחות את הקרע הזה, את הפגיעה שלי בגללו, שלו בגללי, אחרי מעשה נואש שעשיתי מולו כדי להכנס להריון בתקופת לחץ כלכלית כשביקש לדחות כניסה להריון אבל בי הוא בער. אחרי הפלה שהגיעה כעונש על מהלך זה.
הגעת אחרי כמה שנים רעות של האשמות, ביקורת, פגיעה נוראית וזרות. זרות וניכור זוגי, לצד רצון בלתי נתפס להתקרבות מצידו שלא מותיר לי אוויר לנשימה אבל נאלצת לקבל אותו כדי להתחיל ולאחות.
הגעת אחרי שהוא הודיע בחניון בית החולים בו הגענו לעבור את ההפלה, שלא יהיה עוד ילד עד שלא נטפל בבעיות שלנו מן היסוד. למרות שקבענו להתחיל לעבוד על הריון חודשיים אחר כך בתוכנית המקורית.
הגעת אחרי שנים של כמיהה לילד. להריון, שצרבה בכל בטן שצמחה סביבי, בכל לידה ששמחה בקרבתי, כשאני פצועה ומדממת את אינותך.
אחרי השנתיים האלה, הפצועות והכואבות, הוא הסכים לאפשר לך להגיע. והגעת. די מהר. מטה את מאזני המגדר בבית, קצת לטובת המין הגברי.
ואתה פה, בנתיים, בבטן שלי. ובכל יום אני מרגישה שאתה זמני. שאתה לא מספיק אמיתי לי למרות שהבעיטות שלך מוכיחות אחרת.
כי אני מרגישה שאתה מושאל לי. שלא כמו הבנות שלי, בהן הייתי בטוחה עוד מהיותן 2 פסים על מקל.
אתה מושאל. וגם אם תצא לאוויר העולם. תאריך התפוגה עומד על 18 שנה. בהיותך בן שגדל בתוכי, מסתכלת באימה על סוף מסלול ההתבגרות הישראלי, הצבא, המותיר צל מוות מאיים מעל אותן 18 שנות השקעה. למרות שברור לי שאשלח אותך לצבא, ואף אעודד אותך לשרת כתרומה למדינה ולהתפתחות העצמית.
ולכן מנתקת עצמי ממך עוד לפני שנולדת. שהרי, אם הסוף ידוע מראש, למה להקריב את הלב?
לא מגיעה לך אמא כזו, המנותקת ממך רגשית במידה מסוימת. אתה צריך אמא שאתה לה כל עולמה. שכל הילדים שלה הם כל עולמה
כבר מההריון אני מתקשה להנות מהחוויה הצומחת שלך בי. אולי זה קשור בקושי שעברה הזוגיות שלנו עד שהיא אישרה את הגעתך, והאובדן של מה שיכול היה להיות לך אח או אחות בהפלה שהייתה בה את שיא הזרות והניכור הזוגי. העובדה שאתה בן לא תורמת. כבר בגיל 8 ימים תצטרך להתמודד עם מה שפעם ראיתי כמובן מאליו, וכיום, מול המחשבה שתעבור את זה, אני רואה כאכזריות לשמה, למרות שברור לי שאעשה ברית.
ובכלל ההתנהלות בסביבת בנים במדינתנו המיליטריסטית, בו הם נזקקים להוכיח את כוחם וחוסנם, מול מכות יומיומיות בחבר'ה ותוקפנות מילולית.
ובכל זאת, כמהה לקחת את הסיכון הזה. לטובתך.
אני חומלת עליך, ואוהבת אותך, ומצפה שתלמד אותי בדרכך איך זה להיות אמא לבן אחרי האחיות שלך.
למרות שמתה מפחד להודות בקיומך.