לראות את האור 123
New member
משתפת במצבי
אתמול בבוקר עשיתי מוניטור שיגרתי של הריון בסיכון בקופח. היו מעט האטות בדופק כשהיו התכווצויות קלות אז הפנו אותי למיון. הייתי שעות במיון יולדות ועשו לי הרבה מעקבי מוניטור וכמובן אולטרסאנד. הכל היה תקין ואחהצ רצו לשחרר אותי. הייתי מבוהלת מכל הסיפור וממש התעקשתי להתאשפז ללילה להשגחה. ניסו להגיד לי שזה מיותר ואני הסברתי שעם חרדות אי אפשר להתווכח וברגע ששמעו את כל הרקע שלי הבינו ואמרו לי שאיך שאני מרגישה. שמבחינה רפואית יכולה להמשיך את המעקב בקהילה אבל אם ירגיע אותי להישאר כאן בלילה אז בסדר. כמובן שלא ישנתי כל הלילה. כל הזמן עקבתי אחרי תנועות. הבת הבכורה שלי בת ה12 סימסה לי כל הערב ובכתה. מוצפת לגמרי ומפחדת שהתינוק ימות כמו שקרה לתינוק הקודם. הסברתי לה שאני זאת שהחלטתי להתאשפז בגלל הפחדים שלי ונתתי מקום לפחדים ולבכי שלה. זה פרץ אצלה אתמול במלוא הכאב. הבנתי עד כמה ההריון הזה מפחיד גם אותה וכמה היא רוצה בזה. הלב שלי נקרע. והבן הקטן בן ה6 אמר לבעלי שהוא רוצה שכבר התינוק יצא. בעלי חשב שאולי הוא חושב שהגיע הזמן כבר ללדת ובגלל זה אני בביהח והסביר לו שיש לי עוד זמן. ובני אמר שהוא יודע אבל הוא לא רוצה שהתינוק ימות בבטן אז שיהיה כבר בחוץ.. מה אני אגיד לכם? נשארו לי 6 שבועות עד לזרוז. המתח והחרדה אצל כולנו בעלייה והאשפוז הזה הציף אצל כולנו את מה שקרה לפני שנתיים. אז הייתי באשפוז שבוע וחצי עד שהוחלט להפסיק את ההריון ולעבור לידה שקטה בשבוע 33. כמה זה משפיע עד היום.. כמה זה ישפיע לנצח על כולנו..
אתמול בבוקר עשיתי מוניטור שיגרתי של הריון בסיכון בקופח. היו מעט האטות בדופק כשהיו התכווצויות קלות אז הפנו אותי למיון. הייתי שעות במיון יולדות ועשו לי הרבה מעקבי מוניטור וכמובן אולטרסאנד. הכל היה תקין ואחהצ רצו לשחרר אותי. הייתי מבוהלת מכל הסיפור וממש התעקשתי להתאשפז ללילה להשגחה. ניסו להגיד לי שזה מיותר ואני הסברתי שעם חרדות אי אפשר להתווכח וברגע ששמעו את כל הרקע שלי הבינו ואמרו לי שאיך שאני מרגישה. שמבחינה רפואית יכולה להמשיך את המעקב בקהילה אבל אם ירגיע אותי להישאר כאן בלילה אז בסדר. כמובן שלא ישנתי כל הלילה. כל הזמן עקבתי אחרי תנועות. הבת הבכורה שלי בת ה12 סימסה לי כל הערב ובכתה. מוצפת לגמרי ומפחדת שהתינוק ימות כמו שקרה לתינוק הקודם. הסברתי לה שאני זאת שהחלטתי להתאשפז בגלל הפחדים שלי ונתתי מקום לפחדים ולבכי שלה. זה פרץ אצלה אתמול במלוא הכאב. הבנתי עד כמה ההריון הזה מפחיד גם אותה וכמה היא רוצה בזה. הלב שלי נקרע. והבן הקטן בן ה6 אמר לבעלי שהוא רוצה שכבר התינוק יצא. בעלי חשב שאולי הוא חושב שהגיע הזמן כבר ללדת ובגלל זה אני בביהח והסביר לו שיש לי עוד זמן. ובני אמר שהוא יודע אבל הוא לא רוצה שהתינוק ימות בבטן אז שיהיה כבר בחוץ.. מה אני אגיד לכם? נשארו לי 6 שבועות עד לזרוז. המתח והחרדה אצל כולנו בעלייה והאשפוז הזה הציף אצל כולנו את מה שקרה לפני שנתיים. אז הייתי באשפוז שבוע וחצי עד שהוחלט להפסיק את ההריון ולעבור לידה שקטה בשבוע 33. כמה זה משפיע עד היום.. כמה זה ישפיע לנצח על כולנו..
