חרטה על הורות_הזמנה לשיחה

[מיה108]

חרטה על הורות_הזמנה לשיחה

שלום רב,

שמי מיה צרפתי ואני בימאית ותסריטאית קולנוע מתל אביב. בימים אלה אני עובדת על תסריט בשם "דמי לידה" המגולל את סיפורה של אם שלאחר לידת ביתה מבינה שהיא לא רוצה להיות אם.

לשמחתי הרבה התסריט התקבל ל"חממת הנשים העלילתית של קרן הקולנוע החדשה" וזוכה לליווי ותמיכה צמודים.

כך כתבתי בהצהרת הכוונות שלי על חשיבותו של הסרט:
"דמי לידה" שואף לדבר בקול שהוא בגדר טאבו. הוא שואף לדבר את המכאובים, הסלידה והאובדן שהם חלק מהאימהות, ובכך להפוך את השאלה "האם אני רוצה לעשות ילדים?" לשאלה תקפה וקונקרטית, לא רק לגיטימית אלא הכרחית וחשובה. המחיר כבד והתמורה אינה מובטחת."

האתגר ביצירת הסרט הוא לכתוב דמות אמינה ומעוררת אמפטיה. לשם כך אני מבקשת לשוחח עם אימהות שמזדהות עם עמדת החרטה ביחס לאימהותן ולשמוע מחוויותיהן וניסיונן.

אנחנו יכולות להיפגש לקפה או לנהל שיחה בכתב און ליין, לבחירתך. אנונימיות מובטחת כמובן.

ניתן ליצור עימי קשר במייל [email protected]

 

[חייבתלהגיב]

אולי כדאי לשאול את השאלה בפורומים שמיועדים להורים.

 

[מיה108]

תודה על המחשבה והעצה

אני בהחלט מפרסמת גם בפורומים שמיועדים להורים, אך בעקבות קריאה של חומר רב בנושא קבלתי את הרושם שנשים שחוות חרטה כחלק מאימהותן פונות לא פעם לקריאה ספציפית בפורום הזה. לכן חשבתי ששווה לנסות ולפרסם כאן.

 

[KallaGLP]

אם אפשר רק הערה קטנה מלא מתחרטת לגבי ניסוח הצהרת הכוונות.

אני יכולה להסכים שכאב, שהוא בכללי חלק מהחיים, הוא גם חלק מחוויית ההורות של הורה ממוצע. אני גם יכולה להוסיף שכעס ותסכול ואפילו אכזבה ותחושה של חוסר אונים הם חלק מחוויית הורות ממוצעת. כלומר יש רגעים/תקופות שבהם הורים, גם כאלה שאינם מתחרטים כלל ובסך הכול שלמים עם ההורות שלהם, חשים כאב, כעס, תסכול, אכזבה ואף חוסר אונים בהקשר של הורות/כלפי הילדים שלהם.
אבל לא הייתי אומרת, לפחות מניסיוני, שסלידה היא חלק בלתי נפרד מחוויית הורות/אימהות. אולי יש הורים שמרגישים כך ואולי זה חלק מתחושות של הורה מתחרט ממוצע, אבל לא בהכרח של כל הורה "רגיל". לפחות בתור אימא די ממוצעת (להערכתי), שאינה עושה אידאליזציה להורות וחשובת שבכל הורות ממוצעת יש רגעים קשים ומעצבנים, אני לא יכולה להגיד שהתחושה הזו מוכרת לי. ובאשר לאובדן - זו מילה מאוד כללית ולא לגמרי ברור למה הכוונה באובדן במקרה הספציפי הזה. אולי כדאי להבהיר כדי שאפשר יהיה להבין למה זה מתייחס ואם רלוונטי להורות באשר היא.
חשוב לי להדגיש: אילו היית מנסחת בצורה שממנה משתמע שכל אלה הם מלכתחילה רגשות המיוחסים להורים/אימהות שמתחרטים, לא היה לי מה להעיר כי לא הייתי בנעליים האלה וייתכן בהחלט שאלה הרגשות המאופיינים את הקבוצה הזו, אך ברגע שהניסוח הוא כללי (אימהות), חשוב לי להפנות את תשומת לבך לכך שלפחות מניסיוני יש בניסוח אי דיוקים והכללות.

 

[evanescent]

אם הכוונה היא לאובדן חופש מסוג מסוים

אז נראה שזה כן רלוונטי לכל הורות, אפילו לא ממוצעת. אפילו אם נניח את המקרים החריגים של הורים שלא חיבים לעבוד לפרנסת המשפחה וגם יש להם את כל העזרה שכסף יכול לקנות, אז עדיין יש אובדן של מידה מסוימת של חופש, רק מעצם זה שעכשיו יש מישהו באחריותם וקודם לא היה. מצד שני את זה אפשר להגיד על כל הגדלה של תחומי אחריות בחיים, כמו למשל קידום בעבודה, אז באמת יש שאלה אם היא התכוונה כאן לסוג אחר של אובדן שלא רלוונטי לכל הורות.

 

[מיה108]

אבדן חופש ולא רק

הי, כן לחלוטין, אבדן חופש בהחלט רלוונטי, אבל לא רק. אבדן חלק כלשהו בזהות, אבדן עצמיות ברמה/מובן מסויים, אבדן בחיי הזוגיות. זה מאוד אנדבידואלי, ותלוי בכל כך הרבה משתנים ותנאים, החווייה הסובייקטיבית של האימהות, אבל נדמה לי, וייתכן ואני טועה, שבהכרח את מאבדת משהו בהפיכה לאם.

 

[evanescent]

מאבדת משהו זה עדיין מאוד כללי

על איזה שינוי באורח חיים אי אפשר להגיד שאת מאבדת משהו?

אובדן זהות/עצמיות - לא חושבת שזו הרגשה בולטת אצל כל ההורים.

 

[מיה108]

אבדן באימהות

את בהחלט צודקת. כל שינוי משמעותי באורח החיים מכיל בתוכו אובדן באופן הכרחי. המעבר לאימהות הוא אחד השינויים העמוקים והטואטלים בחייה של אישה שהופכת לאם. ובהתאם לעומק השינוי אני משערת שנחווה עומק האבדן. כמובן אצל מי שמלכתחילה מזדהה עם העמדה הזאת, אני שומרת לכל אחת את הזכות לחוות ולהרגיש את האימהות בדרכה היא, או לבחור שלא לחוות אותה כמובן.

 

[evanescent]

עומק האובדן

נחווה לא רק לפי עומק השינוי אלא גם לפי מה שהאישה מרגישה לגבי השינוי הזה. הרי פחות משנה כאן עצם העובדה שאיבדה משהו וכמה איבדה אלא יותר כמה היא מתעסקת באובדן הזה. ומה היא מרגישה לגביו, לא? בשינוי ששמחים עליו, גם אם עמוק, סביר שלא תחווה תחושת אובדן עמוקה, את לא חושבת?

 

[מיה108]

בוודאי

 

[מיה108]

אבדן וסלידה

הי,
תודה על המחשבה והשיתוף, אני לוקחת לתשומת ליבי את הערותייך.

אומר שהניסוחים כלליים מתוך כוונה לאפשר למכלול הרחב ביותר של תחושות להיכלל בהם.
לגבי אובדן מצאתי שנשים שונות מתייחסות לאובדן ביחס לאימהות שלהן בהקשרים שונים; אובדן חופש, אובדן חלקים מהזהות שלהן, אובדן החיים הקודמים שהיו, אובדן כלשהוא בזוגיות, אובדן "המקום הראשון בחיי" וכדומה.
לגבי סלידה, אני מבינה מאוד מה את אומרת, וייתכן ויש צורך להחליף אותה. מקריאות בפורומים מצאתי שנשים שונות מעלות תחושות של רתיעה/סלידה מאספקטים שונים של חוויית האימהות, למשל מהחוויה הגופנית (לידה, הנקה וכו'), או לחילופין נשים שנרתעות מהתינוק בשלבים ראשונים או לאורך זמן ממושך יותר, או רתיעה מפני דאגה תמידית/אשמה תמידית/חרדה תמידית כלומר סלידה עצמית שמקבלת הד במשפטים נוסח "למה הפכתי..."

נדמה לי שיש קו רצף שבקצה שלו ישנן אימהות/הורים שמתחרטים. הנחת הייסוד שלי היא שאין קשיים מיוחדים או ספציפיים להורים מתחרטים אלא שהם עצמם פשוט לא רוצים בתפקיד ההורי. ייתכן כמובן שאגלה אחרת.

 

[KallaGLP]

באשר לסלידה, כתבתי שאני מסכימה ומקבלת שיש אימהות,

גם כאלה שבסך הכול אינן מתחרטות, ובטח כאלה שכן, שחשות סלידה מהיבט כלשהו בהורות, תמידית או זמנית. אני הערתי רק על הניסוח המכליל שממנו משתמע שכל אימא באשר היא חווה סלידה. אני חושבת, אגב, שסלידה עצמית קשורה בעיקר לחוסר ביטחון עצמי ותסביכים אישיים. יש נשים שסולדות מעצמן או מהמיניות שלהן, מהמראה שלהן וכו', שהן לא בהכרח אימהות. ברור שנשים שממש לא מתחברות לתינוק ולטיפול בו עלולות לחוש סלידה כלפיו וכלפי האימהות, אך לדעתי רוב האימהות הלא מתחרטות ושאין להן איזה תסביך כללי עם עצמן אינן חשות סלידה בהקשר של הורות או בכלל.
באשר לאובדן - זו שאלה פילוסופית מה זה אובדן ואיך חווים אותו. להערכתי הורים רבים שהילד מבחינתם רצוי ואהוב ואין בהם חרטה, לא מתייחסים לשינוי טבעי בסדר העדיפויות שלהם לאחר לידת תינוק במונחים של אובדן, אלא במונחים של העדפות, ויתורים ופשרות למען משהו רצוי ואהוב.
אובדן לטעמי זו מילה גלובלית, גדולה וחזקה מאוד שעושה לי אסוציאציה עם טרגדיה, מוות, הרס וחורבן. האובדן מלווה בכאב, סבל וצער רב שאינם רצויים, לרוב בלתי הפיכים ואינם בשליטתנו או מבחירתנו. למשל, לאבד בית ונכסים זה יכול להיחשב לאובדן, וכך גם לאבד איבר בגוף או יכולת חשובה, כמו זיכרון. כמובן שלאבד אדם יקר בשל מוות או פרידה לא רצויה וכואבת.
אין מצב שהייתי בוחרת במודע לחוות אובדן. אך תיעדוף מחדש, לרוב מבחירה, מתוכנן וזמני, של סדר עדיפויות בהקשר של הורות רצויה לתינוק אהוב מעולם לא נתפס אצלי במונחים של אובדן, כמו שלימודים לתארים גבוהים לא נתפסים אצלי כאובדן אף על פי שהם גזלו ממני זמן רב שיכולתי להקדיש לדברים אחרים. כל בחירה בחיים היא בהכרח על חשבון בחירה פוטנציאלית אחרת, וכולנו עושים את הבחירות האלה כל הזמן ולאו דווקא חושבים עליהן במונחים של אובדן, אלא העדפה, בחירה, ויתור, פשרה וכו'. הורות, לימודים וכדו' הם כולם חלק ממימוש העצמי (לפחות אצלי), וזה בסך הכול עניין רצוי, טוב, חיובי ומספק, גם אם הדרך אליו לעיתים קשה, ממושכת ומאתגרת.
אני מאמינה שמי שמתחרטת או נמצאת בדיכאון אחרי לידה אכן תחווה תחושות של אובדן ואבל (אם כי סביר שאצל מי שבדיכאון אחרי לידה, התחושה הזו תהיה זמנית ותחלוף בחלוף הדיכאון), אבל שוב, אני לא חושבת שאפשר להכליל ולהגיד שכל האימהות חוות אובדן, לפחות לא במובן שאני רגילה לפרש את המילה הזו. זו גם סיבה שביקשתי הבהרה, כי בראש שלי המושג אובדן פשוט לא התקשר להורות רגילה "ממוצעת" שאין בה חרטה או דיכאון קשה.

 

[מיה108]

תודה רבה על השיתוף והפירוט

היה לי מעניין מאוד לקרוא ומודה לך על השיתוף.

 

[KallaGLP]

תודה גם לך על ההתייחסות ועל הדיון המעניין ובהצלחה!

 

[מיה108]

מה בעצם אני מחפשת

אני מודה מאוד על הדיון המעניין, הוא מחדד אותי ודורש ממני להיות מדוייקת ואני מעריכה מאוד את הזמן ותשומת הלב.

מאחר וסרט הוא אומנות על רצף הזמן, המטרה שלי היא לפרוט את השיחות הכלליות על תחושות הקשורות לאימהות להתרחשויות קונקרטיות בזמן ובחלל.
מה שאני מנסה לומר הוא שהעזרה שאני מחפשת בכתיבת התסריט עצמו טמון ביכולת לפרוט את חוויית החרטה לרגעיי חיים; דרמטיים ומכוננים, יומיומיים ואפרוריים. הייתי רוצה לשמוע מאימהות שחוות חרטה (כרגע חולף או כהוויה ועמדה תקפים) התרחשויות קונקרטיות שזכורות להן במיוחד, שחזורים של סיטואציות, שיחות, רגעים בתוך הבית ומחוצה לו, עם הילד/ים או עם מבוגר אחר.
אשמח לשוחח טלפונית או בפגישה או בהתכתבות עם כל מי שתיאות לכך.

 

[choo]

קראת את "בכייה לדורות: חרטה על אימהות" של אורנה דונת?

&nbsp
זה ספר שבו היא מתארת ראיונות שערכה עם נשים שהתחרטו על אמהותן. אני מציע שתצרי איתה קשר, אולי היא תוכל לסייע לך

 

[מיה108]

תודה

קראתי את הספר המטלטל ואני בקשר עם הכותבת.
תודה על ההפנייה הכל כך רלוונטית.