מעתיק פוסט של דן לסרי
ממובילי החינוך הדיאלוגי בישראל. מעתה ואילך הדברים הם ציטוט שלו:
"לאור בקשות, הנה תמלול הסרטון שהעליתי אתמול - ילדים זקוקים לאהבה, לא לחינוך:
"1.
יש בלבול גדול באופן שאנחנו כמבוגרים מבינים את תפקידנו ואחריותנו כלפי הילדים. והזעקה עולה מן הארץ.
אני מדבר בלשון רבים – מבוגרים, ילדים – כי ברור לי שההורה היחיד (או המחנך היחיד) מושפע מאוד מסביבתו וממסורת תרבותו. וגם אם הוא היה רוצה לפעול אחרת, התנאים האובייקטיביים שבהם הוא מוצא את עצמו, מקשים עליו.
אז אפשר להגיד שלא בו האשם הוא רק עוד קורבן של המערכת.
מצד שני, המערכת החברתית הזו לא נולדה משום מקום, גם אם יש כוחות המעצבים אותה ברמתה היא, היא בעיקר ביטוי מצטבר להבנה לאחריות ולפעולה של הורים ומחנכים יחידים.
לכן כשאני אומר שמבוגרים מבולבלים בהבנת תפקידם ובוגדים באחריותם, אני מתכוון בו זמנית לתרבות המבוגרים בגדול אבל גם לכל יחיד ויחיד בתוכה בקטן.
2.
במי אנחנו בוגדים?
תרשו לי משל.
נניח שהיה לנו חבר שהיה יוצא לניתוח מסובך בארצות הברית ומפקיד בידינו צמח נדיר בעציץ, אותו הוא מגדל כבר שנים רבות במסירות רבה. תוך חודש הוא חוזר ובינתיים הוא מבקש מאיתנו רק להשקות אותו אחת ליומיים, ולדשן אותו אחת לשבוע, ובאופן כללי לעקוב אחריו ולוודא שהוא בסדר.
אנחנו מקבלים על עצמנו את האחריות אבל אחרי שחברינו נוסע ואנו נותרים עם הצמח, אנחנו מתרשמים שזה צמח מוזר שלא נראה כמו שצמח צריך להיראות. אז אנחנו משקים אותו אבל באותה הזדמנות גם קוצצים פה ושם בענפיו, מורידים לו כל מיני פרחים מיותרים, סותמים כל מיני נקבוביות שלא במקומן. ולאט לאט מעצבים אותו על פי תפיסתנו.
אחרי חודש חוזר החבר, ואנו מגישים לו בגאווה את פרי מעשה ידינו. אבל הוא נחרד ונרעש, וחש בגידה צורבת. הוא נתן בנו אמון, ואנחנו – זה ברור – התבלבלנו לגמרי. מה חשבנו לעצמנו?
עכשיו, אפשר להגיד, שהכול בגלל שאנחנו לא מבינים בצמחים נדירים, ושאיננו יודעים איך לגדל אותם, ואולי גם לא מעניין אותנו. אלא שעל זה אי אפשר להאשים אותנו – צריך הרבה שנים וניסיון כדי להבין בגידולים כאלה, ולא כולם צריכים להתעניין בצמחים נדירים. שורש הבגידה שלנו הוא אחר: לא בחוסר ההבנה או בחוסר העניין, אלא בכך שלא כיבדנו את זה שהצמח הזה הוא לא שלנו. שייך הוא לחברינו. הוא רק הופקד בידינו למשמרת.
אותו דבר לגבי ילדינו – הם לא שלנו – לפחות לא באופן הזה. הם רק הופקדו בידינו. זה שאנחנו לא מבינים איך מגדלים ילדים, ופעמים רבות זה גם לא מעניין אותנו, זה אולי רע הכרחי אבל אי אפשר להאשים אותנו בזה.
אבל זה שאנחנו עושים כאן כבשלנו, בלי לנהוג ביראת הכבוד הראויה כלפי מה שהופקד בידינו – זה בלתי נסלח.
3.
תגידו אולי – רגע רגע, במשל שלך יש איזה חבר שהצמח שלו, ושאחרי חודש עתיד לתבוע מאיתנו את הצמח הנדיר חזרה. אבל הילדים – אנחנו לא רואים פה אף אחד.
כן, זו בדיוק הבעיה. אנחנו לא רואים אף אחד. אז תרשו לי להגדיל את התמונה, אולי כך נצליח לראות יותר טוב.
בוא נגדיל את התמונה עשרים שנה קדימה. אתם רואים את הבחור הזה? מזהים את הבחורה הזו? – כן החיים האלה שהופקדו בידיכם – שייכים להם, לא לכם. עכשיו בוא נקטין את התמונה חזרה, ונחזור לתינוק הקטן הזה שהושם אצלכם למשמרת – אולי אתם לא רואים – אבל הוא עדיין שם היא עדיין שם. יש הרבה דברים שהוא עדיין אינו יכול לעשות באופן עצמאי, דברים שאינו מבין, ואינו יכול, ובכל זאת, חייו הם שלו. אתם כאפוטרופוסים, מחליטים על חלקים רבים, כך צריך להיות, אבל אתם מחליטים עבורו, במקומו, בגלל שעכשיו הוא לא יכול, זה רק בינתיים, וברגע שתוכלו, כשהוא יהיה בשל לאסוף מחדש את אחריותו, תעבירו אליו.
וכל העניין הוא להבין שזה בינתיים.
שזה לא שלכם לעשות עליו כל מיני ניסויים ועיצובים. הוא ראוי לחרדת הקודש המגיע לאוצרו של מישהו אחר.
וזה מן המקום הזה שאני מקונן על הבלבול הגדול של המבוגרים וטוען: ילדים לא זקוקים לחינוך, הם זקוקים לאהבה. זו מידת האחריות המדויקת אשר מעבר לה כבר מתחילה הבגידה באמון. מה חשבתם לעצמכם כשהתחלתם להפעיל עליהם את כל הפרוצדורות החינוכיות שלכם? מי הרשה לכם? איזו יהירות גרמה לכם להאמין שאתם יודעים מה הוא הטוב הראוי והיפה ושעל פיו צריך לקצץ בענפיהם? אני לא מתרשם שיש פה איזה מומחים גדולים לענייני האדם והחיים...
4.
תרשו לי לסייג את מה שהרגע אמרתי. ילדים לא שייכם רק לעצמם – תפיסה כזו תהיה חלק מתפיסה מבודדת ומנוכרת האופיינית לתרבות הפוסט-מודרנית והקפיטליסטית – ילדים שייכם לחיים, שייכים לקהילתם, שייכים לעולם. אלא שכל ההרחבה הזו לא פוגמת במה שנאמר למעלה על הצורך לכבד את מה שאינו רכושכם. ואדרבא היא רק מעמיקה את העיקרון ואת הצורך בכבוד. הם לא בבעלותכם. חייהם אינם שלכם. ואינכם רשאים לעשות בהם ניסויים. הם הופקדו בידיכם באופן זמני, ואחריותכם היא להשקות ולדשן – משמע לספק את הקרקע שבה הם יכולים לגדול ולפרוח. כל השאר שייך להם – לא לכם. להם – כלומר לחיים, לעולם.
ואחרי שמבינים את זה, אפשר מחדש להבין ששייכות היא דווקא בעצם העיקר, רק שזו לא שייכות של בעלות, המרשה לכם לנהוג פה באטימות, אלא שייכות המחברת אתכם ואת ילדיכם בקומת הלב, ועושה את המפגש ביניכם לאותה קרקע פורייה שלה הם כל כך זקוקים, ואשר קראתי לה גם אהבה.
אומר זאת שוב, אם כן – ילדים לא זקוקים לחינוך – הם זקוקים לאהבה. ואם אתם רוצים להיוודע באופן ישיר לאמת של אמירה זו – נסחו אותה בלשון אישית, לגביכם היום: אני לא זקוק לחינוך, אני זקוק לאהבה. תתפלאו לדעת שגם ילד בן שלוש, לא שונה מכם בעניין הזה.
5.
זה מה שנקרא לכבד ילדים.
זה לא אומר לא להנהיג, לא להציב גבולות כשצריך, או לא ללמד – כל אלה הם חלק מאחריות ההורה והמחנך – זה רק אומר לעשות את כל אלה מן השורש המוסרי הנכון.
להציב גבולות, אבל להבין שהגבולות הללו הם דו-כיווניים ונועדו בעיקר להגן על הילד מרודנות המבוגר. להנהיג אבל לעשות זאת כמעשה של נוכחות ולא כמעשה המבקש לשבור את רצונו של הילד. ללמד, אבל לא כמעשה של כפייה הרוצה לעצב את נפשו ומחשבתו של הילד, אלא כהדרכה של דוגמא אישית ואכפתיות.
כל ילד שנולד הוא הבעת אמון.
הבה לא נבגוד באמון הזה.
תודה."
