משו משו 1987
New member
היי
הייתי קבועה פה לפני שנים, צעירה מאוד.
אז לא רציתי, היום אני לא רוצה.
מעניין לראות את כל השמות המוכרים... עצוב לראות את החדשות
יוצאת כבר זמן מה עם מישהו.
גבר מהסוג שכבר לא מוצאים. בחור זהב. מסתדרים מעולה.
בגיל 30, אחרי אינספור דושים, אידיוטים וסתם רעות חולות, הוא זכיה בלוטו.
כבר לא האמנתי שאמצא כזה. באמת אחד הנדירים.
הוא מקבל את המוזרויות שלי. הוא מקבל ואפילו רואה מעלה בנושא שאצל רוב האנשים מעלה תהיה לגבי שפיותי.
סיפרתי על חוסר הרצון בילדים בדייט שלישי.
התקבל יחסית באדישות. אחרי כמה דייטים פתח את הנושא בחשש.
הוא לא רוצה כרגע, הוא מפחד מההשלכות אבל בעתיד בהחלט רואה ילדים. 2, אולי אפילו 3.
הצעתי אימוץ. חיה בשלום עם המחשבה לאמץ. לא יודעת למה.
אתמול אמר שההצעה לאימוץ תפסה אותו עם המכנסיים למטה. לא יודע איך להגיב. לא פוסל, אבל צריך לחשוב.
ניסיתי להגיד שזה לא רלוונטי לנו כרגע, ענה שאנחנו מתקרבים ונקשרים ואחר כך יהיה קשה יותר (=להיפרד).
בזה השיחה הסתיימה ושאר הערב עבר בנעימים.
לא מוסגלת לדבר איתו מאז.
נחנקת.
בליל מחשבות.
כשאני לבד אני חיה עם זה בשלום.
כשלא טוב לי אני חותכת בלי להניד עפעף.
אבל עכשיו המחשבה לחתוך קשר כזה, שכל כך טוב לי בו, בגלל הדבר הזה שאפילו לא רלוונטי כרגע ממלאת אותי חרדה.
לא רוצה לאבד אותו.
מתחילה לחשוב על לעשות את הויתור הזה.
אשקר אם אגיד שמעולם לא שקלתי, מעולם לא הבליח בי רצון או חשק.
אבל אני רואה את שאר הנשים בחיי, איך הן משתנות אחרי הריון ולידה.
פיזית, נפשית, רגשית.
אני לא מזהה אותן. והשינוי הוא לרעה. כאילו לקחו את המוח ושמו אותו בבלנדר.
לא רוצה שזה יקרה לי.
אני כותבת פה כי חייבת להוציא את זה ואין לי לאן. כולן עם בייבי פיבר ומענה שהוא לא "ילד זה הדבר הכי מדהים בעולם!!" אני לא אשמע.
הייתי חייבת לפרוק.
מוזמנים להגיד כל מה שעובר לכם בראש.
הייתי קבועה פה לפני שנים, צעירה מאוד.
אז לא רציתי, היום אני לא רוצה.
מעניין לראות את כל השמות המוכרים... עצוב לראות את החדשות
יוצאת כבר זמן מה עם מישהו.
גבר מהסוג שכבר לא מוצאים. בחור זהב. מסתדרים מעולה.
בגיל 30, אחרי אינספור דושים, אידיוטים וסתם רעות חולות, הוא זכיה בלוטו.
כבר לא האמנתי שאמצא כזה. באמת אחד הנדירים.
הוא מקבל את המוזרויות שלי. הוא מקבל ואפילו רואה מעלה בנושא שאצל רוב האנשים מעלה תהיה לגבי שפיותי.
סיפרתי על חוסר הרצון בילדים בדייט שלישי.
התקבל יחסית באדישות. אחרי כמה דייטים פתח את הנושא בחשש.
הוא לא רוצה כרגע, הוא מפחד מההשלכות אבל בעתיד בהחלט רואה ילדים. 2, אולי אפילו 3.
הצעתי אימוץ. חיה בשלום עם המחשבה לאמץ. לא יודעת למה.
אתמול אמר שההצעה לאימוץ תפסה אותו עם המכנסיים למטה. לא יודע איך להגיב. לא פוסל, אבל צריך לחשוב.
ניסיתי להגיד שזה לא רלוונטי לנו כרגע, ענה שאנחנו מתקרבים ונקשרים ואחר כך יהיה קשה יותר (=להיפרד).
בזה השיחה הסתיימה ושאר הערב עבר בנעימים.
לא מוסגלת לדבר איתו מאז.
נחנקת.
בליל מחשבות.
כשאני לבד אני חיה עם זה בשלום.
כשלא טוב לי אני חותכת בלי להניד עפעף.
אבל עכשיו המחשבה לחתוך קשר כזה, שכל כך טוב לי בו, בגלל הדבר הזה שאפילו לא רלוונטי כרגע ממלאת אותי חרדה.
לא רוצה לאבד אותו.
מתחילה לחשוב על לעשות את הויתור הזה.
אשקר אם אגיד שמעולם לא שקלתי, מעולם לא הבליח בי רצון או חשק.
אבל אני רואה את שאר הנשים בחיי, איך הן משתנות אחרי הריון ולידה.
פיזית, נפשית, רגשית.
אני לא מזהה אותן. והשינוי הוא לרעה. כאילו לקחו את המוח ושמו אותו בבלנדר.
לא רוצה שזה יקרה לי.
אני כותבת פה כי חייבת להוציא את זה ואין לי לאן. כולן עם בייבי פיבר ומענה שהוא לא "ילד זה הדבר הכי מדהים בעולם!!" אני לא אשמע.
הייתי חייבת לפרוק.
מוזמנים להגיד כל מה שעובר לכם בראש.