היי

[משו משו 1987]

היי

הייתי קבועה פה לפני שנים, צעירה מאוד.
אז לא רציתי, היום אני לא רוצה.
מעניין לראות את כל השמות המוכרים... עצוב לראות את החדשות

יוצאת כבר זמן מה עם מישהו.
גבר מהסוג שכבר לא מוצאים. בחור זהב. מסתדרים מעולה.
בגיל 30, אחרי אינספור דושים, אידיוטים וסתם רעות חולות, הוא זכיה בלוטו.
כבר לא האמנתי שאמצא כזה. באמת אחד הנדירים.
הוא מקבל את המוזרויות שלי. הוא מקבל ואפילו רואה מעלה בנושא שאצל רוב האנשים מעלה תהיה לגבי שפיותי.
סיפרתי על חוסר הרצון בילדים בדייט שלישי.
התקבל יחסית באדישות. אחרי כמה דייטים פתח את הנושא בחשש.
הוא לא רוצה כרגע, הוא מפחד מההשלכות אבל בעתיד בהחלט רואה ילדים. 2, אולי אפילו 3.
הצעתי אימוץ. חיה בשלום עם המחשבה לאמץ. לא יודעת למה.
אתמול אמר שההצעה לאימוץ תפסה אותו עם המכנסיים למטה. לא יודע איך להגיב. לא פוסל, אבל צריך לחשוב.
ניסיתי להגיד שזה לא רלוונטי לנו כרגע, ענה שאנחנו מתקרבים ונקשרים ואחר כך יהיה קשה יותר (=להיפרד).
בזה השיחה הסתיימה ושאר הערב עבר בנעימים.
לא מוסגלת לדבר איתו מאז.
נחנקת.
בליל מחשבות.
כשאני לבד אני חיה עם זה בשלום.
כשלא טוב לי אני חותכת בלי להניד עפעף.
אבל עכשיו המחשבה לחתוך קשר כזה, שכל כך טוב לי בו, בגלל הדבר הזה שאפילו לא רלוונטי כרגע ממלאת אותי חרדה.
לא רוצה לאבד אותו.
מתחילה לחשוב על לעשות את הויתור הזה.
אשקר אם אגיד שמעולם לא שקלתי, מעולם לא הבליח בי רצון או חשק.
אבל אני רואה את שאר הנשים בחיי, איך הן משתנות אחרי הריון ולידה.
פיזית, נפשית, רגשית.
אני לא מזהה אותן. והשינוי הוא לרעה. כאילו לקחו את המוח ושמו אותו בבלנדר.
לא רוצה שזה יקרה לי.
אני כותבת פה כי חייבת להוציא את זה ואין לי לאן. כולן עם בייבי פיבר ומענה שהוא לא "ילד זה הדבר הכי מדהים בעולם!!" אני לא אשמע.
הייתי חייבת לפרוק.
מוזמנים להגיד כל מה שעובר לכם בראש.

 

[evanescent]

לדעתי את צריכה לחשוב לעומק

אם מה שכתבת זו באמת הסיבה שאת לא רוצה. כלומר האם המצב הוא שבעצם הית רוצה ילדים ואת חוששת רק משינוי לרעה באופי שלך ובאינטלגנציה שלך?

כי אם כן זו נראית תפיסה שאפשר לאתגר די בקלות...תחשבי על כל מה שאת כן נהנית ממנו בעולם בלי שיש לך ילדים, האם באמת אין מצב שלאמהות יש בזה חלק ואין מצב שזה דורש שכל? סתם לדוגמא, אין סיכוי שלמשל ספרים שאת נהנית לקרוא כתבו אימהות או שסרטים והצגות שאת נהנית מהם כתבו אמהות או משחקות בהם אמהות? אם יוצע לך טיפול ע"י רופאה שתדעי שהיא אמא את תסרבי כי תהיי בטוחה שהיא טיפשה וכל הכישרון או התובנות שאולי פעם היו לה התאידו ברגע שהפכה לאם?

כמובן אם יש לך עוד סיבות זה סיפור אחר אבל אני מתיחסת כרגע למה שכן כתבת. אגב, אני אמא אבל אין לי שום התנגדות לכך שמי שלא רוצה ילדים לא תעשה. רק חשוב לחיים שלך אישית שתבהירי לעצמך מה את באמת רוצה ולא רוצה...ולי גם נראה חשוב שהסיבה לא תהיה תמונת מציאות לא נכונה כי אולי אם תגלי בהמשך שהיא לא נכונה את תרגישי רע עם הבחירה.

 

[KallaGLP]

אני לא בעד לעשות ילדים אם את לא באמת מרגישה שאת רוצה,

ובאשר לאימוץ - יש לקחת בחשבון שבימינו זה מאוד לא פשוט ולא טריוויאלי לאמץ. זה לא שזה בלתי אפשרי, ולדעתי זה יכול להיות ממש נפלא למי שזה מתאים לו, אך לפני שסומכים על הפתרון הזה צריך לבדוק ולוודא שאתם אכן עומדים בכל הקריטריונים, מוכנים להמתנה מאוד ארוכה ושמתאים לכם לעבור תהליך כה מורכב ולא פשוט על כל ההשתמעויות שלו. ואגב, תגובתם הראשונית של גברים רבים, אפילו כאלה שאחר כך משנים את דעתם (ויש כמובן רבים שלא ישנו אותה גם בהמשך), להצעה לאמץ היא לרוב שלילית ולוקח להם זמן לחשוב על זה ולהגיע למסקנה שזה בעצם רעיון טוב מכל מיני סיבות (ולהפוך אחר כך לאבות נפלאים לילדים מאומצים). כך שעצם העובדה שלא פסל את זה על הסף בשלב כה מוקדם היא כבר ראויה לציון.
אבל נראה לי שאת עדיין לא סגורה עם עצמך עד הסוף אם ומה בדיוק את רוצה, ולדעתי חשוב מאוד שתבהירי קודם כל עם עצמך אם את באמת רוצה ומוכנה לילדים (ביולוגיים ו/או מאומצים) למרות כל החששות שפירטת או שרואה את זה רק כוויתור בגלל הפחד לאבד את הקשר (ולדעתי כשזה השיקול היחיד בעד זה לכל הפחות בעייתי).
אך בלי קשר, גם לדעתי הנתונים שאת מציגה על נשים שהן אמהות מאוד מכלילים ולא נכונים. לדעתי איך את תהיי בתור אמא תלוי במידה רבה בך ובבעלך. וכדי לא לדבר באוויר, אני עצמי אמא ל-3 ילדים ביולוגיים ולילדה מאומצת, ואת התארים השני והשלישי שלי עשיתי כבר עם ילדים (את סוף השני והשלישי עם כל ה-4). אני קוראת ספרים ואף עוסקת בפעילות של כתיבה ועריכה ספרותית, משחקת משחקי תפקידים, מטיילת, מצלמת, מבקרת בתאטרון, בלט ואופרה, מגדלת חיות מחמד, מנהלת חיי חברה פעילים ואף מתנדבת. אני גם עבדתי כל חיי במקצוע שלי, וממשיכה לעשות זאת גם עכשיו, כשעשינו רילוקיישן לארה"ב בעקבות העבודה של הבעל. אולי לא שמתי לב, אבל אני ממש לא מרגישה שהמוח שלי רוסק בבלנדר, רחוק מכך. וגם לא הייתה לי מעולם שום כוונה להניח לדבר כזה לקרות. נכון, יש תקופות שבהן הילד מאוד קטן, שמאיטים בהן זמנית את הקצב ומקדישים לו את מרבית תשומת הלב, אבל זה זמני וגם אז מי שבאמת רוצה, יכולה להמשיך בחלק מהפעילויות (למשל, ילדיי באים איתנו לטיולים מאז הם תינוקות רכים, וברור שאופי הטיולים הלך והשתנה ככל שגדלו). אם הגבר שלצדך הוא אכן כה נפלא, יש סיכוי טוב שיחלוק בנטל ויאפשר לך להמשיך לעשות את הדברים שאת אוהבת ושחשובים לך, כמו שבעלי תמיד עשה. ברור שיש הקרבות וברור שיש קשיים, אבל אני מרגישה שגם בהתחשב בתקופות שבהן האטתי את הקצב, בדיעבד השלמתי הכל והשגתי את כל מה שרציתי והגעתי למקומות ששאפתי להגיע אליהם, ובחלק מהדברים אף מעבר. וכמובן שאני לא היחידה, רבות מהאמהות סביבי הן נשות קריירה משכילות וחכמות.
אבל לדעתי המרכיב החשוב ביותר בכל העניין הוא שהחל משלב מסוים אני ממש רציתי משפחה, ולכן אני מרגישה שגם ילדיי תרמו לי, אתגרו אותי, העשירו את חיי והביאו לי סיפוק, גם במחינה רגשית, אבל גם מבחינות אחרות. מבחינתי הפשרות, הוויתורים והעיכובים בתחומים אחרים היו שווים, כי גם להיות אמא היה חשוב לי. רציתי גם וגם, וכדי ששילוב כזה יוכל להתקיים, בתקופות ובשלבים שונים שמתי דגש על דברים שונים, בהתאם לנסיבות ולצרכים, ובסך הכל לדעתי הצלחתי לתמרן לא רע בכלל בין התחומים השונים. אך מי שהופכת לאמא בניגוד לרצונה עלולה לחוש שההקרבה והוויתור לא היו שווים, והאם ומה את באמת רוצה רק את יכולה להחליט.

 

[משו משו 1987]

רלוונטי אלייך ולתגובה הקודמת - הבהרה:

שאני לא חושבת שאימהות הן טיפשות. ממש לא.
אבל הדעות משתנות, ההשקפות, הפוקוס.
פתאום הן כולן "ראו את האור", וכן, ברור שזכותה של כל אחת לא לרצות, אבל "עד שלא יהיה לך לא תביני".
פתאום אני שומעת המון התבטאויות שלא היו שם קודם ואני נחרדת, ממש נחרדת, שראיית העולם שלי תשתנה עד כדי כך.
כי פעם את הפוסט הזה לא הייתי צריכה לכתוב בפורום, אלא יכולתי לדבר על זה איתן.
ועכשיו אני לא מעיזה. אני בטח לא אעז להגיד שאני שוקלת, כי אז אני אקבל תגובה זחוחה.
יש לי המון סיבות לא לרצות, ואפשר לפרק את כולן.
אבל באמת שהמקור לזה שאני באמת לא מרגישה שום צורך. לא חסר לי. לא דרוש לי.
לא מבינה מה זה יתרום לי לחיים.

 

[KallaGLP]

אם כך, נשאלת השאלה למה לאמץ (אולי) כן וילד ביולוגי לא.

אולי אם תוכלי להגדיר לעצמך את ההבדל מבחינתך בין שתי האופציות, תוכלי להבהיר לעצמך טוב יותר את עמדתך בקשר לכל נושא הילדים. כי לכאורה אם את באמת "לא מרגישה שום צורך. לא חסר לי. לא דרוש לי. לא מבינה מה זה יתרום לי לחיים" - כל זה אמור להיות נכון גם במקרה של ילד מאומץ, כי התפקיד והפעילות שלך כאמא של ילד מאומץ יהיו זהים לגמרי לתפקיד ולפעילות שלך כאמא לילד ביולוגי. האם יש סיכוי שמפריע לך במיוחד לעבור הריון ולידה (שזה גם לגמרי לגיטימי)? או אולי את רואה באפשרות להעניק בית לילד שאין לו איזה ערך מוסף שהוא מספיק חשוב בשבילך כדי שזה יעניק משמעות לאמהות ותהפוך את המאמץ לשווה מבחינתך? בקיצור, יש כאן שאלה שלדעתי חשוב לנסות למצוא את התשובה עליה.
ובקשר לראיית העולם שלך - היא ממש לא חייבת להשתנות. שלי לא השתנתה. אני עדיין מאמינה שמי שלא רוצה ילדים ולא רוצה להיות אמא, בהחלט עלולה למצוא את עצמה במצב שהיא לא תבין בשביל מה היא הייתה צריכה את זה ואף תתחרט. כלומר, גם אם את מוקפת בנשים שאת סבורה שראיית העולם שלהן השתנתה, זה ממש לא מחייב אותך. את אדם בפני עצמך, את לא חייבת להיות כמו אף אחד אחר בלי קשר להאם את אמא או לא.

 

[evanescent]

בקשר לחוסר ההבדל בתפקוד והפעילות

בין אימוץ לילד ביולוגי אז נראה לי שכדאי לתת את הדעת על כך שאם מאמצים ילד מעל גיל שנה למשל או אפילו אחרי כמה חודשים וזה ילד שחווה נטישה או הזנחה (אם לא דברים גרועים יותר) אז בממוצע כנראה דרושה השקעה אף רבה יותר מילד ביולוגי שהיתה שליטה על תנאי גידולו מגיל אפס. אני מבינה שבמקרים רבים ילדים כאלה יכולים להיות מעוכבי התפתחות ואז מן הסתם נדרשת יותר השקעה כדי לסגור את הפער.

 

[KallaGLP]

במקרים רבים זה אכן נכון.

אם כי במקרה הספציפי שלי למזלי לא התנסיתי בכך. אימצתי ילדה בת שנה שממש לא הייתה ילדה קשה ולא סבלה משום פיגור התפתחותי, ובני הביולוגי השני, שהיה בן גילה, היה ילד קשה יותר ממנה. גם הבת שנולדה אחר כך לא הייתה יותר קלה מהילדה שאומצה, אם כי יותר קלה מהבן. היחיד שהיה יותר קל מהילדה שאומצה היה הבן הבכור, אבל הוא לא דוגמה כי הוא היה ילד קל באופן יוצא דופן, שבגיל פחות מחודשיים כבר ישן לילה שלם וגם כשהתעורר בבוקר היה "מדבר" בשקט עם עצמו ולא היה בוכה כמו שתינוקות רבים בוכים כשהם רעבים או בכלל זקוקים לתשומת לב. תמיד הייתי ניגשת אליו מיוזמתי ולא כי הוא דרש משהו.

 

[evanescent]

אם הן לא טיפשות אז לא

הבנתי מה מחריד אותך בזה שהן חושבות שילדים זה דבר מדהים. אם מישהו בהתחלה חושב על משהו שסבבה גם בלעדיו ואחרי שעשה אותו שמח שעשה אותו וחושב שזה בעצם דבר מדהים, מה מחריד בזה? רק בגלל שקודם הוא חשב אחרת זה מחריד? כלומר זו נראית סיבה תמוהה לא לעשות משהו, לחשוש משינוי דעה לחיוב לגבי אותו הדבר...אבל סיבה שאת לא רואה מה זה יתרום לך בחיים היא הגיונית.

 

[KallaGLP]

אולי הכוונה היא שהבעיה היא לא בכך

שדעתן השתנתה ביחס לעצמן, אלא שהן עכשיו לא מסוגלות לראות שעבור אנשים אחרים זה לא בהכרח אותו הדבר ושלא כל אדם, בלי קשר לאופיו ולרצונו, אמור להיות שמח להפוך להורה? אולי הבעיה היא בכך שהן כבר לא מסוגלות להבין את נקודת המבט שלה, מצפות ממנה להרגיש בדיוק כמותן ולא מקבלות את העובדה שהיא אולי לא רוצה להיות גם אמא?

 

[evanescent]

במקרה כזה זה הגיוני כביקורת כלפיהן

אבל כסיבה לא לעשות זה עדיין תמוה. אם הבעיה היא לא באינטלגנציה אז מה אמור להיות מפחיד בלעשות משהו שכל מי שאת מכירה חושב שזה טוב לכולם? (זו גם לא בהכרח סיבה כן לעשות אבל לא נימוק נגד) הרי זה שהוא חושב כך לא נותן רמז שזה בעצם רע, אלא סה"כ שהוא מרוכז בחוויה שלו לגבי הנושא הזה.

 

[KallaGLP]

אני מסכימה איתך שזה נשמע מוזר כסיבה היחידה או העיקרית,

אך היא ציינה גם סיבות אחרות למה לא לעשות.
יחד עם זאת, אני רואה את ציון הסיבה הספציפית הזאת יותר כפחד מלהפוך לצרת אופקים ולאבד את היכולת לראות את הדברים בצורה יותר אובייקטיבית, שאולי נוסף לפחדים האחרים.

 

[evanescent]

לי זה נראה תמוה כסיבה בכלל

ולא רק כסיבה עיקרית.
בהסבר שלה שהיא לא חושבת שהן טיפשות לא ראיתי שהיא מדווחת על צרות אופקים שהיא גם מעבר לנושא של הילדים, זה נשמע ממוקד לנושא הילדים. אז את חושבת שהסיבה היא חשש שתהפך לחסרת סובלנות כלפי אלהוריים? זה נראה לי תמוה כסיבה כלשהי כי די ברור שאם קים רצון מסוים בילדים אז ההשלכה על חייה אם לא תעשה תהיה משמעותית הרבה יותר מהשלכה על חייהם של אלהורים אם יתקלו בחוסר סובלנות מצידה, לא ברור לי למה אמור להיות לדבר כזה איזשהו משקל בכלל בהחלטה אם לעשות או לא לעשות ילדים.

 

[KallaGLP]

אני לא יודעת, אבל אם ככה היא מרגישה - אני מניחה

שהעניין הזה באמת מפריע לה, ושחשוב לה לא להתנהג או לא להרגיש כחברותיה. שוב, אני לא יודעת עד כמה זו באמת סיבה ועד כמה פשוט ציון מצב שמציק לה ושהיא לא רוצה למצוא את עצמה בו. למען האמת, אני לא חושבת שזה כזה משנה. מה שמשנה הוא שבשלב הזה היא לא רוצה, כנראה, להיות אמא, לפחות לא לילדים ביולוגיים, ומרגישה שהיא לא מסוגלת לדבר על כך או על התלבטויותיה בעניין עם חברותיה, וזה מפריע לה.

 

[evanescent]

לא משנה למה?

אם היא חושבת על הסיבות שלה במסגרת ההתלבטות אז נראה לי שהסיבות משנות.
כמובן אם זה רק ציון משהו שמפריע לה אצל החברות אז אין פה שום דבר לא מובן מבחינתי אבל היא צינה את זה כסיבה וזה עורר אצלי שאלה.

 

[KallaGLP]

אני לא חושבת שהסיבות משנות בכללי, אלא אם יש התלבטות כנה,

ואז שווה לבחון את הסיבות ולראות אם באמת הן מספיק מהותיות או רלוונטיות לאדם הספציפי. ואז לדעתי בהחלט שווה לחפש גם את ההגיון מאחורי הסיבות, אך במקרה שאין שום רצון לא הייתי טורחת. לא כל רגש שמתעורר אצלנו בהקשר מסוים הוא בהכרח רציונלי או אובייקטיבי, ואני לא רואה בעיה עקרונית אם אדם מבסס את הסיבה על הרגש הזה. במקרה הספציפי הזה, אני חושבת שמה שרלוונטי בעיקר זו האמירה שלה שהיא בסדר עם לאמץ, ולכן לדעתי הסיבה העיקרית נעוצה במה שהיא רואה כהבדל בין לאמץ לללדת.

 

[evanescent]

אין שום רצון זה אומר שאין סיבות שכן

אבל עכשיו זה לא המצב כי כבר יש לה סיבה למה כן וגם כזאת שגורמת לה לשקול ולהתלבט על זה אז כל סיבה למה לא משנה. סיבה זה אומר שיש לזה משקל בהחלטה, אחרת זה לא ראוי להקרא סיבה. גם אם המחשבה גורמת לנטרל משהו כסיבה יש לזה ערך כי כך מנטרלים רעשים מיותרים וזה מאפשר תהליך החלטה יותר יעילה.

 

[KallaGLP]

לא טענתי שבמקרה שלה אין שום סיבה שכן, דיברתי ברמה העקרונית.

בכל מקרה ציינתי שבמצב שלה יש התלבטות ושגם מעניין להבין בהקשר הזה מדוע ההתלבטות או אי הרצון הוא בעיקר לגבי ילד ביולוגי ולא מאומץ כי ההבנה יכולה אולי לעזור להבין את הרצונות והסיבות שלה טוב יותר. אגב, לרגש שלילי כלפי התנהגות חברותיה שהפכו לאמהות בהחלט עלולה להיות השפעה על מידת הרצון, כי אם לדעתה ההורות משפיעה על אנשים בצורה שלילית בכללי זה בהחלט יכול לשמש גורם מרתיע. אם לתת דוגמה קיצונית, זה אולי קצת כמו לפחד להמר בגלל שרואים שאנשים אחרים שנוהגים להמר מתמכרים להימורים ולכן להעדיף להימנע כדי שלא נתמכר חלילה, אפילו אם זה ממש לא מחויב המציאות. אני לא חושבת שזה ישמש כסיבה עיקרית או מכריעה, אך אם מלכתחילה אין רצון, אז רגש שלילי כזה עלול להחמיר את אי הרצון. אני מסכימה שאם היא מתלבטת כדאי לה לחשוב, בין היתר, אם באמת שווה לייחס לעניין חשיבות (מה גם שהיא עצמה ממש לא חייבת להפוך לכזאת), אך לדעתי בסופו של דבר לא סביר שזה מה שיכריע את הכף.

 

[evanescent]

גם לי נראה חשוב שתחשוב

איפה טמון מבחינתה ההבדל בין אימוץ לילד ביולוגי, על זה לא חלקתי, אני חולקת רק על זה שהשאר לא משנה.

התמכרות להימורים פוגעת באיכות החיים של אנשים ומכאן יש רצון להימנע. השאלה איך יפגעו חיים של מישהו אם לאחר שכבר עשה ילד הוא יחשוב שזה מדהים וזה טוב לכולם? מקסימום זה יפגע באנשים מעטים שייעץ להם וגם לא בטוח שהם יסתמכו רק על עצתו, אז ספק אם זה יפגע במישהו ולא נראה סיבה הגיונית לא לעשות ילד אם יש רצון. כלומר לי לא נראה הגיוני שיהיה לזה משקל בכלל בהחלטה, אין פה פרופורציה בין סיכויי הפגיעה באחרים לבין פוטנציאל ההשלכה על החיים האישיים.

 

[KallaGLP]

בהחלט יש התנהגויות שלי כאדם חשוב מאוד

להימנע מהן כי הן ממש לא יפות בעיניי גם אם לא גורמות הרבה נזק. ככה שאני דווקא מבינה את עצם הציון של אי רצון להפוך למי שמתנהת כך כאחת הסיבות, אם כי אני לא חושבת שהיא התכוונה שזו הסיבה החשובה או העיקרית. אבל מצד שני אני מאמינה שאימוץ ההתנהגות תלוי ברצון שלי ולא נגרר אוטומטית בעקבות פעולה כלשהי שאני עושה, גם אם נראה שאצל אחרים פעולה ספציפית גורמת לה.

 

[שמש צהובה3]

הי משו משו

אני הפוכה ממך, כלומר: בעלי- זה את.
הוא לא רצה ילדים ואני מאד רציתי ובסוף הוא וויתר והבאנו ילד כי הוא ידע שאם לא יהיה לי ילד ממנו, הוא יאבד אותי.
הילד עוד מעט בן 5,
עדין קשה לו עם תחושת האבהות, הדאגה, החרדה, אבל הוא שמח שנשארנו יחד, שאנחנו משפחה, והוא מאד אוהב את הילד שלו שהוא בשר מבשרו.
אגב,
הפשרה שלי כדי שנשאר יחד היא שזה יסתכם בילד 1 בלבד
לכל שאלה אני פה.