"אין לך עוד הרבה זמן"
שלום לכל חברי/ות הפורום,
השתתפתי בכמה דיונים בפורום הזה בעבר: אני בת יחידה לשני הורים חולים במחלה חשוכת מרפא שמסתבר שאני נושאת מוטציה גנטית שמעלה את הסיכויים שלי לחלות בה. ההתלבטות אם להביא ילדים לעולם החלה בעקבות תוצאות הבדיקה, והמשיכה בעקבות עייפות וחוסר אנרגיה. מאז הספקתי לעזור לגדל את בתו הבכורה של בן זוגי שעברה לגור איתנו, ולהינשא לו. חוץ ממצבם של הוריי ושאלות בנושא קריירה אני בסך הכל אישה מאושרת. ואז מגיעות השיחות על ילדים "בעזרת השם יהיו לך משלך" (כאילו שילדיו של בעלי הם אזרחים סוג ב'), "אני מתפלל שהוריך יזכו לראות ממך נכדים" (עם כל הכאב, אני בספק אם יזהו אותם ואותי), והאהוב עליי מכל "אין לך עוד הרבה זמן" (בת 37, קשישה מופלגת). אבל באמת אין לי, כי החיים קצרים, ואני מבלה אותם במחשבות לא נעימות על דברים שיקרו - אני אשאר לבד, אהיה ערירית, וחברותיי שנמצאות בשלבים שונים בחיים ינטשו אותי ברגע שלכולן יהיו ילדים נוספים/ילד ראשון. המחשבות האלה צצות אצלכם?
שלום לכל חברי/ות הפורום,
השתתפתי בכמה דיונים בפורום הזה בעבר: אני בת יחידה לשני הורים חולים במחלה חשוכת מרפא שמסתבר שאני נושאת מוטציה גנטית שמעלה את הסיכויים שלי לחלות בה. ההתלבטות אם להביא ילדים לעולם החלה בעקבות תוצאות הבדיקה, והמשיכה בעקבות עייפות וחוסר אנרגיה. מאז הספקתי לעזור לגדל את בתו הבכורה של בן זוגי שעברה לגור איתנו, ולהינשא לו. חוץ ממצבם של הוריי ושאלות בנושא קריירה אני בסך הכל אישה מאושרת. ואז מגיעות השיחות על ילדים "בעזרת השם יהיו לך משלך" (כאילו שילדיו של בעלי הם אזרחים סוג ב'), "אני מתפלל שהוריך יזכו לראות ממך נכדים" (עם כל הכאב, אני בספק אם יזהו אותם ואותי), והאהוב עליי מכל "אין לך עוד הרבה זמן" (בת 37, קשישה מופלגת). אבל באמת אין לי, כי החיים קצרים, ואני מבלה אותם במחשבות לא נעימות על דברים שיקרו - אני אשאר לבד, אהיה ערירית, וחברותיי שנמצאות בשלבים שונים בחיים ינטשו אותי ברגע שלכולן יהיו ילדים נוספים/ילד ראשון. המחשבות האלה צצות אצלכם?