רווקים ללא ילדים: בודדים ומדוכאים יותר בשלבי חייהם המאוחרים?

רווקים ללא ילדים: בודדים ומדוכאים יותר בשלבי חייהם המאוחרים?

הקשר בין אי-הבאת ילדים או העדר נישואין, לבין רמות הבדידות והאושר בגיל מבוגר, הוא נושא שמעסיק רבים בפורום הזה, ובצדק, הרי מי רוצה לסבול בעתיד?

הקונסנזוס בחברה הישראלית הוא שנישואין וילודה הם קריטיים לאושר העתידי, ובמיוחד בגיל המבוגר. אותו קונסנזוס ישראלי, מכניס ספקות רבים במוחם של אל-הוריים מתלבטים, ורווקים מתבגרים, שכתוצאה מהלחץ המופעל עליהם, שואלים את עצמם: האם אנו עושים את הבחירה הנכונה (בהנחה שזו בכלל בחירה...), האם נשלם בעתיד מחיר כבד על בחירתנו העכשווית לחיות מחוץ לנורמה בנושאים אלו?

דעתי האישית היא, שדרך חשובה לבדוק כיצד סביר ויראה עתידנו על סמך בחירותינו בהווה, היא לבדוק מה קורה אצל אנשים (רבים ככל האפשר) שעשו בעברם הרחוק את הבחירות שאנו רוצים לעשות היום, ולשאול, כיצד שיחק להם גורלם?

זה בדיוק מה שעושה תחום המחקר בפסיכולוגיה החוקר נושא זה. ולכן, ברצוני להביא לכאן את המחקר בתחום, שישמש כמקור מידע חשוב ומהימן לכל המתלבטים באשר הם.

היום אני מביא לכם מאמר של ד"ר בלה דה-פאולו בנושא זה. לטובת אילו שאינם שולטים בשפה האנגלית, תרגמתי את המאמר שלה לעברית (הלינק למאמר המקורי מצורף בתחתית העמוד).

על הכותבת:
ד"ר בלה דה-פאולו (Bella DePaulo) בוגרת תואר PhD מאוניברסיטת הארוואד (שנת 1979) היא פסיכולוגית חברתית זוכת פרסים רבים, שפרסמה למעלה מ- 100 מחקרים מדעיים, וכיהנה בעמדות הנהגה מגוונות בארגונים מקצועיים. מגזין Altantic תיאר אותה כ-"הוגת הדעות החשובה ביותר באמריקה בנושא חוויית הרווקות".

רווקים ללא ילדים: בודדים ומדוכאים יותר בשלבי חייהם המאוחרים?
סיפורי האימה הנפוצים על רווקים ללא ילדים, גורסים כי הם יזדקנו לבד: אומללים, בודדים וללא אף אחד בשבילם בפרק הזמן בחייהם בו הם צריכים את מרבית התמיכה. כמו כל כך הרבה סטראוטיפים אחרים לגבי רווקים, מדובר בלא יותר ממיתוס (DePaulo, 2006, 2011a). הספרות המחקרית מראה כי רווקים (ובמיוחד רווקות) מוקפים בקהילה אישית. קהילה זו כוללת לעיתים קרובות אנשים שאינם קרובי משפחתם.

כפי שתיארתי בפרוטרוט במחקרי הקודם (DePaulo, 2011a), ישנן טענות רבות בספרות על כך שרווקים חשים בדידות, ושחתונה מקלה על תחושת הבדידות. עם זאת, מבט מעמיק על המחקרים המקוריים, מעלה מסקנות מוסמכות יותר. לדוגמה, במחקר שהתבצע על אנשים מבוגרים (גיל ממוצע 72) במצבים משפחתיים שונים, הקבוצה שדיווחה על רמות הבדידות הרגשית הנמוכות ביותר (בדידות רגשית, קרי מחסור באינטימיות או קירבה) היא הקבוצה של הנשים שהיו רווקות כל חייהן (Dykstra & de Jong Gierveld, 2004).

הטענה הרווחת שרווקים ללא ילדים נוטים בשכיחות גבוהה יותר לחוות דיכאון בשלבי חייהם המאוחרים, אינה נכונה אף היא. במחקר שהתבצע לפני מספר שנים (Bures, Koropeckyj-Cox and Loree, 2009), החוקרים ניתחו את תשובותיהם של יותר מ- 17,000 אמריקאים בני 51 ומעלה, שניתנו במסגרת מחקר הפרישה והבריאות. החוקרים ביקשו לבדוק כיצד רמות הדיכאון מתפלגות בין המצבים המשפחתיים השונים של הנבדקים. המצבים המשפחתיים הבחינו בין היתר בין הורים ביולוגים להורים מאמצים, ובין אנשים עם ובלי ילדים. מבין כל המצבים המשפחתיים שנבדקו במחקר, רמות הדיכאון הנמוכות ביותר נמצאו בקרב האנשים שלא היו להם ילדים כלל (ביולוגים או מאומצים). במחקר נוסף משנת 1998, החוקרת Koropeckyj-Cox, לאחר ניתוח הנתונים על בדידות ודיכאון מהמשאל הלאומי למשקי בית ומשפחות, מצאה שגברים ונשים ללא ילדים שהיו רווקים כל חייהם, מצבם הנפשי לא היה ירוד יותר בהשוואה לעמיתיהם הנשואים.

כמובן שישנם רווקים ללא ילדים שהם בודדים ומדוכאים, בדיוק כפי שישנם נשואים והורים שמתאימים לתיאור הזה. החוויות שלהם מגיעות כתוצאה ממשהו וראויות לתשומת לב. עם זאת, הנקודה שלי במאמר זה, היא שסטטיסטית, אותם רווקים ללא ילדים שמרגישים בדידות ודיכאון, הם היוצאים מן הכלל, ואינם מייצגים את הנורמה לאוכלוסייה זו.

לינק למאמר המקורי.
 

KallaGLP

New member
אני מניחה שכמעט הכל תלוי אישיות.

אנשים חיים את כל חייהם הבוגרים ברובם על פי תכתיבי הצרכים האישיותיים שלהם. אין שום סיבה שאדם שלא רצה זוגיות ו/או ילדים במהלך כל חייו ירצה אותם לפתע דווקא בזקנה, ואין סיבה שאנשים שרצו זוגיות ומשפחה במהלך חייהם לפתע יפסיקו לרצות זאת בגיל מבוגר (אם כי ברור שאובדן של אדם אהוב עלול להכניס לדיכאון). ולכן לא מפתיע כלל שבקרב אנשים שבסך הכל חיו את חייהם כפי שראו לנכון ועדיין ממשיכים לעשות זאת כשהם זקנים, לא יהיה יותר דיכאון בגיל זקנה מאשר קודם לכן, כי סביר להניח שהבחירות שעשו התאימו וממשיכות להתאים להם.
 
מספר דברים:

את כותבת:

"אין שום סיבה שאדם שלא רצה זוגיות ו/או ילדים במהלך כל חייו ירצה אותם לפתע דווקא בזקנה"

את אומרת פה אמירה מאוד חזקה, שרבים מאיתנו לא באמת יודעים אם להאמין בה. כלומר, רבים מאיתנו היו שמחים להאמין בה. החשש כביכול הוא שבעתיד, כשנזדקן, נרגיש פחות טוב, נראה פחות טוב, ולכן יהיה קשה יותר למצוא זוגיות, יהיו פחות חברים, ההורים ימותו... ולכן דווקא בגיל המבוגר נתקנא בחברינו עם הילדים והנכדים שמשמשים להם כביכול חברה ועוזרים להם. זה לפחות החשש של חלק מהאל-הוריים המתלבטים.

עוד את כותבת:

"ולכן לא מפתיע כלל שבקרב אנשים שבסך הכל חיו את חייהם כפי שראו לנכון ועדיין ממשיכים לעשות זאת כשהם זקנים, לא יהיה יותר דיכאון בגיל זקנה מאשר קודם לכן, כי סביר להניח שהבחירות שעשו התאימו וממשיכות להתאים להם."

העניין שאת מתארת מציאות אוטופית. במציאות האמיתית, אנשים לא באמת מצליחים לעשות כל מה שהם רוצים. המחקרים הללו בדקו אנשים ללא ילדים, ולא רק את האל-הוריים. רוב האנשים ללא הילדים אינם אל-הוריים, אלא הגיעו לסיטואציה הזו בעל כורחם. גם מתוך קבוצת האל הוריים, חלק גדול הם מתלבטים נצחיים (עד לרגע שכבר אי אפשר להתלבט יותר, במקרה של נשים). ולכן, הייתי מצפה שקבוצת חסרי הילדים תכיל קבוצה גדולה של אנשים ממורמרים (כי הרי רצו ילדים כחלק ממטרות חייהם, ולא הצליחו להשיג), ועל כן העובדה שבסופו של דבר הם לא יותר בודדים או דכאוניים בגיל מבוגר מאשר ההורים, די מפתיעה, ומראה שהאדם הוא יצור סתגלן (אולי כחלק ממנגנון הישרדות הטבוע בתוכנו).
 

KallaGLP

New member
אני לא יודעת מה אוכלוסיית המחקר,

ועד כמה בדקו כמה מתוכה באמת לא רצו ילדים. יש לקחת בחשבון שמלכתחילה משתתף במחקר רק מי שרוצה ומרגיש בנוח להשתתף. אנשים שמרגישים לא בנוח עם חייהם אולי גם לא רוצים לחפור בזה ולדבר על זה ולחשוב על זה, אפילו במחקר אנונימי. ברור שגם לא כל האנשים ששלמים עם עצמם ירצו להשתתף במחקר או להפך, אבל לדעתי לרוב אנשים מדוכאים או לא מרוצים מחייהם לא ירצו להשתתף במחקרים (גם בגלל שלאנשים כאלה בכללי יש פחות חשק ואנרגיה נפשית להיות פעילים בכל מיני דברים שאינם חיוניים לקיום). אני חושבת מראש אוכלוסיות של מחקרים כאלה מוטות במידה מסוימת לכיוון של אנשים שיחסית שמחים בחלקם ומרגישים נוח בתוך עורם.
במציאות לדעתי יש מספיק אנשים שמצליחים לממש לפחות את הרצונות הבסיסיים ביותר שלהם, כמו הקמת משפחה. אולי לא תמיד באופן מושלם ובדיוק כפי שחלמו, אך באופן שלא יהווה כישלון ואכזבה. אני חושבת שמרבית האנשים שרוצים ילדים יש להם דרך לממש את רצונם. כאלה שרוצים ילדים או בני זוג ונשארים בלי כל חייהם, הם לדעתי יחסית מיעוט, ולא ברור כמה ייצוג היה להם במחקר מהסיבות שכבר ציינתי.
 

KallaGLP

New member
חשוב לי להדגיש בהקשר הזה שכבר כמה פעמים ציינתי בפורום,

שגם על פי מה שקראתי וגם על פי התחושה הפנימית שלי, אין לי יותר מדי אימון ביכולת של מחקרים במדעי החברה לשקף את המציאות בצורה אובייקטיבית ומדויקת. כך, קשה לי להאמין שברוב המקרים אדם שנמצא במצב נפשי קשה יתנדב או יסכים להשתתף במחקר, למשל.
 
את כותבת שאנשים שלא מרוצים מחייהם

לא ירצו לדון בכך ולהשתתף במחקרים. מניח שיש כאלו, ומצד שני יש את אלו שדווקא ירצו לדון בכך ולהשתתף במחקרים כדי לנסות ולהביא לשינוי בחייהם.
&nbsp
באופן כללי לגבי חוסר האמון שלך במחקרים. הנקודה היא שהחוקרים מחלקים את הנבדקים לקבוצות לפי מצב משפחתי, והם כן רואים שקבוצות מסוימות מרגישות מדוכאות יותר מאחרות. העובדה שרווקים מבוגרים חסרי ילדים לא נמצאים בקבוצות המדוכאות יותר, היא ברת משמעות.
 

KallaGLP

New member
מכל מה שראיתי וקראתי על אנשים בדיכאון,

יש להם נטייה להסתגר בתוך עצמם ולהימנע מכל פעילות שאינה הכרחית. אני אישית משוכנעת ששיעור קטן הרבה יותר של אנשים בדיכאון יסכים להשתתף בפעילות מחקרית (או בכל פעילות לא חיונית אחרת) ביחס לשיעור בקרב אוכלוסייה בעלת שביעות רצון ממוצעת ומעלה מהחיים. זכותך, כמובן, לא להסכים איתי, אבל בעיניי אוכלוסיות של מחקרים במקרים רבים אלה אוכלוסיות ספציפיות, שיש להן נטייה אישית ופניות רגשית ופיזית להשתתף במחקרים כאלה.
 
אז איך את מסבירה את זה

שהמחקרים הללו בהחלט מצליחים לאתר קבוצות של אוכלוסיה מדוכאת? ההסבר שלך, אם היה נכון, היה צריך לנטרל אפשרות לאתר קבוצות כאלו, כי אנשים אלו היו אמורים להישאר בבית. ואם הצליחו לאתר קבוצות כאלו, מדוע רווקים ללא ילדים לא נמצאים כקבוצה כזו?
 

KallaGLP

New member
ראשית, אין לי אמון במחקרים במדעים הלא מדויקים כלל.

לא כל כך מזמן הבאתי לכאן קישור למאמר של אנשי מקצוע שטען שאין לסמוך על הרוב הגדול של המחקרים האלה. שנית, לא אמרתי בשום שלב שלא יהיו בכלל כאלה, אלא שהשיעור היחסי שלהם יהיה נמוך יותר מאשר של אוכלוסיה שאינה מדוכאת ולא מייצג את שיעורם האמיתי בקרב האוכלוסיה הכללית.
 
השיעור היחסי של המדוכאים

יכול להיות קטן יותר במחקרים הללו מבלי שזה יפגע באמינות התוצאות שהוצגו, העיקר הוא לראות האם יש הבדלים בין השיעור שלהם בין הקבוצות השונות.

לגבי אמינות מחקרים, אני יכול להגיד לך שגם במדעים מדויקים, אחוז גדול מאוד מהמחקרים אינו אמין (ויצאו על כך מספיק עבודות). אמינות נובעת לא ממחקר אחד שמצא משהו, אלא ממספר רב של מחקרים ע"י קבוצות שונות ובלתי קשורות שמגיעים למסקנה דומה.
 

KallaGLP

New member
אגב, לא הבנתי את השאלה האחרונה שלך.

למה שרווקים ללא ילדים יהיו בתוך קבוצה שהיא מדוכאת? הרי מראש אמרתי, שאפילו בלי שום קשר למחקרים, אני כלל לא מאמינה שיש להם סיבה כלשהי להיות מדוכאים יותר מאשר כל אדם ממוצע. אני מניחה שמרבית הרווקים ללא ילדים בזמנים מודרניים הם כאלה כי הם בוחרים להיות כאלה, כי זה מה שמתאים להם, או לפחות לא נוגד את רצונם, אז למה שדווקא הם יהיו מדוכאים?
 
את מתעלמת מתופעת החרטה (אני עונה על מכלול דברייך בדיון)

חיי אדם אינם בהכרח סטטטים אלא דינמיים. בני אדם מתחרטים לפעמים. אדם שרצה זוגיות ו/או ילדים יכול להתחרט (בזה עוסק הספר של אורנה דונת "בכייה לדורות") ואדם שלא רצה זוגיות ו/או ילדים גם יכול להתחרט. חרטה זו תופעה אנושית שקיימץ לא רק בהקשרים האלה. יכולה להיות חרטה על בחירת מקצוע ותיחום עיסוק.

ידועים הרבה מקרים שבני אדם מצטערים על החלטות שהם קיבלו

הדבר לא סותר אישיות. יש דבר כזה אישיות אבל גם באישיות המציאות לפעמים טופחת על פני האדם. אדם בגלל אישיותו בחר בחירה כלשהי אבל המציאות מראה לו שהבחירה הייתה רעה. הוא מכיר בכך. למה זה סותר את האישיות?

מכך שאדם בחר בחירה בגלל אישיות מכאן לא נובע שהאישיות שלו מכתיבה לו שהוא לא יתחרט ולא יצטער

לדעת הפסיכולוג המונח "מדוכאים" לקחת אותו לכוון לא נכון. לא מדובר בדיכאון מז'ורי. מדובר בדיספוריה או דיסתימיה בדיכאון קל או דכדוך. מדובר בבני אדם מתפקדים. הרי המחקר לא הלך לבית חולים פסיכיאטרי לחפש מאושפזים בדיכאון. מדובר באנשים ששיתפו פעולה עם המחקר ודיווחו שהם מדוכאים.

מדובר במצב שבו הדיספוריה באה לידי ביטוי למשל באי רצון לצאת לטיולים אבל לא ברור שהדכדוך משפיע על אי רצון לענות לסקר של שלוש דקות. לא מדובר בדיכאון כה קשה שבו אדם כה חסר אנרגיה כך שהוא לא מסוגל לענות לסקר של שלוש דקות. לדעתי את הבנת בטעות את הדיכאון כמצב פסיכיאטרי קשה. אמנם מצבים כאלה קיימים אבל לא בזה מדובר בהקשר הזה.

בכל אופן זאת שאלה מחקרית-אמפירית האם בני אדם בדיכאון קל כזה פחות משתפים פעולה עם סקרים. הפסיכולוג לא בטוח (הוא חושב שהם כן משתפים פעולה כמו כולם אבל זו רק השערה). לא הצגת מחקר שמראה שהם משתפים פעולה פחות.

לגבי חוסר האמון שלך במדעי החברה:

החברה האנושית היא תחום שניתן לחקור אותו באופן מדעי. לא רק את העולם החומרי.

יש מחקרים ריגורוזים במדעי החברה שנעשים היטב ומצליחים להגיע לרפליקציות. נכון שלא כולם אבל לא צריך להגיע לקיצוניות השנייה. מספרם אינו אפס. מספרם חיובי מעל אפס.

יש כתבי עת במדעי החברה בעלי מוניטין עקב שיפוט וביקורת עמיתים (peer review) שכבר בשלב שהם מקבלים מחקרים לפרסום הם עושים בדיקת ריגוריזיות שיצאו לה מוניטין.

על מנת לדעת האם לפנינו מחקר ריגורוזי במדעי החברה צריך לקרוא אותו ולבחון אותו. לפי הזכור לי את טענת שאין לך זמן או חשק או ידע לחקור ולבדוק ובכל אופן את לא מתכוון לבדוק. אם כך זו גישה תמוהה. מצד אחד את לא רוצה/יכולה לבדוק ומצד שני אין לך אמון באופן גורף? לפחות אם את לא בודקת למה שלא תאמרי שאת לא יודעת? את לא מסתפקת בזה שאת לא יודעת את ממש טוענת נגד. את טוענת נגד בלי לבדוק אלא מתוך הכללה.

הרי אם יביאו לפורום את אחד המחקרים שכן נעשו היטב גם לגביו לא יהיה לך אמון כי את לא תקראי ותבדקי אותו. גישתך מוליכה לפסילה גורפת של מחקרים גם כאלה שנעשו היטב. מכאן נובע שחוסר האמון שלך הוא חסר בסיס.

מעבר לכך מה משמעות הטענה שאין לך אמון? שאת חושבת שלא צריך להביא מחקרים במדעי החברה לפורום? שאין טעם להביא אותם?

לדעתי גישתך היא מצד אחד שוללנית מדי ומצד שני אידיאליסטית מדי

לגבי מדעי החברה את מגזימה באנטי

לעומת זאת לגבי מדעי הטבע את מגזימה לצד השני. את עושה אידיאליזציה.

אני שמעתי שגם במדעי הטבע לא חסרים מחקרים שלא הצליחו לעשות להם רפליקציה. אפשר לראות את זה בפיזיקה במחקרי מאיצי החלקיקים של הזמן האחרון. חשבו שהגיעו לפריצת דרך במאיץ החלקיקים בז'נבה אבל מסתבר שיש על כך ביקורת ואחרים חושבים שיש שם בעיות.

למה מרבית הרווקים ללא ילדים הם כאלה שבחרו להיות כאלה? לא כל מי שרוצה ילדים מצליח להיות הורה לילדים בשל קשיי פוריות למשל או קשיים להשיג ילדים מאומצים. מעבר לכך אם המחקר מדבר על בני אדם בגיל מבוגר שהם ללא ילדים אז התקופה הרלבנטית לגביהם הייתה לפני 30 שנה ואז סיכויי ההפריה היו יותר נמוכים מהיום.
 

KallaGLP

New member
ברור שיש אינדיבידואלים שמתחרטים, אבל לדעתי הם

מיעוט בתוך האוכלוסיה. לדעתי מרבית האנשים אינם מתחרטים כלל או אינם מתחרטים מספיק בשביל שירגישו החמצה מספיק גדולה כדי להיות בדיכאון ובעצב אם אין להם נטייה לדיכאון. לדעתי גם אנשים שממש רוצים ילדים אך נותרים ללא ילדים כלל במשך כל חייהם הם מיעוט קטן יחסית, וכבר כתבתי זאת ולא רואה סיבה להתעכב על זה שוב.
באשר למדעי החברה - זכותי המלאה לא להתעמק ויחד עם זאת לא לסמוך. אני חושבת שלא בכל נושא יש אפשרות או זמן להתעמק וזה לא אומר שבגלל זה אם יש תחושה של חוסר אמון צריך לבטל אותה או שצריך לסמוך באופן עוור על טענות של אחרים רק כי אתה לא מסוגל לבדוק ולחקור אותן לעומק באופן אישי. וגם - זה לא שלא קראתי ולא שמעתי בכלל בנושא. כל מיני דברים שכן נחשפתי אליהם במשך השנים אינם גורמים לי להרגיש שאני סומכת על המחקרים האלה. אני לא שוללת באופן גורף את כל המחקרים, אך כשאין לי מספיק נתונים על מחקר זה או אחר, אני לא נוטה לצאת מתוך נקודת הנחה שהם בהכרח אמינים.
האמת היא שהרבה מים זרמו מאז שהגבתי בשרשור, אני מרגישה שמבחינתי כבר השארתי את הנושא מאחור ודי איבדתי עניין, אז מתנצלת מראש על שאסתפק בתגובה הזו.
 
לא יודע להגיד על רוב ומיעוט

וגם מיעוט יכול להיות מיעוט במספרים לא נדירים. יש מיעוט שך 10% ויש מיעוט של 40%.

לא טענתי שצריך להסתמך על מחקרים באופן עיוור. מצד שני אני לא חושב שנכון לבטל אותם על הסף. יש דרך אמצע. את המחקר נכון להביא לכאן ואולי מישהו ירים את הכפפה ויאיר את עינינו לגבי המחקר, איך אחרים הגיבו למחקר הזה, ביקורות על המחקר, האם פורסם בכתב עת חשוב.
 
מה שמוחמץ כאן הוא שיש תופעות של חוסר חרטה לא אמיתי

היות וזה נחשב לא לגיטימי להתחרט על הורות אז רבים לא יודו שהם ההתחרטו ואפילו לא יודו בעיני עצמם. הנורמה החברתית נגד חרטה גורמת לכך שיש המשכנעים את עצמם שהם לא התחרטו. לכן זו טעות להסתפק בדיווחים פורמאליים על אי חרטה. מעניין מה היו התוצאות אילו לא היה מחסום נורמטיבי להתחרט. סביר שמספר המתחרטים היה עולה.

כאשר יש מחסום נורמטיבי להתחרט, אז לספור רק את מי שמודה שהוא מתחרט יוצר תמונה לא משקפת.

אילו לא היה מחסום נורמטיבי אולי הוא היה נשאר מיעוט אבל אם המיעוט הוא מיעוט של 40% זהו מיעוט גדול.
 

KallaGLP

New member
לא מוחמץ.

כפי שכתבתי, שיעור המתחרטים (על זה שיש ילדים או שאין ילדים), כולל כאלה שלא מודים בזה, שהחרטה ממש פוגעת בחייהם הוא לדעתי נמוך ואינו מתקרב אפילו לשיעור שציינת. מתוך אותם מתחרטים שהחרטה שלהם כה חזקה שהיא באמת מעסיקה אותם וממש מכניסה אותם לדיכאון, כמות האנשים שבמצב נפשי כזה יתעניינו או יהיו פנויים נפשית להשתתפות במחקר כלשהו נמוכה עוד הרבה יותר. אבל כבר כתבתי את כל זה, ושום דבר לא השתנה מבחינתי מאז שכתבתי זאת.
 
כפי שכתבתי לא מדובר על פגיעה בחייהם

ציינתי וכתבתי במפורש שהמונח דיכאון הוא כאן לא דיכאון מז'ורי אלא מדובר בדכדוך, דיספוריה או דיסתימיה. מדובר באנשים מתפקדים ולא בכאלה שהחרטה ממש פוגעת בחייהם ולא ממש מכניסה אותם לדיכאון.

אז אם מדובר במובן הזה אני לא משוכנע שההתרשמות שלך נכונה. שיעור המתחרטים האמיתיים עשוי לזנק מפני שבני אדם רבים מקבלים החלטה להיות הורים שלא מתוך ניתוח מושכל אלא בשלב שילוב של הליכה בתלם או התלהבות רגשית של צעירים ולא משקללים את החסרונות שבהורות באופן רציונאלי. אבל היות וחסרונות בהורות קיימים והם לא זניחים סביר שאילו להיה להם חופש להתחרט מספר המתחרטים האמיתיים היה גדל. שוב, לא מדובר בדיכאון כפי שאת מבינה את המונח.
 

KallaGLP

New member
אנחנו חלוקים בנקודה הזו.

לדעתי רוב האנשים לא חווים חרטה שגורמת להם דכדוך שאינו אופייני לאופיים בכל מקרה, כלומר נוטים לדכדוך מטבעם, לא בהכרח בהקשר ספציפי כלשהו.
אגב, לדעתי לא בהכרח יש קשר בין תכנון מראש לחרטה. חרטה דורשת מודעות והבנה שמדובר בבחירה. אנשים שהם הורים בלי תכנון מדוקדק או ניתוח מושכל, אלא כי ככה כולם עושים וזהו, ממש לא בהכרח מתחרטים. אנשים שחיים כל חייהם מתוך מחשבה שמשהו הוא הכרחי ומובן מאליו ולא מעלים על דעתם שאפשר אחרת, לא מהרהרים הרבה בהחלטתם. מי שלדעתי עלול להתחרט יותר הוא מי שנוטה לחשוב, להתלבט ולפקפק בדברים שהוא עושה. אדם כזה עשוי להגיע למסקנה שקיבל את ההחלטה הלא נכונה, מתוך הבנה שבכלל הייתה לו אפשרות לקבל החלטה אחרת. זה שהוא חשב ותכנן מראש עדיין לא גורם לו לחזות מראש במידה גבוהה של ודאות איך הוא יחווה את החוויה במציאות. בפועל, היא יכולה להיות שונה מאוד ממה שחשב או דמיין לעצמו, לטוב או לרע.
אבל גם מתוך אלה שחשבו מראש להערכתי רק מיעוט ממש מתחרטים. בכללי, לדעתי לבני אדם אין לרוב נטייה להתחרט על הבחירות או האופן שבו חיו את חייהם, אלא במקרים קיצוניים.
 
ניסיון החיים של אחרים שונה משלך

יש בני אדם שניסיון החיים שלהם הפגיש אותם עם הרבה אנשים שהתחרטו על הבחירות שעשו בחייהם. הם פשוט מכירים אנשים כאלה.

חלק מהנשים שהחליטו להיות הורים בלי תכנון החליטו כך מפני שהנורמות הקיימות לגבי ילודה גורמות להם להחליט בלי תכנון. אילו הנורמות היו אחרות חלקם כן היו חושבים על הנושא. לכן, אילו הנורמות היו אחרות חלקם כן היו מבינים שמדובר בבחירה. לא להבין שמדובר בבחירה זה חלק מהנורמות הקיימות.

דכדוך זה לא רק עניין של אישיות או אופי אלא גם של מצב או סיטואציה. יש בני אדם שאין להם נטייה כללית להיות בדכדוך בלי קשר למצב, אלא שהם יהיו בדכדוך על פי מאפייני המצב. הכרה שהורות הייתה טעות היא מצב אופייני לגרום לבני אדם דכדוך. הם לא צריכים להיות עם אישיות מדוכדכת לשם כך. יש מצבים אופיניים לא נעימים שבהם זה נפוץ להיות בדכדוך בהם כמו קשיי הורות והכרה שזו הייתה טעות. זה ודאי לא מצב שגורם לבני אדם לרקוד מרוב שמחה.

שוב, משום מה את מייחסת חשיבות רבה ל- "רוב" כאילו יש איזו קדושה במספרים שהם גבוהים מ- 50% וכאילו אין הבדל בין מיעוט של 1% למיעוט של 40%. מבחינתי גם מיעוט של 40% הוא מספיק משמעותי.
 
למעלה