אלהורות וזקנה

אלהורות וזקנה

בדיונים קודמים עלתה שאלת האלהורות בתקופת הזקנה.

לאחר שהתייעצתי עם פסיכולוג להלן התובנות בעניין זה:

באלהורות כרוך סיכון בכל הקשור לטיפול, סיעוד וחיי חברה בתקופת הזקנה. מדובר בסיכון בלבד ולא בתרחיש ודאי.

אדם ללא ילדים מסתכן יותר היות ואין לו ילדים המהווים פוטנציאל לטפל בו ולסעוד אותו. אדם הורה שיש לו ילדים מסתכן פחות היות ויש לו ילדים כאלה.

רוב הילדים מטפלים בהוריהם כאשר הם קשישים וזקוקים לעזרה. רוב אבל בכל זאת לא כולם. יש ילדים שלא מטפלים וזונחים את הוריהם.

לכן, גם להורים אין תעודת ביטוח או ערבות שילדיהם יסעדו אותם אבל הם כן מפחיתים את הסיכון. הסיכוי או ההסתברות שיסעדו אותם גבוה מאשר אצל האלהוריים כאשר שאר התנאים שווים [ceteris paribus]. עם זאת, הסיכוי של ההורים אינו ודאי. אינו הסתברות 1 או 100%.

לגבי האלהוריים הסיכון יותר גדול, כלומר גדל הסיכוי או גדלה ההסתברות שלא תהיה להם עזרה אבל עדיין יש סיכוי שיקבלו עזרה מאחרים. הסיכוי של האלהוריים לעזרה אינו אפס אלא חיובי-מעל אפס אם כי נמוך מאשר ההורים כאשר שאר התנאים שווים.

האלהוריים יכולים לקבל עזרה מבן זוג או בת זוג אם יש כזו/כזה [ייתכנו גם אלהוריים ללא בני זוג ואז אין גם מקור כזה]. אולם, הסיכון בהסתמכות על בני זוג גבוה מהסיכון בהסתמכות על ילדים.

בני זוג הם מבוגרים יותר מהילדים ולרוב הם זקנים בעצמם. בני זוג נוטים להיות בגיל קרוב לבני זוגם. הכוחות לעזור פחותים מאשר הכוחות של הילדים שהם צעירים יותר. בן הזוג אף הוא מועד בגיל זקנה להיות נזקק, חולה ולכן גובר הסיכון שבן הזוג לא יוכל לעזור.

מקור נוסף הוא חברים. אבל היות וחברים נוטים להיות בגיל קרוב אז גם הם צפויים להיות זקנים. הילדים יותר צעירים מהחברים. החברים ככל שהם זקנים בעצמם עלולים להיות חסרי כוחות ואנרגיה לסייע.

מעבר לכך לחברים בממוצע יש פחות נכונות ומוטיבציה לעזור מפני שהרבה פעמים קשר חברתי פחות חזק ויש בו פחות מחויבות ונאמנות מקשר הורים-ילדים. זה לא נכון בכל מקרה ספציפי כי ייתכנו מקרים של חברות חזקה עד כדי נכונות לעזור לא פחות מילדים. אבל בממוצע הנכונות של חברים פחותה יותר. אם נוסיף נכונות פחותה וגם כוחות פחותים עקב זקנתם של החברים בעצמם אז ילדים הם מקור חזק יותר מאשר חברים.

מקור נוסף הוא סיעוד מקצועי מה שנקרא בלשון סטיראוטיפית "הפיליפיני" או צוות בית האבות או חלילה צוות בית החולים.

במישור הטיפולי הסיעודי המקצועי מטפל סיעודי הוא בעל יכולת וידע מקצועיים לעזור יותר מהילדים. מההיבט של המוטיבציה יש לו יתרון על הילדים בכך שכאשר ילדים עוזרים בטיפול אז הם צפויים להיות יותר חסרי סבלנות כי הילדים עוזרים בנוסף לכל המשימות והטלות האחרות שלהם ואילו המטפל עוזר כחלק מתפקידו ומקצועו לכן הוא צפוי להיות יותר בעל סבלנות.

מאידך, לילדים פוטנציאל גבוה יותר לשלב רגש בטיפול לטובת ההורה. המטפל צפוי להיות פחות בעל רגש ויותר נותן עזרה "קרה".

לגבי סיכוני abuse אז הסיכונים האלה גדולים יותר אצל המטפל מאשר אצל הילדים. כמו כן נוכחות ילדים יותר מרתיעה מ- abuse וסיכוי רב יותר שנוכחות ילדים תזהה abuse ותפסיק אותו.

ככל שמדובר בסיוע חברתי-הפגת הבדידות והשעמום, הרי שסיעוד מקצועי יכול גם לטפל בכך שהרי מטפל סיעודי יכול גם להיות "חברה" לנזקק. עם זאת, להבדיל מהילדים יש פערי שפה ופערי תרבות בהינתן שמטפלים הם מהגרי עבודה [עובדים זרים].

קריטריון חשוב הוא משאבי הנזקק האלהורי עצמו. בני אדם שונים זה מזה במידת יכולתם "להסתדר לבד". יש הנוטים להסתדר לבד היטב ויש שפחות נוטים לכך. עם זאת, גם לגבי הנוטים להסתדר לבד לעיתים מגבלות אובייקטיביות כופות נזקקות גם עליהם עקב בעיות בריאותיות, רפואיות, נכויות, מגבלות גופנית או שכלית או נפשית.

להורים יש גם בני זוג וגם ילדים. לאלהוריים יש לכל היותר בן זוג ואין ילדים. גם אם ילדים הם לא ערובה לעזרה אי אפשר להתעלם שלרוב הילדים כן עוזרים גם אם העזרה שלהם חלקית היא עדיין משמעותית מאוד. נכון שלאלהוריים יכול להיות בן זוג אבל להורים גם יכול להיות בן זוג+ילדים ובכך להורים יש פוטנציאל משאבים בכל זאת גדול יותר.

מכאן לא נובעת המלצה לבני אדם לא להיות אלהוריים. בצד חסרונות הזקנה קיימים גם חסרונות גידול הילדים. גידול ילדים הוא נטל משמעותי מאוד ומי שנוטה לסבול ממנו יחסית הרבה זהו נטל די קשה. על מנת להגיע לזקנה עם ילדים צריך "לשלם" בנטל ההורות. לא ניתן לומר בלי להתחשב ברגישות האינדיבידואלית שנטל ההורות בהכרח שווה את הזקנה עם הילדים.

נטל ההורות אף הוא כרוך בסיכון. לצערינו לא כולם מגיעים לזקנה ויש שהולכים לעולמם בטרם עת לפני שהספיקו להיות זקנים בעזרת הילדים.

סיכון נוסף הוא שהילדים לא יעזרו להוריהם. נכון שרוב הילדים עוזרים אבל לא כולם. אפשר ליפול בסטטיסטיקה ואז גם התבצע תשלום נטל ההורות וגם אין את הפירות של עזרת הילדים.

מעבר לכך, ילדים לא תמיד פנויים לעזרה. הם לפעמים בשיא הקריירה שלהם ועסוקים בקריירה, במשפחה שלהם. אם יש מצב חירום אקוטי סביר יותר שגם ילדים כאלה יתפנו. אבל אם יש שגרה ארוכה של מצב סיעודי מתמשך אז כאן הסיכון שהילדים לא ימצאו זמן להתפנות גובר.

סיכון נוסף הוא שהתשלום של נטל ההורות הוא מיותר. יש אלהוריים שמצליחים להסתדר גם בזקנה. הסיכון הוא רק סיכון אבל לא כל סיכון מתממש ויש בצד הסיכון גם סיכוי לזקנה טובה אלהורית.

לכן לאלהוריים סיכון גבוה יותר מהבחינה הזאת אבל הדברים הם לא שחור ולבן. מצד שני לגדל ילדים כרוך אף הוא בסיכונים אם כי סיכונים מסוג אחר. למשל רק למי שיש ילדים יכול לסבול מאסונות חלילה שיקרו לילדים. רק למי שיש ילדים והוא מתמוטט פיסית או נפשית יגרוף לסבל שלו גם את סבל הילדים.

אחד המגיבים כתב שהורה לא יכול להבטיח שהוא יצליח לעצב את ילדיו כרצונו וכי השפעת ההורה על הילדים היא מוגבלת.

אבל זה לא מדויק ככל שמדובר בעזרה. .אין צורך שהילדים יהיו בדיוק כמו הוריהם על מנת שהילדים יעזרו. ילדים יכולים לעזור להוריהם הזקנים גם כאשר הילדים שונים מהוריהם ולא הולכים בדרכם.

מה שצריך מצד ההורים הוא לא לחנך את הילדים שיהיו בדיוק כמותם אלא לחנך אותם שגם אם יהיו שונים מהם עדיין הם יעזרו כשצריך.

כאן מה שחשוב הוא לא מידת הדימיון של הילדים להורים אלא מהי מערכת היחסים בין הילדים להורים. אם מערכת היחסים היא טובה אז סביר שהילדים יעזרו גם אם אין דימיון. הסיכון שהילדים לא יעזרו גובר כאשר מערכת היחסים רעה.

לכן, הקפדה על מערכת יחסים טובה מגדילה את הסיכוי שהילדים יעזרו. מערכת יחסים רעה מגדילה את הסיכון שלא יעזרו.

אבל שוב, גם כאן מדובר רק על סיכויים וסיכונים ולא שחור ולבן. הילדים יכולים לעזור גם כאשר מערכת היחסים רעה כי יש ילדים שמגיעים למסקנה שגם במערכת יחסים רעה חובתם לסייע. הם לא עד כדי כך קיצוניים גם במערכת יחסים רעה שהם ינטשו את הוריהם [כמובן הדברים תלויים בשאלה עד כמה היה רע וכמובן באישיות הילדים ובגישתם]

מצד שני מערכת יחסים טובה גם היא אינה ערובה לעזרה. ייתכנו ילדים שפשוט ינטשו את הוריהם גם במערכת יחסים שהייתה טובה. הסיכוי לכך פחות אבל הוא אינו אפסי. יש ילדים מספיק אגואיסטים לשם כך.

היכולת לעצב מערכת יחסים טובה במידה רבה תלויים בהורים. ההורים יכולים להחליט עד כמה הם יהיו רודנים וגורמים סבל לילדים או ליברלים ולא גורמי סבל לילדים. היחס של ההורים לילדיהם במידה רבה תלוי בהורים.

מבחינה חברתית עזרת הילדים די מוגבלת. לילדים יש חיים משלהם ולכן מספר הביקורים, שיחות הטלפון ובכלל האינטראקציה הוא מוגבל. אם נניח הילדים מבקרים פעם בשבוע אז מה קורה מבחינה חברתית בשאר השבוע? מבחינה זאת גידול ילדים לצורך עזרה חברתית בזקנה הוא בעייתי מפני שממילא העזרה הזאת צפויה להיות מוגבלת.
 
ב

גולשת כתבה

אנשים ממלאים את החיים שלהם בילדים, פשוט כי זה קשר אנושי הכי קרוב וקל יחסית עבורם

אם הכוונה היא לטעון שזו הסיבה שבני אדם רוצים ילדים אז היא נראית לי לא נכונה. להיות הורים רחוק מלהיות קל. זהו נטל די משמעותי.

עוד כתבה

ילדים הם מה שלא הצליחו ליישם בחיים האלה, והרבה מאוד פעמים הורים מאוכזבים כי הם מבינים שזה לא בצלמם כדמותם.

לדעתי זו לא סיבה שבני אדם רוצים ילדים. זה נכון רק מרגע שהילדים כבר קיימים, אבל זו לא סיבה לרצות ילדים מלכתחילה. אני לא שמעתי וגם פסיכולוג ששאלתי אותו לא שמע שבני אדם רוצים להיות הורים רק על מנת שהילד יהיה באותו מקצוע שלי או ילמד מקצוע שאני ניסיתי ולא מימשתי. לא שומעים נימוקים כאלה כנימוק לרצות ילדים.

הסיבה שבני אדם רוצים ילדים היא מפני שזו נורמה חברתית חזקה ומפני שהם רואים בהורות מקור לאושר.

עם זאת לדעתי הסיבה השנייה תלויה חלקית ולא לגמרי מנותקת מהראשונה. נורמה חברתית חזקה משפיעה על בני אדם לחשוב שהורות היא מקור לאושר ואלמלא הייתה נורמה חברתית של פיריון אז צפוי היה שפחות היו רואים בילדים מקור לאושר. עם זאת, סביר שגם בהיעדר נורמה חברתית היו עדיין בני אדם שהיו חושבים שהורות היא מקור לאושר אבל שוב, לדעתי במספרים פחותים.

עוד כתבה הגולשת על גירושים לאחר שהילדים עוזבים את הבית

כשיש לך ילדים. כל החיים שלך כמעט פסט פורווארד. משכנתא, שכירות, גנים, הקפצות, הסעות, קניות לסופר, לבשל, כביסות, גירושים. אין לך באמת זמן לחשוב ולהרהר מה טיב משמעות החיים שלך. זו הסיבה גם שרוב הנשים מחליטות להתגרש אחרי שהילד האחרון הגיע לגיל 18 (סטטיסטית), הן מבינות שהקשר שבנו מול הבן זוג הוא כשותף לגידול ילדים

לפי נתונים שמצאתי כשליש מהגברים והנשים שמתגרשים בישראל הם בני 45 ומעלה בעת הגירושין.

הסיבות לגירושים בגיל זה שצוינו שם הן:

שיקולי ילדים- הילדים כבר בוגרים אין צורך לקבוע משמורת ילדים. אין צורך לקבוע מזונות ילדים.

מאמינים שילדים בוגרים נפגעים פחות מגירושים ולכן ממתינים עד שהילד האחרון יעזוב את הבית.

מות הורה-אין את מי לאכזב עקב הגירושין. מות הורה מעורר מודעות שהזמן קצוב וצריך למקסם את האושר האישי.

בגיל מבוגר יחסית הגירושין פחות מהווים בעיה כלכלית אם הם כבר בעלי דירה והתקדמו בעבודה. אין צורך בתשלום מזונות לילדים.

http://www.nifradim.net/content.asp?id=1495&langid=1&page_type=articles&title=מאמרים_וקישורים

אני מסכים שגם ראיית בן הזוג כלא מתאים לזוגיות לאחר שכבר אין צורך בו כשותף לגידול ילדים זו סיבה סבירה. הייתי מוסיף שייתכן שכבר בתקופת היות הילדים בבית זו הייתה המחשבה אבל אז לא העזו ליזום גירושים בשל החשש לפגיעה בילדים.

עם זאת, אני לא רואה טעם לחשוב שזה הסיבה הדומיננטית המאפילה על הסיבות האחרות. זו עוד סיבה מבין הסיבות.

גולשת טענה שאלהוריים בכל זאת לא בקבוצת סיכון:

אני ישבתי עם סבתא שלי בלילות וכשהייתי ממש גמורה מכמות גדולה של לילות רצופים אז שילמתי לאישה שסמכתי עליה שתשב איתה. לאורך האשפוזים ראיתי עוד 2-3 קשישים שהמשפחה שהתה לצידם במשמרות. ראיתי גם ה-מ-ו-ן קשישים שביקרו אותם שעה או מספר שעות ביום או לא ביקרו אותם כמעט בכלל.
כמו שכתבתי בהודעה הארוכה שלי, חסרי הילדים ואלהוריים הם לא ממש קבוצת סיכון.


לדעתי חרף הדברים האלה האלהוריים עדיין בקבוצת סיכון.

ראשית, נראה שהכותבת מקלה ראש בביקורי ילדים של מספר שעות. לדעתי ביקורי ילדים של מספר שעות ביום עושים הבדל עצום בין ביקורים כאלה להיעדר ביקורים כלל. בביקורים של מספר שעות החולה המאושפז מקבל חברה, מקבל תשומת לב לפרק זמן בלתי מבוטל. הוא אף מקבל עזרה מעשית אם צריך כזאת ממישהו שיש לו יכולת ניידות. עצם העובדה שהפציינט מצפה לביקורים האלה ויש לו למה לצפות היא הבדל נפשי עצום. גם בתקופה בין ביקור אחד לשני יש הבדל רב אם הורה יודע שלמחרת הילד יבוא שוב או שאף אחד לא יבוא.

שנית, הכותבת לא בדקה קבוצת ביקורת. היא לא בדקה בדיקה השוואתית כמה ביקורים היו למאושפזים שאינם הורים וכמה להורים? ברור שאם יש סיכוי כלשהו שילדי ההורה יבקרו את ההורה, אז לגבי מי שאין לו ילדים אין סיכוי בכלל שילדיו יבקרו אותו כי אין לו ילדים. לגבי אלהוריים הסיכוי שילדיו יבקרו אותו הוא אפס. לגבי ההורים הסיכוי הוא חיובי מעל אפס. כמה שהוא קטן הוא יותר גבוה מהסיכוי של האלהורה. הפוטנציאל של ההורים כאן יותר גבוה.

נכון שאפשר שיבקרו את האלהורה מבקרים שאינם ילדיו ואינם בני זוג, אבל כך גם לגבי ההורה וניתן לומר שפוטנציאל איכות הביקור של הילדים הוא רב יותר. לילדים צפויה להיות מוטיבציית עזרה גבוהה יותר ממבקרים שאינם ילדים.

לגבי מבקרים שהם בני זוג אז באותה מידה אלה קיימים אצל ההורים. אולם, ביקורי בני זוג הם בעלי סיכון רב יותר בשל פערי הגיל בין בני זוג לילדים. בני זוג צפויים להיות זקנים בעצמם וכוחותיהם ומצב בריאות בסיכון רב יותר מאשר הילדים שהם צעירים יותר.

פערי הגיל ובהתאם לכך המצב הבריאותי והכוחות [המשפיעים על המוטיבציה] קיימים גם לגבי חברים שהם צפויים להיות בגילאים קרובים לחולה וכנ"ל אחאים מבחינת הגיל.

על בעיית הבדידות [הבעיה החברתית] נכתב

יש לכם ילד, והוא מצליח לראות אתכם פעם בשבוע, ואפילו לארבע שעות שלמות! מה קורה עם שאר ה- 164 שעות של השבוע? אתם בוהים בארבעת הקירות בדירה החשוכה, הקטנה והמבודדת בה אתם גרים, וסופרים את השניות לאחור, עד שיגיעו שוב 4 השעות הקסומות של השבוע, בהן הילד יבקר, הבית יואר ותחזור השמחה? וזה כאילו נחשב לחיים טובים בהם "תעודת הביטוח" הוכיחה את עצמה?

מה לגבי אלטרנטיבה: לא הבאתם ילד. השקעתם בזוגיות. חסכתם כסף (פחות הוצאות כשאין ילדים). בגיל פנסיה, עברתם לסביבה שוקקת חיים עם בן/בת הזוג שלכם, עם אנשים בגילכם, עם חוגים, עם פעילויות, עם אנשים שדואגים לצרכיכם. אז נכון, אין לכם את 4 השעות הקסומות של השבוע, אך מצד שני, שאר ה- 164 שעות ממש ממש טובות...


גם כאן לדעתי יש הקלת ראש בביקור חד שבועי של ארבע שעות. יש כאן התמקדות בכמות והתעלמות מהאיכות. ארבע שעות פעם בשבוע הן בעלות פוטנציאל זמן איכות. יש הבדל משמעותי בין מי שיש לו ארבע שעות כאלה למי שאין לו. למי שאין הוא נמצא ללא ילדיו 24/7. אם ארבע השעות האלה מועילות להורה מבחינה נפשית אז הציפייה לביקור הבא עושה את ההבדל. למי שאין ילדים אז אין לו למה לצפות. הציפייה נותנת גם תקווה וזה חשוב מאוד מבחינה נפשית. גם כשהביקור הבא יהיה בעוד יומיים להורה יש עוגן להיאחז בביקור הזה. הוא יודע שיש לו רק יומיים לחכות לביקור הבא.
 
ג

לגבי ההישענות על בן זוג: כאמור לעיל להורה יש גם ילדים וגם בן זוג. לאלהורי שיש לו רק בן זוג יש לו בן זוג בערך בגילו כלומר בגיל זקנה. הסיכון הוא שהוא יהיה נזקק בעצמו וגם אם לא יהיה נזקק היום אז יהיה נזקק בעוד חודשיים או בעוד שנה. זו הישענות יותר מסוכנת וגם זמנית. האיכות עם בן הזוג תלויה במצב הרפואי הן של האלהורה עצמו והן של בן זוגו ששניהם קשישים ושניהם כלומר אחד מהם או שניהם מועדים לקשיי בריאות ואז המשענת של השני אינה חזקה בעצמה.

נכון שילדים עסוקים בעבודתם ובמשפחתם וייתכן שלא יהיו פנויים לעזרה מתמשכת אבל פוטנציאלית להורים יש ילדים וגם בני זוג ולאלהוריים רק בני זוג.

מעבר לכך הקשר עם הילדים חורג מביקורים גרידא. התקשורת יכולה להתנהל גם מרחוק ולא רק פנים אל פנים. אפשר לשוחח בטלפון, בסקייפ, באימייל, בפייסבוק, ברשת האינטרנט. לא חייבים רק ביקורים פנים אל פנים על מנת למלא את הצורך באינטראקציה חברתית או עזרה מעשית. לפעמים הילדים מספקים עזרה מעשית ולא רק צורך חברתי וכאן התקשורת ודאי שיכולה להתנהל מרחוק.

מעבר לכך, גם כאשר אין תקשורת בתקופה בין תקשורת אחת לשנייה עצם הידיעה שהילדים קיימים והם זמינים לעזרה הידיעה הזאת נותנת ביטחון ומשפרת את הרווחה הנפשית. האלהוריים יודעים שאין להם ילדים הזמינים לעזרה.

נכתב שאם בן הזוג נפטר או נפרד אפשר למצוא בן זוג חדש.

אבל, מציאת בן זוג חדש בגיל זקנה נניח גיל 90 היא קשה הן מבחינת האפשרות המעשית למצוא בן זוג קשה והן מבחינת הכוחות להשקיע בחיפושים.

מעבר לכך, לפעמים בן הזוג קיים ואין פרידה אבל הוא עצמו חלש ואולי גם סיעודי בעצמו. לא כולם ינטשו וייפרדו מבן זוג רק מפני שהוא חולה וחלש. גם בן הזוג החדש לא צפוי להיות אדם צעיר שכוחו במותניו וסביר שהוא יהיה בגיל הזה שנוטים לחלות ולהיות חלשים.

נכון שחברים יכולים לעזור אבל חברים אפילו חברים טובים נוטים בכל זאת לעזור פחות מאשר ילדים ולא לכל אחד יש אפילו חברים ברמה של חברים טובים
שעוזרים כמו חברים טובים, אבל עדיין פחות מילדים. מה עוד שסביר שהחברים הם בגיל דומה והכוחות שלהם גם נחלשו.

מבחינת בדידות הגישה בבודהיזם היא שאדם לא ירגיש בודד אפילו אם הוא לבד.
 

prizman

New member
אני לא בטוח שיש לך ידע על בודהיזם.

לקרוא בגוגל זה לא מספיק.
אין שום קשר בין הבודהיזם בצפון תאילנד, במרכז תאילנד,
בבורמה או בלאוס.
תצא קצת מהמחשב לחיים.
 
לי אין ידע על בודהיזם

אבל כפי שכתבתי את זה אמר לי אדם שלמד ולומד בודהיזם. אני לא יודע אם הוא צודק אבל אני מצטט אדם שלמד.

לא קראתי כלום בגוגל.

אין לך מושג עלי ואני אקבע לעצמי מה לעשות
 

prizman

New member
תעשה מה שאתה רוצה

אבל עדיף שתכתוב רק דברים שאתה באמת יודע.
"שמעתי מאדם" זה לא מושג משכנע במיוחד.
אני חי עם בודהיזם כבר יותר מעשר שנים ואני יודע
שאני רחוק מלהכיר אותו.
אז יש לך את היומרה שלך יש מושג?
כי דיברת עם מישהו?
קצת צניעות לא תזיק לך.
 

evanescent

New member
אם הוא אומר בפירוש שלו אין ידע

והוא רק מצטט מישהו זה כבר צנוע, לא נשמע שנחוצות פה הטפות לצניעות.
לא הגיוני שאנשים לא יוכלו לכתוב בפורום על דברים שהם שמעו בלי לקבל גינויים. זה טבעי בשיחות בין אנשים להזכיר דברים ששומעים מאחרים.
 


 
כתבתי מה שאני יודע

אני יודע שאדם שלומד בודהיזם אמר את מה שאמר. לא טענתי שזה נכון אבל אם הוא לומד בודהיזם רלבנטי להביא מדבריו. מי שרוצה לומר שהוא טעה חופשי לטעון שהוא טעה.

אם אני טענתי שאין לי ידע זו כבר צניעות

גם אתה אדם שכותב בפורום ומה שכתבת על בודהיזם זה אדם שקראנו אותו בפורום ולא בדקנו בעצמינו.

בינתיים גולשת אחרת שטוענת שלמדה בודהיזם הסכימה עם הדברים ששמעתי ממנו על בודהיזם

אני מסכים עם אוונסנט שלא ראוי שאנשים יקבלו גינויים רק מפני שהם מביאים מדברים ששמעו. אני לא יודע איך אצלך אבל ממה שאני מכיר בשיחות עם בני אדם מרבים להביא דברים ששמעו ולדעתי זה רלבנטי לשיחות בין בני אדם.
 
פריזמן - הדמות שלך בתפוז בד"כ חמודה במיוחד

אני לא מכירה אותך מחוץ לעולם הוירטואלי, אבל אתה עושה רושם של אדם חביב ומוצלח למדי.
אז למה כשמדובר באוני' אתה מרגיש צורך "לדקור אותו" מדי פעם?
לא בטוח שכדאי שתענה, רק חשוב על זה (והשתדל להימנע, כי חבל להעכיר אוירה נעימה, סתם כי לא מעניין אותך מה הוא כותב).
 

prizman

New member
האווירה כאן אכן נעימה

ואני ממש לא מעוניין להעכיר אותה.
רק שאני חי בתוך הבודהיזם,בלי להיות בודהיסט,
בת הזוג שלי דווקא כן בודהיסטית אם כי לא אכפת לה מזה יותר מדי,
כך שאני מכיר את אורח החשיבה הבודהיסטי לעומק.
אין לי שום דבר נגד אוני' , יש לי רק נגד כתיבה על דברים שלא מבינים בהם.
יש כל מיני סדנאות למערביים על בודהיזם, אין שום קשר בינהן לבודהיזם
או לאורח החיים הבודהיסטי.
בואי ניקח דוגמא אחרת.
אני דתי לשעבר.
קראת את התנ"ך?
את מוצאת קשר בינו לבין היהדות של ש"ס היום?
זה בערך אותו דבר.
 

s i s u

New member
אוני' נגע בנושא ברפרוף בלי להתיימר להכיר את הבגהווד גיטה

בינינו, לא צריך ללמוד בודהיזם כדי להבין את האמת הפשוטה באופן לוגי והגיוני
&nbsp
 

prizman

New member
מסתבר שאין אמת אחת.

האמת במזרח והאמת במערב שונות ואי אפשר לדעת מי מהן יותר נכונה.
אני חי בין שתיהן ובעוד עולם אפלולי שבו אין אמת.
אין כאן לוגיקה והגיון, יש עולמות שונים.
 

s i s u

New member
העולם האפלולי שאין בו אמת- אלכוהול? סמים?

הרמת להנחתה! :)
&nbsp
הגישה המערבית והמזרחית שונות לגמרי רק למראית עין. והתנסיתי בשניהם.
אבל הם שני צדדים של אותו מטבע.
שתי הגישות מנסות להגיע לאותו מקום
כל אחת עם הכלים והמסורת שלה, היתרונות והחסרונות.
מה שגישה ה"מזרחית" אומרת, ניתן להבין גם באופן "מערבי".
במקום להאריך אפשר פשוט לשאול מי אני ולהבין לבד..
&nbsp
&nbsp
 

prizman

New member
לא, ממש לא.

בסמים אני לא נוגע, באלכוהול רק לפעמים.
העולם האפלולי הוא בתחום אחר לגמרי.
קשור לדם, יזע ודמעות.
 

prizman

New member
אני לא חושב, אני יודע.

הבודהיזם במקום אחר לגמרי.
הסברתי כבר, אני חי בין בודהיסטים כבר יותר מעשר שנים,
במשך כל הזמן הזה אני לומד את אורח החיים הבודהיסטי בלי שום כוונה להפוך לבודהיסט.
יש דברים שאני כן מאמץ משם כמו חמלה ורצון לעזור לזולת, אבל זה לא יהפוך אותי לבודהיסט.
תקרא את הברית החדשה, או אולי קראת כבר, מה שישו ניסה לעשות חופף לבודהיזם.
אתה יכול לקרוא גם יהדות, גם היהדות המקורית חופפת לבודהיזם רק שעיוותו אותה עם הזמן.
אהבת אדם, זה שם המשחק בכל דת מקורית או אמונה.
בבודהיזם הצליחו איכשהו לשמר את זה יותר מ 5000 שנה, לא שאין להם את השטויות שלהם.
ביהדות ובנצרות איבדו את זה די מהר. באיסלאם אני לא יודע אם זה היה קיים במקור
כי הקוראן זה הספר הכי משעמם שנתקלתי בו בחיי ולא טרחתי להגיע לסופו. אולי פעם אעשה את זה.
אבל השורה התחתונה שלי היא כזו. יש אנשים שהולכים למקדש כזה או אחר כדי לעבור קורס מזורז בבודהיזם.
אלו קורסים למערביים.
זה לא דומה בכלום לאיך שבודהיסטים חיים.
 
למעלה