אירוח - ביאטה שבון בנושא אנשים רגישים מאוד
- פותח הנושא efroch99
- פורסם בתאריך
מצחיק לפרקים 
בתשובתי הראשונה לך, בשרשור זה לעיל, כתבתי : " אני מספיק לי שהתשובה הנאה שלי דגה אותך ממצולות עיסוקייך, אני בא לפה בשביל טיפוח האגו" מה יותר מזה ? אני אחד המשתתפים המגניבים פה, לדברים שלי יש משקל סגולים גבוה, ניקים עמם התווכחתי נעלמו במרוצת הזמן, או הוחלפו ע"י בעליהם, איפה באמת גאטו, אישתר וכד' ? געגועים ! בכל מקרה, ההתמקדות שלי היא דילול האגו, תכלס, הורדת הנפיחות הזו, ודמייני לך שכיום מצבי טוב מבעבר ! )) כי הצלחתי בדילול האגו ! כי אני מוצלח ! אה שיט מלחמה קשה. שורה תחתונה - כולנו קקי עתידי של תולעים, חלאס עם ההתלהבות.
בתשובתי הראשונה לך, בשרשור זה לעיל, כתבתי : " אני מספיק לי שהתשובה הנאה שלי דגה אותך ממצולות עיסוקייך, אני בא לפה בשביל טיפוח האגו
" מה יותר מזה ? אני אחד המשתתפים המגניבים פה, לדברים שלי יש משקל סגולים גבוה, ניקים עמם התווכחתי נעלמו במרוצת הזמן, או הוחלפו ע"י בעליהם, איפה באמת גאטו, אישתר וכד' ? געגועים ! בכל מקרה, ההתמקדות שלי היא דילול האגו, תכלס, הורדת הנפיחות הזו, ודמייני לך שכיום מצבי טוב מבעבר ! )) כי הצלחתי בדילול האגו ! כי אני מוצלח ! אה שיט מלחמה קשה. שורה תחתונה - כולנו קקי עתידי של תולעים, חלאס עם ההתלהבות.ב-רור
המקרה המלהיב ביותר שקרה לי השנה, ואולי כבר סיפרתי פה, הוא שנשארו לי במטבח בצלים בסלסלה שהתחילו להוציא כבר ענפים נטלתי אותם החוצה ושתלתי בעציצים כשנתקעתי אחרי כחצי שנה בערך בלי בצל ברגע קריטי זכרתי [ וזה הנס האמיתי ! ] את הבצלים ששמתי ב"אחסנה ארוכה", יצאתי החוצה ושלפתי אחד - שהפך בינתיים לשניים [ כמה אירוני ] והוא היה נהדר, ריחני ועדין ומתוק, ולאושרי לא היה גבול. אני חושב שמי שמכיר זן, ומעבר לכך, מתרגל אותו ביומיום [ ובכל רגע ] יצליח באחת המשימות הקשות של האדם בעת המודרנית - לחיות בהווה, ואז [ככלל] היום שלך רצוף הנאות ללא גבול. אנשים עוברים ליד פלאי עולם בכל רגע ודורכים עליהם בחוסר תשומת לב, בדרך לעוד שטות נטולת ערך שמגלמת תוצר של מנגנון מלאכותי כלשהו [ וזה היום כמעט הכל עבור כולם ]. הורות, אגב, בהקשר זה, היא אחד האיים הבודדים של הרמוניה טבעית שנותרו לאנשים בעידן הנכחי - וממנה מצליחים להנות גם העיוורים [ וביתר שאת המודעים ], כך שאני מבין מה בנפש יכול לגלות כמיהה להורות. אופן הביצוע שלה דפוק פעמים רבות בגלל שההורים הם סתם תוצרים מודרנו-קונפורמיסטיים בעצמם, אך עומק החוויה הרגשית הבלתי תלוייה זהה.
המקרה המלהיב ביותר שקרה לי השנה, ואולי כבר סיפרתי פה, הוא שנשארו לי במטבח בצלים בסלסלה שהתחילו להוציא כבר ענפים נטלתי אותם החוצה ושתלתי בעציצים כשנתקעתי אחרי כחצי שנה בערך בלי בצל ברגע קריטי זכרתי [ וזה הנס האמיתי ! ] את הבצלים ששמתי ב"אחסנה ארוכה", יצאתי החוצה ושלפתי אחד - שהפך בינתיים לשניים [ כמה אירוני ] והוא היה נהדר, ריחני ועדין ומתוק, ולאושרי לא היה גבול. אני חושב שמי שמכיר זן, ומעבר לכך, מתרגל אותו ביומיום [ ובכל רגע ] יצליח באחת המשימות הקשות של האדם בעת המודרנית - לחיות בהווה, ואז [ככלל] היום שלך רצוף הנאות ללא גבול. אנשים עוברים ליד פלאי עולם בכל רגע ודורכים עליהם בחוסר תשומת לב, בדרך לעוד שטות נטולת ערך שמגלמת תוצר של מנגנון מלאכותי כלשהו [ וזה היום כמעט הכל עבור כולם ]. הורות, אגב, בהקשר זה, היא אחד האיים הבודדים של הרמוניה טבעית שנותרו לאנשים בעידן הנכחי - וממנה מצליחים להנות גם העיוורים [ וביתר שאת המודעים ], כך שאני מבין מה בנפש יכול לגלות כמיהה להורות. אופן הביצוע שלה דפוק פעמים רבות בגלל שההורים הם סתם תוצרים מודרנו-קונפורמיסטיים בעצמם, אך עומק החוויה הרגשית הבלתי תלוייה זהה.
1crazyhorse
New member
אוניברסאליסט
New member
ממה שנאמר לי אין משהו בזן בודהיזם
שמצדיק פגיעה בבני אדם רק על מנת לתרגל איתם פגיעות אם הם לא מסכימים לתרגול הזה ובוודאי שאין תיאוריה פסיכולוגית שתומכת בלנסות לפגוע בבני אדם מתוך מחשבה לאמן אותם אם הם לא רוצים בזה.
שמצדיק פגיעה בבני אדם רק על מנת לתרגל איתם פגיעות אם הם לא מסכימים לתרגול הזה ובוודאי שאין תיאוריה פסיכולוגית שתומכת בלנסות לפגוע בבני אדם מתוך מחשבה לאמן אותם אם הם לא רוצים בזה.
בנוגע למה שכתבת על הורות - אני לא בטוחה.
אין ספק שהעידן הנוכחי הפך את ההורות למשהו אחר מבעבר, אבל, עדויות היסטוריות-מערביות מתקופות פרה-מהפכה-תעשייתית מציבות סימן שאלה מעל מהות ועומק החוויה הרגשית שבהורות בכלל ובאימהוּת בפרט. היו אז פרקטיקות שלא ניתן להבין מהן מה היו הרגשות כלפי ילדים (העברה שלהם שנייה אחרי שנולדו לטיפול במשך שנתיים-חמש ולפעמים לנצח לנשים ממעמד נמוך שתטפלנה בהם; חלקם מתו בדרך לביתה שמחוץ לעיר כי נפלו מהכרכרה או נמחצו על-ידי התינוקות האחרים); מוות של ילדים לווה לא פעם בשוויון נפש; ובכלל, נעדרים קולות מהשטח כדי לדעת בוודאות מה היו הרגשות, והפרשנויות בנוגע לפרקטיקות האלה והרגשות שנלוו להן יכולות להיות לכאן ולכאן. מה שאתה מתייחס אליו כ"הרמוניה טבעית" גם הוא עשוי להיות תוצר של העידן הזה, ותפישות חברתיות לגבי ילדים במאות קודמות כוללות גם שינאה, פחד, בוז ואדישות כלפיהם.
אין ספק שהעידן הנוכחי הפך את ההורות למשהו אחר מבעבר, אבל, עדויות היסטוריות-מערביות מתקופות פרה-מהפכה-תעשייתית מציבות סימן שאלה מעל מהות ועומק החוויה הרגשית שבהורות בכלל ובאימהוּת בפרט. היו אז פרקטיקות שלא ניתן להבין מהן מה היו הרגשות כלפי ילדים (העברה שלהם שנייה אחרי שנולדו לטיפול במשך שנתיים-חמש ולפעמים לנצח לנשים ממעמד נמוך שתטפלנה בהם; חלקם מתו בדרך לביתה שמחוץ לעיר כי נפלו מהכרכרה או נמחצו על-ידי התינוקות האחרים); מוות של ילדים לווה לא פעם בשוויון נפש; ובכלל, נעדרים קולות מהשטח כדי לדעת בוודאות מה היו הרגשות, והפרשנויות בנוגע לפרקטיקות האלה והרגשות שנלוו להן יכולות להיות לכאן ולכאן. מה שאתה מתייחס אליו כ"הרמוניה טבעית" גם הוא עשוי להיות תוצר של העידן הזה, ותפישות חברתיות לגבי ילדים במאות קודמות כוללות גם שינאה, פחד, בוז ואדישות כלפיהם.
ילדים בתור מצרך והורות כאקט טבעי
ההולדה [פיזית ] וההורות [אידאולגית ] הן אקט מאוד טבעי, ברמה ביולוגית, זאולוגית [ואוניברסלית]. אין חולק. בחברות מסויימות, ובתוכן עבור פרטים מסויימים בתקופות מסויימות ילדים היו [ וגם כיום עודם ] מצרך חיוני שיש בו פחת טבעי. פעם היה פחת עצום, היום רוב הנולדים שורדים לבגרות. נעדרות עדויות, וללא ספק היו תקופות ומקומות בהן מות ילדים התקבל בשלוות נפש יחסית. מה שכן, קשה לי לצעוד בשביל הזה איתך, ואני נוטה לקבל רק מעט מהרעיון הזה ובתנאים מיוחדים, שכן לגדל עציץ פילפלים 9 חודשים יוצר קשר רגשי אליו, כך גם חתול או כלב, כך שלשאת ילד ואח"כ ללדת אותו יוצר כמעט בהכרח סוג של קשר רגשי גם אליו, ונטייה לשמירה עליו. בהיעדר כזו זיקה חזקה בין הורה לילד, כל האבולוציה האנושית הייתה נראית אחרת. תפיסות חברתיות גם היום כוללות בין השאר כדברייך "גם שינאה, פחד, בוז ואדישות כלפיהם", ואפילו כאן בפורום הודגמו לא מעט אנשים שעושים שימוש במילה "השרצה" במקום לידה, אפילו המון, ושרשורי שנאת-ילדים-במסעדות, בוז לבילוי זמן טיפשי בחברת בני 4 , הוריהם והקקי שלהם ואדישות מוחלטת לכל הז'אנר. לא צריך ללכת רחוק ! אבל אם הולכים, ואפילו מחפשים עדויות ששרדו, ראיות להלך רוח, הרי שהטקסט הבא [ששרד] הוא מלפני המהפכה התעשייתית, ובהחלט מגלם הרמוניה טבעית של הורות, בעיני " וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי " זו ליריקה הורית קלאסית ואוניברסאלית, אני עימדתי את הפסוק. זה מה שהיה תמיד, זה מה שיהיה : אמוציונאלי יותר או פחות - לא נשווה ויקינגים נורדים לנוודים חמי דם באופי ההורות שלהם - ולא נשווה עידנים בהם תמותת ילדים היתה ביחס היסטרי לשרידתם - ובין השאר תמיד יהיו כלמיני אמהות מטביעות ותינוקות מושלכים ליאור וכד' - לעניות דעתי המדובר בשולי השוליים, וכמו שאמא חתולה מגוננת ומטפחת את גוריה, וכמו שאמא ציפור עושה זאת, ואמא פינגווין בקשיים עצומים - כך כל 'אמא' אולי באמת ארים טלפון לאמא שלי, ריגשתי אותי ובשבת היא עושה חמין.
ההולדה [פיזית ] וההורות [אידאולגית ] הן אקט מאוד טבעי, ברמה ביולוגית, זאולוגית [ואוניברסלית]. אין חולק. בחברות מסויימות, ובתוכן עבור פרטים מסויימים בתקופות מסויימות ילדים היו [ וגם כיום עודם ] מצרך חיוני שיש בו פחת טבעי. פעם היה פחת עצום, היום רוב הנולדים שורדים לבגרות. נעדרות עדויות, וללא ספק היו תקופות ומקומות בהן מות ילדים התקבל בשלוות נפש יחסית. מה שכן, קשה לי לצעוד בשביל הזה איתך, ואני נוטה לקבל רק מעט מהרעיון הזה ובתנאים מיוחדים, שכן לגדל עציץ פילפלים 9 חודשים יוצר קשר רגשי אליו, כך גם חתול או כלב, כך שלשאת ילד ואח"כ ללדת אותו יוצר כמעט בהכרח סוג של קשר רגשי גם אליו, ונטייה לשמירה עליו. בהיעדר כזו זיקה חזקה בין הורה לילד, כל האבולוציה האנושית הייתה נראית אחרת. תפיסות חברתיות גם היום כוללות בין השאר כדברייך "גם שינאה, פחד, בוז ואדישות כלפיהם", ואפילו כאן בפורום הודגמו לא מעט אנשים שעושים שימוש במילה "השרצה" במקום לידה, אפילו המון, ושרשורי שנאת-ילדים-במסעדות, בוז לבילוי זמן טיפשי בחברת בני 4 , הוריהם והקקי שלהם ואדישות מוחלטת לכל הז'אנר. לא צריך ללכת רחוק ! אבל אם הולכים, ואפילו מחפשים עדויות ששרדו, ראיות להלך רוח, הרי שהטקסט הבא [ששרד] הוא מלפני המהפכה התעשייתית, ובהחלט מגלם הרמוניה טבעית של הורות, בעיני " וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי " זו ליריקה הורית קלאסית ואוניברסאלית, אני עימדתי את הפסוק. זה מה שהיה תמיד, זה מה שיהיה : אמוציונאלי יותר או פחות - לא נשווה ויקינגים נורדים לנוודים חמי דם באופי ההורות שלהם - ולא נשווה עידנים בהם תמותת ילדים היתה ביחס היסטרי לשרידתם - ובין השאר תמיד יהיו כלמיני אמהות מטביעות ותינוקות מושלכים ליאור וכד' - לעניות דעתי המדובר בשולי השוליים, וכמו שאמא חתולה מגוננת ומטפחת את גוריה, וכמו שאמא ציפור עושה זאת, ואמא פינגווין בקשיים עצומים - כך כל 'אמא' אולי באמת ארים טלפון לאמא שלי, ריגשתי אותי ובשבת היא עושה חמין.
הורים וילדים
קשורים זה לזה בעבותות רגש שונים, מורכבים ומגוונים, על זה אין חולקת. אל העבותות הללו לא הייתי מתייחסת כאל 'הרמוניה טבעית'. אם כבר הייתי מתייחסת למשהו כ'טבעי', זו המורכבות שנעה על צירי - אהבה-שנאה; קושי-הנאה; ריחוק-קירבה; הגנה-פגיעה ועוד. גם אם לא אלך אל המקרים של רצח תינוקות/ילדים - לא חסרות עדויות במהלך ההיסטוריה של פגיעה בילדים - אלימות, פגיעה מינית, הזנחה ונטישה. הילדים שרדו, האנושות ממשיכה להתקיים, ועדיין לא הייתי מכנה את זה 'הרמוניה טבעית'. מעורבים כאן גם אלמנטים פסיכולוגיים לא פעם, למשל המשכיות שנובעת משאיפה "לתקן" בניסוח בן-זמננו. כמיהה כזו לתיקון לא שואבת כוחה מהרמוניה טבעית. לא פעם היא נובעת ממיתוס קיומה הגורף של הרמוניה כזו בילט-אין. על כל טקסט כמו אבשלום, אפשר למצוא טקסטים שמראים זווית אחרת. לא מזמן נתקלתי ב"ספיח" של ביאליק. כמה ציטוטים נבחרים (ממה שהבנתי מדובר במסמך אוטוביוגרפי, אבל גם אם לא - דבריו מתארים הלך רוח שרווח באותה עת, ועדיין בנמצא יותר ממה שהיינו רוצים לדעת): * "רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וּקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי וּלהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פִּנָּתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקִנִּי, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי". * מעולם לא היה שְלום אמת ביני וּבין אבא. דומה שהיה מתקשה בי משעת לידתי, כזה שנפל לידו מקח רע ואינו יודע מה לעשות בו: לתשמיש – לא יצלח, ולמכירה – אין קונה. מזלי גרם, שאבוא לאבא וּלאִמא בהיסח הדעת, לאחר שכבר הִשִּׂיאוּ את רוב בניהם ונתיאשו מִוְּלָדוֹת חדשים. אני שמיני לבטן הייתי וּבן זקונים; וּכשבֵּרכה עלי המיַלדת את אבי ב"מזל טוב" – עִקֵּם הוא את חָטמוֹ קצת… כך סחה אִמי לשכנותיה. ועוד סחה, שלשים יום אחר לידתי נגזרה עלי גלות: הוּטלתי אל חיק מינקת נכריה בעיָרה סמוכה". * "הרגל זה של מציצת אגודל נעשה לי כטבע שני ולא הרפיתי ממנו ימים רבים. כל עת שהייתי משוקע בהרהורים הייתי מוצץ את האגודל. אבא, שהוא קפדן מטבעו, היה סוֹטרני על כך וקורא לי "בעל מציצה", "איש המקטרת" – האגודל שבין שִׁנַּי נִדְמְתָה עליו כמקטרת בפי זקן בעל מחשבות – אבל אני לא הייתי חושש לו וּלמכּוֹת ידו, לשמותיו וּלכִנּוּייו. הוא בשלו ואני בשלי; וכיוָן שהיה יוצא מתוך הבית, מיד הייתי פורשׁ לקרן זוית, יושב בדד, מהרהר וּמוצץ… על מה וּבמה הייתי מהרהר – איני יודע". * "מבּנֵי הבית לא השגיח בי אדם. אבא קפדן, חלוש וטרוד. איני יודע במה הוא טרוד; ואמי היתה נזכרת בי, אבל לעולם לאחַר הזמן. "אוי ואבוי, התינוק לא אכל עדַיִן… התינוק לא נתרחץ עדַיִן… היכן התינוק?". * באמִתּוֹ של דבר, אני לא הייתי מדבר אל הכֹּתל, אלא משׂחק וּמסיח הייתי עם צִלִּי שעל-גבי הכֹּתל. וכי מה יעשה תינוק בלילי חֹרף הארוּכּים, כשהוּא יושב בדד וכלוא בבית? אבל אבא קפדן הוא ואינו סובל לא אותי ולא את מִשֹחקַי, וכל מה שאני עושה – רע עליו המעשה, וּמביא אותו לידי רתיחה ולידי סטירה ולידי בעיטה ולידי קולי-קולות: "פּסי" – הוא צועק ובועט – "הסירי אותו מנגד עיני – הרוג אהרגנו!" וּבאותו הרגע דומה הדבר, כּאִלּוּ באמת אני, שמואל'יק, עשיתי לו, לאבא, ביום מן הימים איזוֹ רעה גדולה, רעה כבדה מנשוא, לא אוּכל כַּפְּרָהּ; כּאִלּוּ ירדתי, חס ושלום, לחייו, או סַבּוֹתי בנפשו, רחמנא לצלן. רבונו של עולם, אימתי עשיתי לו רעה? וּמה רעה עשיתי לו?". בשורה התחתונה, כמובן שהיו וישנן משפחות שסך הכל טוב להן בהן, כמובן שיש גם קשרים מיטיבים בין הורים לילדים. ועדיין ממעוף ציפור לא הייתי עושה אידיאליזציה לכל המערכת הזו.
קשורים זה לזה בעבותות רגש שונים, מורכבים ומגוונים, על זה אין חולקת. אל העבותות הללו לא הייתי מתייחסת כאל 'הרמוניה טבעית'. אם כבר הייתי מתייחסת למשהו כ'טבעי', זו המורכבות שנעה על צירי - אהבה-שנאה; קושי-הנאה; ריחוק-קירבה; הגנה-פגיעה ועוד. גם אם לא אלך אל המקרים של רצח תינוקות/ילדים - לא חסרות עדויות במהלך ההיסטוריה של פגיעה בילדים - אלימות, פגיעה מינית, הזנחה ונטישה. הילדים שרדו, האנושות ממשיכה להתקיים, ועדיין לא הייתי מכנה את זה 'הרמוניה טבעית'. מעורבים כאן גם אלמנטים פסיכולוגיים לא פעם, למשל המשכיות שנובעת משאיפה "לתקן" בניסוח בן-זמננו. כמיהה כזו לתיקון לא שואבת כוחה מהרמוניה טבעית. לא פעם היא נובעת ממיתוס קיומה הגורף של הרמוניה כזו בילט-אין. על כל טקסט כמו אבשלום, אפשר למצוא טקסטים שמראים זווית אחרת. לא מזמן נתקלתי ב"ספיח" של ביאליק. כמה ציטוטים נבחרים (ממה שהבנתי מדובר במסמך אוטוביוגרפי, אבל גם אם לא - דבריו מתארים הלך רוח שרווח באותה עת, ועדיין בנמצא יותר ממה שהיינו רוצים לדעת): * "רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וּקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי וּלהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פִּנָּתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקִנִּי, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי". * מעולם לא היה שְלום אמת ביני וּבין אבא. דומה שהיה מתקשה בי משעת לידתי, כזה שנפל לידו מקח רע ואינו יודע מה לעשות בו: לתשמיש – לא יצלח, ולמכירה – אין קונה. מזלי גרם, שאבוא לאבא וּלאִמא בהיסח הדעת, לאחר שכבר הִשִּׂיאוּ את רוב בניהם ונתיאשו מִוְּלָדוֹת חדשים. אני שמיני לבטן הייתי וּבן זקונים; וּכשבֵּרכה עלי המיַלדת את אבי ב"מזל טוב" – עִקֵּם הוא את חָטמוֹ קצת… כך סחה אִמי לשכנותיה. ועוד סחה, שלשים יום אחר לידתי נגזרה עלי גלות: הוּטלתי אל חיק מינקת נכריה בעיָרה סמוכה". * "הרגל זה של מציצת אגודל נעשה לי כטבע שני ולא הרפיתי ממנו ימים רבים. כל עת שהייתי משוקע בהרהורים הייתי מוצץ את האגודל. אבא, שהוא קפדן מטבעו, היה סוֹטרני על כך וקורא לי "בעל מציצה", "איש המקטרת" – האגודל שבין שִׁנַּי נִדְמְתָה עליו כמקטרת בפי זקן בעל מחשבות – אבל אני לא הייתי חושש לו וּלמכּוֹת ידו, לשמותיו וּלכִנּוּייו. הוא בשלו ואני בשלי; וכיוָן שהיה יוצא מתוך הבית, מיד הייתי פורשׁ לקרן זוית, יושב בדד, מהרהר וּמוצץ… על מה וּבמה הייתי מהרהר – איני יודע". * "מבּנֵי הבית לא השגיח בי אדם. אבא קפדן, חלוש וטרוד. איני יודע במה הוא טרוד; ואמי היתה נזכרת בי, אבל לעולם לאחַר הזמן. "אוי ואבוי, התינוק לא אכל עדַיִן… התינוק לא נתרחץ עדַיִן… היכן התינוק?". * באמִתּוֹ של דבר, אני לא הייתי מדבר אל הכֹּתל, אלא משׂחק וּמסיח הייתי עם צִלִּי שעל-גבי הכֹּתל. וכי מה יעשה תינוק בלילי חֹרף הארוּכּים, כשהוּא יושב בדד וכלוא בבית? אבל אבא קפדן הוא ואינו סובל לא אותי ולא את מִשֹחקַי, וכל מה שאני עושה – רע עליו המעשה, וּמביא אותו לידי רתיחה ולידי סטירה ולידי בעיטה ולידי קולי-קולות: "פּסי" – הוא צועק ובועט – "הסירי אותו מנגד עיני – הרוג אהרגנו!" וּבאותו הרגע דומה הדבר, כּאִלּוּ באמת אני, שמואל'יק, עשיתי לו, לאבא, ביום מן הימים איזוֹ רעה גדולה, רעה כבדה מנשוא, לא אוּכל כַּפְּרָהּ; כּאִלּוּ ירדתי, חס ושלום, לחייו, או סַבּוֹתי בנפשו, רחמנא לצלן. רבונו של עולם, אימתי עשיתי לו רעה? וּמה רעה עשיתי לו?". בשורה התחתונה, כמובן שהיו וישנן משפחות שסך הכל טוב להן בהן, כמובן שיש גם קשרים מיטיבים בין הורים לילדים. ועדיין ממעוף ציפור לא הייתי עושה אידיאליזציה לכל המערכת הזו.
אוניברסאליסט
New member
אני מזדהה עם המשפט
רבונו של עולם, אימתי עשיתי לו רעה? וּמה רעה עשיתי לו?". זה מה שאני מרגיש כלפי בני אדם שונים. אמנם לא כלפי אבא שלי אבל כלפי גולשים מסוימים בפורום שחושבים שאני שק האגרוף שלהם.
רבונו של עולם, אימתי עשיתי לו רעה? וּמה רעה עשיתי לו?". זה מה שאני מרגיש כלפי בני אדם שונים. אמנם לא כלפי אבא שלי אבל כלפי גולשים מסוימים בפורום שחושבים שאני שק האגרוף שלהם.
יש יותר מזה
ואתה יודע שאני יודעת שאתה מבין. גם לי יש חלאס משלי: חלאס עם לרדת על כולם! איפה התרומה להפחתת הסבל? איפה החמלה? איפה ההימנעות מפגיעה? לא חותמים על כל אלה איפה שמפקידים את "האני"? השורה התחתונה שלך מובילה אותי להגיגים אקזיסטנציאליסטים, ויש לי מחקר לכתוב אז אעצור כאן.
ואתה יודע שאני יודעת שאתה מבין. גם לי יש חלאס משלי: חלאס עם לרדת על כולם! איפה התרומה להפחתת הסבל? איפה החמלה? איפה ההימנעות מפגיעה? לא חותמים על כל אלה איפה שמפקידים את "האני"? השורה התחתונה שלך מובילה אותי להגיגים אקזיסטנציאליסטים, ויש לי מחקר לכתוב אז אעצור כאן.
D h a l i a
New member
ועדיין חסרה יו"ד
הגיגים אקזיסטנציאליסטיים (לפני האות האחרונה). אם מדובר היה בבני אדם: "הוגים אקזיסטנציאליסטים",זה היה בסדר. ההבדל ברור מהדוגמה: הצרפתים אוכלים מאכלים צרפתיים.
הגיגים אקזיסטנציאליסטיים (לפני האות האחרונה). אם מדובר היה בבני אדם: "הוגים אקזיסטנציאליסטים",זה היה בסדר. ההבדל ברור מהדוגמה: הצרפתים אוכלים מאכלים צרפתיים.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.