הורים וילדים
קשורים זה לזה בעבותות רגש שונים, מורכבים ומגוונים, על זה אין חולקת. אל העבותות הללו לא הייתי מתייחסת כאל 'הרמוניה טבעית'. אם כבר הייתי מתייחסת למשהו כ'טבעי', זו המורכבות שנעה על צירי - אהבה-שנאה; קושי-הנאה; ריחוק-קירבה; הגנה-פגיעה ועוד. גם אם לא אלך אל המקרים של רצח תינוקות/ילדים - לא חסרות עדויות במהלך ההיסטוריה של פגיעה בילדים - אלימות, פגיעה מינית, הזנחה ונטישה. הילדים שרדו, האנושות ממשיכה להתקיים, ועדיין לא הייתי מכנה את זה 'הרמוניה טבעית'. מעורבים כאן גם אלמנטים פסיכולוגיים לא פעם, למשל המשכיות שנובעת משאיפה "לתקן" בניסוח בן-זמננו. כמיהה כזו לתיקון לא שואבת כוחה מהרמוניה טבעית. לא פעם היא נובעת ממיתוס קיומה הגורף של הרמוניה כזו בילט-אין. על כל טקסט כמו אבשלום, אפשר למצוא טקסטים שמראים זווית אחרת. לא מזמן נתקלתי ב"ספיח" של ביאליק. כמה ציטוטים נבחרים (ממה שהבנתי מדובר במסמך אוטוביוגרפי, אבל גם אם לא - דבריו מתארים הלך רוח שרווח באותה עת, ועדיין בנמצא יותר ממה שהיינו רוצים לדעת): * "רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וּקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי וּלהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פִּנָּתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקִנִּי, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי". * מעולם לא היה שְלום אמת ביני וּבין אבא. דומה שהיה מתקשה בי משעת לידתי, כזה שנפל לידו מקח רע ואינו יודע מה לעשות בו: לתשמיש – לא יצלח, ולמכירה – אין קונה. מזלי גרם, שאבוא לאבא וּלאִמא בהיסח הדעת, לאחר שכבר הִשִּׂיאוּ את רוב בניהם ונתיאשו מִוְּלָדוֹת חדשים. אני שמיני לבטן הייתי וּבן זקונים; וּכשבֵּרכה עלי המיַלדת את אבי ב"מזל טוב" – עִקֵּם הוא את חָטמוֹ קצת… כך סחה אִמי לשכנותיה. ועוד סחה, שלשים יום אחר לידתי נגזרה עלי גלות: הוּטלתי אל חיק מינקת נכריה בעיָרה סמוכה". * "הרגל זה של מציצת אגודל נעשה לי כטבע שני ולא הרפיתי ממנו ימים רבים. כל עת שהייתי משוקע בהרהורים הייתי מוצץ את האגודל. אבא, שהוא קפדן מטבעו, היה סוֹטרני על כך וקורא לי "בעל מציצה", "איש המקטרת" – האגודל שבין שִׁנַּי נִדְמְתָה עליו כמקטרת בפי זקן בעל מחשבות – אבל אני לא הייתי חושש לו וּלמכּוֹת ידו, לשמותיו וּלכִנּוּייו. הוא בשלו ואני בשלי; וכיוָן שהיה יוצא מתוך הבית, מיד הייתי פורשׁ לקרן זוית, יושב בדד, מהרהר וּמוצץ… על מה וּבמה הייתי מהרהר – איני יודע". * "מבּנֵי הבית לא השגיח בי אדם. אבא קפדן, חלוש וטרוד. איני יודע במה הוא טרוד; ואמי היתה נזכרת בי, אבל לעולם לאחַר הזמן. "אוי ואבוי, התינוק לא אכל עדַיִן… התינוק לא נתרחץ עדַיִן… היכן התינוק?". * באמִתּוֹ של דבר, אני לא הייתי מדבר אל הכֹּתל, אלא משׂחק וּמסיח הייתי עם צִלִּי שעל-גבי הכֹּתל. וכי מה יעשה תינוק בלילי חֹרף הארוּכּים, כשהוּא יושב בדד וכלוא בבית? אבל אבא קפדן הוא ואינו סובל לא אותי ולא את מִשֹחקַי, וכל מה שאני עושה – רע עליו המעשה, וּמביא אותו לידי רתיחה ולידי סטירה ולידי בעיטה ולידי קולי-קולות: "פּסי" – הוא צועק ובועט – "הסירי אותו מנגד עיני – הרוג אהרגנו!" וּבאותו הרגע דומה הדבר, כּאִלּוּ באמת אני, שמואל'יק, עשיתי לו, לאבא, ביום מן הימים איזוֹ רעה גדולה, רעה כבדה מנשוא, לא אוּכל כַּפְּרָהּ; כּאִלּוּ ירדתי, חס ושלום, לחייו, או סַבּוֹתי בנפשו, רחמנא לצלן. רבונו של עולם, אימתי עשיתי לו רעה? וּמה רעה עשיתי לו?". בשורה התחתונה, כמובן שהיו וישנן משפחות שסך הכל טוב להן בהן, כמובן שיש גם קשרים מיטיבים בין הורים לילדים. ועדיין ממעוף ציפור לא הייתי עושה אידיאליזציה לכל המערכת הזו.