הצהובה הטובה בכוונה הפרדתי בין
הטיעונים של "אמונה דתית" לבין ה"חשש שהילד יהיה שונה ויספוג בשל כך תגובות חברתיות לא אוהדות". כל עוד מדובר באמונה דתית, אז איש באמונתו יחיה. לעומת זאת כאשר מדובר ב"דאגה חברתית" אני מציעה את האפשרות שזה תירוץ מאוד נוח שמכסה על הקושי שלנו לקחת אחריות על המחשבות והעמדות האישיות שלנו מול עמדות ודעות אחרות. היו כאן מספר תגובות שאמרו בפשטות "לא אוכל לעמוד מול תגובות המשפחה, החברים וכד'". אלו תגובות של בנות אדם שמאוד ברור להן מה הן יכולות ומה הן לא יכולות, באיזו "חזית" בא להן להילחם ובאיזו לא. והן עומדות באומץ ותוך אחריות מלאה מאחורי הרגשות שלהן וגם לא מפחדות לדבר על כך בקול. וזה יותר מלגיטימי בעיני. אני מודה שיותר קשה לי עם "זריקת" העמדה המעורפלת של "לא הייתי רוצה שיפגעו בילד והוא יאשים אותי". כי בעיני יש כאן חוסר כנות של מי שאומר אותה. והרי כל "ניחוש" לגבי העתיד יהיה טוב באותה המידה. כי אף אחד מאיתנו לא יודע מה יילד יום. ואולי יבוא הילד השלם ויאמר להוריו "אמא ואבא תודה שבזכותם אני מרגיש עוד יותר ייחודי ממה שאני וזה נותן לי הרגשה מעולה"? כמו ילדים שבתחילה היה להם קשה עם שמם הפרטי אך בהמשך חייהם הרגישו גאווה גדולה בגלל הייחודיות שלהם כפי שהם תפסו אותה? כלומר, כל מה שנאמר היום לגבי איך הילדים שלנו יגיבו או לא זה חסר כל טעם, כי לא עומד מאחורי זה כלום חוץ מעמדותינו שלנו, הדעות הקדומות והחששות שלנו ולכל אלו אין ולו דבר אחד עם הילד העתידי שאנו כה דואגות לו כרגע. אז אני בעיקר הצעתי כאן שבמקום לדבר בשמו של ילד שאיננו יודעים בכלל מה יגיד או לא יגיד (שלא לומר שאיננו מכירים אותו אפילו, בטח שבגיל מספר ימים) יבדוק מי שמשתמש בטיעון הנ"ל בתוך ליבו ממה הוא באמת מפחד, היכן הוא מתקשה לעמוד בעימות ויכיר בכך שהחלטה זו קשורה רק אליו ואין לה דבר וחצי דבר עם הילד ומה זה ירגיש או לא ירגיש בעתיד. ואגב, אפילו ההחלטה ליצור את הילד קשורה רק אלינו ואל הצרכים שלנו, ואין לה דבר עם הילד שלא בחר להיוולד ולא נשאל לדעתו בעניין זה. אני פשוט מרגישה שלא פעם נוח לנו להיתלות "על גב" הילדים ("אם הם לא היו כבר מזמן הייתי יוצאת מהזוגיות הבעייתית שלי אני נשארת בה רק מתוך דאגה לשלומם", "אלמלא הילדים הייתי מגשימה את החלומות שלי מזמן", "אם לא הייתי נכנסת להריון אז ברור שהיה לי היום תואר" וכך הלאה..) בשביל לכסות על העובדה הפשוטה והיא, שהחלטות רבות שלנו (היכן לגור? איזה הורה שותף בחרנו שיהיה לילד שלנו? באיזו רמת חיים הוא יחיה? וכך הלאה...) קשורות אלינו בלבד, לצרכים שלנו ולמי שאנחנו וממש לא לצרכים של הילד ולמי שהוא, ולא משנה באילו מילים יפות או נימוקים אנו משתמשים. ואגב, זה בסדר גמור בעיני, כי הרי אני בעצמי, כבת אדם אנושית מתנהגת בדיוק כך. אני רק קוראת לבחינה עצמית מעמיקה קצת יותר ומודעות למה אנחנו באמת בוחרים את מה שאנחנו בוחרים לעשות.
