המשך *** זהירות חפירה***
לא ציינתי קודם אבל אספר לכן שאני קצת קונטרול פריק וכהכנה ללידה קראתי כל מה שיכלתי על לידה החל מהספר לידה פעילה, דרך סיפורי לידה טובים באינטרנט פורומים שונים כל העונות והפרקים של בייביבום, חיפשתי סרטי לידה טבעית עם הפסקול המקורי ביוטיוב ובקיצור ניסיתי להגיע עם כל המידע האפשרי... מניחה שלא לכולם זה עושה טוב, לי זה נתן הרגשה שאולי שמצב חסר השליטה הזה זה ייתן לי קצת שליטה, זה לא נתן שליטה אבל בהחלט נתן לי ביטחון בדרך...
אז הרופאה במיון אמרה שבמקרים של ירידת מים לא רוצים לקחת סיכונים ורוצים שהלידה תתרחש מהר ובדרך כלל נותנים זירוז, ואני אמרתי שאולי נחכה לראות איך מתקדם ונחליט על הזירוז מאוחר יותר. הייתי מאוד גאה בעצמי על היכולת להיות מפוקסת ולומר מה אני חושבת ושתהיה לי דיעה... במיוחד שהיא לא הציגה כאילו יש אפשרות לחכות... לפחות לא בחוויה שלי, עכשיו כשאני כותבת את זה אני חושבת שאולי אני טועה
בקיצור פתיחה 2.5 וירידת מים, אמרה שהולכים לחדר לידה ועד אז אני יכולה ללכת לחדר מעבר...
עכשיו התחיל החלק הקשה...
ב17:00 התחילו הצירים ואני חשתי שהחוויה שלי של הצירים לא דומה לשום דבר שסיפרו לי עליהם מעולם. ראשית זה כאב לי בעיקר בבטן (אמרו מהגב לבטן, אמרו לא תוכלי לומר איפה זה כואב) ושנית, זה לא היה שיאים של כאב עם הקלה מוחלטת ביניהם אלא אצלי כל הזמן היה כאב והיו רגעים שהיה כאב חזק יותר שבאמת לא יכלתי לשבת או לשכב... שום דבר לא עזר לי מלבד לקפץ על כדור פזיו... דבר שתסכל את המלווים שלי שנורא רצו לעזור ולנחם ולמסז... ואני לא יכלתי שנוגעים בי.
ולמי שמגיעה ללידה ראשונה אני יכולה לומר שכנראה שום דבר לא יכול להכין אותך לזה כי אצל כל אחד החוויה אחרת וגם כי כאב זו כנראה החוויה הכי סובייקטיבית שיש אבל אם אני יכולה להציע נחמה אז יש לי שני דברים לומר
1. זה היה כואב וזה היה קשה מאוד אבל זה היה הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שזה יהיה (אולי אם לא הייתי לוקחת אפידורל הייתי מדברת אחרת)
2. לפני הלידה כל הזמן שאלתי את עצמי איך אני אוכל לעשות את זה? זה היה נראה לי בלתי נתפס ועכשיו אני יכולה לומר שאם אני עשיתי את זה אז כל אחת יכולה
ניסינו לתזמן צירים כדי להבין מה קורה ומה מצבנו, אבל מאחר וכאב לי כל הזמן לא ידעתי לומר מתי ציר מתחיל ומתי נגמר...
בשעה 18:00 ביקשתי שיבדקו אותי וכבר הייתה התקדמות יפה, ובכל הזמן הזה אני בעיקר הייתי על הכדור פזיו בזמן הצירים מקפצת...וכשהכניסו אותי לחדר לידה (21:30) כבר הייתה פתיחה של 5... עד שהמרדים יגיע אני המהמתי אוווום עם כל ציר אחרי שעה המרדים המושיע הגיע ונתן לי אפידורל. אמרו שיביאו לי שלט לאפידורל אבל זה לא קרה.
ממש חששתי מהאפידורל גם מהזריקה עצמה, ממה שיכול לקרות, ומזה שצריך לא זוז - אבל אחרי כמה שעות של צירים שכחתי שאני מפחדת והזכרתי לעצמי שהסטטיסטיקה לטובתי. פחדתי גם מחוסר שליטה על הגוף שלי ומחוסר אונים אבל התחושה שהייתה תחת ההשפעה שלו והיכולת שלי לזוז הפתיעו אותי מאוד והפחיתו חרדה.
היה לא פשוט משעה 17:00 עד שעה 21:30 כל הזמן אמרו שעוד מעט ייקחו אותי לחדר לידה ולא לקחו... פה זאת כנראה הייתה טעות שלי כי כל פעם שהאחיות שאלו אם אני רוצה אפידורל אמרתי להן עוד מעט, אז הם לא מיהרו.... בדיעבד הבנתי שהייתי צריכה לומר את זה קודם. (כשאמרתי להן כן אני רוצה אפידורל עכשיו ואחרי שעתיים הכניסו אותי לחדר לידה)
עם האפידורל היה ממש נחמד, יכלתי רגע לנוח מהעייפות שכל היום המפתיע הזה הפיל עליי ולאזור כוחות לחלק הפעיל של הלידה... בזמן הזה הקפדתי לשכב על הצד (כדי שלתינוקת בכל זאת יהיה קל יותר לעבור את האגן) ומדיי פעם להחליף צדדים וגם בשביל אותה מטרה הקפדתי לנדנד את עצמי קדימה ואחורה ככל שהיה לי כוח... וגם זכרתי לדמיין אותה מתקדמת, להרפות שרירים, להרשות לתהליך להתרחש...
בסביבות 23:30 בלילה התחילו הכאבים להתגבר ולי לא היה שלט להגביר את האפידורל... אז אמרתי למיילדת שזה מתחיל לכאוב ואם אפשר להגביר והיא אמרה שלא כדאי כי מסתבר שיש כבר פתיחה של 9.5 ועדיף שאני אוכל להרגיש...
לאחר מכן המיילדת הייתה צריכה ללכת לחדר אחר אבל אחרי שבדקה שאני יודעת ומבינה איך ללחוץ הלכה והשאירה אותי עם הוראה שמתי שיש ציר ואני מרגישה צורך אז ללחוץ ולא לדאוג התינוקת לא תצא
... היה לי קשה מאוד לומר מתי יש לי ציר כי בשלב הזה הרגשתי לחץ כל הזמן אבל אם לא חושבים יותר מדיי אז הלחיצה קוראת מעצמה או לפחות פתאום ידעתי שזה הזמן...
בסביבות 1:00 המיילדת חזרה ואמרה שיש צורך בפיטוצין בשביל שהצירים יהיו יותר יעילים, בשלב הזה זה כבר לא היה נראה לי קריטי אז זרמתי... לחיצות עד 2:21. בזמן הזה אמרתי למיילדת שזה לא יפה שהיא לא מרשה להגביר את האפידורל, ושאלתי אותה אם זה מתקדם וכשאמר ה שכם האשמתי אותה שהיא משקרת לי
כשאחרי כל פעם אני אומרת למיילדת, יאללה 20 דקות סיימנו, יאללה עוד שתי לחיצות והיא בחוץ וברור לי שאני קצת משקרת לעצמי
...
לפני הלידה לא הבנתי מה כל העידוד הזה של האנשים מסביב עוזר, אבל תכלס הייתי חגורת מוטבציה וכל הרעש שכולנו עשינו קצת הסיח את דעתי מהדבר הקשה הזה..
זה בהחלט היה קשה וזה בהחלט היה מדהים ולגמריעשיתי את זה! (בעזרתם האדיבה ביותר של התינוקת שלי שעזרה לי ללדת אותה כל כך יפה, אחותי, בעלי והמיילדת המהממת שזכרתי לשאול מה פירוש שמה רק אחרי שהתינוקת הייתה עליי
)
וזה היה מדהים, באמת נס. ולמרות שזה ממש לא מתאים לי הרגשתי אהבה (או אולי הקלה) כשהיא הייתה בזרועותיי.
אני לא יודעת אם באמת כל ההכנה שעשיתי (קריאה, נשימות וכיווצים ולדמיין לידה טובה ומהירה ולבקש לידה טובה ומהירה מהגוף שלי וקצת מדיטציה ושינון של משפטים כמו לא כל כאב הוא סבל, כל כאב הוא כאב מקדם והכאב הזה הוא כאב של טוב לא כאב של סכנה) עזרה, אבל העובדה היא שהרגשתי בשליטה, הרגשתי טוב, והלידה התקדמה דיי מהר באופן יחסי. 12 שעות מירידת מים עד סיום הלידה.
ולמרות שהיא בכלל לא הייתה כמו שדמיינתי או רציתי היא הייתה כל מה שיכלתי לקוות ועכשיו אני מתחילה עם האתגר הזה שהוא הגידול של התינוקת הקטנה שלי וכל יום אני מגלה שזה אתגר עצום
