Elian Chole
New member
סיכום טרימסטר ראשון שלי
כל כך חיכינו לרגע שבו נתחיל וננסה להיקלט במטרה להיות הורים, נשואים כבר כמה שנים וחיכינו בקוצר רוח לרגע המתאים מבחינתנו.
בהתחלה כשנקלטתי הרגשתי לפתע מבוהלת.. מרגישה פתאום ילדה קטנה שעומדת להיות אימא, על אף שאני מתקרבת ל29 ובעלי כבר עבר את ה30. ואז התחלתי להיות מדוכאת, גם בגלל שהרגשתי רע, בחילות, עייפות, סחרחורות, התכווצויות אימים בבטן וכל התסמינים הלא נעימים, וגם בגלל שנבהלתי שזה קורה באמת, אפילו עברו בי מחשבות שאני לא רוצה את זה, שאני עוד קטנה וצעירה, שעוד לא מימשתי את עצמי, עוד לא סיימתי להיות נערה, שאימהות אחרות נראות מבוגרות ממני, ואולי אני באמת צעירה. עם השבועות הג'ינסים כבר לחצו, אז הלכתי עם כפתור פתוח עד שרכשתי כמה בגדי היריון או שלבשתי חצאיות/ שמלות נוחות יותר. הרגשתי שמנה ופרה, עוד לפני שממש יש בטן, תחילת היריון זה נראה כאילו סתם השמנת, וזה הכי מדכא אישה להרגיש שמנה ובטטה.
לאחר השקיפות עורפית, הבנתי באמת עד כמה זה מוחשי, יש לי בנאדם בבטן, עם ראש, ידיים ורגליים.. והוא מזיז את הרגליים אפילו ראיתי את זה בשקיפות! לא יכולתי לעצור את הדמעות שמחה שלי, ואז גישתי השתנתה. אני כן רוצה את זה, אני לא נערה ולא ילדה, אני אישה בוגרת ומוכנה, נפשית ופיזית, אני אימא!
לאחר שסיפרנו להורים, תחושת המוכנות עוד יותר התחזקה, הרגשתי שכולם שמחים עבורי, באמת ומכל הלב, וזה גרם לי להרגיש בוגרת ומוכנה לזה יותר. התסמינים ברובם גם חלפו יחסית, מלבד העייפות שלפעמים משתלטת עליי בחוזקה, גם בגלל התחלפות העונה שפתאום יש שרב קשה אני נהיית עייפה יותר. אבל הרבה פחות מהשבועות הקודמים. אני יותר מצליחה לתפקד בבית, מאשר להגיע ולהירדם בכל סיטואציה.
חברים, מלבד זוג אחד שהם חברים מאוד טובים שלנו, לא יודעים. החלטנו שאם ישימו לב לבטן (שיוצאת ממש מהר בשבועיים האחרונים, בקצב מטורף), אז נגיד שכן, ואם לא ישימו לב, אז כנראה שהם עיוורים
אז לסיכום הטרימסטר הראשון, אני מסכמת אותו, כקשה פיזית (למרות ששמעתי על בנות עם תסמינים קשים יותר ממני), אבל יותר נפשית.
אבל הקושי גרם לי להקלה, הקלה נפשית מבחינת המוכנות והבשלות, ההבנה וההכרה שאני אהיה אימא, כמו שאימא שלי היא אימא שלי, אני אהיה אימא.
אני לא מתביישת שהייתי מדוכאת וחשבתי אפילו על מחשבות כמו "אני לא רוצה את התינוק הזה", אני חושבת שהמחשבות "הנוראיות" האלו, הן אלו שעזרו לי בתהליך במשך 3 חודשים האחרונים, להבין מה הולך להיות באמת, להבין שלמרות הפחד, והתסמינים שמבאסים נורא כי את מרגישה כמו חולה בשפעת קשה במשך חודשים, להבין שאת אימא, ועד כמה שחשבתי שהיריון זה דבר מדהים ופלא הבריאה, רק כשזה בתוך תוכי, בבטן שלי, ברחם שלי, בנפש ובנשמה שלי, זה עוד יותר מדהים ברמה שאי אפשר לקלוט עד כמה זה עילאי!
אני נרגשת להמשיך הלאה לטרימסטר השני, לצפות לבאות, לסקירות הבאות, לראות את הבייבי שלי שוב ושוב.. מצפה שהבטן תגדל ותתפתח, מצפה שישאלו אותי אם אני בהיריון ואני אגיד בשמחה ובאושר "כן", מצפה להגיע לרגע להרגיש אותו זז בתוכי, אני חושבת שאני אתחרפן מרוב אושר כשזה יקרה, מצפה להמשיך את ההיריון הזה באושר ובשמחה האפשרית ביותר, עבורי, עבור הבייבי שלי ועבור בעלי, שאיתי שם בכל רגע, דואג ותומך, עוזר ומטפח, לא יכולתי לבקש בעל יותר טוב מזה, אבא לילדיי
אשמח לתגובתכן, אשמח לשמוע אם גם אתן הרגשתן כמוני בטרימסטר הראשון, אשמח לשמוע על תובנות שלכן.
מצרפת לכן שיר שמח, שיר שאוהב את החיים, כי הם פשוט מדהימים בעיני!!!
כל כך חיכינו לרגע שבו נתחיל וננסה להיקלט במטרה להיות הורים, נשואים כבר כמה שנים וחיכינו בקוצר רוח לרגע המתאים מבחינתנו.
בהתחלה כשנקלטתי הרגשתי לפתע מבוהלת.. מרגישה פתאום ילדה קטנה שעומדת להיות אימא, על אף שאני מתקרבת ל29 ובעלי כבר עבר את ה30. ואז התחלתי להיות מדוכאת, גם בגלל שהרגשתי רע, בחילות, עייפות, סחרחורות, התכווצויות אימים בבטן וכל התסמינים הלא נעימים, וגם בגלל שנבהלתי שזה קורה באמת, אפילו עברו בי מחשבות שאני לא רוצה את זה, שאני עוד קטנה וצעירה, שעוד לא מימשתי את עצמי, עוד לא סיימתי להיות נערה, שאימהות אחרות נראות מבוגרות ממני, ואולי אני באמת צעירה. עם השבועות הג'ינסים כבר לחצו, אז הלכתי עם כפתור פתוח עד שרכשתי כמה בגדי היריון או שלבשתי חצאיות/ שמלות נוחות יותר. הרגשתי שמנה ופרה, עוד לפני שממש יש בטן, תחילת היריון זה נראה כאילו סתם השמנת, וזה הכי מדכא אישה להרגיש שמנה ובטטה.
לאחר השקיפות עורפית, הבנתי באמת עד כמה זה מוחשי, יש לי בנאדם בבטן, עם ראש, ידיים ורגליים.. והוא מזיז את הרגליים אפילו ראיתי את זה בשקיפות! לא יכולתי לעצור את הדמעות שמחה שלי, ואז גישתי השתנתה. אני כן רוצה את זה, אני לא נערה ולא ילדה, אני אישה בוגרת ומוכנה, נפשית ופיזית, אני אימא!
לאחר שסיפרנו להורים, תחושת המוכנות עוד יותר התחזקה, הרגשתי שכולם שמחים עבורי, באמת ומכל הלב, וזה גרם לי להרגיש בוגרת ומוכנה לזה יותר. התסמינים ברובם גם חלפו יחסית, מלבד העייפות שלפעמים משתלטת עליי בחוזקה, גם בגלל התחלפות העונה שפתאום יש שרב קשה אני נהיית עייפה יותר. אבל הרבה פחות מהשבועות הקודמים. אני יותר מצליחה לתפקד בבית, מאשר להגיע ולהירדם בכל סיטואציה.
חברים, מלבד זוג אחד שהם חברים מאוד טובים שלנו, לא יודעים. החלטנו שאם ישימו לב לבטן (שיוצאת ממש מהר בשבועיים האחרונים, בקצב מטורף), אז נגיד שכן, ואם לא ישימו לב, אז כנראה שהם עיוורים
אז לסיכום הטרימסטר הראשון, אני מסכמת אותו, כקשה פיזית (למרות ששמעתי על בנות עם תסמינים קשים יותר ממני), אבל יותר נפשית.
אבל הקושי גרם לי להקלה, הקלה נפשית מבחינת המוכנות והבשלות, ההבנה וההכרה שאני אהיה אימא, כמו שאימא שלי היא אימא שלי, אני אהיה אימא.
אני לא מתביישת שהייתי מדוכאת וחשבתי אפילו על מחשבות כמו "אני לא רוצה את התינוק הזה", אני חושבת שהמחשבות "הנוראיות" האלו, הן אלו שעזרו לי בתהליך במשך 3 חודשים האחרונים, להבין מה הולך להיות באמת, להבין שלמרות הפחד, והתסמינים שמבאסים נורא כי את מרגישה כמו חולה בשפעת קשה במשך חודשים, להבין שאת אימא, ועד כמה שחשבתי שהיריון זה דבר מדהים ופלא הבריאה, רק כשזה בתוך תוכי, בבטן שלי, ברחם שלי, בנפש ובנשמה שלי, זה עוד יותר מדהים ברמה שאי אפשר לקלוט עד כמה זה עילאי!
אני נרגשת להמשיך הלאה לטרימסטר השני, לצפות לבאות, לסקירות הבאות, לראות את הבייבי שלי שוב ושוב.. מצפה שהבטן תגדל ותתפתח, מצפה שישאלו אותי אם אני בהיריון ואני אגיד בשמחה ובאושר "כן", מצפה להגיע לרגע להרגיש אותו זז בתוכי, אני חושבת שאני אתחרפן מרוב אושר כשזה יקרה, מצפה להמשיך את ההיריון הזה באושר ובשמחה האפשרית ביותר, עבורי, עבור הבייבי שלי ועבור בעלי, שאיתי שם בכל רגע, דואג ותומך, עוזר ומטפח, לא יכולתי לבקש בעל יותר טוב מזה, אבא לילדיי
אשמח לתגובתכן, אשמח לשמוע אם גם אתן הרגשתן כמוני בטרימסטר הראשון, אשמח לשמוע על תובנות שלכן.
מצרפת לכן שיר שמח, שיר שאוהב את החיים, כי הם פשוט מדהימים בעיני!!!
