בצער רב נפרדת מכן לבינתיים.. אתמול היינו בבדיקת דופק
הי
טריגר-בדיקה ללא דופק: מי שרגישה ודברים כאלה משפיעים עליה, כדאי שלא תמשיך את הקריאה.
לא יודעת כמה מכן זוכרות שבזמנו העלתי תוצאות של הבטא והן היו גבוהות מהשבוע לפי חישוב וסת.
אמרתן לי שאולי בייצתי מוקדם.
אז לא, אלה היו תאומים.
אתמול היינו בבדיקת דופק.
הרופא התחיל ב"אני יכול להגיד לכם שאלה היו תאומים".
היו? למה היו?
היו, אחד הפסיק להתפתח די בהתחלה.
עצוב, אבל מנסים להתמקד באושר על העובר ששרד. מחפשים את הדופק של העובר השני.. מחפשים.. מחפשים.. שתיקה ארוכה. כל העולם מתהפך לנו בינתיים.
"מצטער, העובר השני גם לא שרד, הוא הפסיק להתפתח בשבוע שעבר, היית בשבוע 7".
אני לא יכולה לתאר לכן את קשת הרגשות שחוויתי למשמע מילים אלה.
שברון לב עצום, בחילה, תסכול, כעס, עצב, האשמתי את עצמי- אולי עשיתי משהו לא בסדר? אולי אכלתי משהו לא טוב? אולי הרמתי משקל כבד מדי?
הרופא אמר שזה לא קשור למשהו שעשיתי ולפעמים דברים כאלה פשוט קורים. אבל זה לא מנחם, וזה לא מרגיע, וזה לא מסיר את החששות והרגשת האשמה.
ואז הוא מדבר איתי על גרידה/שאיבה. הוא רוצה לשלוח את ה..שאריות? לבדיקה פתולוגית, הוא חושד בשרירן.
אני אמורה לקבוע את הגרידה ליום א', והתסכול הוא רב. אני לא רוצה לעשות אותה, אני מרגישה שאני מגרשת אותם ממני.
אני רוצה שפתאום דברים ישתנו, פתאום יהיה דופק, פתאום שניהם יחזרו להתפתח והכל יהיה תקין.
אני אשמור עליהם מכל משמר. אני לא אשתה קפה בכלל, אני אקפיד על תזונה סופר מאוזנת, אני לא ארים כלום. כלום כלום כלום.
אני אחשוב רק מחשבות טובות ואעביר להם אנרגיות חיוביות לאורך כל ההריון.
אבל זה לא יקרה. נכשלתי בתפקידי ולא הצלחתי לשמור עליהם.
אני מצטערת.
המזל הוא שיש לי בבית מתוקון בן 2.7, איתו אני לא יכולה לשקוע במרה השחורה, איתו אני מחייכת ושמחה, אבל איך שהוא יצא הבוקר מהדלת (אחותי לקחה אותו ליום כיף) התחלתי להתייפח בבכי.
אוף.
זהו.
שלא נדע, ואני מאחלת לכולכן הריונות סופר תקינים, שתצאו בידיים מלאות ותעברו לידות קלות אמן אמן.
הי
טריגר-בדיקה ללא דופק: מי שרגישה ודברים כאלה משפיעים עליה, כדאי שלא תמשיך את הקריאה.
לא יודעת כמה מכן זוכרות שבזמנו העלתי תוצאות של הבטא והן היו גבוהות מהשבוע לפי חישוב וסת.
אמרתן לי שאולי בייצתי מוקדם.
אז לא, אלה היו תאומים.
אתמול היינו בבדיקת דופק.
הרופא התחיל ב"אני יכול להגיד לכם שאלה היו תאומים".
היו? למה היו?
היו, אחד הפסיק להתפתח די בהתחלה.
עצוב, אבל מנסים להתמקד באושר על העובר ששרד. מחפשים את הדופק של העובר השני.. מחפשים.. מחפשים.. שתיקה ארוכה. כל העולם מתהפך לנו בינתיים.
"מצטער, העובר השני גם לא שרד, הוא הפסיק להתפתח בשבוע שעבר, היית בשבוע 7".
אני לא יכולה לתאר לכן את קשת הרגשות שחוויתי למשמע מילים אלה.
שברון לב עצום, בחילה, תסכול, כעס, עצב, האשמתי את עצמי- אולי עשיתי משהו לא בסדר? אולי אכלתי משהו לא טוב? אולי הרמתי משקל כבד מדי?
הרופא אמר שזה לא קשור למשהו שעשיתי ולפעמים דברים כאלה פשוט קורים. אבל זה לא מנחם, וזה לא מרגיע, וזה לא מסיר את החששות והרגשת האשמה.
ואז הוא מדבר איתי על גרידה/שאיבה. הוא רוצה לשלוח את ה..שאריות? לבדיקה פתולוגית, הוא חושד בשרירן.
אני אמורה לקבוע את הגרידה ליום א', והתסכול הוא רב. אני לא רוצה לעשות אותה, אני מרגישה שאני מגרשת אותם ממני.
אני רוצה שפתאום דברים ישתנו, פתאום יהיה דופק, פתאום שניהם יחזרו להתפתח והכל יהיה תקין.
אני אשמור עליהם מכל משמר. אני לא אשתה קפה בכלל, אני אקפיד על תזונה סופר מאוזנת, אני לא ארים כלום. כלום כלום כלום.
אני אחשוב רק מחשבות טובות ואעביר להם אנרגיות חיוביות לאורך כל ההריון.
אבל זה לא יקרה. נכשלתי בתפקידי ולא הצלחתי לשמור עליהם.
אני מצטערת.
המזל הוא שיש לי בבית מתוקון בן 2.7, איתו אני לא יכולה לשקוע במרה השחורה, איתו אני מחייכת ושמחה, אבל איך שהוא יצא הבוקר מהדלת (אחותי לקחה אותו ליום כיף) התחלתי להתייפח בבכי.
אוף.
זהו.
שלא נדע, ואני מאחלת לכולכן הריונות סופר תקינים, שתצאו בידיים מלאות ותעברו לידות קלות אמן אמן.
