לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
5446054,460 עוקבים אודות עסקים

פורום הריון ולידה - תמיכה

קסם בא לעולם ! אין מראה מדהים יותר ממראה אישה בהריון. אין הרגשה נפלאה יותר מהרגשת תזוזת העובר הקטן בתוכך. אף קטנטן, אוזניים קטנטנות, ידיים, רגליים והכל הכל בתוך בטן עגלגלה ומתוקה שכל כך בא ללטף! נפלא...... עוד שמונה חודשים, שבעה, שישה, חמישה, איך שהזמן עמד מלכת, ארבעה, שלשה, אין כבר כוח, כבד, לוחץ, והופ הנה זה בא! קסם קטן הגיח לאויר העולם, את מתבוננת בו, נדהמת מיופיו, מחוסר האונים שלו,רוצה לחבק, לנשק ולא להרפות, ל ע ו ל ם. הפרי המותר! בפורום זה נעסוק בכל השאלות המטרידות בזמן ההריון, נחווה ביחד את ההתרגשות, נתייעץ, נעזור, נלמד, נדבר, נבכה ונתרגש. בדיקות שגרתיות, בדיקות גנטיות, אולטרסאונד, בדיקות רופא, הלידה, ניתוחים, סיבוכים (לא עלינו טפו טפו טפו) ברית מילה, בריתה ואיך נקרא לילד? הכל על הכל אז..... ברוכות הבאות וקדימה לעבודה וכמה פרטים טכניים שחשובים לא פחות! בכל עמוד נכנסות רק 15 הודעות ראשיות. כל הודעה חדשה נשלחת לראש העמוד הראשון, וגם הודעה שמגיבים אליה מוקפצת לראש העמוד הראשון. שאר ההודעות יורדות למטה, עד שהן עוברות לדף הבא, ובסוף, נכנסות לארכיון. שרשורים הם הודעות המגיבות להודעה בפורום. אם רוצים להגיב להודעה שנכתבה יש לשרשר להודעה המקורית ולא לפתוח הודעה חדשה. הודעות בנושאים דומים יש לשרשר גם כן, כי לפעמים תשובה אחת יכולה לעניין או להיות רלוונטית לשואלות נוספות, וגם כדי שהודעות אחרונות לא ידחקו לדף הבא. לתשומת ליבכן תודה! 

הנהלת הפורום:

אודות הפורום הריון ולידה - תמיכה

קסם בא לעולם ! אין מראה מדהים יותר ממראה אישה בהריון. אין הרגשה נפלאה יותר מהרגשת תזוזת העובר הקטן בתוכך. אף קטנטן, אוזניים קטנטנות, ידיים, רגליים והכל הכל בתוך בטן עגלגלה ומתוקה שכל כך בא ללטף! נפלא...... עוד שמונה חודשים, שבעה, שישה, חמישה, איך שהזמן עמד מלכת, ארבעה, שלשה, אין כבר כוח, כבד, לוחץ, והופ הנה זה בא! קסם קטן הגיח לאויר העולם, את מתבוננת בו, נדהמת מיופיו, מחוסר האונים שלו,רוצה לחבק, לנשק ולא להרפות, ל ע ו ל ם. הפרי המותר! בפורום זה נעסוק בכל השאלות המטרידות בזמן ההריון, נחווה ביחד את ההתרגשות, נתייעץ, נעזור, נלמד, נדבר, נבכה ונתרגש. בדיקות שגרתיות, בדיקות גנטיות, אולטרסאונד, בדיקות רופא, הלידה, ניתוחים, סיבוכים (לא עלינו טפו טפו טפו) ברית מילה, בריתה ואיך נקרא לילד? הכל על הכל אז..... ברוכות הבאות וקדימה לעבודה וכמה פרטים טכניים שחשובים לא פחות! בכל עמוד נכנסות רק 15 הודעות ראשיות. כל הודעה חדשה נשלחת לראש העמוד הראשון, וגם הודעה שמגיבים אליה מוקפצת לראש העמוד הראשון. שאר ההודעות יורדות למטה, עד שהן עוברות לדף הבא, ובסוף, נכנסות לארכיון. שרשורים הם הודעות המגיבות להודעה בפורום. אם רוצים להגיב להודעה שנכתבה יש לשרשר להודעה המקורית ולא לפתוח הודעה חדשה. הודעות בנושאים דומים יש לשרשר גם כן, כי לפעמים תשובה אחת יכולה לעניין או להיות רלוונטית לשואלות נוספות, וגם כדי שהודעות אחרונות לא ידחקו לדף הבא. לתשומת ליבכן תודה! 
x
הודעה מהנהלת הפורום
המידע הניתן בפורום אינו מקצועי, ואינו מהווה תחליף להתייעצות עם בעל מקצוע!
אנא הקפידו לשרשר הודעות בנושאים קשורים. לעיון בנהלי השרשור הקישו כאן.
הפרסום בפורום אסור בהחלט.
המשך >>

לצפיה ב-'שרשור סיפורי לידה'
שרשור סיפורי לידה
<< ההודעה הנוכחית
07/04/2014 | 10:27
38
3034
אולי היה ולא ראיתי/פספסתי אם כן אז אשמח ללינק
אם לא, אז אולי כדאי להתחיל

תודה רבה
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'יש בצורה מסודרת למעלה'
יש בצורה מסודרת למעלה
07/04/2014 | 10:30
1
526
אני מצרפת לך קישור:
http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/default...

אם לא יעבוד אז כנסי דרך קישורים ומידע ותחטטי קצת, מצאתי די בקלות,   למרות שאני מסכימה איתך שיש מקום לעוד סיפורים
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'תודה! איזה כיף היה לראות שם את סיפור הלידה'
תודה! איזה כיף היה לראות שם את סיפור הלידה
09/04/2014 | 12:14
167
הראשונה שלי (בניק אחר, מלפני מליון שנה בערך). כל כך הרבה זמן מאז קראתי אותו לאחרונה...
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'משתפת בשלי + הסבר "מנהלתי"'
משתפת בשלי + הסבר "מנהלתי"
07/04/2014 | 10:57
6
851
http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?for...
תקציר של הראשונה (טבעית, מצוקת עובר וואקום) וסיפור מלא של השניה (טבעית ופעילה) בליס.

לא הרבה בנות חוזרות לספר שילדו ורק חלקן כותבות את הסיפור עצמו. אני אישית הבנתי רק בדיעבד כמה חשוב לכתוב וכמה זה עוזר לעיבוד של חוויית הלידה. אז מת אותך להפציר בבננות המתעגלות פה - כתבו סיפור לידה גם אם אחרי חודש, גם אם אחרי שנה. כתבו (ושלחו לנו עותק)
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'2 לידות טבעיות...'
2 לידות טבעיות...
08/04/2014 | 12:21
2
432
ובשניהן הבנתי לא השתמשת באפידורל - יישר כוח, אני מעריצה אותך!
גם אני שואפת ללדת ללא אפידורל, אבל לא אחשוש משימוש בגז צחוק.

אז את יכולה להגיד שהכאב אכן נסבל?
מאיפה משיגים את הכוחות להתמודדות הזו?

הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'אם רק היתה לי תשובה לזה...'
אם רק היתה לי תשובה לזה...
08/04/2014 | 12:38
320
תראי - הראשונה היתה מאוד לא מתוכננת. אפידורל היה לי מובן מאליו והייתי קלולס ברמה היסטרית שנכנסת ללחץ מטורף ברגע שאמרו לי שלא יהיה ולדעתי זה גם מה שהוביל למצוקת העובר והסיום בואקום. לשניה כבר הגעתי מוכנה נפשית ופיזיתץ (עם שיכחה קלה על ליידע את החצי) וכשהתחילו הצירים ראיתי שכל השיטות באמת מקלות

איך באמת לא יודעת. הכאב מאוד לא פשוט ואני אחת שמתבכיינת על כל דבר. האמנתי בעצמי, למדתי איך לקדם לידה ולהקל על הכאב בעזרת תנועתיות, המטרה מולי היתה שהילד יצא בריא, שלם ומהר, היה לי המון מזל באנשי הצוות בהם נתקלתי לאורך הדרך וטונות של מזל שהלידות שלי מאוד אבל מ-א-ו-ד מהירות.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'תנסי את שיטת קיי או היפנובירת'ינג'
תנסי את שיטת קיי או היפנובירת'ינג
08/04/2014 | 15:22
170
ילדתי פעמיים עם הכנה בשיטת קיי וממליצה בחום.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'למה את חושבת'
למה את חושבת
09/04/2014 | 11:40
2
295
שחשוב לעבד את חווית הלידה?
גם אם היא היתה חיובית סהכ?
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'ממממ....'
ממממ....
09/04/2014 | 11:54
1
243
כן. הלידה הראשונה שלי הצטיירה לי כחיובית לגמרי באותו זמן. מהירה, בריאה, הנקה טובה - סבבה אגוזים. רק בדיעבד הבנתי אחרת - לא שהיתה חוויה לא טובה אבל לחלוטין מיסכתי חלק ממנה כדי להקל על עצמי. בהמשך הייתי בדכאון אחרי לידה ואני חושבת שזה חלק מזה.

מעבר לזה - עצם הלשים את זה על הכתב זה מעולה. במבחן הזמן הזכרון שלנו משתנה ומתעוות ולפעמים אני אפילו מופתעת מלחזור לסיפור שכתבתי אז ולהיזכר בדברים שממש אבל ממש לא זכרתי שקרו.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'יישר כוח '
יישר כוח
09/04/2014 | 13:05
104
טוב מאוד שתיעדת את סיפורי הלידה, כמו שאמרת ממרחק זמן הדברים נראים אחרת, הרי הזכרון מתעוות ומשתנה ואם לא כותבים -לא זוכרים.
יש לא מעט סיבות לתיעוד הדברים, גם אם לא היו הכי סימפטיים (מי אמר שהחיים אבסולוטיים, אבל זה החיים), בייחוד שהלידה הראשונה ברוב המקרים לא הכי נעימה לזכרון...
אבל במבט לאחורה לא נראה לי שהייתה מי שהצטערה על כך.
עיבוד הזכרון זה כבר משהו אינדיבואלי, לא חייבים לחפור בזה מבחינה פסיכולוגית אם לא רוצים, אבל לרשום - חובה!
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'מצרפת קישור לשלי (לא פורסם פה- מוזמנות לקרוא!'
מצרפת קישור לשלי (לא פורסם פה- מוזמנות לקרוא!
07/04/2014 | 18:54
1
432
http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?for...

אגב מית מית את בכיף יכולה לצרף אותו לסיפורי הלידה שכאן. אני אשמח אפילו כי לי כ"כ עזר לקרוא סיפורים...)

וזה קישור לפוסט שפרסמתי כאן - על אחרי הלידה...
http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?for...

הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'מאוד נהניתי לקרוא - תודה! '
מאוד נהניתי לקרוא - תודה!
08/04/2014 | 12:17
109
נורא אוהבת לקרוא סיפורי לידה טבעיים ללא משככי כאבים, לידה פעילה.
כמובן שהשאיפה היא ללדת טבעי, אבל צריכים להיות מוכנים להפתעות שיהיו בדרך.
חשבתי אפילו לקחת דולה ללידה טבעית שתנחה אותי בכל התהליך (לידה ראשונה - אין לי מושג לקראת מה אני הולכת).
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'סיפור הלידה שלי'
סיפור הלידה שלי
08/04/2014 | 10:59
4
579
פרסמתי אותו פה בפורום, מצרפת לך לינק

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?For...
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'הי, תודה על הסיפור לידה הלא פשוט... '
הי, תודה על הסיפור לידה הלא פשוט...
08/04/2014 | 14:02
2
239
בהחלט חויה לא קלה עברה עליך, אבל העיקר שהכל בסוף נגמר בטב והעובר בריא.
לשאלתי: אמרת שהרופא החליט חד משמעית על זירוז, האם לא הייתה לך האופציה להתנגד לזירוז... כאילו אם כל הפרמטרים תקינים, אז למה למהר? לא רצית לחכות עוד כמה ימים?....
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'אז ככה...'
אז ככה...
08/04/2014 | 18:20
205
נתחיל בזה שממש רציתי ללדת אז ברגע שהציעו לי שמחתי ;-)
המקסימום שנותנים למשוך עד להתפתחות לידה טבעית בבלינסון זה 41+5 כך שלא הייתי רחוקה מזה וכמו שאמרתי מאוד רציתי ללדת. הייתי לחוצה מהלידה ורציתי לסיים עם זה.
לא בטוחה שרשמתי את זה הסיפור לידה אבל בשני צירים המשמעותיים שהיו לי במוניטור היו ירידות דופק חדות פלוס הערכת משקל גבוהה (אני מאוד קטנה) הובילו להציע לי זירוז ואני קפצתי על המציאה.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'אז ככה...'
אז ככה...
08/04/2014 | 18:20
66
נתחיל בזה שממש רציתי ללדת אז ברגע שהציעו לי שמחתי ;-)
המקסימום שנותנים למשוך עד להתפתחות לידה טבעית בבלינסון זה 41+5 כך שלא הייתי רחוקה מזה וכמו שאמרתי מאוד רציתי ללדת. הייתי לחוצה מהלידה ורציתי לסיים עם זה.
לא בטוחה שרשמתי את זה הסיפור לידה אבל בשני צירים המשמעותיים שהיו לי במוניטור היו ירידות דופק חדות פלוס הערכת משקל גבוהה (אני מאוד קטנה) הובילו להציע לי זירוז ואני קפצתי על המציאה.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'סיפור לידה לא קל'
סיפור לידה לא קל
09/04/2014 | 13:18
2
181
אבל טוב לשמוע שקיבלת אותו באופן חיובי
במבט לאחורה את חושבת שאולי יכולת בכל מקרה להמנע מזירוז?
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'לא, כי הזירוז לא נבע מזה שהגעתי לשבוע מאוחר'
לא, כי הזירוז לא נבע מזה שהגעתי לשבוע מאוחר
10/04/2014 | 06:51
112
אלא מכך שהגעתי עם מיעוט תנועות בשבוע מאוחר. גם לא רציתי להמנע. פחדתי יותר מההשלכות של מה אם משהו לא בסדר מאשר מההשלכות של זירוז.
תראי, נכון שהלידה היא אירוע חשוב והכל, אבל היא אירוע נקודתי. מה שחשוב בסוף זה התוצאה - אמא בריאה ותינוק בריא. אם יש סכנה שאחד מהפרמטרים האלה משתבש, קדימה, ללדת בכל דרך שהיא. ילד שיצא פגוע כי יותר מדי זמן לא קיבל חמצן, או עם פגיעה לבבית או כל דבר אחר לא שווה את "חווית הלידה".

ועוד משהו. אני הגעתי עם פחד אמיתי וחשש גדול מאד מקיסרי. בערך הדבר האחרון שרציתי. בשניה שהבנתי שהתינוקת שלי במצוקה, החששות האלה עפו דרך החלון, ומי שלחץ לקיסרי היו אנחנו (הרופאה הצעירה שהיתה שם חשבה שאפשר אולי כן לנסות ללדת רגיל ולתת לזה עוד זמן). המחשבה שהרצון שלי להמנע מהתערבות יוכל להזיק לה בצורה כלשהי, היא בלתי נתפסת בעיני. היה לי אמון גדול בצוות, ובאמת, העניין הזה של ההשלמה המוחלטת עם כל החלטה (והצוות לא קיבל שום החלטה בלי להתייעץ איתנו), עזר לי גם מאד בהחלמה, כי הגעתי נחושה להמשיך כרגיל ובטוחה שקיבלנו החלטות שהיו לטובתי ולטובת הבת שלנו, ובאמת תוך יומיים בקושי היה אפשר לדעת שאני אחרי ניתוח...
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'ועוד משהו'
ועוד משהו
10/04/2014 | 06:54
61
בערך שנה לפני כן, גיסתי ילדה בלידה שקטה בשבוע 40. המקרה הזה ריחף לנו מעל הראש כל ההריון, וגרם לחששות אמיתיים מאד לבריאות העובר. לא הייתי מעזה לשחק עם עניין של מיעוט תנועות, בטח לא בשבוע מתקדם...
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'לידה ראשונה, פיטוצין ללא אפידורל'
לידה ראשונה, פיטוצין ללא אפידורל
09/04/2014 | 13:39
2
745
מתחילת חודש תשיעי כבר רציתי ללדת. סביר שאתם מכירים את הקיטורים-כבד לי, עייף לי, כואב לי. היו לי צירים, מתוזמנים יפה שחלפו אחרי שש-שבע שעות. פעמיים כבר התחלתי להתרגש שהנה זה מתחיל, אי שם בשבוע 37 ו38. ומאז- כלום.

חג העצמאות,יום לפני התל"מ, ולי מתחיל להימאס באופן סופי. אני מחליטה לסוע להיות אצל ההורים שלי עד ללידה.

בשבת אני נופלת ומגיעה למיון יולדות שם הכל תקין וכמובן בלי אף פעילות רחמית. במעקב יום אח"כ-כנ"ל, שבוע אח"כ-כנ"ל.

יום שני, 19.5 אנחנו אמורים לסוע למעקב. מתעוררים בבוקר ואין לנו כח. מדובר בנסיעה לב"ב מהשומרון, מוקדם בבוקר ואנחנו עייפים. נלך מחר, אני אומרת חצי רדומה, אני מרגישה תנועות והכל בסדר.

יום שלישי 20.5, קמים בבוקר מוקדם מתים מעייפות. מתים זאת לא מילה. אם כל בוקר בשבועיים האחרונים קמתי בוכה שלא היו לי צירים בלילה, זה הבוקר היחיד שקמתי ואמרתי מזל שאין, כי אני מותשת ואין לי כח ללידה. מגיעים לקופ"ח, מכשיר המוניטור מזייף ואני צריכה להיות מחוברת חמישים דקות עד שהכל מסתדר, נכנסים לרופאה שאומרת שהאולטרא סאונד שאצלה לא משהו והיא לא בטוחה בקשר לכמות מי השפיר, ניקח  הפניה לאולטרא סאונד. מגיעים לחדר שבהמשך המסדרון ויש שם איזה עשר נשים, כולן "דחופות". אין לי כח לחכות, אני עייפה ורעבה (אכלתי רק כמה בייגלה לפני המוניטור) ורוצה לחזור לבית של ההורים שלי. חזרנו לרופאה לקחנו הפניה למיון והלכנו ברגל לבית החולים מעייני הישועה, עשר דקות הליכה.

אני כמובן צריכה פיפי, בעלי הולך להרשם ואני בשרותים. ולא יוצא לי הפיפי. אני מתבאסת אבל אין לי סבלנות, בכל מקרה ירצו בדיקת שתן בקבלה.

נכנסים לקבלה, שפרה המיילדת מדברת איתי וצוחקת שאני מפחדת מהם כי הלחץ דם שלי בשמים. ממש. מבקשים בדיקת שתן ואני מסבירה שלא הולך לי עכשיו אבל אחרי המוניטור בשמחה. לבעלי קצת נמאס ממוניטור (בכ"ז צברנו כבר 50 דקות על החשבון…) והוא הולך להביא לו משהו לקרוא, אני מנמנמת. נכנסת אחות ומתחילה לדבר איתי על זה שאולי רק בשבילה אני אפתח קצת צירים, משהו, ואני טוענת כרגיל שהרחם שלי בשביתה, לא מבינה מה קורה.

נכנס רופא מעיף מבט ואומר: "קבלה בטוח". אני מסבירה שהגענו בגלל חשש למיעוט מי שפיר ותוך כדי התנתקות מהמוניטור אני מבינה שהיו ירידות בדופק של האישה הקטנה שלי. אני לא כ"כ מבינה מה הולך חוץ מזה שמדברים על סוג של אשפוז ודי בהכחשה אני שואלת אם אפשר לסוע להתארגן, להביא את הדברים, אני אבוא ללדת בערב…

באולטרא סאונד לא רואים כמעט מים בכלל. חדר לידה עכשיו הוא אומר, ואני? אני בהכחשה. מכניס לי מין אינדיקטור לראות אם היתה ירידת מים וקובע שכנראה הייתה, בדיקת פתיחה- שתיים וחצי מחיקה 50%.

ברקע כל הזמן אומרים OCT ואני מבקשת הסברים, יסבירו לך תכף, בינתיים בדיקות דם ועירוי.

גילוי נאות: אני מתה מפחד מזריקות ודקירות. כ"כ מתה מפחד שלמרות שדוקרים אותי בשכיבה אני מבצעת סצנת התעלפות. לחדר לידה מובילים אותי על מיטה, כמו בסרט אני רואה את האורות מעלי. נכנסים לחדר לידה, שלוש נשים מפשיטות אותי, והנה קוריוז שיקרה רק בבי"ח דתי- אני ערומה לגמרי, עם נשים זרות והן שואלות אותי אם לסדר לי חזרה את הכיסוי ראש…. (כן, לפני שילבישו לי את החלוק…)

מחברים אותי לעירוי ומתחילים קבלה לחדר לידה. אני שוכבת במיטה אזוקה בשני הידיים: יד ימין לעירוי ושמאל ללחץ דם שצריך מעקב קבוע בגלל הערכים הגבוהים שהיו. וכמובן-מוניטור לראות איך העובר מגיב לפיטוצין כשיש שלושה צירים בעשר דקות, וזה מסתבר הOCT. כן, אחרי שאני ממשיכה לשאול גם עונים לי…

אז אני הולכת ללדת עם זירוז. יש שם מתנדבת של תמ"ר, סוג של דולה ואני מבקשת ממנה סיפור מעודד על לידה ראשונה עם פיטוצין ובלי אפידורל, היא מסתכלת עלי ברחמים ועושה לי לא עם הראש. אני חייבת להתפס למשהו טוב, ונזכרת בסיפור לידה שקראתי על לידה ראשונה עם פיטוצין ובלי אפידורל ומחליטה שאני מצטרפת לסטטיסטיקה הזאת (כאילו שיש לי ברירה, אני מתה מפחד מהזריקה של האפידורל…)

מולי יש שעון גדול ופתאום אני מבינה איך כולן יודעות לכתוב בסיפורי לידה שלהם שעות מדויקות. בעלי איתי ואנחנו מדברים, לא זוכרת על מה. אחרי שעה נכנסים ומודיעים שהמבחן שלילי- העובר מגיב טוב אפשר להגביר מינון. 15 טיפות פיטוצין לדקה אני לא מרגישה בינתיים כלום. לאט לאט מתחיל משהו ואנחנו שרים את הציר. כל ציר שמתחיל אנחנו שרים עד שהוא עובר. זה עוזר כי זה מעסיק אותי וכאמור, אין לי ממש חופש תנועה.בסביבות שתיים וחצי נכנסת הרופאה ובודקת פתיחה 3וחצי ו80% מחיקה. היא מרגישה שלפוחית ופוקעת לי את המים (אז היתה ירידה?? לא ברור לי) הם מקוניאליים. חילופי משמרות, נכנסת מרגלית, המיילדת שהצילה לי את חווית הלידה. שוב, בודקת פתיחה וחזרנו לשלוש, אותה מחיקה. בינתיים אמא שלי ואחי הגדול מגיעים. אחי התל אביבי לובש כיפה סרוגה גדולה וצוחק שנורא קל להכנס, חושבים שאשתו יולדת… אחרי 20 דקות זה קצת יותר מדי בשבילו (בשלב הזה אני נושמת את הצירים ובעיקר מדברת עם האנשים סביבי) וגם אבא שלי מגיע ומבקשים שלא יהיו שלושה מלווים יחד, זה קצת צפוף. הורים שלי ובעלי איתי. אבא שלי הבטיח לי כל ההריון שהוא יצחיק אותי בצירים כדי שאני לא אקח אפידורל, והוא בהחלט מצחיק אותי. רק שאז המוניטור זז ואני אמורה לשכב בלי לזוז… הזמן עובר ואני חייבת פיפי. לא מצליחה לעשות בסיר ומתחננת שיתנו לי לרדת למקלחת. אני לא זוכרת כ"כ שעות, זמנים וכאלה. בשלב הזה ביקשתי מאבא שלי לצאת, הצירים נהיים יותר כואבים אבל כאלה שהייתי יכולה בכיף להעביר בבית עם סיבובי אגן, אבל על מיטה כשאני קשורה-זה לא כ"כ נעים.

מרגלית נותנת לי לרדת מהר מהר למקלחת לעשות פיפי ולחזור, לפני שהרופא יכנס ויהרוג אותה שהיא ניתקה אותי מהעירוי. אני נכנסת עם אמא שלי למקלחת, ואיזה שינוי! המים, ההתרוקנות של השלפוחית, אני יכולה לזוז!! ברבע שעה שהייתי שם העברתי ככה איזה עשרה צירים. אני יוצאת ומבקשת לא להתחבר שוב, יש לי צירים לבד… לא הולך לי. בינתיים הפתיחה מתקדמת לאזור החמש-שש ובעלי תוהה אם היא תיוולד לפני השקיעה. הזמן עובר כל ציר אני מנסה לנשום כמו שצריך, בעלי עוזר לי ומנחה אותי. הוא גם מקריא לי את המספרים שעל המוניטור, מרגיע אותי משומה. זה נשמע קצת הזוי ולא מובן לצוות, אבל לי לא אכפת זה ממקד אותי. (היה שלב כשהוא לא היה שביקשתי מאמא שלי לקרוא את המספרים במקומו, "אבל המשקפיים שלי לא פה", היא אמרה לי, ואני חצי בצעקה: "מה לא פה? בשביל מה ביקשתי שתבואי?? אני צריכה מספרים!! מספרים עכשיו!!"…)

בשבע אני מתחננת לצאת למקלחת שוב ולעשות חוקן. בעלי יוצא להתפלל מנחה ואני במקלחת נהנית מהחופש ואח"כ מהשחרור (פחדתי פחד מוות לשבת על השרותים, שהיא לא תיוולד לי…) אחרי 45 דקות אני יוצאת והצירים מתגברים לרמה כמעט בלתי נסבלת. אני בשלב הכמעט צעקות, אני רוקדת סוג של ריקודי בטן וסיבובי אגן (עם חלוק חשוף מאחורה זה בטח מחזה מרהיב… J ) ומקבלת עיסויים מתומכת הלידה ששם. מרגלית מציעה לי לעלות למיטה על ארבע כי חייבים לחבר אותי חזרה. אני עולה על ארבע וזה כ"כ עוזר. מעסים לי את הגב התחתון, ציפי, מארגון תמ"ר מלמדת את אמא שלי איפה ללחוץ ובעלי עומד לידי ונושם איתי. לפעמים יש לי התבטאויות כאב קצת מוגזמות, בודקים פתיחה- 8. ואוטוטו אנחנו שם. אמא שלי מדברת עם אבא שלי בטלפון ואומרת לו שאם הוא יצא עכשיו מכיוון הבית הוא יגיע ללידה. צריכים להפוך אותי חזרה לגב . אני נתפסת בידית כל ציר ומבקשת שהוא יעבור ושיתנו לי לישון, אני עייפה. שפרה נכנסת לראות מה קורה ואני קולטת שיש סיור. בציר הבא אני מתנצלת שאני עושה להם פדיחות וצועקת בסיור. הם מבטיחים לי שאני לא צועקת ממש ושהם בצד השני… ככה הזמן עובר, הצירים האלה ממש חזקים.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'המשך'
המשך
09/04/2014 | 13:40
243
מהחדר השני אני שומעת צרחות אימים במשך כמה דקות ואז בכי של תינוק ואני מתיאשת. אם ככה צורחים בצירי הלחץ אני לא אעמוד בזה. אני לא צעקנית מטבעי, יכאב לי הגרון ובכלל אין לי כח, אני מותשת.

אני כמעט בוכה עם דמעות רק מהעיפות, הצירים בלי הפסקה כבר כ"כ הרבה זמן ונגמר לי הכח. בתשע בודקים פתיחה- זהו, פתיחה מלאה. כשיש לך דחף ללחוץ-תדחפי, תגידי לנו. כולם מתרגשים ולי כואב. כל רגע שואלים אותי אם אני מרגישה צורך לקקי. לא, אני כמעט צועקת, אני צריכה פיפי!! לא הולך בסיר וזה מיאש אותי. ופתאום, הפלא ופלא אני מרגישה שאני צריכה קקי. תלחצי כולם אומרים לי ואני בשלי-אבל זה לקקי! כן, כן זה זה! אז עשיתי קקי… (כן, למרות החוקן…)

מנקים והנה, עכשיו זה באמת מתחיל. לוקח לי כמה זמן להבין בדיוק איך היא רוצה שאני אלחץ אבל אחרי כמה לחיצות (לא ספרתי) האישה הקטנה שלי בחוץ. תשע ארבעים ביום שלישי. זה השלב הכי פחות כואב בלידה, לא צעקתי ולא כלום. הגוף יודע בדיוק מה צריך לעשות. מניחים אותה עלי (למרות שבקשתי שלא, לא יודעת למה) ואח"כ מנקים אותה ואני מקבלת אותה עטופה כמו גולם קטן. היא מסתכלת עלי בהלם ואני עוד יותר. בעלי עם הפלאפון מצלם ומצלם, אבא שלי מאחורי הוילון, ראה אותה עוד קודם ממש אחרי שהיא יצאה, אמא שלי, כולם מתרגשים… אני בהלם טוטאלי. זהו. זה נגמר.

השליה יוצאת (לקח לי קצת זמן…) בעלי ואני מתלהבים ממנה כאילו היא עוד תינוק, זה דבר יפהפה ומיוחד. וקוראים לרופא שיתפור. אני בהלם שיש צורך בכלל, ולא הרגשתי שחתכו אותי. מרגלית מסבירה לי שהיא לא הספיקה, אבל האישה הקטנה יצאה מהר וקרעה אותי ושאני לא אדאג יעשו לי זריקה מקומית. כן, בטח. אני מרגישה בדיוק מה קורה שם וצורחת כמו שלא צרחתי כל הלידה. הרופא מחליט שיש דימום מדי ויאללה, הרדמה כללית. אני שואלת אם יש לי קרע בצוואר הרחם. מרגלית והרופא מתווכחים בינהם בצרפתית והם בודקים שוב ושוב מאיפה הדימום וזה כואאאב. משהו לא מהעולם הזה. בחוץ המשפחה שלי שומעת אותי צורחת ולא יודעים מה קורה. אחרי שפחות או יותר הידיים שלו עשו לי סיור מודרך בכל הרחם כולל ניקוי שמשות ומעיכת איברים, הוא אומר לתת לי עירוי ולהמשיך מעקב. אני יכולה לנשום. אני אמא.

בחדר התאוששות אנחנו קוראים לה בשם שהחלטנו עליו עוד לפני ההריון.

אנחנו הורים לאוֹרי עפרה.  
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'קראתי בשקיקה את שלושת הסיפורים'
קראתי בשקיקה את שלושת הסיפורים
09/04/2014 | 20:28
120
ואוו, כל אחד מהם עולם ומלואו, ריגשת אותי כל כך!
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'לידה בניתוח חירום (לא לרגישות)'
לידה בניתוח חירום (לא לרגישות)
09/04/2014 | 13:44
1
265
כמה דקות אחרי שהועברתי לחדר ההתאוששות אחרי הלידה הראשונה, אמרתי שאני רוצה ללדת שוב. אחרי כמה שבועות גם רציתי ילד נוסף. ממש רציתי.
כשגיליתי את ההריון שמחתי כ"כ אבל הרבה יותר חששתי. הייתי בטוחה שמשהו ישתבש. ההריון התחיל מצוין, הקאה אחת ביום, בלי בעיות לח"ד, מעקב הרבה יותר מרווח. בשליש השלישי כשהגברת עדיין עכוז, מגלים ריבוי מים והמעקב מתחיל טיפה להצטופף. בשבוע 36 היא מתהפכת לראש ואני מרוצה (התכנון היה ללדת ואגינלי בכל מקרה, אבל זה היה דורש מאיתנו לסוע ללדת רק בירושלים).
ההריון הקודם נמשך 42 שבועות ולכן הפעם מההתחלה ספרתי שבועיים אקסטרא. בכלל לא הרגשתי לחץ ללדת, להפך- ממש נהנתי. הכנתי את עצמי טוב, רק היה לי הרבה יותר קשה פיזית. היה לי יותר כבד ולא נח. היה לי סימפליוזיס שגרם לי לכאבי תופת כל פעם שזזתי. אבל, סה"כ הייתי בסדר גמור.
יומיים לפני התאריך המשוער הזמנו את הורים שלי לשבת. עברנו אז דירה ובשבילם זה כמו חופשה קטנה. בשבת בצהריים מתחילים צירים. הם לא עוברים עם יין. במוצ"ש עדיין קיימים אבל לא ממש כואבים. החלטנו לארוז ליומיים שלושה ולחזור עם הורים שלי לישוב שלהם כך שאם יתפתח משהו יהיה לגדולה איפה להיות. בלידה הזאת תכננתי לזוז ולהיות פעילה. להיות כמה שפחות בחדר לידה. צירי הפיטוצין התחילו להזיז לי רק מפתיחה 6 וחיכיתי לכאבים האלה (כן, אני זוכרת את הכאב...) כל הלילה צירים. יום ראשון- כלום. מגיע התל"מ, הגענו למעקב עודף. המוניטור מראה ירידות בדופק מדי פעם. אני מחוברת לכמעט שעה. רופאה אדישה שולחת אותי לא"ס ומעקב נוסף עוד חמישה ימים. אחרי חמישה ימים אותו סיפור- מוניטור עם ירידות ולכן ארוך נורא. רופאה (אחרת) שמתעצבנת שמכון הא"ס סגור והיא צריכה להטריח את עצמה לבדוק אותי (יש מכשיר בחדר שלה). היא ממליצה לפנות לבי"ח לזירוז וללדת רק בגלל התאריך ומציעה הפניה למיון. יום שישי, כבר 41+4 או 5. מוניטור שוב עם ירידות בדופק. הרופא, קשיש שלא יודע להפעיל א"ס מפנה אותנו לבי"ח ("תראי, גברת X, על פניו המוניטור יכול להיות תקין אבל בשבוע כמו שלך אין לדעת") היה נחמד. באמת. טוב, אז תהיה לנו תינוקת של שבת? אני בטוחה שאני מגיעה לזירוז. הפעם גם אנחנו הבחנו שהדופק לא משו ושיש ירידות. בביה"ח הרופאה מציינת שהמוניטור בסדר גמור אבל מעריכה את גודל העובר ב3700 (כל ההריון היה אחוזון 10) מה נאמר ומה נדבר. אנחנו מאושרים שאין זירוז. עוד יש תקווה ללידה שתתפתח רגיל. יום ראשון צירים וצירים. אני מתעקשת לא לצאת כי הם לא כואבים. לאמא שלי ובעלי נמאס לראות אותי מסתובבת, בערב אנחנו מבקשים טובה מחבר שמקפיץ אותנו לבי"ח (בזמן הזה של ההריון עודף, שני הרכבים שבבעלות אבי היקר שבקו חיים ברמה זו או אחרת). בביה"ח נרשמת רק פעילות רחמית קלה פתיחה שלא מובילה ללידה ומוניטור-כרגיל עם ירידות בדופק. אנחנו מתבקשים לבוא למוניטור נוסף למחרת.
ביום שני מתחילים הצירים האמיתיים. הם כואבים לי אבל הם רק כל עשר דקות. הפעם לא ישכנעו אותי- אני לא מגיעה לבי"ח סתם. הזמן עובר כל ציר- ציר, אבל שוב, רק כל עשר דקות. אני לא מצליחה לישון יותר מעשר דקות, גולשת באינטרנט להעביר את הזמן. בבוקר, אני עייפה אבל לא מוכנה לסוע סתם. מתי שהוא במהלך הלילה הפקק הרירי יוצא. אני יודעת שזה קרוב ואני רוצה את זה פעיל. וטבעי. בלי זירוז. ואני לא מוכנה עדיין להגיע לבי"ח. ואם כן אז רק אחרי ארוחת צהריים (בלידה הקודמת הגעתי בלי לאכול כלום כל היום והייתי מורעבת וחלשה, וזה גרם לסוף להיות יותר ארוך ממה שיכל להיות לדעתי).
פתאום אני שמה לב שבעצם לא זכור לי מתי הרגשתי תנועות פעם אחרונה. הייתי שקועה בתזמון ובצירים שלא שמתי לב שבעצם עברו הרבה שעות מאז הפעם האחרונה. נפל לי האסימון. לוקחים לאחי את האוטו ונוסעים לב"ב. האחות בקבלה שואלת למה הגענו. נתתי לה לבחור (תחילת שבוע 43, צירים, דימום מהפקק או הפחתת תנועות ) חדרי המוניטור תפוסים ומודדים לי לח"ד- גבוה. אני מבקשת שימדדו שוב. הולכת בינתיים לבדוק חלבון- תקין.בסוף מתפנה חדר. אני כבר יודעת שיהיו האטות היה לנו את זה בכל המוניטורים עד עכשיו אז מראש אני על צד שמאל. מחברים אותי , המיילדת אומרת שהרבה פעמים יש הפרעות ואפשר לשמוע שהדופק תקין אבל המוניטור רושם דופק איטי יותר. היא יוצאת. אחרי דקה הדופק יורד. סביב ה100 בערך. אני יודעת שזה לא הדופק שלי. זה הדופק של העובר. בעלי יוצא לקרוא לה, היא מגיעה אחרי כמה דקות ואני כבר מבינה שלידה פעילה וטבעית לא תהיה פה. שוב זירוז. לפחות הפעם אני יודעת לקראת מה אני הולכת. כן, בטח. היא מסדרת שוב את המוניטור ויוצאת. הפעם הדופק לא רק מראה מספרים בלתי אפשריים- אני שומעת איך הדופק הולך ומאט. ומאט. ומאט. בשלב הזה אני בוכה בקול. אף אחד לא מגיע. אני צועקת שיוציאו אותה. עכשיו. היא מתה לי בבטן. נכנס רופא מעיף מבט, בודק לי פתיחה- רק פתיחה 2. מהר לא"ס ומסביר לנו שיעשו OCT ולפי זה יחליטו מה לעשות. טוב, בסרט הזה כבר היינו. הפעם אני הולכת לחדר לידה ולא מובלת באלונקה שזה כבר טוב יותר. הרופא מגיע בעקבותינו ומכריז שאני חייבת מוניטור כל שניה כולל עכשיו. אין חדר לידה פנוי. היחיד שיש צריך לעבור נקיון. הרופא מתעקש שאני אכנס מיד כי חייבים ניטור, אז מזרזים את המנקה ואני בינתיים ניגשת להתלבש. מחברים אותי למוניטור כשהמנקה עוד בסביבה, הרופא המילדת ועוד כלמיני אנשים. (חברה שלי עובדת במעייני הישועה וקפצה לראות מה שלומי) צריך לחבר אותי לעירוי ולקחת דם. לא מצליחים. האחות מנסה שוב ולא הולך לה. קוראת לאחות אחרת שמצליחה להשפריץ המון דם על כל החלוק שלי. גם היא לא מצליחה למצוא וריד. בין כל הרעש וההמולה הרופא רוצה לראות מה עם המוניטור והOCT . האחיות מסבירות לו שבכלל עוד לא התחלנו עירוי כי א"א לא מצליח למצוא לי וריד. מגיעה אחות אחת שהיא נחשבת המומחית, אחרי כמה ניסיונות היא מתיאשת ונותנת לרופא. גם הוא לא מצליח. רוצים לקרוא לרופא מרדים (כן, רק בשביל העירוי...) בסוף מצליחים אבל המוניטור ממשיך להראות את הירידות הנוראיות בדופק (למזלי הרב הפעם אני בכלל לא שומעת אותו).
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'המשך'
המשך
09/04/2014 | 13:46
181
נכנס רופא (לא זה שבדק אותי בקבלה). הוא ליווה את הלידה הראשונה והזכרון שלי ממנו הוא שהתעקשתי איתו לא להיכנס להרדמה מלאה לרוויזיה אלא שיבדוק אם באמת צריך והוא הסכים, ועם כל הכאב שהיה לי בניקוי הידני והבדיקות שהוא עשה אני זוכרת אותו לטוב. הוא מאד לא מרוצה מהמוניטור (כאילו דא) ואומר לאחות להכין אותי לניתוח. אני היסטרית. הדמעות לא מפסיקות לזלוג ואני כולי רועדת בטירוף. אבל ממש. האחות מנסה להגיד לי שזה שהיא מכינה אותי לא אומר שבסוף יהיה ניתוח, אבל אני ידעתי שכן. כבר מהמוניטור הראשון. ההכנה לניתוח זוועתית. לא חשבתי שזה יקרה לי, אני יודעת בערך מה עושים אבל אני פשוט מרגישה מושפלת. בגלל הדחיפות כל הזמן אנשים יוצאים ונכנסים. בעלי בכלל לא נמצא כי בדיוק אבא שלי הגיע והוא צריך לצאת להראות לו איפה האוטו חונה ולתת לו את המפתחות, אז בשלב הזה הוא לא יודע שניתוח זה אופציה שהולכת להתממש. הכנסת הקטטר זוועתית. במקביל לגילוח הרופא מחפש ומחפש את הדופק- אין. לא מוצאים. עכשיו לחדר ניתוח הוא אומר ומעבירים אותי לאלונקה. חשבתי שא"א לרעוד יותר ממש שהיה, אבל אני רועדת כ"כ. מרגישה עלה נידף כמו שבחיי לא הרגשתי. ניתוח חירום עכשיו. בעלי מתפלל איתי בדרך את תפילת החולה. שעסק זה יהיה לי לרפואה שלמה כי רופא חינם אתה. הוא לא יכול להמשיך איתי יותר. אני לבד. המנתח ניגש אלי ושואל אם אני אתנגד שסטודנטים מארה"ב יצפו בניתוח. לא אכפת לי כי אני אהיה בהרדמה מלאה. רק תוציאו אותה כבר. אני לא רוצה תינוקת מתה בבטן. הדחיפות והבהלה פשוט נעלמים כשמגיעים לפתח חדר הניתוח. אני עוד שומעת שהחבר´ה שם מספרים על המוזמנת לניתוח אלקטיבי שמתעצבנת כי כבר זה החירום השני שגונב לה את שעת הלידה. שעה, הם שואלים אותי המון שאלות. בגלל הדחיפות אין כ"כ תיאום והם חייבים את סוג הדם שלי וכו´. המרדים שואל אלפי שאלות ומחליט על ספינאלית כי אני לא בצום. לא מה שרציתי. אני מתעלפת מבדיקת דם ואתה תתקע לי משהו בגב? אני איכשהו כבר די רגועה. סוג של השלמה נוראית. ילדתי עם זירוז בלי אפידורל כי אני לא יכולה לחשוב על מחטים אני אומרת לו, והוא בחיוך אומר לי שאחרי היום אני כל הזמן אלד עם אפידורל כי זה יהיה קלי קלות. מילא הכאב אני חושבת, אבל להיות בהכרה בניתוח כזה? ומה אם היא לא תחיה? לא רוצה. רוצה הרדמה מלאה, אבל עניין הצום מובן לי. בחדר הניתוח אני מנסה להסתכל מסביב לספר לבעלי חוויות אח"כ, מזכיר לי מין מחסן. מחברים אותי לכל הדברים, הסניטר תופס אותי והמרדים מנסה. כאבי תופת. בין לבין צירים. זה לא הולך, ואני כבר מותשת נפשית. כדי לנסות להירגע אני כל הזמן ממלמלת כי רופא חינם אתה כי רופא חינם אתה. אחת המילדות נכנסת ומוסרת לי דש מבעלי. חשבתי שהיא עובדת עלי כדי שאני אירגע. אח"כ הוא מספר לי שכשראה אותה יוצאת הוא כבר היה בטוח שאני אחרי הכל והיא אמרה לו שעוד לא התחילו... הרופא מחדר לידה מגיע כולו מזועזע ועצבני שלא התחילו. אתם לא מבינים שזה עניין של שניות הוא צועק. הדמעות חוזרות לי. אני יודעת שעברה סתם שלושת רבעי שעה. אין מוניטור והוא פשוט מצמיד את האזן שלו לבטן שלי בתקווה לשמוע משהו. המרדים מביא לי מסיכה זה רק חמצן הוא אומר לי מחכים לרגע האחרון לפני ההרדמה הכללית. אני מצליחה לשאול מה עם רופא ילדים? ושומעת שהאחות לא מצליחה להשיג רופא בטלפון, לא משנה שזה דחוף. זה נורא חשוב הרופא ילדים אני אומרת למסיכת החמצן. המרדים סופר עד שתיים וזהו. אני מתעוררת אחרי כמעט שעה. המרדים לידי והמנתח. התינוקת בסדר, את הפחדת אותנו קצת עם הלח"ד אבל התינוקת בסדר. גל של הקלה? זה לא מסביר בכלל מה שבהרגשתי. אני שואלת מה קרה והמנתח מספר שחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר 3 פעמים ועוד פעם סביב כל הגוף, אבל היא בסדר.בעלי נכנס ומראה לי תמונות. היא מקסימה, הא יפה, היא חיה ובריאה.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'וסיפור לידת ויב"ק'
וסיפור לידת ויב"ק
09/04/2014 | 13:51
1
236

לקראת הפגישה הראשונה בביה"ח עם האונקולוגית (גילו לי מלנומה שלב 3) אני מבקשת בדיקות דם כלליות מרופא משפחה. בינהם גם בדיקת בטא. הבטא יוצאת שלילית (קטן מ1.25)כל שאר המדדים מצוינים ב"ה. בימים האלה של ההתעסקות בביורקרטיה וקביעת תורים הפנמה והמון קריאה על הנושא ברשת אני סובלת לראשונה בחיי מבעיות עיכול רגשיות. כל הזמן אני עם כאבי בטן של לחץ, שלשולים ובחילות. ומחזור שמתעכב. אני מניחה שזה קשור אחד לשני ולא בגלל הריון אלא בגלל המתח הנפשי ובכ"ז בפגישה הראשונה מסבירה לרופאה שהמחזור לא מגיע ומה אם יש הריון. היא אומרת שזה לא מומלץ מלכתחילה אבל לא צריכה להיות בעיה.
המחזור עדיין לא מגיע ואין מנוס- בודקים שוב הריון. אם יש- לא עושים CT. אנחנו קונים בדיקה ביתית. אני לא ישנה כל הלילה (כמו בכל השבועות קודם) ב4 לפנות בוקר קמה ורואה שני פסים. עוד לפני 8 בבוקר אני כבר מדברת עם הרופאה מיידעת על החדשות. צריך לקבוע פרוטוקול חדש וכו' וכו'.

אני לא ארחיב מדי על השלב הזה. הימים האלה של תחילת ההריון היו סלט רגשי מאד מאד גדול.

הניתוחים עברו בשלום ב"ה. גם הביופסיה יצאה נקיה. ראינו דופק. קבלנו אישור מהמרכז הטרטולוגי שלא צפויות בעיות בגלל החומרים הרדיו אקטיביים (הזריקו לתוך הצלקת כדי לסמן את הבלוטה לביופסיה)ו/או חומרי ההרדמה ומשככי הכאבים.

איך שהצלחתי פחות או יותר לחזור לתפקוד אחרי הניתוח, התחלתי להקיא בגלל ההריון. הפעם, כמו בהריון הראשון ההקאות נמשכות עד הסוף. הסימפליוזיס מפתיע בחודש שישי, ריבוי מים ועובר גדול מחודש שביעי. לא משעמם לנו. בין לבין שגרת המעקב הצפופה של ההריון (כל שבועיים בערך) אני גם מבקרת במרפאה האונקולוגית למעקבים שגרתיים. אין ספק ההריון הזה למרות שהוא מאד קשה לי פיזית עובר מאד מאד מהר. עם תחילת חודש תשיעי אנחנו עוברים דירה בתוך הישוב. שבועיים לפני התאריך המשוער בעלי במלואים לכמה ימים (חזר בלילות אבל הימים היו לא קלים בלשון המעטה).

הימים דומים אחד לשני- צירים מציקים, סדירים יחסית (כל 10-20 דקות) אבל לא כואבים. ההריונות הקודמים נגמרו אחרי 42 שבועות ואף פעם לא לבד. אני בטוחה ששום דבר לא באמת יקרה, בטח שלא לפני התל"מ. בגלל הערכת המשקל הגבוהה והשאיפה לויב"ק הרופאה מדברת על אפשרות להשראת לידה לפי תנאים. בשבוע 37 רואים שהעובר יורד קצת באחוזונים ואני מקבלת פטור ממעקב עד להריון עודף. אני מאד מאד שמחה (מאד!)

צירים כאמור יש. כל יום שישי מחליטים מחדש מה לעשות. שבוע לפני התלמ- מחליטים לסוע להורים שלי. חוזרים כאילו כלום.

יום שישי 40+0. צירים- כרגיל. אני מחליטה שאני לא נוסעת לשומקום. אני כבר יודעת ששום דבר לא יקרה מהצירים האלה. מבשלים לשבת, מתאמי עם חברים שאם ובמקרה ש... נביא אליהם את הילדות במשך השבת, אבל אין סיכוי.

בערך שעתיים לפני שבת פתאום הצירים משנים אופי. הם כואבים (ואני מעידה על עצמי כאחת עם סף כאב גבוה) אני ממש נזרקת לרצפה כל עשר דקות ולא יכולה לעשות כלום חוץ מלהיות ע ם עצמי. תוך פחות משעה אנחנו כבר בדרך להורי. כלום לא קורה. אני אפילו "מתרגלת" לרמה החדשה של הצירים, וכל עוד אני חשה תנועות היטב ולא מרגישה שינוי נוסף אני לא זזה לשומקום.

יום ראשון 40+2. מעקב עודף במעייני הישועה. ב"ה הניטור תקין (יש לי טראומה מאד מאד חזקה מהניטור בהריון הקודם שהריץ אותי לקיסרי חירום). בא"ס 2 הפתעות. הראשונה העובר ה"גדול" לא כזה גדול ומוערך ב3600 והפתעה שניה- מכל הריבוי מים נשאר מיעוט, פחות מ4 AFI. אצל הרופא אני מבררת לגבי סוג הזירוז שאפשר במצבי, הוא אומר שרק מנהל מחלקה יכול לאשר. מגיעים למיון יולדות. בדיקת רופאה פתיחה של כ1.5 מחיקה 50%. למרות שבהתחלה סירבה היא מבצעת א"ס נוסף שבו הפלא ופלא נמצאים מים בכמות סבירה שמתאימה לשבוע. אנחנו משתחררים ונושמים לרווחה.

יום שני 40+3

בוקר טוב. צירים! כואבים! חזקים. כל עשר דקות. אני כבר לא אומרת כלום. קמנו לפני 6 כדי לחזור הביתה שהגדולה לא תפסיד עוד יום בגן (בכ"ז לפני פורים שמחה וששון). היום עובר. בצהריים אני כבר מתאפסת שכנראה זה זה וצריך למצוא ביביסיטר לילדות. מוודאים שיש מישהי זמינה ומיידעים אותה שתתכן הקפצה היום. הזמן עובר והסדירות אותה סדירות גם העוצמה אותה עוצמה. אחה"צ משהו משתנה ואנחנו ממש מתזמנים כשצריך בעלי עוזר לי לעבור את הציר. תוך כדי אני מנסה נואשות לסדר את שמלת התחפושת של בתי. זה מאד קשה מייאש ומתסכל מכל בחינה שהיא.

הילדות כרגיל הולכות לישון בשעת ערב סבירה, ואנחנו מזעיקים את אחותי לכוננות לילה. הצירים מתגברים. כבר כל 5-7 דקות. הם ארוכים והכאב שלהם לא מוכר לי בכלל. אני מוצאת דרכים להתמודד איתם אבל זה לא קל בלשון המעטה. במקלחת אני מוצאת הקלה משמעותית, אבל אני לא רוצה למשוך יותר מדי זמן בבית. אני חייבת לדעת שהדופק תקין והכל בסדר. הצירים מתגברים. אני מחליטה שהגיע הרגע. מתארגנים, מזמינים אמבולנס מעירים את אחותי ונוסעים.

הדרך לא קלה אבל יחסית למה שציפיתי היא סבירה. כצפוי, אני מקיאה בדרך. מגיעים לשערי צדק ואני נתקפת ברגליים קרות ולא ממש רוצה להיכנס. אבל הגענו באמבולנס אין חרטות.

נכנסים למיון יולדות. לא היינו כאן (שע"צ) קודם וזה מאד שונה מהמיון במעייני הישועה. ההרגשה כאן היא שאין פרטיות. סוג של בית חרושת (לא מבחינת הצוות, אלא מבחינה פיזית. הפרדה עם וילונות, צפיפות, עומס רב).

המוניטור תקין ב"ה. אני נושמת לרווחה. פתיחה 3, 80% מחיקה. לכו להסתובב. אנחנו מסתובבים חוזרים הזמן עובר. הפתיחה לא מתקדמת. 3.5. עקרונית בגלל שאני בסיכון (אחרי קיסרי) אני אמורה להיות כבר בחדר לידה אבל יש עומס. אני מבקשת להשתחרר. אחרי דין ודברים מקבלת מכתב שחרור אזהרות וכו'.

אנחנו נוסעים להורי בעלי שמתגוררים בירושלים והולכים לישון. ז"א, הוא הולך לישון. אני רק מנסה למצוא תנוחה נוחה (על הברכיים) ולנסות לנמנם. אחרי שלוש שעות אני מתייאשת וקמה להסתובב. אני מאד מאד עייפה. פעם אחרונה שבה ישנתי יותר מרבע שעה רצוף היתה בלילה בין ראשון לשני ואנחנו כבר בשלישי בצהריים. אני מכריחה את עצמי לאכול משהו , הולכת להתקלח, מעבירים צירים שנתקעו על סדירות של בערך כל 10 דקות.

אני מאד מאד מודעת לתנועות העובר כי כאמור, מצוקת עובר זה לא משהו שאני נוטה לזלזל בו, ומחליטה לחזור לביה"ח בערב ולו רק כדי לוודא שהכל בסדר.

אנחנו מגיעים לקראת 8 כמדומני. ניטור תקין. פתיחה 4. הולכים להסתובב (יש משהו טוב בעומס מתברר. אם לא היה כזה עומס הייתי נתקעת מהר מאד על מיטה עם ניטור רצוף לנצח) בערך ב2 פתיחה 5, ראש נמוך. אם אני מוכנה לפקיעת מים יכניסו אותי עכשיו לחדר לידה. אני חושבת על זה ומחליטה שאם אלו הנתונים אני מסכימה. אני מותשת ומאד מאד מאד כאובה. הסיכוי שפקיעה יזומה תחיש את הדברים קוסמת לי וכל עוד הראש נמוך והפתיחה כבר משמעותית יחסית זה נשמע לי זמן טוב.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'המשך'
המשך
09/04/2014 | 13:55
150
בחדר לידה קודם כל אני מקיאה את נשמתי. המיילדת לא מצליחה להכניס לי עירוי ולקחת דם. משומה היא לוקחת את זה באופן אישי- מה זה הדבר הזה, אף פעם לא קרה לי שהייתי צריכה לנסות 3 פעמים ולא להצליח. אני הולכת לקרוא למרדים שיעשה לך את זה! בסוף האחראית משמרת (כנראה) באה לבדוק ומצליחה להכניס לי עירוי. אני מנוטרת, הדופק טוב. הרופא שמגיע גיס של מישהו מהישוב. סחבקיה עניינים (חוץ מהמנהג המגונה שנתקלתי בו כבר כמה פעמים ועדיין משגע אותי כל פעם מחדש- מלנומה? איפה? אני רוצה לראות!) ואני? אני יושבת על מיטת חדר הלידה. עירוי משמאל, קשורה לניטור אבל צירים- אין. פשוט אין. אז הפסקתי לבכות והפסקתי להתלונן J. בדיקת פתיחה לקראת פקיעת המים- 4 וראש גבוה. המיילדת כבר עם ה"מסרגה" בהיכון ואני אומרת- לא! אני לא מוכנה. אמרתם פתיחה 5 וראש נמוך. לזה הסכמתי והצירים נעלמו. אני הולכת הביתה.

כאן החלה מסכת דיונים הפחדות ושכנועים. כל אחד רוצה להיות חוות הדעת השלישית שתחליט אם הפתיחה היא 4 או 5 ובאיזה ספינה הראש. כל איש צוות ברדיוס שומע על המשוגעת שרוצה להשתחרר מחדר הלידה. אני מודעת לסכונים ולאזהרות ולסבוכים. אני רוצה הביתה. תנתקו אותי מהעירוי אני הולכת להתלבש. מורידים את העירוי (וכולי מתמלאת בדם תוך 3 שניות. זה היה מחזה לא מרנין מזל שלא התעלפתי. בלהט הרגע אף אחת משתינו לא אני ולא האחות שהוציאה לחצה על מקום הדקירה) מחכים לרופא שיאשר שחרור, אח"כ לרופאה שתדפיס מכתב. אח"כ למדפסת שתדפיס וכו' וכו'. הם מודים בפה מלא שהם עושים הכל לאט למקרה שאתחרט או שיתפתח משהו (שירדו לך המים אמן). אני מסבירה לרופאה שהגוף שלי פשוט עייף. אני כבר סוגרת 48 שעות ערות. כמעט בלי לאכול (וכזכור עם הרבה להקיא) אני צריכה רק לישון ואני אבוא ללדת. אני לא מוכנה להתאשפז פה לנוח כי זה לא יקרה (המנוחה) שלא לדבר על זה שאין מקום בשום מחלקה ושולחים יולדות למסדרונות. בשש וחצי בבוקר אנחנו שוב אצל חמותי. אני יושבת על הספה עוצמת עיניים ו-נרדמת!! כל 20 דקות מעיר אותי ציר, אני מעבירה אותו. הולכת לשירותים וחוזרת לישון. אחרי 3 שעות כאלה לקראת 10 אני כולי רעננה (הכל יחסי כמובן) אוכלים ארוחת בוקר מתארגנים ושוב יוצאים לדרך.

הפעם הפתיחה ברורה- חמש בודאות. נכנסים לחדר לידה. השעה 12 וחצי.

הצירים כואבים נורא. ציר רודף ציר ואין לי כמעט מרווח בינהם. אני מבקשת מהרופאה "דיל" חצי שעה מוניטור טוב ואז רבע שעה מקלחת כולל פיפי. אני יורדת מהניטור ואומרת לבעלי שיגיד לי לצאת כשבאים לבדוק אותי (הרי ברור שאין לא"א זמן לעמוד עם שעון ליד המקלחת...) בערך ב2 המיילדת מגיעה לבדוק. היא מודאגת שאני כבר אוטוטו צריכה ללדת כי אני מאד כאובה. פתיחה- חמש וחצי.

מצד אחד אכזבה, מצד שני זו התקדמות ואני לא נותנת לזה להשפיע עלי. הצירים ממשיכים להגיע, משהו קורה זה ברור.

האמת שאני לא כ"כ סגורה על סדר הדברים מפה.  בשלב כלשהו אני בלי ניטור ואני הולכת כל ציר לאורך החדר. אני לא מצליחה למצוא דרך שתקל עלי את הכאבים האיומים. אני מחפשת שיר או משהו קצר למנטרה לזמן הכי קשה והדבר היחיד שנדבק לי לראש הוא five little monkeys jumping on the bed. אה, וזה לא באמת עוזר J זה רק מעסיק אותי בעוד משהו.

שוב בדיקת פתיחה- 6 וחצי. מתישהו המים פקעו והם מקוניאליים.

אני שוב במיטה עומדת על שש ונשענת על המשענת נושכת את הכרית מכאב. כלום לא עוזר לי. לא ללכת לא להסתובב לא לנענע אגן לא לחיצות בגב. אני מרגישה מרומה. מי אמר שצירי פיטוצין הם הכי כואבים? מי? זה לא מתקרב בכלל לרמה הזאת. כואב כ"כ וזהו. שלב המעבר מגיע. ואנחנו יודעים את זה כי אני מתחילה לצעוק באנגלית (לזכותי יאמר שלפחות הייתי מודעת לעצמי ואמרתי לבעלי שאני יודעת שזה מצחיק אותו ...) המיילדת אמריקאית ואני צעוקת עליה כל ציר שהכל בגללה. שהתינוקת גבוהה כי היא לא נותנת לי להתנתק ולרוקן את השלפוחית (אז היא נותנת לי לרדת לשירותים..) שהפתיחה תקועה כי אני לא מסתובבת ועוד ועוד. שפע עצות חלקתי והכל בצעקות. כואב לי הגרון ואני כל הזמן מתנצלת על זה שאני צועקת. גם על הצעקות עצמן וגם על התוכן. מתישהו במהלך הצירים הכואבים אני נכנעת ומחליטה לנסות את הגז צחוק. בציר עצמו אני לא מרגישה כלום ואיך שאני מורדיה את זה אני נתקפת בתחושות נוראיות. כאילו החדר סוגר עלי. אני לא שומעת כלום רק זמזום וצורחת שאני לא שומעת. זו חויה מאד מפחידה (ובציר הבא צועקת של מי הרעיון האידיוטי להביא כזה דבר ליולדת בציר. פדיחות, כבר אמרתי?)

פתיחה 9. כל ציר אני מתחננת שהוא האחרון. אני זוכרת שצירי הלחץ הם אחרים. לא כואבים. שיש הזדמנות לנוח בין הפתיחה המלאה ולצורך ללחוץ ואני כ"כ צריכה את הדקות האלה. אבל זה לא נגמר. הכל כ"כ כואב ועכשיו מתחיל גם הלחץ. זהלא פייר! אני צריכה שיפסיק לכאוב. אני לא מוכנה ללחוץ בכלל. למה זה מעורבב? אני שואלת את המיילדת באיזה תנוחות היא מוכנה ליילד והיא מסבירה לי שהיא מעדיפה לא על 6 כי היא מפחדת מתקיעת כתפיים. למרות שזו היתה השאיפה שלי אני מקבלת מה שהיא אומרת. אבל אני מסרבת ללחוץ. אני רוצה לחכות שיעלם הכאב. בסוף הוא נעלם. אני שואלת את בעלי מתי השקיעה ואם היא תספיק להיוולד לפני פורים. (לא יודעת למה זה עניין אותי כ"כ...) שלב הלחיצות היה בדיוק כמו שקראתי בכ"כ הרבה סיפורי לידה וכ"כ שונה מהחוויה הזאת בלידה הראשונה (לא לטובה) אבל זה עבר בסדר. לא כאב רק היה מאד אינטנסיבי והפעם כן חשתי את תחושת הצריבה שכולן מתארות. ו-היא בחוץ!!! אני לא מאמינה. יש עלי תינוקת גדולה, חיה ובריאה ב"ה. אני בוכה מאושר על הכל. על זה שהיא נולדה ולא נגמרה בשבוע 6 לפי ההמלצות, על זה שהיא נולדה ולא חולצה, על זה שילדתי ואני בהכרה, על זה שאנחנו זכינו לכ"כ הרבה טוב שמחה נחת ואושר. המיילדת מציינת שחבל הטבור ארוך ממש והיא לא ראתה כזה חבל הרבה זמן. אני מודה לה' שהיא לא הצליחה להסתבך בו כמו אחותה. השליה יוצאת. גם היא ממש גדולה ושלמה ב"ה. ברוך הטוב והמטיב.





חשוב לי להדגיש שכל מה שעשיתי היה אך ורק בגלל שעות הניטורים שהיו מצוינים וללא דופי. ברור לי לגמרי שאם היה חשד קל שבקלים למצוקה עוברית הייתי נוטשת הכל ואפילו רצה מיוזמתי לניתוח בלי לנסות כלום קודם רק לא להגיע למצב שבו נגמר ההריון הקודם (ב"ה בילדה בריאה אבל לא לשמוע דופק במוניטור זה משהו שנחקק) ושאני לא ממליצה לנהוג כך או משהו כזה, אבל כן שידעו שיש אפשרות.

לגבי שערי צדק- מלכתחילה תכננו ללכת למעייני הישועה אבל מכיוון שהגענו מהבית ובאמצע הלילה הלכנו לשם. הצוות שם ברובו המוחלט היה אדיב ומקסים ותומך ולא מלחיץ בכלל (חוץ מהפעם השניה שבה בקשתי להתשחרר, אבל אני מניחה שבכל בי"ח אחר היחס היה אגרסיבי ומאיים יותר) מה שמצא חן בעיני היה שאת עוצמת הצירים ואת תזמוני בדיקות הפתיחה לא עשו לפי המוניטור אלא לפי מצב האשה ורמת הכאב שלה וכו'. למרות שנדרש ניטור רציף בלידה יכלתי לזוז כמה שהחוטים נתנו.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'מצרפת את סיפור הלידה שלי,לפני 4 חודשים'
מצרפת את סיפור הלידה שלי,לפני 4 חודשים
10/04/2014 | 03:58
1
273
לידה ראשונה, טבעית וקלה.
הלוואי כזאת גם בפעמים הבאות...
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'וואו איזו סיפור! '
וואו איזו סיפור!
18/04/2014 | 16:02
46
איזו לידה מדהימה הייתה לך, מאחלת לעצמי או לכל מי שרוצה ללדת ללדת טבעי שתהיה לה לידה כזאת!
גם רציתי לציין שמאוד התחברתי לסגנון הכתיבה שלך, את עניינית, תמציתית ויודעת להעביר את המסר בצורה חדה וברורה בלי ללכת סחור סחור. יישר כוח!
אני חושבת שהיה לך גם מזל גדול שהכל הלך לפי התכניות, בדיוק כמו שרצית. כי הרבה פעמים אנחנו מתכננים בדרך משהו מסוימת ואז יש שינויים ברגע האמת (סיבוכים למיניהם, שלא נדע).
זכית באמת ללדת בצורה הכי יפה שיש, הסיפור שלך ריגש אותי מאוד. נראה כאילו הצלחת לשאת את כאב הלידה כמו מלכה.
בורכת גם בצוות רפואי שנתן לך חופש בחירה מוחלט ללדת בדרך שלך (אמרת שאפילו וריד לא פתחו לך - משהו שעושים אוטומטי איך היולדת נכנסת לחדר לידה).
בקיצור מכל הפרמטרים זו הייתה לידה מצויינת!

אלוהים אוהב אותך
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'לידה ראשונה'
לידה ראשונה
10/04/2014 | 07:11
3
216
אמצע הלילה. אני פתאום מרגישה כאב בטן לא ברור. כמה דקות אחכ בעלי מוצא אותי על שש. סתם כואבת לי הבטן אני ממלמלת. הוא זוכר משהו מקורס ההכנה ללידה ואומר זה צירים.
נוסעים ללניאדו. במיון יולדות נותנת שתן. הכל עוד בסדר. בודקים פתיחה 4. ישר לחדר לידה. לא מספיקים להגיע פתיחה 8. מתעקשת על אפידורל. הבעל רץ עם בדיקת הדם למעבדה. פוקעים לי את המים. אפידורל בפתיחה 9. וזהו. מכאן זה מסתבך. האפיגורל תוקע לי את הלידה ואנ
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'ממשיכה'
ממשיכה
10/04/2014 | 07:16
2
186
בגלל האפידורל מרגישה ניתוק מהגוף. לא מצליחה ללחוץ והתינוק שגדול עבורי נתקע. עוברת כמעט שלוש שעות של לחיצות. מודיעים לי שאם לא אלד זה ואקום או קייסרי. יש כבר שצי מיילדות בחדר. האפידורל עבר. לא מתכוונים לותר לי. מגיעה אחות אחראית מיון. מסלקים את הבעל לאחרי הראש שלי. אני כבר כמעט בישיבה. כל אחות תופסת רגל וממד מקפלות אותי. אני לוחצת ואחרי 10 דקות התינוק יוצא. שעה צירים 3 שעות בלידה.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'והשלייה לא יוצאת...'
והשלייה לא יוצאת...
10/04/2014 | 07:18
172
הפעם מגיע גם הרופא וממש יושב לי על הבטן. כאבי תופת. סוף סוף היא יוצאת נקייה. 2 רופאים ו3 מיילדות מוודאים. זריקת פיטוצין ותפירה של החתך שבצעו בי.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'אפידורל'
אפידורל
18/04/2014 | 16:11
57
וואו, איזו זריזות! כל הכבוד, הגעת לפתיחה מהר מאוד!
התקדמת יפה מאוד בלידה  ללא האפידורל, לא חשבת לוותר עליו ולנסות ללדת טבעי?
הרי האפידורל ידוע שלא תורם יותר מידי ללידה....
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'לידה שנייה טיבעית.'
לידה שנייה טיבעית.
10/04/2014 | 07:25
1
222
יומיים לפני התלמ בעלי נוסע לעבודה- מרחק 6 שעות נסיעה מהבית. מבטיח לחזור בזמן. בלילה חוזר. מספר שעות בודדות אחכ מתחילים צירים. קוראים להורים שלי שישמרו על הגדול. יושבים ומפטפטים וכל ציר אני נתלית על הבעל ורוקדת בניענועי אגן. אמא שלי כבר יושבת שהצירים צפופים ולי מתחיל דימום אז נוסעים. הדרך קשה לי עם הצירים. מגיעים ללניאדו. מלא בנות צעירות. אבל אומרים לי כנסי עכשיו. עןמדת בצד ומתמודדת עם הצירים. האחות קולטת שמשהו מוזר אצלי ורוצה לבדוק אותי. לא מצליחה לשכב אז בודקים פתיחה בחצי כריעה והמיילדת צועקת קרומים.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'ממשיכה'
ממשיכה
10/04/2014 | 07:31
156
בקושי מספיקה לחלוץ נעליים להחליף לחלוק. וישר לחדר לידה הפתיחה כבר מלאה ולוחצת. בקשו ממני ללדת על שש אך התעקשתי ללדת בשכיבה על הצד וחבל כי הייתי בלחץ ולא שלטתי בלידה. כמה לחיצות והקטנה יוצאת ואני ממש לוקח  אותה מהיידים של המיילדת ושמה עליי. מנקים ומנגבים אותה עליי והיא יונקת. סהכ שעתיים מציר ראשון ועד שהיתה עליי.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'לידה שלישית- קצרה יותר'
לידה שלישית- קצרה יותר
10/04/2014 | 07:33
242
הסיפור השלישי חושף מידי מי אני. מי שתרצה בקומונה אשתף. כשנספר למשפחה אוסיף את הקישור.
הריון ולידה - תמיכה >>
לצפיה ב-'אומנם לידות בית אבל לידה זו לידה לא?'
אומנם לידות בית אבל לידה זו לידה לא?
10/04/2014 | 18:03
153
האמצעי שלי ביום בן 3.5 נולד בשיא הקיץ כמו בסערה:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1...

הקטנצ'יק שלי היום בן שנה ועשר, לידת חלומות אמיתית:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1...
הריון ולידה - תמיכה >>

הודעות אחרונות

00:09 | 24.09.18 ההיא10
17:39 | 23.09.18 שירה16179
16:00 | 23.09.18 אורחים בפורום
15:05 | 22.09.18 אורחים בפורום
13:39 | 22.09.18 אורחים בפורום
07:44 | 22.09.18 אורחים בפורום
23:05 | 21.09.18 גלי377
20:31 | 21.09.18 אורחים בפורום
17:10 | 20.09.18 אורחים בפורום
12:00 | 20.09.18 יוחננוף2
11:41 | 20.09.18 אורחים בפורום

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ