עם הראשון שלי -
התכוננתי, קראתי, דמיינתי, דיברתי (כמה עצבן אותי כששיתפתי שאני לא יודעת איך מחזיקים תינוק, שענו לי "אה... את זה את תביני צ'יק צ'ק...". נכון, אבל ממש לא עוזר!!). בסוף, כשהוא הגיע, גיליתי שכלום לא מכין אותך לזה. לי היה אפס ניסיון עם תינוקות לפניו, לא ידעתי כלום. לא ידעתי איך מרימים את הדבר הקטן הזה, שלא לדבר על להחליף לו טיטול או, השם ישמור, להרטיב אותו ואז לנגב (מה, עם יד אחת, כאילו?!). כמה פעמים שדפקתי לו את הראש בקיר של הקופסת חומוס הזו שהוא שכב בה בבית היולדות כשניסיתי, הכי בעדינות, להשכיב אותו שם בחזרה...
שבועות אחרי הלידה עוד הייתי חולמת בלילה שמותר לי לחזור לתינוקיה הנפלאה שעזרה לי להתמודד איתו...
אני חושבת שלמרות שנשארתי איתו בבית שנה, וכמובן שלמדתי תוך יומיים להחליף טיטול, להלביש ולקלח (כמו כולם), התחושה הבסיסית של חוסר ביטחון לא עברה אצלי עם הראשון עד שנולד השני, ואז ראיתי שאני כבר יודעת הכל. גם ההנקה הצליחה (עם הראשון לא הצלחתי, הנקתי והוא ירד וירד במשקל עד שממש חוייבתי לתת לו בקבוק - ומאותו רגע כבר לא חזרתי אחורה.. ).
הטיפ שלי הוא אחד - קחי את זה בקלות
(עד כמה שאפשר...)
כולנו עושות שגיאות, כולנו מחליטות, מתחרטות ומחליטות שוב. אמא שלי אומרת - אמא זה כמו כל בנאדם, רק עם יסורי מצפון.
האימהות היא תהליך איטי של שחרור. הילד המדהים שייצא לך מהבטן הוא בנאדם, עם אופי (שבחלקו דומה ובחלקו שונה...), צרכים, נטיות וכאלה, וצריך ללמוד להכיר אותו. את לא אמורה לדעת שומדבר מראש ואת לא אמורה לתקתק את החיים החדשים שלך לא בשום שלב ובטח לא בהתחלה...
ועוד טיפ שמנהל אותי באימהות - אני משתדלת תמיד להיות כמו שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו להיות. (לא להגיד להם מה אני רוצה שיהייו, אלא ממש להיות את זה). זה עוזר לי לא להיגרר לתגובתיות ולהישאר בשלי. זה עוזר לי להתמודד עם ימים קשים יותר.
ועוד טיפ, קצת יותר טכני - מי שבעניין של להניק - זה לא קל בחודש חודשיים הראשונים, אבל זה נהיה הרבה יותר קל אחר כך, ושווה לנסות. אמא מניקה גמישה יותר עם התינוק שלה, תמיד יש דרך להרגיע אותו ותמיד יש סיבה לזמן איכות... ממליצה על זה למרות שההתחלה דורשת המון מסירות והתעקשות לפעמים... ואם לא מתאים או לא הולך - גם לא נורא! ילדים גדלים יפה מאוד על תמ"ל...
יש לנו דודה שאין לה משפחה. כמעט היתה - אבל ברגע האחרון התחרבשו לה כל התכניות, היא היום בת אחרי 40 והיא לבדה. אני משוגעת עליה, באמת, ואני רואה כמה התבגרות יש במקום של האימהות, וכמה הגשמה יש דווקא במקום שנדמה לנו שאנחנו הכי מתבטלות. יש לי איזו תיאוריה חצי בדוקה, שאישה שלא חווה הורות, נשארת באיזה שהוא מקום חסרה. לא בוגרת. יש משהו מהותי בחיים שהיא לא מבינה. אז אני מבינה, שהקושי, ההתלבטות, ההתמסרות (שהיא לא תמיד באה בלב שלם... לפעמים היא מגיעה מתוך כורח... נגיד בשלוש בלילה, בפעם החמישית שהוא מתעורר...), כל אלה מביאים אותנו עצמינו לסוג של מסע שעוזר לנו לראות את העולם בעיניים "גבוהות" יותר...
