יום הרדיו הבינלאומי!
דבר המנהל
היום, 13.2, מציינים את יום הרדיו הבינלאומי ברחבי העולם. מה שאומר... שלום לכם! שבו, הבאתי רוגעלך.
הרדיו. מדיה שבמשך יותר מדי שנים נהגו להספיד אותה ללא שום היגיון מבחינתי. לא היוטיוב, לא הפודקאסטים ולא שום טכנולוגיה, יכולים להחליף את הקסם הזה שבוקע מהמקלט.
נכון שהזמנים השתנו ואלטרנטיבות יש כאמור בשפע, אבל אני יכול להגיד באופן אישי שהאהבה שלי לרדיו רק גדלה עם השנים והעובדה שהרדיו עדיין כאן ולא מתכוון ללכת לשום מקום, אומרת שניצחנו, אוהבי הרדיו ואלה שיודעים להעריך את הדבר הזה שאין לו גם היום שום תחליף.
הרומן שלי עם הרדיו התחיל מאז שאני זוכר את עצמי. החל בגיל 12, אז עליתי לשידור אצל שמוליק טיאר להגיש פינות ולמעשה בכל רדיו שרק רצה לשמוע אותי, המשיך בגיל 15 ברדיו האינטרנט WFM ז"ל, לאחר מכן שנים ארוכות ויפות ברדיו החרדי "קול חי", שנה ברדיו "גלי ישראל" בלוח השידורים הראשון שלו, אז הגשתי תוכנית יומית והשבוע אני חוגג 6 שנים(!) ל"חם בשטח" התוכנית אותה אני מגיש ברדיו לב המדינה.
אין מספיק הערכה לרדיו. אני לא מכיר שדרן שמצליח להתפרנס לזה מבלי לחלטר מהצד. גם אני חטאתי והלכתי לסיים תואר במשפטים אבל רדיו תמיד נשאר שם. לא הסכמתי לוותר עליו גם יום לפני מבחן גדול. ועדיין, רדיו קיבל במהלך השנים של אופי של רומן מהצד. חלק עושים אותו לכיף, חלק כדי לקדם את העסק ומעטים אלה היום שזה בוער בהם ומצאו את מקומם בתוכנית קבועה. מעטים אך משובחים.
כשיוצא לי לארח אמנים או סתם חברים ברדיו, לא היה אחד שלא מתלהב מהמקום, מהעבודה הזו. מבחינתי זה תמיד היה טאבו ובצדק, אולפן שידור. כל הכפתורים, האור האדום שמזהיר לא להפריע, המיקרופון שמשדר בלי לדעת למי, לא יכול להיות שיהיה אפשר להישאר אדיש לזה. כמו תא טייס או המבורגר בשתיים בלילה.
הקלות בה ניתן היום לפתוח רדיו אינטרנט גורמת לכך שרבים מאבדים עניין ברדיו הFM המסורתי והממוסחר. מצד שני, תהרגו אותי אבל מעולם לא מצאתי ברדיו אינטרנט משהו שאפילו מתקרב לדבר האמיתי. כיום כשכל כך פשוט לפתוח אחד כזה, גם אין לו באמת היתכנות מסחרית ורק בודדות מזוהות באמת כפורמט שאתה מחכה להאזין לו. אך עדיין אני זוכר למדיה הזו חסד נעורים כשהיא למעשה הראשונה בה מצאתי בית להגיש תוכנית משלי. "לא נפסיק לצחוק" קראו לה, אגב. ועדיין רוב התוכניות המוקלטות נשמרות אצלי בארבעה גיבויים שונים. אנחנו מדברים על שנת 2005.
את הפורום הזה התחיל לנהל נעם פורר בשנת 2004 ואני הצטרפתי אליו לא הרבה אחרי. ברבות הימים פורר עזב לטובת עיסוקיו והמשכתי עם הניהול לבד. זה לא תמיד היה פשוט. לעורר דיונים, תחרויות, לקבוע אירוחים, לריב עם תפוז שעדיין מגיעה לנו במה.
היו עובדים בתפוז שלעיתים התקשרו ואמרו לי "למה אתה צריך את זה? למה אנחנו צריכים את זה?". הסברתי להם שזו לא הכמות, זו האיכות. אותם עובדים באו והלכו והתחלפו. הפורום נשאר. אני גאה על כך מאוד.
כן, עושה קצת צביטה בלב לראות סטטיסטיקות של הפורום היום לעומת העשור הקודם. הפורום לא גדול כשהיה, אבל אף פורום לא גדול כשהיה ואנחנו במקום מכובד באמצע. גם תפוז יודעים להעריך זאת ואגלה לכם סוד, המנכ"ל הקודם היה חולה רדיו והנוכחי פשוט מבין שזו קהילה חשובה שאי אפשר להתעלם ממנה.
הפורום קיים 15 שנה וזה נצח במונחים של אינטרנט. אז אכן התמעטנו אבל נשארנו רק החולים לדבר וגם היום אין יום בו לא כותבים בפורום וזו הזדמנות להגיד תודה לכל אחד ואחת מכם.
שכותבים, משקיעים, אפילו סתם מציצים לראות מה חדש.
כיף לחלוק את האהבה שלך עם העולם ולשם כך תפוז קמה ולכן היא רלוונטית עד היום.
אוהב את כולכם!
אייל וולקוביץ'
היום, 13.2, מציינים את יום הרדיו הבינלאומי ברחבי העולם. מה שאומר... שלום לכם! שבו, הבאתי רוגעלך.
הרדיו. מדיה שבמשך יותר מדי שנים נהגו להספיד אותה ללא שום היגיון מבחינתי. לא היוטיוב, לא הפודקאסטים ולא שום טכנולוגיה, יכולים להחליף את הקסם הזה שבוקע מהמקלט.
נכון שהזמנים השתנו ואלטרנטיבות יש כאמור בשפע, אבל אני יכול להגיד באופן אישי שהאהבה שלי לרדיו רק גדלה עם השנים והעובדה שהרדיו עדיין כאן ולא מתכוון ללכת לשום מקום, אומרת שניצחנו, אוהבי הרדיו ואלה שיודעים להעריך את הדבר הזה שאין לו גם היום שום תחליף.
הרומן שלי עם הרדיו התחיל מאז שאני זוכר את עצמי. החל בגיל 12, אז עליתי לשידור אצל שמוליק טיאר להגיש פינות ולמעשה בכל רדיו שרק רצה לשמוע אותי, המשיך בגיל 15 ברדיו האינטרנט WFM ז"ל, לאחר מכן שנים ארוכות ויפות ברדיו החרדי "קול חי", שנה ברדיו "גלי ישראל" בלוח השידורים הראשון שלו, אז הגשתי תוכנית יומית והשבוע אני חוגג 6 שנים(!) ל"חם בשטח" התוכנית אותה אני מגיש ברדיו לב המדינה.
אין מספיק הערכה לרדיו. אני לא מכיר שדרן שמצליח להתפרנס לזה מבלי לחלטר מהצד. גם אני חטאתי והלכתי לסיים תואר במשפטים אבל רדיו תמיד נשאר שם. לא הסכמתי לוותר עליו גם יום לפני מבחן גדול. ועדיין, רדיו קיבל במהלך השנים של אופי של רומן מהצד. חלק עושים אותו לכיף, חלק כדי לקדם את העסק ומעטים אלה היום שזה בוער בהם ומצאו את מקומם בתוכנית קבועה. מעטים אך משובחים.
כשיוצא לי לארח אמנים או סתם חברים ברדיו, לא היה אחד שלא מתלהב מהמקום, מהעבודה הזו. מבחינתי זה תמיד היה טאבו ובצדק, אולפן שידור. כל הכפתורים, האור האדום שמזהיר לא להפריע, המיקרופון שמשדר בלי לדעת למי, לא יכול להיות שיהיה אפשר להישאר אדיש לזה. כמו תא טייס או המבורגר בשתיים בלילה.
הקלות בה ניתן היום לפתוח רדיו אינטרנט גורמת לכך שרבים מאבדים עניין ברדיו הFM המסורתי והממוסחר. מצד שני, תהרגו אותי אבל מעולם לא מצאתי ברדיו אינטרנט משהו שאפילו מתקרב לדבר האמיתי. כיום כשכל כך פשוט לפתוח אחד כזה, גם אין לו באמת היתכנות מסחרית ורק בודדות מזוהות באמת כפורמט שאתה מחכה להאזין לו. אך עדיין אני זוכר למדיה הזו חסד נעורים כשהיא למעשה הראשונה בה מצאתי בית להגיש תוכנית משלי. "לא נפסיק לצחוק" קראו לה, אגב. ועדיין רוב התוכניות המוקלטות נשמרות אצלי בארבעה גיבויים שונים. אנחנו מדברים על שנת 2005.
את הפורום הזה התחיל לנהל נעם פורר בשנת 2004 ואני הצטרפתי אליו לא הרבה אחרי. ברבות הימים פורר עזב לטובת עיסוקיו והמשכתי עם הניהול לבד. זה לא תמיד היה פשוט. לעורר דיונים, תחרויות, לקבוע אירוחים, לריב עם תפוז שעדיין מגיעה לנו במה.
היו עובדים בתפוז שלעיתים התקשרו ואמרו לי "למה אתה צריך את זה? למה אנחנו צריכים את זה?". הסברתי להם שזו לא הכמות, זו האיכות. אותם עובדים באו והלכו והתחלפו. הפורום נשאר. אני גאה על כך מאוד.
כן, עושה קצת צביטה בלב לראות סטטיסטיקות של הפורום היום לעומת העשור הקודם. הפורום לא גדול כשהיה, אבל אף פורום לא גדול כשהיה ואנחנו במקום מכובד באמצע. גם תפוז יודעים להעריך זאת ואגלה לכם סוד, המנכ"ל הקודם היה חולה רדיו והנוכחי פשוט מבין שזו קהילה חשובה שאי אפשר להתעלם ממנה.
הפורום קיים 15 שנה וזה נצח במונחים של אינטרנט. אז אכן התמעטנו אבל נשארנו רק החולים לדבר וגם היום אין יום בו לא כותבים בפורום וזו הזדמנות להגיד תודה לכל אחד ואחת מכם.
שכותבים, משקיעים, אפילו סתם מציצים לראות מה חדש.
כיף לחלוק את האהבה שלך עם העולם ולשם כך תפוז קמה ולכן היא רלוונטית עד היום.
אוהב את כולכם!
אייל וולקוביץ'
