פורסם כתב ההגנה של שטייף לתביעתו של זהבי; "לא התחייבתי שקרה"
מאלף – אך גם עצוב – לקרוא את הציטוטים מכתב ההגנה שהגישה העיתונאית הדס שטייף לכתב התביעה של נתן זהבי בעקבות ידיעות שפרסמה על "הטרדות מיניות" ,לכאורה, שעשה. בחודש נובמבר, כזכור, פרסמה שטייף כמה כתבות בגלצ ובהן עדויות של נשים על הטרדות מיניות שעשה בהן זהבי – אחת העדויות אפילו בקולה של המתלוננות.
אחת סיפרה כי זהבי נישק אותה בניגוד לרצונה לפני 15 (במלים: חמש עשרה) שנה בפאב, אחרת סיפרה שפגשה את זהבי כשהייתה שיכורה והיא לא זוכרת איך, אבל היא זוכרת שהתעוררה עירומה במיטתו ושלישית, עורכת, העידה שמצאה את זהבי בחדר סגור כשאיתו עורכת צעירה המעסה את צווארו.
שלא במפתיע, זהבי הכחיש. אחרי הכל קשה להזים סיפור של אלמונית שטוענת שנושקה לפני 15 שנה או עדות של ההיא שראתה את זהבי מקבל עיסוי בצוואר (הטרדה?). וכשם שקשה להכחיש סיפורים כאלה, קשה אף יותר להוכיח את אמיתותם. אבל לא עיתונאית כשטייף תניח להכחשה לקלקל לה את הסיפור הטוב, בעיקר באווירת ימי ה'מי-טו' הגדושים בגברים מטרידים.
זהבי הגיש תביעת דיבה נגד שטייף והיום הגישה העיתונאית כתב הגנה שאין דרך להגדיר אותו אלא מביך. ברוח דבריו של שמחה ארליך ("הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים") , טוענת שטייף "פרסמתי, אבל לא התחייבתי שהפרסומים אמת". הנה, קראו: "זה המקום לציין כי הפרסומים מצד הנתבעת לא ייחסו למערער את עצם ביצוע המעשים. הפרסומים מתארים ומפרטים את סיפורן של אותן נשים, שלטענתן התובע נהג בהן כמתואר בפרסום". ובלשון בני אדם שאינם עורכי דין: "פורסמו סיפורים, אבל הכתבת לא טענה שהם אכן התרחשו".
ויש המשך, מאלף לא פחות. שטייף , זו שלא קבעה שהמעשים אכן התרחשו, פרסמה את הסיפורים, לטענתה, מתוקף תפקידה, כחלק מהאווירה . הסכיתו: " הנתבעת תטען כי תפקידה כעיתונאית הטיל עליה חובה חוקית מוסרית או חברתית לפעול למען קידום האינטרס של מיגור תופעת ההטרדות המיניות בימים אלה". כלומר, נכון שאין לכתבת דרך לבדוק את אמיתות הטענות, אבל הואיל ומתנהל עכשיו מסע עולמי למיגור ההטרדות, היא הרגישה חובה לפרסם את הסיפורים הלא בדוקים והמוכחשים.
יש תירוצים, נהגה לומר אמי המנוחה, שהם גרועים מהמעשים שאותם נועדו לתרץ. ויש טיעונים שעדיף היה אילו לא נכתבו. הטיעון ש "הפרסומים לא ייחסו ל(זהבי) את ...ביצוע המעשים" ושהפרסומים נעשו בשל "חובה מוסרית... למען ...מיגור תופעת ההטרדות המיניות" לא רק שאינם משכנעים, אלא שהם משיגים תוצאה הפוכה.
כמי שמעריך את עבודתה של הדס שטייף ככתבת טובה וכמי שמסכים שתופעת ההטרדות המיניות אכן נרחבת וקשה ושיש לפעול למיגורה, נראה לי כי, פרסומים כמו אלה נגד זהבי - ובעיקר ההצדקות הקלושות להם – רק פוגעים במאבק.
(דף הפייסבוק של חיים זיסוביץ')
מאלף – אך גם עצוב – לקרוא את הציטוטים מכתב ההגנה שהגישה העיתונאית הדס שטייף לכתב התביעה של נתן זהבי בעקבות ידיעות שפרסמה על "הטרדות מיניות" ,לכאורה, שעשה. בחודש נובמבר, כזכור, פרסמה שטייף כמה כתבות בגלצ ובהן עדויות של נשים על הטרדות מיניות שעשה בהן זהבי – אחת העדויות אפילו בקולה של המתלוננות.
אחת סיפרה כי זהבי נישק אותה בניגוד לרצונה לפני 15 (במלים: חמש עשרה) שנה בפאב, אחרת סיפרה שפגשה את זהבי כשהייתה שיכורה והיא לא זוכרת איך, אבל היא זוכרת שהתעוררה עירומה במיטתו ושלישית, עורכת, העידה שמצאה את זהבי בחדר סגור כשאיתו עורכת צעירה המעסה את צווארו.
שלא במפתיע, זהבי הכחיש. אחרי הכל קשה להזים סיפור של אלמונית שטוענת שנושקה לפני 15 שנה או עדות של ההיא שראתה את זהבי מקבל עיסוי בצוואר (הטרדה?). וכשם שקשה להכחיש סיפורים כאלה, קשה אף יותר להוכיח את אמיתותם. אבל לא עיתונאית כשטייף תניח להכחשה לקלקל לה את הסיפור הטוב, בעיקר באווירת ימי ה'מי-טו' הגדושים בגברים מטרידים.
זהבי הגיש תביעת דיבה נגד שטייף והיום הגישה העיתונאית כתב הגנה שאין דרך להגדיר אותו אלא מביך. ברוח דבריו של שמחה ארליך ("הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים") , טוענת שטייף "פרסמתי, אבל לא התחייבתי שהפרסומים אמת". הנה, קראו: "זה המקום לציין כי הפרסומים מצד הנתבעת לא ייחסו למערער את עצם ביצוע המעשים. הפרסומים מתארים ומפרטים את סיפורן של אותן נשים, שלטענתן התובע נהג בהן כמתואר בפרסום". ובלשון בני אדם שאינם עורכי דין: "פורסמו סיפורים, אבל הכתבת לא טענה שהם אכן התרחשו".
ויש המשך, מאלף לא פחות. שטייף , זו שלא קבעה שהמעשים אכן התרחשו, פרסמה את הסיפורים, לטענתה, מתוקף תפקידה, כחלק מהאווירה . הסכיתו: " הנתבעת תטען כי תפקידה כעיתונאית הטיל עליה חובה חוקית מוסרית או חברתית לפעול למען קידום האינטרס של מיגור תופעת ההטרדות המיניות בימים אלה". כלומר, נכון שאין לכתבת דרך לבדוק את אמיתות הטענות, אבל הואיל ומתנהל עכשיו מסע עולמי למיגור ההטרדות, היא הרגישה חובה לפרסם את הסיפורים הלא בדוקים והמוכחשים.
יש תירוצים, נהגה לומר אמי המנוחה, שהם גרועים מהמעשים שאותם נועדו לתרץ. ויש טיעונים שעדיף היה אילו לא נכתבו. הטיעון ש "הפרסומים לא ייחסו ל(זהבי) את ...ביצוע המעשים" ושהפרסומים נעשו בשל "חובה מוסרית... למען ...מיגור תופעת ההטרדות המיניות" לא רק שאינם משכנעים, אלא שהם משיגים תוצאה הפוכה.
כמי שמעריך את עבודתה של הדס שטייף ככתבת טובה וכמי שמסכים שתופעת ההטרדות המיניות אכן נרחבת וקשה ושיש לפעול למיגורה, נראה לי כי, פרסומים כמו אלה נגד זהבי - ובעיקר ההצדקות הקלושות להם – רק פוגעים במאבק.
(דף הפייסבוק של חיים זיסוביץ')