ווסטוורלד + אאוריקה
(Lion Heart, נא להגיע לדלפק)
צפיתי אתמול בשני פרקים של ווסטוורלד. לא יודעת עדיין מה דעתי על זה ולא בטוחה שאני אמשיך לראות. נהיה לי יותר ויותר קשה לראות דברים שממחישים את הדקדנס- במקרה הטוב, והרוע- במקרה היותר מציאותי, של המין האנושי.
פארק שהוקם על מנת לספק תאוות זדוניות ואלימות של עשירים; רובוטים בעלי תחושה וזכרון שמציף אותם, שנאלצים לסבול כל יום מחדש זוועות שונות; ועובדי ומנהלי פארק מפוקפקים.
לא יודעת.
לפעמים אני תוהה אם סופרים ותסריטאים הם בעצמם קצת או הרבה טיפוסים נאלחים שלא כדאי לפגוש בסמטה חשוכה או אפילו מוארת. הצורך הזה להמציא כל פעם זוועות חדשות מעורר בי חלחלה.
אני אנסה עוד קצת כדי לתת עוד צ'אנס.
אבל מאחר שזו היתה חוויה לא כל כך קלה, החלטתי לפנות 180 מעלות וחזרתי לאאוריקה, פרק 1.
תענוג! שכחתי הרבה דמויות, שאהבתי יותר או פחות ושכחתי כמה כיף ויצירתיות יש בסדרה הזאת.
זכרתי בעיקר את שריף קרטר, את ג'ו ואת הנרי וכמובן את סטארק שעוד לא הצטרף ואת המדענית, שכחתי את שמה, שבפרק הראשון עדיין לא הצהירה (כנראה התסריטאים טרם החליטו לגבי זה) שיש לה איזה שלושה דוקטורטים שונים.
שריף קרטר הוא אחלה דמות וגם השחקן מעולה ממש. נזכרתי אחר כך בכמה פרקים עתידיים שבהם היכולות הקומיות והדרמטיות שלו באו לידי ביטוי במקביל ובצורה עילאית.
הבת שלו חמודה. אם אני לא טועה, אחר כך היא קצת התקלקלה.. (כמו גם הילד של המדענית מה שמה). האינטראקציה בינה לבין אביה היא מעולה.
ג'ו המלכה
ושריף קוב שממש הצטערתי שהוא לא נשאר דמות קבועה בסדרה. לדעתי היה יכול לתרום הרבה.
אהבתי גם את המדען הראשי של הפיילוט יותר מאשר את סטארק הבנאלי.
 
בקיצור, כזה אני אוהבת. יצירתיות כייפית שאינה מזלזלת באינטליגנציה אלא אפילו מנסה ללמד משהו ונותנת כבוד למדע ולמדענים.