וסיימתי
אוף ניק תגיע לפה בקרוב בבקשה אני לא אוהבת לדבר לעצמי
לפחות תקפיץ את זה כשתגיע לפה יום אחד
 
אעהעההההההה אוקי
לקראת הסוף כבר הייתי על סף בכי/התקף לב כי היה נראה שהולך להיות לזה סוף ריאליסטי ועצוב. או מר-מתוק כזה. וצעקתי על הספר "אני לא אוהבת סוף ריאליסטי אני אוהבת סוף טוב!!!!!!"* כי כבר חשבתי שטאנר מתחיל להתגבר עליו, שהוא finally clean. (לאורך כל הפרק האחרון התנגן לי בראש השיר של טיילור clean שעוסק בהתגברות על פרידה קשה. על הרגע הזה שאחרי כל סערת הרגשות פתאום יום אחד מרגישים אחרי זה. אחרי הסערה, וחוזרים לנשום שוב. עכשיו אני שומעת אותו ובוכה קצת
) ולא רציתי שהוא יהיה נקי!! רציתי שהם יחזרו. והספר עוד שניה נגמר וזה לא הלך לשם, עד שזה כן!!!!!! ואז נרגעתי. ושמחתי
 
אני חושבת שהגעתי למסקנה שאני באמת לא אוהבת סוף ריאליסטי על אהבה שמתגברים עליה או שנגמרת מסיבות לא טרגיות ודרמטיות אלא כי ככה החיים. כלומר, זה לא מדוייק. זה תלוי כמה אני מושקעת רגשית בזוג. אם לא מאד אני יכולה להעריך את זה ואפילו לאהוב את זה (אין לי דוגמה כרגע), אבל אם זה זוג שאני ממש אוהבת אז פאק איט. אני רוצה אותם ביחד בסוף! או מתים! אין באמצע! (סתומרת זה לא שאני מאחלת לדמויות שאני אוהבת מוות, אבל זה כזה "עד שהמוות יפריד בינינו").
 
לגבי השאלה של עצמי קודם אז אני חושבת שהבנתי: כל מה שהיה בגוף ראשון היה הספר שטאנר כתב בעצם. ואז היו כמה קטעים בגוף שלישי של מה שקרה אחרי שהוא לא הגיש אותו והפסיק לכתוב. ואז הסיום חזר לגוף ראשון כי הוא נתן לספר שלו סוף טוב
 
עדיין לא בטוחה מה קרה באגם
 
רציתי גם להגיד לגבי זה שאני לא מתחברת לדילמות של דת מול אהבה, אבל פה זה פחות הפריע לי כי זאת לא הייתה הדילמה, לא היה את הניג'וס הזה של אני מרגיש משהו אבל לא יכול כי אלוהים לא מרשה. סבסטיאן תמיד אמר שהוא לא מרגיש שהוא עושה משהו רע וכשהוא מתפלל אחרי שהם ביחד הוא מרגיש טוב עם עצמו. הדילמה הייתה מול המשפחה, שזה אני יותר יכולה להבין. (כמובן שאני לא יכולה להבין את ההורים בשום אופן
). ובסוף הוא בחר "נכון". כי גם אם הוא היה מוותר על האהבה הספציפית הזאת אבל זה מי שהוא בסופו של דבר והיה מגיע מישהו אחר והוא כל החיים היה חי בשקר ושונא את עצמו.