חוקרות טלוויזיה
New member
דיון תיאורטי - אפקט האדם השלישי
אחת התיאוריות שאני הכי אוהבת ממחקר של תקשורת המונים היא תיאוריית האדם השלישי. חשבתי להציג אותה למי שלא מכיר ואולי לנהל איזשהו דיון על האם היא נכונה או לא לדעתכם ואיך אתם תופשים את עצמכם לאור הטענות שלה.
אנסה לתמצת כדי לא לקדוח, אם מפספסת משהו ויש למישהו מה להוסיף, מעולה.
אז ככה!
בגדול, התיאוריה באה מתפישה של "השפעות חזקות".
חקר התקשורת (ובעיקר תקשורת המונים - שהכוונה למדיה המרכזיים כמו טלוויזיה, רדיו, עיתונות וקולנוע, ולא תקשורת בינאישית) עבר כמה גלגולים מבחינה של: עד כמה אנחנו מאמינים שכלי התקשורת יכולים להשפיע עלינו.
בימים הראשונים (בכלליות, שנות ה50) חשבו שההשפעה על הקהל עצומה. אחת התיאוריות הראשונות נקראה "מחט תת עורית" - כלומר, שכשאנחנו רואים טלוויזיה אנחנו מקבלים את המסרים שלה כמו שמחדירים לנו משהו לדם - עד כדי כך חשבו שהקהל פאסיבי וחסר הגנות בפני מה שהוא רואה. במובן הזה - אם פרסומת אומרת לך "לך תקנה משחת שיניים" אתה רץ לקנות, או אם דמות בטלוויזיה שותה קוקה קולה ואומרת שזה טעים, אז אתה מיד מאמין שזה נכון ורוצה לשתות גם.
בהחלט דרמטי ובלי טיפת אמונה במין האנושי
אח"כ (בכלליות שנות ה80) הגיע עידן שנקרא "השפעות בינוניות" או "מוחלשות" בו הגיעו המון תיאוריות שעסקו בכוח של האדם לפרש באופן עצמאי את מה שהוא רואה. חוקרים (כמו פיסק למשל) הוכיחו שאנחנו רואים את התוכן הטלוויזיוני, ואז מערבבים אותו עם התפישות המוקדמות שלנו, הדעות הקדומות שלנו, הידע שלנו על העולם, מה שאנחנו אוהבים וכן הלאה - ומתוך זה נוצרת ההשפעה. במובן זה, זה לא שאין השפעה - תמיד יש השפעה. אבל כשאומרים לי ללכת לקנות משחת שיניים אני קודם בודק: האם כבר יש לי בבית? האם אני אוהב מנטה? האם הדוגמנית יפה בעיניי? האם החברה הזו עושה ניסויים בבע"ח? וכן הלאה, ואז מקבל את ההחלטה. אחד המחקרים המעניינים מאותה תקופה היה קשור לרומן הרומנטי - כולם חשבו שהקוראות והצופות של התכנים האלו מושפעות באופן פטריארכלי לגמרי ושהטקסטים השוביניסטיים ("הוא נשא אותה בזרועותיו החסונות אחרי שהתעלפה מרוב תדהמה") משעתקים את הפטריארכיה. אבל כשדיברו עם הנשים, הן בכלל אמרו שהתכנים מעצימים אותן והראו המון אופנים בהן הן מפרשות את הסיפור דווקא באופן פמיניסטי שמורד במסר השוביניסטי.
אבל אז..... חזר שוב עידן ההשפעות החזקות. אמנם לא ברמה של "מחט תת עורית" אבל בהחלט תפישה שאומרת כזה דבר: אנחנו חושבים שיש לנו כוח אינדיבידואלי מול הטלוויזיה (ותקשורת ההמונים) אבל בפועל הכוח הזה מאוד מינורי - אנחנו פשוט לא מודעים אליו. תחת הגישה הזו נכנסות תיאוריות כמו סוציאליזציה, הבניית מציאות, ספירלת השתיקה וכו' שמראות שלטלוויזיה יש כוח עצום בלעצב את העמדות וההתנהגות שלנו מבלי שאנחנו מודעים לכך. אז נגיד שאומרים לנו לקנות משחת שיניים - אנחנו חושבים שאנחנו שואלים את כל השאלות שהצגתי קודם - אבל בפועל, אנחנו לא מודעים לכך שראינו את הפרסומת הזו כבר שלושים פעם, ואנחנו חשופים לדוגמנית הזו כבר שלוש שנים, ומילדותנו אמרו לנו בטלוויזיה (ולהורים שלנו) שמנטה זה יותר בריא - ולכן האופן שבו אנחנו בכלל עונים על השאלות האלו - מושפע ממה שהטלוויזיה כבר לימדה אותנו. אנחנו חושבים שאנחנו עונים על זה לבד, אבל העמדות הראשוניות שלנו והדעות המוקדמות וכו' מלכתחילה מעוצבות באופן נרחב על ידי הטלוויזיה.
(זה מחזיר אותי לשיעורים מול סטודנטים שאני שואלת אותם שאלות על החיים שלהם - כמו שסיפרתי לכם על הערב הרומנטי.. אז נגיד אני מבקשת מהם להגדיר לי "איך מישהו נהיה מגניב" - ואז כולם נותנים לי את אותם חמישה מאפיינים - שכולם מתווכים להם מילדות דרך הטלוויזיה - ותמיד מעניין לראות איך המאפיינים חוזרים על עצמם ולשאול האם זה באמת יכול להיות מקרי? ומהו הגורם המקשר בין כל הסטודנטים האלה מכל הארץ, מעדות שונות, רקע אחר - מה אחיד בחיים שלהם?)
אניווי - כל זה היה רקע לתיאוריית האדם השלישי
שבאה וטוענת את הדבר המעניין הבא: אנשים חושבים שהטלוויזיה לא משפיעה עליהם, שהם מחוסנים, שהם מבינים את המניפולציות שהיא עושה עליהם - אבל הם יאמינו שיש לה הרבה כוח ועוצמה, ושהיא משפיעה מאוד על אנשים אחרים.
אנשים נוטים להאמין שהטלוויזיה תשפיע על אנשים אחרים ולא עליהם, וככל שהאנשים "האחרים" יותר "אחרים" מהם - ככה הם חושבים שההשפעה גדלה.
במילים פשוטות - אני חושבת שכשאני רואה מלא נשים יפות ורזות בטלוויזיה, זה לא משפיע על האופן שבו אני תופסת יופי נשי - כי אני משכילה, כי אני בריאה, כי אני בכלל אוכלת המבורגר נוטף שומן לארוחת בוקר, וואטאבר - אבל אני כן אחשוב שהטלוויזיה גורמת לנשים אחרות, במיוחד לאלו שלא משכילות ואלו שרחוקות ממני גאוגרפית או תרבותית, לחשוב ככה. כלומר, אני מבינה שלטלויזיה יש כוח לגרום לכל העולם להאמין במודל יופי אחד - פשוט אני מעל זה ויודעת את האמת.
הבעיה היא - שכולם חושבים ככה
ואז אם כולם הם באמת ככה - אז על מי הטלוויזיה משפיעה? ואם מישהו חושב ככה עלי ואני חושבת ככה עליו - אז מי משנינו צודק?
בנוגע להיום - המחקר תוהה האם יש באמת דמוקרטיזיה של התקשורת. האם זה שיש ממירים חכמים וצפייה עצמאית וסטרימיניג והכל - זה באמת אומר שהשפעת התקשורת נחלשת. כי מצד אחד יש לנו יותר כוח מול ה"מתי" ה"איפה" וה"איך" - אבל האם באמת יש לנו כוח מול התוכן עצמו?
אני אישית מאמינה שלטלוויזיה, ובמיוחד לסדרות דרמה ובידור, יש המון כוח לעצב את העמדות שלנו בנוגע לחיים שלנו - מה זה אימא טובה? איך להתנהג בזוגיות? מה נחשב יפה? מה נחשב רומנטי? מה זו הצלחה בחיים? אנחנו כל הזמן חשופים לאנשים שמתנהגים באופנים שדי חוזרים על עצמם, ואנחנו אוהבים אותם ומזדהים איתם, ובגלל שזה נחשב תכנים שלא רוצים להשפיע עלינו (בניגוד לאקטואליה או פרסומות) אז אנחנו יותר חשופים כי אנחנו רואים אותם בלי הגנות, אנחנו יוצאים מתוך הנחה שזה רק בידור ושזה לא "מסוכן".
אבל אני בהחלט מוצאת את עצמי חושבת שאני ביקורתית לגבי מה שאני רואה ויודעת לסנן, ושאחרים עושים את זה פחות טוב ממני - ואני עיוורת לאופנים בהם הטלוויזיה כן משפיעה עלי. בקיצור - אני לגמרי עונה להגדרה של אפקט האדם השלישי ואני לא יודעת לענות האם אני זו שבאמת הטלוויזיה לא משפיעה עליה או שאני חשופה כמו כולם.
דוגמה טובה היא לשאול את עצמי - איך אני חושבת שסופרת אמורה להיות. כי זה עולם חדש שנכנסתי אליו, אני לא מכירה סופרים בכלל - ואם אני מסתכלת על העמדות שלי ביחס לזה - אני לא יכולה שלא לתהות מאיפה הן הגיעו! ואם אני כנה, אז חלקים שלמים מהן מגיעים מהטלוויזיה האמריקאית. ובמובן מסויים אין לי את החופש לעצב באופן עצמאי ונקי לגמרי את זהות הסופרת שלי, אלא אני צריכה להלחם עם עמדות שכבר קיימות בתודעה שלי. ואני לא חושבת שאפשר להיות מודע כל הזמן ל"למה אתה חושב את מה שאתה חושב" ובהרבה דברים אנחנו על אוטומט.
(דרך אגב, לפי מחקרים מתחום הסוציאליזציה של התקשורת - להורים שלנו יש המון השפעה עלינו ב6 השנים הראשונות לחיינו, על עיצוב העמדות וכו' ואז למעגל החברתי יש המון השפעה והוא תופס הרבה מקום, ואז התקשורת נכנסת. אבל בגלל שהטלוויזיה היא הגורם העיקרי שנמצא שם כל הזמן, הוא מקבל חיזוק ואישוש שוב ושוב, משהו שההורים והחברים לא - כי אנחנו רואים את זה גם לבד, וגם איתם, ושוב ושוב, וכל יום כל חיינו - אז יש פה עוצמה שעולה על האחרים בעיצוב הזהות של האדם. אני כמובן לא מדברת על בתים שאין בהם טלוויזיה וכו' אלא על בית סטנדרטי עם ממוצע הצפייה הרגיל וכו').
זהו! אלו היו 5 דקות על אפקט האדם השלישי.
מה דעתכם ואיפה אתם תופשים את עצמכם ביחס לתיאוריה? והאם יש מקומות בהם אתם יכולים להגיד שהטלוויזיה עיצבה עבורכם עמדות והאם עמדות אלו מוצאות חן בעינכם או שצריך להילחם בהן?
אחת התיאוריות שאני הכי אוהבת ממחקר של תקשורת המונים היא תיאוריית האדם השלישי. חשבתי להציג אותה למי שלא מכיר ואולי לנהל איזשהו דיון על האם היא נכונה או לא לדעתכם ואיך אתם תופשים את עצמכם לאור הטענות שלה.
אנסה לתמצת כדי לא לקדוח, אם מפספסת משהו ויש למישהו מה להוסיף, מעולה.
אז ככה!
בגדול, התיאוריה באה מתפישה של "השפעות חזקות".
חקר התקשורת (ובעיקר תקשורת המונים - שהכוונה למדיה המרכזיים כמו טלוויזיה, רדיו, עיתונות וקולנוע, ולא תקשורת בינאישית) עבר כמה גלגולים מבחינה של: עד כמה אנחנו מאמינים שכלי התקשורת יכולים להשפיע עלינו.
בימים הראשונים (בכלליות, שנות ה50) חשבו שההשפעה על הקהל עצומה. אחת התיאוריות הראשונות נקראה "מחט תת עורית" - כלומר, שכשאנחנו רואים טלוויזיה אנחנו מקבלים את המסרים שלה כמו שמחדירים לנו משהו לדם - עד כדי כך חשבו שהקהל פאסיבי וחסר הגנות בפני מה שהוא רואה. במובן הזה - אם פרסומת אומרת לך "לך תקנה משחת שיניים" אתה רץ לקנות, או אם דמות בטלוויזיה שותה קוקה קולה ואומרת שזה טעים, אז אתה מיד מאמין שזה נכון ורוצה לשתות גם.
בהחלט דרמטי ובלי טיפת אמונה במין האנושי
אח"כ (בכלליות שנות ה80) הגיע עידן שנקרא "השפעות בינוניות" או "מוחלשות" בו הגיעו המון תיאוריות שעסקו בכוח של האדם לפרש באופן עצמאי את מה שהוא רואה. חוקרים (כמו פיסק למשל) הוכיחו שאנחנו רואים את התוכן הטלוויזיוני, ואז מערבבים אותו עם התפישות המוקדמות שלנו, הדעות הקדומות שלנו, הידע שלנו על העולם, מה שאנחנו אוהבים וכן הלאה - ומתוך זה נוצרת ההשפעה. במובן זה, זה לא שאין השפעה - תמיד יש השפעה. אבל כשאומרים לי ללכת לקנות משחת שיניים אני קודם בודק: האם כבר יש לי בבית? האם אני אוהב מנטה? האם הדוגמנית יפה בעיניי? האם החברה הזו עושה ניסויים בבע"ח? וכן הלאה, ואז מקבל את ההחלטה. אחד המחקרים המעניינים מאותה תקופה היה קשור לרומן הרומנטי - כולם חשבו שהקוראות והצופות של התכנים האלו מושפעות באופן פטריארכלי לגמרי ושהטקסטים השוביניסטיים ("הוא נשא אותה בזרועותיו החסונות אחרי שהתעלפה מרוב תדהמה") משעתקים את הפטריארכיה. אבל כשדיברו עם הנשים, הן בכלל אמרו שהתכנים מעצימים אותן והראו המון אופנים בהן הן מפרשות את הסיפור דווקא באופן פמיניסטי שמורד במסר השוביניסטי.
אבל אז..... חזר שוב עידן ההשפעות החזקות. אמנם לא ברמה של "מחט תת עורית" אבל בהחלט תפישה שאומרת כזה דבר: אנחנו חושבים שיש לנו כוח אינדיבידואלי מול הטלוויזיה (ותקשורת ההמונים) אבל בפועל הכוח הזה מאוד מינורי - אנחנו פשוט לא מודעים אליו. תחת הגישה הזו נכנסות תיאוריות כמו סוציאליזציה, הבניית מציאות, ספירלת השתיקה וכו' שמראות שלטלוויזיה יש כוח עצום בלעצב את העמדות וההתנהגות שלנו מבלי שאנחנו מודעים לכך. אז נגיד שאומרים לנו לקנות משחת שיניים - אנחנו חושבים שאנחנו שואלים את כל השאלות שהצגתי קודם - אבל בפועל, אנחנו לא מודעים לכך שראינו את הפרסומת הזו כבר שלושים פעם, ואנחנו חשופים לדוגמנית הזו כבר שלוש שנים, ומילדותנו אמרו לנו בטלוויזיה (ולהורים שלנו) שמנטה זה יותר בריא - ולכן האופן שבו אנחנו בכלל עונים על השאלות האלו - מושפע ממה שהטלוויזיה כבר לימדה אותנו. אנחנו חושבים שאנחנו עונים על זה לבד, אבל העמדות הראשוניות שלנו והדעות המוקדמות וכו' מלכתחילה מעוצבות באופן נרחב על ידי הטלוויזיה.
(זה מחזיר אותי לשיעורים מול סטודנטים שאני שואלת אותם שאלות על החיים שלהם - כמו שסיפרתי לכם על הערב הרומנטי.. אז נגיד אני מבקשת מהם להגדיר לי "איך מישהו נהיה מגניב" - ואז כולם נותנים לי את אותם חמישה מאפיינים - שכולם מתווכים להם מילדות דרך הטלוויזיה - ותמיד מעניין לראות איך המאפיינים חוזרים על עצמם ולשאול האם זה באמת יכול להיות מקרי? ומהו הגורם המקשר בין כל הסטודנטים האלה מכל הארץ, מעדות שונות, רקע אחר - מה אחיד בחיים שלהם?)
אניווי - כל זה היה רקע לתיאוריית האדם השלישי
שבאה וטוענת את הדבר המעניין הבא: אנשים חושבים שהטלוויזיה לא משפיעה עליהם, שהם מחוסנים, שהם מבינים את המניפולציות שהיא עושה עליהם - אבל הם יאמינו שיש לה הרבה כוח ועוצמה, ושהיא משפיעה מאוד על אנשים אחרים.
אנשים נוטים להאמין שהטלוויזיה תשפיע על אנשים אחרים ולא עליהם, וככל שהאנשים "האחרים" יותר "אחרים" מהם - ככה הם חושבים שההשפעה גדלה.
במילים פשוטות - אני חושבת שכשאני רואה מלא נשים יפות ורזות בטלוויזיה, זה לא משפיע על האופן שבו אני תופסת יופי נשי - כי אני משכילה, כי אני בריאה, כי אני בכלל אוכלת המבורגר נוטף שומן לארוחת בוקר, וואטאבר - אבל אני כן אחשוב שהטלוויזיה גורמת לנשים אחרות, במיוחד לאלו שלא משכילות ואלו שרחוקות ממני גאוגרפית או תרבותית, לחשוב ככה. כלומר, אני מבינה שלטלויזיה יש כוח לגרום לכל העולם להאמין במודל יופי אחד - פשוט אני מעל זה ויודעת את האמת.
הבעיה היא - שכולם חושבים ככה
בנוגע להיום - המחקר תוהה האם יש באמת דמוקרטיזיה של התקשורת. האם זה שיש ממירים חכמים וצפייה עצמאית וסטרימיניג והכל - זה באמת אומר שהשפעת התקשורת נחלשת. כי מצד אחד יש לנו יותר כוח מול ה"מתי" ה"איפה" וה"איך" - אבל האם באמת יש לנו כוח מול התוכן עצמו?
אני אישית מאמינה שלטלוויזיה, ובמיוחד לסדרות דרמה ובידור, יש המון כוח לעצב את העמדות שלנו בנוגע לחיים שלנו - מה זה אימא טובה? איך להתנהג בזוגיות? מה נחשב יפה? מה נחשב רומנטי? מה זו הצלחה בחיים? אנחנו כל הזמן חשופים לאנשים שמתנהגים באופנים שדי חוזרים על עצמם, ואנחנו אוהבים אותם ומזדהים איתם, ובגלל שזה נחשב תכנים שלא רוצים להשפיע עלינו (בניגוד לאקטואליה או פרסומות) אז אנחנו יותר חשופים כי אנחנו רואים אותם בלי הגנות, אנחנו יוצאים מתוך הנחה שזה רק בידור ושזה לא "מסוכן".
אבל אני בהחלט מוצאת את עצמי חושבת שאני ביקורתית לגבי מה שאני רואה ויודעת לסנן, ושאחרים עושים את זה פחות טוב ממני - ואני עיוורת לאופנים בהם הטלוויזיה כן משפיעה עלי. בקיצור - אני לגמרי עונה להגדרה של אפקט האדם השלישי ואני לא יודעת לענות האם אני זו שבאמת הטלוויזיה לא משפיעה עליה או שאני חשופה כמו כולם.
דוגמה טובה היא לשאול את עצמי - איך אני חושבת שסופרת אמורה להיות. כי זה עולם חדש שנכנסתי אליו, אני לא מכירה סופרים בכלל - ואם אני מסתכלת על העמדות שלי ביחס לזה - אני לא יכולה שלא לתהות מאיפה הן הגיעו! ואם אני כנה, אז חלקים שלמים מהן מגיעים מהטלוויזיה האמריקאית. ובמובן מסויים אין לי את החופש לעצב באופן עצמאי ונקי לגמרי את זהות הסופרת שלי, אלא אני צריכה להלחם עם עמדות שכבר קיימות בתודעה שלי. ואני לא חושבת שאפשר להיות מודע כל הזמן ל"למה אתה חושב את מה שאתה חושב" ובהרבה דברים אנחנו על אוטומט.
(דרך אגב, לפי מחקרים מתחום הסוציאליזציה של התקשורת - להורים שלנו יש המון השפעה עלינו ב6 השנים הראשונות לחיינו, על עיצוב העמדות וכו' ואז למעגל החברתי יש המון השפעה והוא תופס הרבה מקום, ואז התקשורת נכנסת. אבל בגלל שהטלוויזיה היא הגורם העיקרי שנמצא שם כל הזמן, הוא מקבל חיזוק ואישוש שוב ושוב, משהו שההורים והחברים לא - כי אנחנו רואים את זה גם לבד, וגם איתם, ושוב ושוב, וכל יום כל חיינו - אז יש פה עוצמה שעולה על האחרים בעיצוב הזהות של האדם. אני כמובן לא מדברת על בתים שאין בהם טלוויזיה וכו' אלא על בית סטנדרטי עם ממוצע הצפייה הרגיל וכו').
זהו! אלו היו 5 דקות על אפקט האדם השלישי.
מה דעתכם ואיפה אתם תופשים את עצמכם ביחס לתיאוריה? והאם יש מקומות בהם אתם יכולים להגיד שהטלוויזיה עיצבה עבורכם עמדות והאם עמדות אלו מוצאות חן בעינכם או שצריך להילחם בהן?
