מה בין "להניע" ו"להתניע"?

[danks]

מה בין "להניע" ו"להתניע"?

את המכונית, מניעים או מתניעים? תודה!!!

 

[ela7]

האמת היא שלשתי המילים פירוש זהה.

נ-ו-ע הוא השורש שממנו נוצרה המילה להניע, וזו המילה שהשתמשנו בה עד שהופיעה המילה השנייה. מ:נ-ו-ע נוצרה המילה תנועה שה-ת' שלה נתפסה כחלק מהשורש ואפשרה את יצירת המילים התנעה, להתניע, שהשורש שלהם ת-נ-ע, ושמו בישראל "שורש תנייני". היום כשמתכוונים להפעלת המנוע באמצעות מפתח, כנראה משתמשים רק ב"להתניע", ואולי כשדוחפים את המכונית ורק אז היא מתחילה לנסוע, אולי אז משתמשים ב"להניע".

אבל זהו סתם הרהור שעלה בי למקרא השאלה.

 

[or99]

טוב שכתבת. נזכרתי...

שאני חייב לך תשובה.

 

[or99]

../images/Emo26.gif הנה לך! (כולל תמונות וקול..)

על הכלל החמישי של אליהו בחור

שווא באות הראשונה בין שתי אותיות זהות הוא שווא נע?

טוב.. האמת היא שכבר דיברנו על זה. אבל כדי שיהיה מובן יותר, אחזור ביתר הרחבה. אני לא יודע מאיפה אליהו בחור לקח את הכללים שלו. אולי הם היו נכונים להגייה בתקופתו ובמקומו (בקריאת התורה למשל). אבל נראה שלפי ההגייה הטברנית המקורית, הכלל הזה (שווא באות הראשונה בין שתי אותיות זהות הוא שווא נע) היה קיים - אבל לא תמיד.

איך יודעים שאכן היה קיים כזה כלל? בכתבי יד שונים ניקדו פעמים רבות את השווא הזה (באות הראשונה בין הזהות) בחטף (גם כשהאות אינה גרונית). לדוגמה, בתמונה המצורפת (תמונה 1) מכתר ארם צובא (שמואל א יז,נב) מופיע חטף בל' הראשונה של "חַלֲלֵי". מכאן מוכח שעפ"י מסורת הקריאה של כתב היד, בוטא השווא הזה כשווא נע. הוא מסומן כחטף משום שזו הייתה דרך הביטוי של השווא, אבל למעשה זהו שווא נע לכל דבר. חטפים אלה באות לא גרונית מסומנים גם במקרים אחרים בהם רצו להדגיש את נעותו של השווא משום מה. למשל בתמונה 2 – "יָקְנֳעָם" (יהושע כא,לד). ועל הנושא הכללי של חטף באות לא גרונית לציון שווא נע כבר דיברנו בעבר. בנוסף לסימון האות בחטף במקום בסתם סימן של שווא, הוסיפו עוד סימן – הגעיה (נקראת גם בשם המאוחר יותר – מתג). כבר הזכרנו בעבר שיש לפחות 10 סוגי געיות. געיה זו שאנו מדברים עליה נקראת געיית הדומות. היא מופיעה רק במקרה שאנו מדברים עליו – מקרים בהם השווא הוא נע אחרי תנועה קטנה. במילים אחרות, מקרים בהם השווא הוא נע רק מפני שהוא באות הראשונה מבין שתי אותיות זהות. כך גם בדוגמה שהבאנו לעיל - "חַלֲלֵי", מופיעה געיה לפני האות ל' (ראו בתמונה) מכאן ניתן להסיק את המסקנה הבאה: ניתן לראות שהשווא באות הראשונה בין הזהות הוא נע כאשר: 1. הוא יופיע כחטף בכתבי יד 2. יש געיה לפניו

הכול טוב ויפה... אז מה הבעיה? הבעיה היא שלא תמיד שני התנאים האלה מתקיימים. לפעמים לא מופיעים בכתבי היד לא חטף ולא געיה. במקרים אלה סביר להניח שהסיבה לחוסר הופעתם היא שהכלל לא חל שם, והשווא הוא שווא נח. ובלשון הרב ברויאר: "טיבו של השווא ניכר בשני סימנים: השווא הוא נח אם כל כתבי היד אינם מנקדים אותו כחטף, ואינם שמים געיה לפניו" (טעמי המקרא, עמ' 200) לדוגמה (וגם הפעם מסיפור דוד וגלית) בתמונה 3 אין חטף ואין שווא במילה "בְּרִבְבוֹתָיו" (שמואל א יח,ז) וכך גם בשאר כתבי היד, ומכאן נובע שהשווא הוא נח. עוד דוגמה מופיעה בתמונה 4. במילה "יְבָרֶכְךָ" (רות ד,ב) אין לא געיה ולא חטף, ומכאן שהשווא נח. הוא הדין גם במילה "יְבָרֶכְךָ" שבברכת כוהנים (במדבר ו,כד). משם אמנם אין לי תמונה שהרי חמשת חומשי תורה (למעט סוף ספר דברים) מכתר אר"צ נשרפו ע"י חברינו הערבים בפרעות בחלב עם קום מדינת ישראל (לשרוף כתבי יד עתיקים. גם דרך לחגוג את יום העצמאות, לא?) אלא שהיתרון בברכת כוהנים הוא שבכל בית כנסת תימני, בכל יום, ניתן לשמוע את ההגייה הזאת של השווא כשווא נח, משום שהתימנים שמרו בדבר זה את ההגייה הטברנית המקורית (ועל זה יש לי סיפור, אבל כדי לא להאריך – בהודעה נפרדת). אגב, בטח תשאלו את עצמכם, איך אפשר בכלל להגות שווא נח במקרה כזה? אז למי שמעוניין לשמוע (גנגי - זה בשבילך!), אפשר להאזין כאן לפיוט " אמת אתה חתננו" עפ"י מסורת תימן (לא חייבים לסבול הכול. מספיק הבית הראשון

). בבית הראשון מופיעות המילים " יְבָרֶכְךָ אֱלֹהֵינוּ", וראו שאפשר גם אפשר!

אז מה היה לנו כאן... הראינו שלא כמקובל, לא כל שווא באות הראשונה בין הזהות הוא שווא נע. הסימנים לשווא נע במקרה זה הם: 1. געיה 2. חטף. אבל... עוד לא גמרנו. הרי הגעיה והחטף הם רק סימנים העוזרים לנו לדעת מתי השווא הוא נע ומתי נח. הם לא הסיבה. עדיין נשאלת השאלה מה קובע את טיב השווא. מדוע במילה "חַלְלֵי" הוא נע ואילו במילה "בְּרִבְבוֹתָיו" הוא נח? כדי לענות על שאלה זו יש לחפש את כל ההופעות, ולמצוא מכנה משותף לכל המקרים בהם השווא נח או נע. בספרו של הרב ברויאר מובא הכלל הבא: "השווא של הדומות הוא נח, אם הוא בין שתי תנועות בלתי מוטעמות" (שם) במילה "בְּרִבְבוֹתָיו" השווא הוא בין שתי תנועות בלתי מוטעמות, ולכן הוא שווא נח. במילה "חַלְלֵי" התנועה שאחרי השווא מוטעמת, ולכן השווא הוא נע. וכמו לכל כלל גם כאן כמובן יש חריגים. "יְבָרֶכְךָ" לדוגמה היא מילה חריגה, שהרי הכ' היא בשווא נח (כאמור, כך מוכח מהעדר הגעיה והחטף) אפילו שהתנועה שלאחריה מוטעמת. עוד מילה חריגה היא "הללויה" (תמונה 5). השווא הוא נע, וההוכחה היא הגעיה והחטף, אפילו שהשווא הוא בין שתי הברות לא מוטעמות. יש עוד חריגים ועוד הרבה להרחיב, אבל נראה לי שזה יספיק להפעם (יום שישי היום...) ולקינוח (תמונה 6), חלק משירת האזינו מכתר אר"צ. שימו לב שבמילים "יסובבנהו יבוננהו" יש חטף באותיות ב' ונ'. אין זה דומה כ"כ למקרה שלנו, כי ממילא השווא שם נע מכיוון שהוא מופיע אחרי תנועה גדולה. אבל עדיין, כפי שאמרנו, חטף באות לא גרונית מופיע בהרבה מקרים, וזאת כדי להגדיש את נעותו של השווא.

 

[or99]

תמונה 2

 

[or99]

תמונה 3

 

[or99]

תמונה 4

 

[or99]

תמונה 5

 

[or99]

תמונה 6 ../images/Emo175.gif

 

[Scarlight]

../images/Emo45.gif על ההשקעה

אתעמק בהודעה במועד אחר בשל קוצר זמן.

 

[ela7]

אור תודה, החכמתי.

אבל יש לי תהייה לעניין אחד: חללי. כתבת "השווא של הדומות הוא נח, אם הוא בין שתי תנועות בלתי מוטעמות" , וגם כתבת שהשווא הוא נע. חללי-... היא נסמכת, ועל כן ההטעמה במילה השנייה, כמו ב"חללי-צה"ל", כך שלפי הכלל שבספרו של ברויאר השווא צריך להיות נח. כלומר, משהו לא מתאים, או שיש משהו שלא הבנתי?

 

[or99]

הכוונה במושג "הטעמה" כאן...

היא האם היש בתנועה שלפניה או שאחריה טעם מטעמי המקרא, או שלא. בתנ"ך בכל מילה מופיע טעם מטעמי המקרא, אפילו שהיא נסמכת. במילה "חַלְלֵי" בדוגמה שנתתי, ניתן לשים לב שישנו טעם תחת הל' השנייה (במקרה זה הטעם נקרא מַהְפָּךְ והוא מסומן במשולש שליד הצירה). מילה יכולה להופיע ללא טעם בתנ"ך רק כשהיא מוקפת למילה הבאה אחריה. הדבר לא קשור ישירות לשאלת הסמיכות. יש מילים נסמכות שאינן מוקפות ולכן מוטעמות, ויש מילים לא נסמכות שהן מוקפות - ולא מוטעמות.

 

[אליאור ריגבי]

"וינועו ויעמדו מרחוק"

להניע - פירושו להזיז ממש. להתניע - פירושו לעשות את הפעולה שגורמת למנוע לנוע.