שאלות ומשאלות

[Assiduous]

שאלות ומשאלות

 

[Assiduous]

מהיכן מגיעה המשמעות הנפוצה של המילה "שריר" כ-muscle?

מהיכן מגיעה המשמעות הנפוצה של המילה "שריר" כ- muscle?

בתנ"ך כל האיזכורים של המילה שריר בכלל עוסקים במראה ולא ברקמת השריר… חוץ ממקום אחד בלבד בכל התנ"ך שבו כתובה המילה שריר וגם שם ניתנת לפרשנות רחבה (איוב מ,15) הִנֵּה נָא כֹחוֹ בְמָתְנָיו וְאֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ. בפרשנות המסורתית שם לא מצאתי פרשנות כמו זאת המקובלת בימינו. מילון ספיר מציג את הפסוק הזה כמקור פשוט למשמעות המקובלת בימינו בלי לציין שזה מקור מפוקפק מאוד לכאורה. היכן ראשיתה של משמעות זאת?

בדקתי גם במפעל המילון ההיסטורי וכלל לא ברור שזו משמעות עתיקה.

 

[חטףקובוץ]

ראה מאמרהּ של תמר כץ באתר האקדמיה

"על דרכן של מילים מקראיות קשות אל לשון ימינו"

 

[Assiduous]

מאמר מעולה! תודה

הנה הקטע הרלוונטי מהמאמר היפהפה:

יש מילים מקראיות קשות אשר קיבלו את משמען בעברית החדשה על פי פרשנות
מאוחרת — לרוב בשל הצורך במונח זה או אחר. בחלק מן המקרים דחקה פרשנות
זו פרשנות מוסכמת ומקובלת שהשפיעה על שימוש המילה בדורות קודמים.
במענה השני של ה' לאיוב מן הסערה מתואר בין השאר בעל החיים בהמות: "הנה
ּ נא בהמות אשר עשיתי עמך, חציר כַּבקר יֹאכל. הנה נא כֹחו במתניו ואֹנו בשרירי
בטנו" (איוב מ 16) לְרוב דוברי העברית בת ימינו הצירוף "שרירי בטנו" ייראה
ודאי פשוט ומובן. אך למעשה שרירי בטנו של אותו בהמות אינם בהכרח הרקמות
המניעות את האיברים בגוף כבלשוננו היום.

לדעת פרשני ימי הביניים המילה שְׁרִירִים מציינת את הטבור, ואינה אלא צורה
אחרת של המילה *שׁׂר או *שׁׂרֶר המוכרת מן הכתובים "לֹא כָרַּת שׁרֵּך" (יח' טז 4),
"רִפְאוּת תְּהִי לְשׁרך" ("מש' ג 8" ) שׁרְרֵך אַגַּן הַסַּהַר" (שה"ש ז 3) גם לפי תרגום
השבעים והוולגטה "שרירי בטנו" הם הטבור.

את ההבנה כי שרירים הם muscles אנו מוצאים רק בשלב מאוחר יותר — בכמה
מתרגומי התנ"ך ללשונות אירופה, כנראה למן המאה השבע־עשרה. כך מוסברת
המילה גם ב"אוצר השרשים הכללי" מאת יצחק זיבנברגר משנת 1846.
במאגרים של מפעל המילון ההיסטורי המילה שׁרִיר או שׁרִיר באה לראשונה
במשמעות muscle בספר "ארחות חיים" מאת משה סטודנצקי משנת 1853 .בחיבורים
אחרים מסוף המאה השמונה־עשרה ומן המאה התשע־עשרה המתועדים במאגרים
משמשות באותה משמעות גם המילים עַכְבָּר, עוֹרֵק ועָצָב. המילה קְפִיץ שימשה אף היא לציון muscle — בעקבות הקפיצים הנזכרים בספרות חז"ל במשמעות של פרקים ברגל. בספרות ימי הביניים שימשה המילה עָצָל על פי הערבית.

אם כן המילה שׁרִיר הייתה אחת מתוך קבוצת מילים שהתחרו על מונח אנטומי
אחד, והיא שזכתה בסופו של דבר. מילה זו מתאימה לציון muscle מצד ההקשר
בכתוב באיוב וגם מצד שורשה — כפי שמסביר רש"י פין ב'אוצר': "והוא משרש
שרר במובן חוזק".

 

[Assiduous]

מכירים שמות עצם במשקל קֶטֶל מגזרת ל"ה?

האם אתם מכירים שמות עצם במשקל קֶטֶל מגזרת ל"ה? (חוץ משתי הדוגמאות הבאות: הגֶה ודֶמֶה)

 

[איתי שלר]

זו גזרת ל"י, לא ל"ה.

ויש להניח שבאופן יחסי תמצא פחות מילים במשקל זה מגזרה זו, משום שהמשקל הסגולי בגזרת ל"י הוטה בדרך כלל: פֶּרי, נֶהי, בֶּכי (אבל בספר עזרא: כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה). לפעמים תמצא מילים במשקל זה שנדדו מגזרת ל"א לגזרת ל"י, לדוגמה: פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר.

 

[Assiduous]

בבגרות בזמנו למדנו על נלי"ה ולא על כל אחד מהם בנפרד

אולי בשל כך חסר לי הידע להבחנה בין שתי הגזרות. למיטב זכרוני עכשיו גזרת נלי"ה נקבעת על פי הימצאות ה' הפועל בעבר. פנה, בנה, דכה, מיצה, נסה, ראה, קנה, הפלה, שלה, שתה, הכה, הרפה, קלה, הגה, שנה, וכו'. איך להבדיל בצורה מדויקת בין ל"י ול"ה לא כל כך ברור לי. ותוך כדי חיפוש מצאתי באתר מט"ח את העצה הבאה:
"כדאי להעביר לצורת מקור. אם בצורת המקור ( לְשַׁנּוֹת, לִבְנוֹת). יש סיומת סוֹת ברוב המקרים זאת גזרת ל"י." אבל זה נשמע קריטריון לא כל כך מדויק. ייתכנו פספוסים לפעמים לפי ניסוח העצה. האם יש דרך מדויקת יותר להבחין בין ל"ה לל"י?

 

[Assiduous]

או שבכלל אין דבר כזה ל"ה וכל אלה ל"י...

ואז למעשה השימוש במונח נלי"ה הוא מוטעה, והמינוח היותר מדויק הוא נל"י או ל"י.

 

[trilliane]

המונח המדויק הוא נל"י/ה = נחי לה"פ יו"ד (שמתחלפת בה"א)

היו"ד היא המקורית והה"א היא חלופה בסופי מילים (לא תמיד), בעיקר במערכת הפועל בנסתר עבר, שלפיו בודקים, כידוע. מחוץ לתיכון קוראים לה פשוט ל"י וחסל. הסבר מורחב באתר האקדמיה ללשון (היו"ד בפעלים מגזרת ל"י):
https://hebrew-academy.org.il/2015/12/23/היוד-בפעלים-מגזרת-לי/
&nbsp
שתי הערות:
1. הגזרה הזאת סדירה מאוד ואין בה חריגים (למיטב ידיעתי) – בשונה מגזרות אחרות, אין בה שורשים שנוטים (במערכת הפועל) על דרך השלמים. למעשה היא הגזרה היחידה (כמדומנתי) שחלה אפילו במרובעים (השתחווה, אם כי הוא בכל מקרה חריג ואני לא בטוחה שיש הסכמה על השורש שלו).
&nbsp
2. שורשים שמסתיימים בה"א מקורית, עיצורית (גן כת"ם: גבהּ, נגהּ, כמהּ, תמהּ, מהמהּ) אינם ל"ה אלא פשוט חלק מגזרת השלמים. כדי ללמוד על ההבדלים אתה יכול לבחון את נטיית השורש ג-ב-י (לגבּוֹת כסף) לעומת ג-ב-הּ (לִגְבֹּהַּ).

 

[Assiduous]

תודה! החכמתי.

אז אני מנחש שאותו הדבר קרה עם נפי"ו. בבית הספר נפי"ו ובחוץ פ"י. נכון?

 

[trilliane]

לאו דווקא, כי אין הכרח שהיו"ד מקורית ולא הוי"ו. תלוי בשורש

 

[Assiduous]

אם כך, אז לא ממש הבנתי

הנחתי שבנל"י/ה מוסיפים את הה"א מטעמי נוחות ולמעשה אין שם באמת שורשים המסתיימים בה"א אלא כולם שם מסתיימים ביו"ד. ולכן מחוץ לכתלי בית הספר כותבים ל"י.
&nbsp
לפי זה הנחתי אנלוגית שבגזרת נפי"ו גם כן הוי"ו נוספת מטעמי נוחות וכל השורשים שם מתחילים עם יו"ד (למרות שתמיד ידעתי שהשורש של להתווכח זה וכ"ח ולא יכ"ח. אבל את יודעת... אם לא חוזרים על דברים הם נשכחים לפעמים במשך השנים, מסיבה זו אני נמצא בפורום תמיד לזכור ולשנן את מה שלמדתי פעם בין היתר.). כעת אפשר לומר שנל"י/ה ונפי"ו שונים מהבחינה הזאת (כלומר שבנל"י/ה אין שורשים המסתיימים בה"א אבל בנפי"ו יש שורשים המתחילים עם יו"ד ויש כאלה עם וי"ו) או שפשוט עשיתי משמש ולא הבנתי כלום?

 

[trilliane]

הבנת. בגזרת ל"י הה"א מחליפה את היו"ד במצבים מסוימים בלבד

ושורשים שבהם הה"א מקורית הם מגזרת השלמים (גן כת"ם, כבר הזכרתי) והיא נשמרת בכל הנטייה.
&nbsp
לעומת זאת בנפ"י/ו יש שורשים שבהם פה"פ היא יו"ד מקורית ויש שורשים שבהם פה"פ היא וי"ו מקורית. לא תמיד ניתן להכריע ביניהם כי הם די התמזגו. השפה העברית אוהבת יו"ד בתחילת מילים ולא וי"ו (קל להבחין בכך כשמשחקים ארץ-עיר או פותחים מילון באות וי"ו ומוצאים מעט ערכים, רובם מילים לועזיות). לכן גם בשורשים שבהם הוי"ו מקורית היא בד"כ לא שרדה בתחילת המילה (י-ל-ד בעברית אבל و-ل-د בערבית, אם כי יש לנו גם ולד).
&nbsp
יהושע בלאו מסביר זאת בהרחבה בספרו "תורת ההגה והצורות של לשון המקרא". על המעברים וההתמזגויות בין יו"ד לוי"ו אפשר לקרוא מעמ' 84 ואילך; על פועלי נחי פי"ו בפרק מו, עמ' 256 ואילך. ציטטתי בעבר מעט מדבריו כאן:
http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/1072/172438563
&nbsp
אגב, כיום יש לנו כמה שורשים מקבילים ביו"ד ובוי"ו במשמעות שונה, למשל לוותר וגם לייתר, ועד וגם יעד, ובגזרה השכנה (ע"ו/י) שורו ושירו, טווס וטייס... (וגם מחווט ומחויט, אם כי שניהם מחוט).

 

[Assiduous]

השכלתי. תודה

 

[Assiduous]

דוגמא/ות לפועל ביחיד לרבים >>>

אתר השפה העברית (בעמוד הזה) מביא דוגמה אחת לפועל בצורת היחיד שלא מתאים בגוף ובמספר לנושא. האם יש דוגמאות נוספות חוץ מזה כדי שאבין אם מדובר בתופעה או במקרה בודד. (הפעם נזהרתי לקרוא למקרה הזה בשם תופעה... טריליאן). עם שאר הדוגמאות שהוא מביא אני לא כל כך מסכים, ובכל מקרה מעניינים אותי אם קיימים עוד.

וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת-הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵהוּ.

 

[חטףקובוץ]

זה עניין של אמונה; מבחינתי ההסבר הוא שהבחור הזעצער התרשל

ומאז התקדש והתקבע.

 

[Assiduous]

לא בהכרח אמונה; ולא בהכרח זעצער

ובכל אופן השאלה לא הייתה על הסיבה (שאנחנו רק יכולים לשער) אלא לדוגמאות מעשי זעצער כדבריך (שאפשר לראות בעיניים).

 

[איתי שלר]

יש בספר יהושע: ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו

 

[Assiduous]

תודה. דוגמה מצוינת.

 

[Assiduous]

מחפש הסבר פשוט למה לא מבטאים את היו"ד במילים רבות

איך תסבירו באופן הפשוט והקצר ביותר לילד מדוע לא מבטאים את היו"ד במילים רבות אם הוא שואל מדוע אפוא היא קיימת שם. אני שואל בפרט אליבא העדות או מי שנוהג כך באופן מודע או באופן מסורתי, ולא כלפי אותם שלא עושים כך או לא מודעים לכך...:
שתי, שני, בֵין, אֵין, מעֵין, וכל הצורות עם כינוי השייכות.
בחלק מהדוגמאות השמטת העיצור כביכול יוצרת בלבול של ממש.
(אגב, כמדומני שהרוב המוחלט של הישראלים בציבור הכללי אומרים en ולא ein, וכן ben ולא bein)

מאן דהוא הסביר לי שהסיבה שאנחנו לא הוגים אותם זה מכיון שבעבר הרחוק המילים האלה היו עם חיריק וקיים כאן מעתק הגאים מחיריק לצירי והעיצורים האלה נשארו מסיבות היסטוריות גרידא. מכירים דבר כזה? זה נכון? אני קצת בוּר בנושא מכדי להבין בו, ואשמח לעזרת יודעי דבר.