כי בסגוליים המלעיליים יש "ריבוי שבור" שלא נוטה ישירות מהיחיד
הכוונה למשקלים קֶטֶל, קֵטֶל וקֹטֶל והמשקלים הנקביים התואמים קַטְלָה, קִטְלָה וקָטְלָה* (לעיתים גם קֶטְלָה וקֻטְלָה). הריבוי של כולם הוא על בסיס קְטָל – קְטָלִים או קְטָלוֹת.
בנטיית קניין אין ריחוק של הטעם: דְּרָ
כִים >> דְּרָ
כֶיהָ;
אך בצורת הנסמך (רבים) לזכר מתרחק הטעם (בסמיכות ההטעמה הראשית היא בסומך) נחטף הקמץ (*קְטְלי־) וכך נוצר צרור שוואים נעים שיש לפרק. השווא הראשון מומר בתנועה קטנה (בהתאם לתנועת פה"פ במשקל המקורי, כלומר לפי נטיית היחיד) והשווא השני מכונה שווא "מרחף" שאומנם סוגר הברה, אך אחריו לא יבוא דגש קל.
לפיכך צורות הנסמך (רבים) לזכר הן:
1. קַטְלֵי: מַלְכֵֿי־ישראל (מֶלֶךְ >> מַלְכִּי), עַרְבֵֿי־שירה, דַּרְכֵֿי־קיצור;
2. קִטְלֵי: סִפְרֵי־לימוד (סֵפֶר >> סִפְרִי), עִשְׂבֵֿי־תיבול, פִּרְקֵי־אבות;
3. קָטְלֵי: כָּתְלֵי־הבית (כֹּתֶל >> כָּתְלִי), קָבְצֵי־גיבוי, תָּכְנֵי־הישיבה, נָהֳלֵי־המוסד, פָּעֳלֵי־מצב (ממש כמו במקרים שפה"פ גרונית – עָמְסֵי־תנועה, חָמְרֵי־ניקוי). זו הצורה שבה טועים רבים...
וראי גם ב
אתר האקדמיה ללשון:
יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה
לסיכום:
תֹּכֶן+וֹ (שלו) = תָּכְנוֹ;
תְּכָנִים + םֶיהָ (שלה) = תְּכָנֶיהָ
_______________________________
* בכל הדוגמאות הקמץ בפה"פ הוא קמץ קטן.