ההבדל בין מושא לתיאור
מושאים הם (בגדול) "משתתפים" (ארגומנטים) נוספים בפעולה. במשפט פעיל, הנושא הוא עושה הפעולה, אך אם היו בה גם משתתפים סבילים, הם בתפקיד מושאים. מושא הוא משלים פועל מוצרך, כלומר הפועל צריך אותו, וכל פועל מביא איתו את מילות היחס המתאימות למושא המסוים. את יכולה להסתכל על הפועל בתור פונקציה שמצריכה כמה משתנים, ופעלים שונים מצריכים כמות משתנים שונה.
 
למשל:
_____ עמד
_____ בדק את ____
_____ נתן את _____ ל______
 
בפעולת "עמידה" יש רק משתתף אחד, הוא העומד. כשאני עומדת על הרצפה, הרצפה לא נעמדת.
בפעולת "בדיקה" יש בהכרח שני משתתפים: בודק ונבדק. לא ניתן לבדוק אם אין מושא בדיקה. לכן אם המורה בדק את המבחן, המבחן נבדק ע"י המורה.
בפעולת "נתינה" יש בהכרח שלושה משתתפים: נותן, מקבל ומשהו (שניתן) העובר מהראשון אל השני (לא חייב להיות פיזית; אפשר לתת גם עצה, המלצה, חוות דעת וכיו"ב).
 
משפט סביל מאפשר לקדם את המושא לתפקיד הנושא, והם בעצם מחליפים תפקידים (ראי את המשפטים של המורה והמבחן). במשפט סביל ניתן לציין את עושה הפעולה (ע"י...) אך לא בהכרח; פעמים רבות הוא מושמט כי הוא לא חשוב דיו / ברור מאליו / אינו ידוע וכו'.
 
העובדה שפועל מצריך מושאים לא מחייבת שהם יופיעו במשפט; פעמים רבות הם ברורים מההקשר או מיותרים בגללו ("תרמתי במשרד").
 
תיאורים הם משלימי פועל "רשות" שמספקים רשימה סגורה של קשרים לוגיים הקשורים בפעולה. הם אינם תלויים בפועל עצמו אלא בצורך של מחבר המשפט לספק את המידע הזה.
תיאורים "מרחביים": מקום, זמן
תיאורים סיבתיים: סיבה, תכלית, ויתור, תנאי
תיאורי איכות וכמות: אופן, מצב, מידה
 
ולמה הם לא מוצרכים? כי הם לא תלויים בפועל עצמו, כאמור. לכל פועל את יכולה לספק מתי והיכן הוא התרחש, איך, למה, כמה וכו'. הרי אין פעולה שלא מתרחשת במקום ובזמן מסוים, כן? אך לא בכל משפט המידע הזה רלוונטי. לעתים הוא כבר נאמר לפני כן, לעתים הוא לא חשוב, או מובן מאליו... בפועלי תנועה (הלך, טס, רץ וכו') יש לא פעם תחושת הצרכה חזקה יותר של מקום, ולכן כבר קראתי מאמר שהציע להגדיר את תיאור המקום כמשהו בין מושא לתיאור... ועם זאת, הוא עדיין תיאור, ואם אפשר לשאול שאלות של מקום (איפה, היכן, מאין, לאן) לגבי הנשוא במשפט, הרי שמדובר בתיאור מקום.
 
לסיום, הרגשתך שמשפט מסוים יהיה חסר ללא משלימי פועל אינה מעידה אוטומטית לגבי מושא. המושא היחיד במשפט שנתת הוא 'ע"י נחום צמח' אבל המשפט היה משאיר אותך בתחושה נינוחה גם ללא מושא, אפילו לו היה רק "התאטרון... נוסד ב-1917", כלומר עם תיאור זמן בלבד.
 
כאמור, משפט סביל נוטה לוותר לא פעם על עושה הפעולה ומסתדר יפה גם ללא מושאים. אבל כשמשפט מספר על אירוע (למשל היווסדות של תאטרון) הוא לרוב כולל מקום וזמן, כדרכם של אירועים. מכיוון שמיותר לציין סתם כך שתאטרון ידוע נוסד בשלב כלשהו בעבר (כאילו דה?), אין במשפט כזה תועלת, ואת מרגישה (ובצדק) שהמשפט "תאטרון הבימה נוסד" חסר משמעות, אף שהוא תקין תחבירית. אבל לו היית חיה בתקופה שבה זה קרה ואלה היו חדשות, ייתכן שלא היית מרגישה כך. למשל לו הייתה חברה כרגע בחבורה ששוקלת להתמסד והיו מתקשרים לבשר לך "התנועה נוסדה!" אני מניחה שהיית מוצאת בכך משמעות.