צר לי, אך חוששני שיש טעות מסוימת בדרך הבנתך את האמור בעניין
המשלבים. דומני שהחמצת "משלב" מסוים, ששייכים אליו רוב הערכים - "המשלב" הבלתי מסומן, דהיינו המשלב הבלתי משלבי - העדר ציון של משלב הצופן בחובו אמירה חשובה וחד משמעית: מילה זו היא מילה רגילה, מילה הנוהגת בשפה התקנית הרגילה (שלום, שולחן, יפה ודומיהן).
כלומר, כל במקום במילון זה שבו מופיעה מילה בלא ציון של משלב, מציינת עובדה זו שמדובר במילה בעלת שווה מעמד שווה לכל שאר המילים הרגילות (ובשום אופן לא הדיבוריות) בשפה;
במילון זה מכלל לאו יש ללמוד הן.
וכחיזוק לדבריי, הנה ציטט שלם של הקטע העוסק במשלבים (ההדגשות הנן שלי):
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ה. משלבים
תשומת לב מיוחדת הוקדשה במילוננו להגדרת משלב הלשון שבו משמשת הוראה כלשהי מהוראות המילה או הצירוף, וראינו בכך ערך רב לחידוד ההוראה ולהעמדתה במקומה הראוי. יודגש שהמשלב הוא ציון להוראה ולא לערך, וכל הוראה מהוראות הערך שאינה "רגילה" או ניטראלית קיבלה את ציון המשלב הראוי לה. כך, למשל, המעיין בערך נא ימצא בהוראה 1 את המשמעות הניטראלית של מילת נימוס, וזו אינה מצוינת במשלב כלשהו, בעוד שבהוראה 2 המוגדרת 'מליצית' מוצגת המשמעות של לשון הבקשה והתחינה. כן גם בערך חתיכה – הוראה 1 היא ללא משלב בעוד שהוראות 2, 3 מאופיינות במשלב 'בלשון הדיבור', וראה גם בערך פִסְפוּס, שם כל ההוראות מצוינות – כל אחת לעצמה – במשלב 'בלשון הדיבור'. הגדרנו שמונה משלבים עיקריים – ארבעה "גבוהים" וארבעה "נמוכים".
המשלבים הגבוהים הם:
(א) 'ספרותית' – מילים וצירופים המשמשים בעיקר בכתיבה של ספרות יפה או בכתיבה המחקה אותה (ארי);
(ב) 'מליצית' – מילים שיש בהן עלייה מודעת כלפי מעלה תוך חיקוי המצוי במקורות קדומים של הלשון או מתוך קונוטציה ברורה אליהם (לא שזפתו עין);
(ג) 'למדנית' – מילים, צירופים וצורות לשון שהמשתמש בהן מחקה בבירור את המצוי במקורות, כגון בספרות חז"ל ובספרות הפילוסופית של ימי הביניים (דא עקא);
(ד) 'פורמלית' – מילים וצירופים המשמשים בלשון המשרדית-פורמאלית (כגון בפקודות צבא, פוליסות ביטוח, חוזים וכד'), כשלעומתן משמשות בלשון הכתיבה והדיבור הרגילה מילים אחרות (מושכר שם ז' [=נכס שנמסר בהשכרה]).
המשלבים הנמוכים הם:
(א) 'בלשון הדיבור' – מילים וצירופים המשמשים בלשון הדבוּרה בלבד ואינם נכללים בלשון ה כ ת ו ב ה של אדם משכיל אלא מומרים בה במילה אחרת בָּלָטָה [מרצפת], טוש [מקלחת]);
(ב) 'סלנג' – מילים וצורות לשון תת-תקניות שהמשתמש בהן עושה זאת מתוך הכרה ובחירה ומתוך ידיעה שהוא משתמש במילה שיש לה בלשון חלופה תקנית (הסתלבט, חפיף). השימוש בסלנג משייך את הדובר (או את הדברים הנאמרים) להקשר חברתי מסוים, וכאשר התנאים לשימוש בסלנג אינם מתאימים, ממיר הדובר עצמו את הסלנג בצורה תקנית חלופית;
(ג) 'המונית' – מילים של לשון בוטה, שבהקפדה על לשון נקייה נוטים להימנע מהן ולהמירן באחרות (חולירע[ככינוי גנאי], זנזונת, מספר [=משגל]);
(ד) 'המונית גסה' – מילים שההמוניות בהן היא קיצונית, לרוב מילות סלנג מתחום המין והפעילות המינית וכן קללות וגידופים שניבול הפה בהן הוא קיצוני (חרא).
בנוסף למשלבים העיקריים הנ"ל, הרבינו בציון אפיונים המתייחסים לאופי ולמקום שבהם המילה או אחת מהוראותיה משמשות. כך, למשל, הציון 'בלשון המקרא' מעיד שהמילה או הוראה מסוימת של המילה משמשים בטקסט הכתוב בלשון המקרא או בטקסט המבקש לחקות לשון זו. המילון כולל למעלה מעשרים אפיונים כאלה וביניהם: בלשון המקרא (היגיון הוראה 7, הלזו), בלשון חז"ל (היאך, הגמון הוראה 2, נַקבוּת), בלשון הרבנית (פִּרכה), בלשון הפיוט (אימה הוראה 2), בלשון ימי הביניים (חזנות הוראה 3) ועוד. יודגש שאין בציון האפיון כל כוונה לומר דבר על הרובד הלשוני שבו מתחילה המילה את חייה בתולדות הלשון העברית, שכן סוג כזה של אינפורמציה לא הוכנס כלל למילוננו.
