ובכן, תלוי את מי שואלים... ../images/Emo13.gif
כדי לענות על השאלה "מתי התחילו להשתמש" צריך לערוך מחקר מקיף (וזה לא משהו שאפשר לעשות במסגרת שאלה בפורום, כמובן); אני יכולה להביא רק דברים בשם אומרם – ראובן סיוון ויצחק אבינרי. כפי שתוכל לראות, שניהם דווקא לא ממהרים לפסול את השימוש ב"הכי" ומציינים שהוא קיים בעברית כבר מאות שנים (מפתיע!) אם כי המילונים מציינים שזה
נחשב ללא תקני (אם אני מבינה נכון, לא לוקחים אחריות על פסיקה לכאן או לכאן, אלא מציינים דעה רווחת בקרב מדקדקים כאלה ואחרים).
יד הלשון / יצחק אבינרי, עמ' 128:
הכי. יש מקשין על מלת
הכי, שמרבים להשתמש בה בדבור (
הכי טוב, הכי יפה וכו'). המותר להשתמש בה במובן הנהוג, או אין "הכי" אלא כמו "וכי", "האם"? השמוש ב"הכי" להפלגה מיוסד על לשון הכתוב "מן השלשה הכי נכבד" (ש"ב כג יט), ואעפ"י שלדעת קצת חוקרים נפלה כאן טעות בתבת "הכי", הרי חבה יתרה נודעת לשמושה, וכבר נשתרש הדבר בפיוטים וגם בספרים מימי "ההשכלה". גם מנדלי ונחום סוקולוב השתמשו ב"הכי". מכל מקום, לפסלה
לדבור לא כדאי כלל וכלל. קל וחומר שאין להקפיד בזה לגבי ילדים, הטועמים ב"הכי" טעם של הנאה יתרה... ביחוד מורגש צורך ב"הכי טוב"
כתאר הפעל (בגרמנית – am besten) כגון: "הכי טוב לגמור את הענין בפשרה". בספרי "כבושי העברית בדורנו" בררתי ענין "הכי" וציינתי שגם מדקדקים השתמשו במלת "הכי". אף החוקר רא"מ ליפשיץ לא נדר ממנה הנאה: "רש"י היה המפרש הכי גדול בישראל" (הרצאה על רש"י). אמנם, כאן דוקא אין הכרח ב"הכי", והסגנון לקה קצת, כי בכלל לא נמנע החוקר החשוב הזה מקצת סירכות של לשון הדבור, כגון: "רש"י היה
בטח מורה שאין כמוהו" (באותה הרצאה), "כבר
מזמן חקרו החוקרים את השאלה" ("המשנה"). [פנ"ה ה תמוז תשי"ג, לוח תשי"ז, לשון וסגנון].
לקסיקון לשיפור הלשון / ד"ר ראובן סיוון (1979), עמ' 70:
הֲכִי הֲכִי להפלגה [הדבר הכי טוב, התלמיד הכי חרוץ, הספר הכי יפה] מלה היא שהשתמשו בה דורות רבים בכתב ובעל פה. חביבה היא על ילדים, אבל גם סופרים טובים כברנר, סוקולוב ואחרים השתמשו בה. המלה לקוחה משמואל ב כג 19: מִן-הַשְּׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד. טוענים, שטעות היא להבין בכתוב 'מן השלשה הכי נכבד' לשון הכי כלשון הפלגה, והיו מי ש'אסרו' להשתמש בביטוי הזה. אף ביאליק בשעתו החמיר בעניין זה. כיום אין לאסור עוד ביטוי זה. המדקדק המובהק נ' ברגגרין פרסם ב'לשוננו לעם,' קוּנטרֵס מ"ה–מ"ו, תשי"ד, מאמר מקיף בעניין זה, ובו הוכיח, ששימוש 'הכי' להפלגה נהוג בלשון הספרות הרבנית זה מאות בשנים, ועל כן אין לפסלו, 'ויפה עשה אהרן יעקרב שפירא, שהכניס את הסופרלטיב "הכי" בדקדוקו [ורשה, תרע"ז, עמ' 85].'
במילון ההווה ("מילון שימושי לעברית תקנית") / שושנה בהט, מרדכי מישור ובמילון ספיר המבוסס עליו:
הֲכִי [עח] <הֲ+כִּי> הַ... בּיותר, יותר מכול (בימינו נחשב לא-תקני) ואני אומרת יאללה יאללה, "הכי" אומצה בחום כמקבילה ל-most ואני לא רואה סיבה להימנע ממנה.
אסיים במבחר ציטוטים מהמקורות העכשוויים:
"קרבי זה הכי, אחי" (סלוגן)
"אני רוצה הכי גדול, הכי מהר, הכי יפה. אני רוצה הכל הכי טוב, הכי הרבה." (פוליקר וגלעד)
"הילדה הכי יפה בגן / יש לה עיניים הכי יפות בגן / וצמה הכי יפה בגן / ופה הכי יפה בגן" (יהונתן גפן)
"במקום הכי נמוך בתל אביב אסור לך להפנות את הגב" (אסתר שמיר)
"אפילו בשרב הכי כבד / ידעתי שהגשם עוד ירד" (יעקב גלעד)
"הייתי הילד הכי קטן בכתה, הכי קטן בשיעור, והכי קטן בהפסקה." (יהונתן גפן)
"את הכי הכי / אסור שתברחי / אסור שתשכחי / שאת הכי הכי" (נעמי שמר)
"רק יודעים כולם לשיר, על האיש הכי מהיר, שמגיע והופ-סה, הוא עבר." (דני סנדרסון)
"הכי קרוב שאתה מגיע זה תמיד יותר מדי רחוק" (דני רובס) והרשימה עוד ארוכה...
