למה שעשית קוראים בלוגיקה "דחליל" או "איש קש":
העלית בשמי טיעון מגוחך ומעוות שלא טענתי כדי להחליש ולהגחיך את עמדתי. איש לא טען ש"אפשר באופן שרירותי לבחור בכל מילת יחס שהיא ומתוך ההקשר המשפט יהיה מובן". מילות היחס הן שרירותיות (ברובן הגדול) מבחינת השפה; איש לא טען שכל דובר יכול לבחור אותן כאוות נפשו. במקרים רבים הבחירה במילת יחס מוצרכת כזו או אחרת היא סתמית לחלוטין ואין בה שום "היגיון פנימי" אלא רק הרגל רב שנים, שנראה לנו הגיוני להפליא פשוט כי נולדנו לתוכו וכך אנחנו
רגילים לחשוב. צירוף כמו "קרוב מ" נשמע לנו לא הגיוני בעליל, אבל לערבית אחותנו אין שום בעיה איתו. כמו כן העברית מבדילה בין "לבקר מישהו" (מושא ישיר) ובין לבקר
ב<מקום>" אבל הערבית לא, ומבחינתה אין שום בעיה "לבקר (את) תל אביב" (תמסרו לה ד"ש בשמי
). גם בתוך השפה העברית לא חסרים פעלים שיכולים לקבל יותר ממילת יחס מוצרכת אחת לאותו מושא
בלי לשנות את משמעותם, למשל "נשק את/ל", "שמע ב/ל", "יצא את / מ", או "
הביט" – כיום אנחנו מביטים "ב" או "על" ולפעמים גם "אל", אבל במקרא הוא מקבל אף יותר מילות יחס שונות (כולל מושא ישיר!) שלא משנות את משמעותו. מושא ישיר הוא לרוב הכי פחות שרירותי, כי מתקיים בו יחס של פעיל-סביל, ועדיין, גם זה לא תמיד נכון, ולא שימוש ב"את" מייצג סביל (בלי שום קשר להשפעות זרות). אם אני אומרת "זכרתי את החומר" זה לא אומר שהחומר "נזכר" או "זכור" על ידיי. אם "בחמש קם צייד ויצא את ביתו" זה לא אומר שהבית נותר "יצוא" או "נוצא"...
לסיום אציין שאין לי שום בעיה עם חומר של תואר שני בלשון, והטענה בדבר שרירותיות מילות היחס אינה מקורית שלי. נ.ב. כשחיפשתי בגוגל על מילות יחס שרירותיות התוצאה הראשונה הביאה אותי
למסמך הזה (טור ימני, נקודה חמישית) וזה קצת מוזר בהתחשב בכך שאני מכירה את הנפשות הפועלות (למעט חנה פדידה). ולמי שתוהה מה לטכניון וללשון, עוסקים שם גם בתחום בלשנות חישובית ועיבוד שפות טבעיות (פרופ' עוזי אורנן מלמד שם במשך שנים רבות, אם לא פרש בינתיים).