על טעם וריח – על הפועל "הריח".

[trilliane]

על טעם וריח ../images/Emo145.gif – על הפועל "הריח".

אני מקפיצה את השרשור מהשבוע שעבר לאור דברים שקראתי מאז בנושא וחשוב לי להביא אותם כאן.

 

[trilliane]

../images/Emo63.gif חיים בלנק ../images/Emo63.gif

לפני שבוע שאל כאן Orel ICE 'האם תקין להגיד ש"הוא מריח מ־"' והתפתח דיון בסוגיה. רצה הגורל וימים ספורים לאחר מכן נתקלתי בטור בנושא מאת הבלשן המנוח פרופ' חיים בלנק, וברצוני להביא כאן מדבריו. הוא אמנם לא התייחס למילת היחס "מ", אך התייחס לנקודות אחרות שהועלו בדיון (האם "מריח" הוא פועל יוצא או עומד, באילו משמעויות הוא משמש, עגנון) ולגבי טהרנות לשונית באופן כללי. טוריו של בלנק פורסמו בראשית שנות החמישים בשבועון "משא" וקובצו בספר "לשון בני אדם" (מוסד ביאליק, 1989). אביא כאן את חלקו הראשון של הטור "על טעם וריח" (עמ' 14–16), מקווה שתהנו ממנו גם אתם: "לסבא שלי יש תיש בלי אף". "בלי אף?! אז איך הוא מריח?" "איום ונורא, כמו כל תיש הגון". הקורא השנון לא יתקשה לגלות, כי הלצה זו יסודה בלשון נופל על לשון: לפועל "הריח" שתי משמעויות – "קלוט ריח" ו"פלוט ריח". אם הריח הקורא ריח של דקדוק, אין זה מן הנמנע שיוסיף ויעיר, שהלצה זו מבוססת על טעות נפוצה, כיוון שאין הפועל "הריח" בא בהוראת פועל עומד בעברית נכונה. ממאמרו של דב סדן ("דבר" 10.10.52, "סוכה מריחה") אנו למדים, שזאת הייתה דעתו של עגנון בשעה ששינה את המלים "והסוכה הריחה ריח טוב" בסיפורו "סיפור פשוט". אולם מאותו מאמר אנו למדים, שעגנון שינה את טעמו לאחר־מכן, חזר לגירסה הראשונה, והביא שלוש אסמכתאות להוכיח את צדקתה. דב סדן, שנתבקש לפסוק הלכה בדבר, מביא שלושה מקורות נוספים ומכשיר את השימוש הנ"ל, מתוך נימוק כפול: א) סופרים "המדייקים בלשונם, בין מבני דורנו (עגנון, צמח) ובין מן הקדמונים (רש"י, שמואל הנגיד) השתמשו ב"הריח" כפועל עומד; ב) ההפעיל משמש תכופות לשתי ההוראות: "הלבין", "השחיר". אגב, גם מילונו של אבן שושן מביא את ההוראה "נתן ריח" בערך "הריח", בהסתמכו על רש"י. לפנינו, איפוא, דוגמא נאה לעדינותה של בעיית הנכונות בלשון בכלל, ובשפתנו בפרט. עגנון כתב "הסוכה הריחה" לפני שגילה את האסמכתאות, שהרי אלמלא כך לא היה משנה את טעמו: משמצאן, חזר לגירסתו הראשונה. שמע מיניה, צירוף "בלתי־נכון" הפך ל"נכון" תוך פרק זמן קצר בזכות תגלית פילולוגית. יתר על כן: אותו חלק של הציבור הישראלי הגורס "פה מריח משהו" (ולא "יש פה ריח"), "טעה" לפני פירסום מילונו של אבן שושן (גור אינו מביא הוראה זו), ומדבר עברית "נכונה" לאחר הופעתו, אף אם לא עיין במילון. משל למה הדבר דומה, לאותו מר ז'ורדן במחזה של מולייר, שדיבר פרוזה במשך 40 שנה מבלי ששם ליבו לכך. כך מפגר תמיד הדקדוק הנורמאטיבי אחרי השימוש הלשוני. גם הבריות המשיחות לפי תומן וגם הסופרים "המדייקים בלשונם" משתמשים בצורה פלונית משום שהיא נראית להם, מסיבה זו או אחרת. במקרה הנידון, כבר רמז דב סדן על סיבה אחת, המתקבלת על הדעת: סופרים אחדים היו, מן הסתם, מושפעים על־ידי היידיש, שבה משתמשת המלה "שמעקן" לשתי ההוראות. אפשר להוסיף, כי גם שאר הסופרים, אף אם אין שפת אמם "מאמא לשון", היו נתונים להשפעות דומות, והוא הדין לגבי הציבור בכללו. שהרי שפות רבות משתמשות במלה אחת לשני המובנים: צרפתית – sentir, אנגלית – smell, גרמנית – riechen. העובדה ששפות אחרות (רוסית, הונגרית, ערבית) משתמשות בשתי מלים שונות לשני המובנים עשוייה אולי להסביר על שום מה מעדיף חלק מן הציבור להשתמש בביטויים כמו "נותן ריח, מפיץ ריח" או "יש לו ריח" במקום "מריח". ומובטחני, שקיימים גם הסברים אחרים לתופעות אלו. אך יהא ההסבר אשר יהא, אפשר להניח, שאפילו לא נתגלו המקורות הנ"ל, היה השימוש בפועל "הריח" במובן של "פלט ריח" עשוי להתקבל כ"נכון" ברבות הימים, עקב היותו נפוץ בציבור ועקב העובדה שסופרים טובים בני זמננו אינם נרתעים מלהשתמש בו במובן זה. יותר משהוא משמש תקדים, משמש הסופר קנה מידה ל"טעם טוב". נכונות בלשון, בדומה לנכונות בנוהג חברתי, בלבוש, באוכל וכו', אינה נקבעת על־ידי תקדים בלבד, אלא על־ידי תקדים בתוספת הסכמה כללית, וההכרעה בידי זו האחרונה. במילם אחרות, נכונות בלשון היא שאלה של טעם, דבר המשתנה לפי מערכת שלמה של תנאים חברתיים ומותנה על ידם. דינו של "הטעם הלשוני" כדינם של "ענייני טעם" אחרים: ישנו טעם איזורי, טעם מעמדי (דיאלקטים או ניבים איזוריים ומעמדיים), טעם המשתנה לפי ארץ המוצא ותרבותה (שוני זה בולט ביותר אצלנו) ואף טעם אישי. מקומו של הטעם האישי רב בשפתנו מאשר בשפות אחרות: ראש הממשלה אינו סובל המלה "את"; ראובן אלקלעי ("לשוננו לעם", תשרי תשי"ב, עמ' 35) קובע בשם ועד הלשון, שיש לומר "נעימה אופטימית נשמעה מתוך דבריו", ולא "נימה", בעוד שאבן שושן כותב במילונו (ערך "נימה"): "צליל, נעימה, הד: בדבריו של המרצה נשמעה נימה של יאוש"; עורך החדשות של שירות השידור כותב בבוקר "מטוסי דחף" וחברו כותב בערב "מטוסי סילון"; ב"דקדוק הלשון העברית" (1949) כותב הר־זהב "הסתוריה" בתי"ו ואף "פרנסי" תחתי "צרפתי". כן ישנם אנשים, שהצירוף "יש לי אותו" צורם את אזניהם, בעוד שאזניהם של צעירים רבים אינן "מתרגשות" לשמע ביטוי זה; אגב, עוד לא שמעתי בדיבור את הצורה "יש לי הוא", אף לא מפי אנשים בעלי אזניים "רגישות"; אך, כמובן, לא שמעתי אינה ראייה. באשר לפועל "הריח", מסתברת לנו עובדה אחת: ישנם אנשים, שהעברית היא שפת־אמם, או שפתם העיקרית, האומרים "זה מריח טוב", ואילו אחרים אומרים "יש לזה ריח טוב"; מעטים הם, כפי הנראה, האומרים "זה פולט (מדיף, מפיץ) ריח טוב".

 

[חוכך בדעתו 2]

תודה. קטע מאלף את עולפי הקיץ.

 

[חוכך בדעתו 2]

בלי משים הפכתי תואר לפועל. מ'לשות - עלפון קיץ

 

[trilliane]

../images/Emo63.gif סיוון, אבינרי, בהט ומישור ../images/Emo63.gif

"הלקסיקון לשיפור הלשון" / ד"ר ראובן סיוון (1979), עמ' 187: מֵרִיחַ אנו אומרים, בדרך כלל, על אדם או בעל־חיים, המפעיל את חוש הריח שלו, שהוא מֵרִיחַ. הפרח, כרגיל, נותן ריח. עם זאת, גם הביטויים העממיים: הפרח מֵרִיחַ, משהו מֵרִיחַ כאן, אף הם מותרים בעברית. מי שמפקפק בכך ילך אצל סיפורו של ש"י עגנון, חוש הריח ['אלו ואלו' עמוד רצ"ו].

"יד הלשון" / יצחק אבינרי (1964), עמ' 143-142: [ההדגשות במקור] הריח במקרא יש "זרמתם שנה יהיו" (תהלים צ ה), והוא פועל יוצא, לשון סחיפה. בלשוננו כיום – פעל עומד: הדם זורם, חשמל זורם, הון זורם. מקור ראשון לכך מצאתי ברש"י. מכל מקום לא ערער איש על המעבר מיוצא לעומד, כשם שהרבו לערער על מריח ושוקל, המשמשים גם הם כיום – ביחוד בלשון הדבור – כפעלים עומדים: הבגדים מריחים, הפרח מריח, הוא שוקל כך וכך. היה מעשה בסופר ש"י עגנון, שכתב "בגדיו מריחים" או "הסוכה הריחה", ותפסוהו המדקדקים על כך. בצר לו בקש מחסה בדברי רבנו שלמה יצחקי, שהשתמש כמה פעמים במריח במובן נותן ריח. המובאים (ציטאטים) שהבאתי בכרך א של היכל רש"י הועתקו גם במלון בן־יהודה, והעורך העיר שיש כאן השפעה לועזית. לכאורה כן הוא, אך אם נתפשט שמוש זה – יש למצא לו צד התר וזכות, ומה גם שמצאתי מריח כפעל עומד אף במדרש: "זה הפך את קוציו, וזה הריח את ריחו הטוב" (תנחומא תצא ד. בבראשית רבה סג: זה נותן ריחו, וזה – חוחו). מציאה זו מצאתי לאחר שהופיע כרך א של "היכל רש"י", ולפיכך לא הובאה במלון בן־יהודה כל דוגמה מן המדרש... מכל מקום נמצאנו למדים שאין להחפז כל־כך במסקנות על השפעה לועזית. ואף גם זאת: יש להתחשב לא רק במקור בלבד, כי אם גם בהכרח. קשה לומר שהבגדים "ריחניים" או "נותנים ריח". אף הראב"ע לא היה מושפע מן הצרפתית, וגם אין לראות כאן השפעה ערבית. (היכל רש"י כרך ד).

ואסיים בהגדרה ממילון ההווה (בהט-מישור) וספיר (אבניאון) שניהם משנות ה-90: מֵרִיחַ [פ'; מריחה; הֵריחַ, יָריחַ, להָריחַ] <ריח> 1. [תנ] שואֵף רֵיחַ, חָש רֵיחַ; 2. [תמ] נותֵן רֵיחַ, מֵפיץ רֵיחַ; 3. [תנ] אוצל, מַשרֶה רֵיחַ של-; 4. [תנ] (בּהשאלה) מַרגיש או מוּרגָש סימן להִתרַחשוּת וכד' ------------------------------------------------------------------------------------- לסיכום: אם היה למישהו ספק, נראה כי הפועל "מריח" משמש בשתי המשמעויות ואין בכך פסול, לדעת סופרים מכובדים, מדקדקים, בלשנים ומילונאים. אם אפילו מילון ההווה ("מילון שימושי לעברית התקנית") לא מציין הערה מיוחדת על משלב נמוך או על חוסר תקניות במובן 2, ומילון ספיר מוסיף כי הרובד לשון חז"ל, אני לא חושבת שיש מקום לפסול או לטעון שיש כאן תרגום שאילה ותו לא. באשר למילת היחס "מ", לצערי לא מצאתי התייחסות לנושא, אך לטעמי היא מחדדת את הבידול בין המשמעויות ואישית איני מוצאת סיבה להימנע ממנה.

 

[איתי שלר]

תודה

והערה: לגבי הראיה שהביא אבינרי ממדרש תנחומא (כמו גם הראיה מפירוש רש"י) איני משוכנע שמדובר שם בפועל עומד ולא בפועל יוצא, ויתכן שחובה לצרף מושא ישיר (פנימי או חיצוני). אמנם נכון הוא שאפשר להביא ראיה משם ש"הריח" כבר מימים קדומים משמעו גם הפיץ ריח ולא רק קלט את הריח בחוטמו. בוקר טוב