לגבי ההבדל בין נדון לנידון שנ(י)דון כאן
לאחרונה, קראתי היום בספרו של אבשלום קור התייחסות לסוגיה ("יופי של עברית" עמ' 59-58). הוא פתח את דבריו בהתייחסות ל"נישום", שבאנחה עממית מקובלת הוא "אחד שהוציאו לא את הנשמה"...
הוא הסביר שאין קשר ל"נשמה" כי הנו"ן אינה שורשית; "נישום" הוא משורש שו"ם, וצורתו כשל ניזון, נימול ונידון: --------------------- רגע, אני שומע אתכם שואלים: אם אומרים "נישום" – וזה כמו "נידון", שדנו אותו, אז מה זה "נָדון"? מתי אומרים "נָדוֹן", ומתי אומרים "נידון"? ידעתי שתשאלו. ובכן, "נידון" ו"נדון" – זה אותו הדבר. אין הבדל. שניהם מתאימים להגדיר אסיר שדנו אותו; ושניהם מתאימים לתחילתו של מכתב. כן, כשכותבים למעלה "הנדון" או "הנידון" – זה היינו הך. אמרנו ש"נדון" ו"נידון" הם אותה המשמעות. איך זה ששתי האפשרויות מותרות? בגלל ההבדל באופנות הדיבור* בין ימי התנ"ך לימי המשנה. בתנ"ך אמרו: נָדוֹן. וכמוהו שורה של פעלים מאותה גזרה. למשל, אחד שצדו אותו – נָצוֹד, נו"ן בקמץ. אבל בתקופת המשנ, העדיפו שכל צורות נפעל, הנו"ן שלהן תהיה בחיריק. כמו הפעלים של גזרת השלמים. אם "נשבר" בחיריק, "נגמר" בחיריק – ככה יהיו כל הפעלים. אז נָדוֹן הפך ל"נִדּוֹן", נָצוֹד הפך ל"נִצּוֹד". [...] כל הפעלים, שאנחנו מונים לענין הזה, הם בעלי וי"ו אמצעית או יו"ד אמצעית. נָצוֹד – עניינו צַיִד. נָדוֹן – עניינו דִין. ובכן, פעלים מקבוצה זו שרווחו במקרא – נשארו עם הקמץ הזה: מלשון בִּינָה – אומרים נָבוֹן, אחד שנמלא בינה. מלשון אוֹר – אומרים נָאוֹר, אחד שנמלא אור. --------------------- בהמשך הדברים הוא מציין שכמו נבון ונאור, כך גם "נָפוץ" – שלושתם שמרו על צורתם המקראית. אולם "נישום" קיים רק בלשון המשנה ולכן רק "נישום" ואין "נשום". עם זאת, ראשית התופעה עוד במקרא ולכן בתנ"ך יש "נימול" ולא "נמול" וגם "נעור" (ולא נָעור) כשהצירה הוא תשלום דגש במקום החיריק. עד כאן דבריו בנושא. ובכן, דומני שאם אבשלום קור אמר את דברו (נוסף על ראובן סיוון, שחוכך הביא מדבריו בשרשור הקודם) אפשר לחתום את הדיון סופית עם אסמכתה מגבוה
. מכיוון שזו שאלה נפוצה אני אוסיף קישור להודעות הנבחרות של הפורום (ונוכל להפנות אליה שואלים עתידיים). אהבתי את ההסבר, הוא היה מפורט ומעניין, השכלתי. ספרו גדוש בכאלה וגם קליל ומהנה לקריאה, אני ממליצה בחום (על קור!
). הספר "יופי של עברית" מזכיר לי את "רגע של עברית" (של רות אלמגור רמון) לא רק בשמו, אלא גם בכך שהוא כתוב ממש כמו הפינות ברדיו (שלה בקול ישראל, שלו בגל"צ). במקרה של רש"ע זה במוצהר, במקרה של יש"ע לא מצאתי הצהרה על כך, אבל הסגנון אותו סגנון, אפשר לקרוא וממש לשמוע את קולו של קור (זה רשמי מדי, צריך למצוא לו כינוי!
) דובר את הטקסט (במוח שלי הוא עושה זאת כל הזמן...
). הספר עצמו אינו חדש; אמנם לא הכרתיו עד כה, אבל התברר לי שמדובר במהדורה חדשה לספר הוותיק שראה אור ב-1986 (הזדמנות מחודשת למי שלא קנה אז, כמוני למשל). ולעניין הכינוי המקוצר: א"ק לא נראה ולא נשמע טוב. אב"ק, בדומה לאב"ש יכול להיות נחמד (הוא מאכיל את כולם אבק!
). אבשי – מקורב מדי, אני חוששת...
אַבְקוֹ – נראה לי קצר וחינני, ולא מעיד בהכרח על קרבה יתרה... נראה לי שאעבור להשתמש בו.
____________________ * הכתיב וההדגשות במקור.
לאחרונה, קראתי היום בספרו של אבשלום קור התייחסות לסוגיה ("יופי של עברית" עמ' 59-58). הוא פתח את דבריו בהתייחסות ל"נישום", שבאנחה עממית מקובלת הוא "אחד שהוציאו לא את הנשמה"...
