אכן, השורש נק"ש אינו נפוץ במקרא (רק 6 מופעים)
וגם קדרי לא מפרט כמעט בכלל: נקש קל (?): לכד, הפיל בפח (בינוני בלבד): בְּפֹעַל כַּפָּיו, נוֹקֵשׁ רָשָׁע (תהלים ט, יז). נפעל: נכשל: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם (דברים יב, ל). פיעל: 1. לקח בתחבולה // בזז: יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ (תהלים קט, יא). 2. הכשיל: וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי (תהלים לח, יג). התפעל: ניסה ללכוד: וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי (שמואל א כח, ט). [הערה] נוֹקֵשׁ (תה' ט, יז) – עירוב בין "נקש" (קל) ל"יקש" (נפעל). אז גם לפי קדרי הציטוט משמואל מדבר על עצם הניסיון ולא על הצלחה. מצד שני, אני מסכימה לחלוטין שהמשמעות המקורית לא בהכרח רלוונטית לימינו ואם היום "התנקשות" היא רק כזו שהצליחה, אזי ברור השימוש ב"ניסיון התנקשות". למרות זאת, נראה שהשינוי טרם הגיע למילון ספיר, וגם הוא מתייחס לניסיון המעשה ולא לתוצאותיו: הִתְנַקְּשׁוּת [עח] [ש"ע; נ'; הִתנַקשוּת-, הִתנַקשוּיות, הִתנַקשוּיות-, הִתנַקשוּתו (שם הפעולה של מִתנַקֵש)] <נקש> הִתנַכּלות, ניסָיון לפגוע או לרצוח, התנפלות