למה אתה חושב שבאנגלית אין סנדהי?
כלומר, שבאנגלית מילות יחס מקדימות (prepositions) לא משנות את הצליל של המילים שבאות אחריהן בתהליכים הגאיים שונים (התופעה הזאת נכנסת במסגרת המונח הבלשני "סנדהי")? רק כי לא מלמדים את זה בבית הספר? או פשוט בגלל שבאנגלית אין סימני ניקוד משסמנים הבחנות פונולוגיות טהורות (לפחות בתקופה מסוימת
) בכתב? אז הנה לך דוגמה: קח את המילה part. אם היא באה בפני עצמה, ללא שום מילת יחס, ה-p תהיה נשופה. לאוזן הישראלית אין הבל בין p נשופה ל-p שאינה נשופה במיוחד (כמו הפ' הדגושה העברית) אבל מדובר כאן בנישוף חזק במיוחד וברור מאוד לאוזנו של מי ששפתו מבחינה בין פוצצים מנושפים לפוצצים בלתי-מנושפים. עכשיו בוא נוסיף לפני את ה-part את מילת היחס as - מה אתה חושב שיקרה לנישוף? עד כמה שאני מסוגל לשפוט, הוא יעלם. למה זה קורה? כי מילת היחס היא פרוקליטית - מבחינה פונולוגית היא מתפקדת בדיוק כאילו היתה חלק מן המילה, גם אם הנורמה האורתוגרפית היא להוסיף רווח בינה לבין המילה. הנה לך עוד דוגמה מעניינת, ברורה ונפוצה יותר, הפעם מהאנגלית הבריטית. ברוב הדיאלקטים הבריטיים, הפונמה /r/ בסוף הברה אינה נהגית כלל ולרוב מפצים עליה בהארכת התנועה שקדמה לה או בהוספת תנועת שווא קצרצרה. זאת אחת התכונות הבולטות ביותר שמבדילות בין המבטא הבריטי לאמריקאי (למרות שיש דיאלקטים בריטיים שמבטאים את ה-r ודיאלקטים אמריקאים שמשמיטים אותה). ה-r הבריטית לא נעלמת, לעומת זאת, כאשר יש מיד אחריה, באותה יחידה הגאית, תנועה. יתרה מכך, בהגיה בריטית שאינה תקנית-טרחנית באופן יוצא דופן (קרי, אפילו אצל מגישים ב-BBC תוכל למצוא את התופעה הבאה), ניתן למעשה למצוא הגה r בין תנועות גם במקרים שבהם אין שום r בכתב. כך שבהשפעה של מילת היחס of, אנחנו יכולים לשמוע the idear of במקום the idea of. אז אני לא עומד להתייחס לדעתך לגבי מה ראוי לנו לעשות או לא לעשות עם ספרי הלימוד, בעיקר משום שדעתי ידועה לך, ומשום שכנראה לא רצית שאגיב לך באופן הרגיל.
אבל אני בהחלט רוצה לתקן אותך בנושא הזה. יש מאפיינים שונים של שנחשבים טיפוסיים ומשותפים לכל השפות השמיות (שרובם משתמרים דווקא יפה מאוד בעברית) כגון צירופי סמיכות, שורשים ובניינים. אבל המאפיין שאתה מתאר כאן, מילות יחס מקדימות (אתה יכול לקרוא להן "מילות שימוש") שמהוות חלק אינטגרלי מהמילה שבאה אחריהן מבחינה הגאית - זה אינו מאפיין שמי כלל וכלל, אלא מאפיין כמעט אוניברסלי. זה קיים באנגלית, בפולנית, בצרפתית, בספרדית והייתי אומר שגם בשבדית, אבל אנ'לא (שים לב!) יודע שבדית.
שים לב שגם בעברית המקראית המנוקדת (ובל נשכח כמובן שהניקוד מתאר הגיה מאוחרת בהרבה שהודבקה לעברית המקראית), אין בעצם שום הבדל בין "אותיות השימוש" שנצמדות למילים שבאות אחריהן (למשל "וַיַּמְרוּ-בִֿי בֵֿית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר" או "וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם--יָדוֹ בַֿכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ"). אני מניח שגם אתה לא מציע שנחזור לדבר כך, אבל בוא נעמיד את העובדות הדיוקם: הלשון התקנית אליבא דאקדמיא (שבה יש לרפות את בג"ד-כפ"ת רק לאחר מילות השימוש) לא היתה קיימת מעולם. תרגיש חופשי לשמר אותה אם אתה רוצה.
