מהי הסיבה לכך

GnomeBubble

New member
ימי הזוהר של הפוזיטיביזם חלפו מזמן

ואני חושב שגם רוב הפוזיטיביסטים מעולם לא הציגו טענות קיצוניות כשלך (אוגוסט קונט למשל, בנוסף אבי הפוזיטיביזם, היה אחד מן האבות המייסדים של המחקר המודרני בתחום מדעי החברה). אני מציע לך לקרוא למשל את קוויין (Quine) וקון (Kuhn) ולהיווכח שהפילוסופיה של המדע התקדמה די הרבה במאה השנים האחרונות.
 

GnomeBubble

New member
אולי נשפך פעם למישהו קצת דיו

ואז הופיע דגש במקום שבו הוא לא היה צריך להיות. מאז העתיקו אותו כמה פעמים, והדגש השתמר.
 

or99

New member
לפחות לחריגים שבשירת הים...

ההסבר הוא שבני ישראל בלעו מים...
 

לשונאי10

New member
כך:

במקרא המילה אינה עצמאית ואינה עומדת בפני עצמה אלא באה בתוך הקשר מסוים, משפט, ובעברית הכלל אומר שבגדכפ"ת דגושות בדגש קל אחרי שווא נח (=עיצור), משמע - אחרי תנועה הן רפויות. בעברית שאחרי המקרא "נוסף" כלל שאומר "בראש מילה" וזה מפני שהמילה כבר החלה לעמוד בפני עצמה. בקיצור, בעברית המקרא - אם מילה פותחת באחת מאותיות בגדכפ"ת, לפניה יש תנועה והטעם מחבר - לא יבוא דגש קל בה. למשל: יימלא-פֿי תהילתך... וכו'. בעברית ימינו נשאר לזה שריד בביטויים כבולים כמו: כמו כֿן, אף על פי כֿן וכיו"ב.
 

דניאל 162

New member
את זאת אני יודע.

אך שאלתי היא מבחינה תקנית- פורמלית. כיום לכלל הזה אין השפעה על שפת דיבורינו, ולכן הייתי מצפה שביטוי זה יהגה "כמו כּן", "אף על פי כּן" וכיו"ב לפחות מבחינת התקן. שרידים- מתאימים לאתרי עתיקות. אדגיש שאיני מוצא פסול בביטויים הללו, וגם אם גוף מוסמך מסוים היה פוסל את הצורה הזו לשימוש, הייתי מוסיף ומשתמש בה- תוך הסתמכות על הכלל שהבאת. אלא שרציתי לדעת אם בשריד הזה יש די כוח ע"מ לשמר את הצורה הזאת כל כך הרבה שנים.
 

לשונאי10

New member
כן, אבל כפי שכתבתי

כמו כן ודומיו הם ביטויים כבולים, וטיבם של ביטויים כבולים שקשה לשנותם. אין פסול ב: כמו כֵּן אלא שכבר שגור בדיבור כביטוי כבול כמו כֿן.
 
פעם אחת היה אדם שניסה להרשים את המשורר

הלאומי חיים נחמן ביאליק בידיעתו הטובה את העברית המסורתית, דהיינו הכלל שאחרי מילה המסתיימת ב"אהו"י" אין מדגישין בגדכפ"ת.. בירך אותו בלשון: שלום אדוני Vיאליק. ענה לו ביאליק: אל נא תהיה Fוץ.
 

חצי טון

New member
צריך להיות שם דגש

גם אם מתעלמים מהעובדה שמדובר בשם ולא במילה. שלום אדוני, בּיאליק. לדוגמה כגון: ברוך אתה, בּבואך. וברוך אתה, בּצאתך. לעומת: הנה, אני פותח את קברותיכם.
 
התרשמתי מנימוקיך כבדי המשקל

קבל צרור דוגמות לחיזוק הדוֹגמה וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית וּבְנֵי בִנְיָמִן בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם וּפַר-שֵׁנִי בֶן-בָּקָר מִן-אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק אמור מעתה: יכול להיות שם, ויכול גם לא להיות שם. יש גם דוגמות מהסוג האחר.
 

חצי טון

New member
לא הבנתי מה אתה רוצה לומר

אם יש דוגמאות מהסוג ה"אחר", למה אתה לא מציג אותן?
 
למה לי לחזק את הטיעון שלך?

אני מחזק את הטיעון של החבר של ביאליק. אתה תציג את הסוג ה"אחר", כדי לחזק את הטיעון שלך. אלא אם עושים עסקת טיעון, ואז מפחיתים את העונש. אני פתוח להצעות.
 

trilliane

Well-known member
מנהל
במקרה נתקלתי זה עתה בהתייחסות של האקדמיה לכך

חוברת "לשוננו לעם" - "החלטות האקדמיה בדקדוק" עמ' 77 (הסעיף הזה מופיע רק בחוברת, לא באתר) 4.2.2 צירוף של מילים ושם ב. בג"ד כפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך, מילת יחס או מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כלי בּית, לפני בּואו, דו־כּיווני, אי־בּהירות, לא־פּעיל. יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום', וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'. -------------- הואיל והאקדמיה בחרה להחריג את הצירופים האלה מן הכלל באופן רשמי (פורסם בהחלטותיה) ניתן לומר שלמעשה האופן התקני להגות או לנקד אותם הוא בכ"ף רפה בלבד, ולפיכך בחירתך לדגוש את הכ"ף היא בניגוד לקביעת האקדמיה.
 
כפי שהראיתי, במקרא שכיח לוותר על

דגש קל בראש מילה אם המילה הקודמת מסתיימת באהו"י. לכן הכלל של האקדמיה נכון לשימוש היום, אך ראוי לציין בצדו שיש במקרא דוגמות רבות לכלל ההוא, המקראי, שממנו הדגמתי רק את סיומות "ני" ותחילות "ב..." (כדי להישאר קרוב לאדוני ביאליק). יש עוד דוגמות רבות אחרות לסיומות אהו"י ותחילות בגדכפ"ת לא דגושות, לפי אותו עיקרון. היום לא ננהג כך, כאמור בכלל.
 
למעלה