אגב, מסתבר שזה לא רק בשפות עם מין דקדוקי.
ממש היום קראתי (טוב, התחלתי לקרוא...) מאמר* של דידרי וילסון (Deirdre Wilson) וכל הניסוחים שלה הם בלשון נקבה. למשל:
"This paper considers two post-Gricean attempts to provide an explanatory account of verbal irony. The first treats irony as an echoic use of language in which the speaker tacitly dissociates herself from an attributed utterance or thought. The second treats irony as a type of pretence in which the speaker “makes as if” to perform a certain speech act, expecting her audience to see through the pretence and recognise the mocking or critical attitude behind it."
כמו שתפוז משתמשים ב"גולשת" היא משתמשת ב"דוברת" ולא בדובר ממין זכר, שהוא כביכול המקרה הכללי, ה"דובר הלא מסומן". אני לא יודעת אם היא ממשיכה כך לאורך כל המאמר (ואולי גם במאמרים אחרים) אבל כשקראתי את ההקדמה בפעם הראשונה זה הקשה עליי להבין. לרגע חשבתי שהיא מתייחסת לאירוניה כאל נקבה (כמו שמתייחסים למכונית או לספינה, אולי) וזה לא היה לי הגיוני, ורק כשקראתי שוב את המשפטים קלטתי שהיא בעצם מתייחסת לדוברת ממין נקבה, על אף שלא מדובר בדוברת מסוימת ואין כאן משמעות למין. ואגב אפליית נשים - אתמול בשיעור (לא פרגמטיקה) המרצה דיברה על "לשון נשים" ו"לשון גברים", וסיפרה שביפן אסרו על נשים להשתמש בקנג'י והן נאלצו לפתח לעצמן שפה משלהן...
(אין לי ספק שאתה מכיר את הנושא יותר ממני, אני רק תייקתי את זה כעוד דוגמה אחת מני רבות לדיכוי נשים לאורך ההיסטוריה).
* The pragmatics of verbal irony: echo or pretence?
