זה לא קשור
הסברתי כבר - אני מקבלת שהמטרה היתה להתקרב, אבל בד"כ כשמישהו עושה ניסיון למשהו הוא לא יודע מראש בודאות אם הוא יצליח או לא, ויש שוני גדול במשמעות בין הפעולה שמהווה ניסיון, לבין המטרה שניסו להשיג. קשר בין שני הדברים יש, דמיון במשמעות - לא. מכיוון שיש בנושא ההקרבה שני צדדים - המקריב והאל - הרי שהתוצאה תלויה גם באל, ולפי הדת לבן אנוש אין שליטה על רצון האל - האל תמיד יכול לנהוג כחפצו, להתרצות או לא. לצאת מתוך נקודת הנחה שאתה יכול לקבוע את פעולות או רצון האל בפעולותיך סותר עיקר מרכזי בדת. אתה יכול לנסות, אבל לא לדעת תוצאות מראש. יכול להיות שבנושא ההקרבה וההתיחסות שהיתה אליה ישנה סתירה בדת, כמו סתירות רבות אחרות, אבל זו עדיין סתירה. עיון בספר "איוב" יוכל להראות לך שלפי גישת התנ"ך אין לאדם הצדקה הגיונית לומר "לפי דעתי היתי צדיק וטוב לב, והצרות שנחתו עלי לא מגיעות לי ומן הצדק שהן לא היו באות עלי" - מחשבה כזאת נחשבת ככפירה - בדיוק בגלל שהדת דוגלת בכך שדרכי ה' נסתרות, שאנשים לא יכולים להבין אותו, ובודאי לא לקבוע מה הגיוני שהוא יעשה או לשלוט על מה שהוא יעשה או "ירגיש" כלפיהם בעקבות פעולות שלהם. אם אתה מרגיש שאתה יודע את זה מראש הרי שאתה נוטל לעצמך יומרה של "יודע כל" וזו בודאי לא יומרה שהדת תצדיק.
