GnomeBubble
New member
Dígalo a los Troyanos
תיכון לבגרות: משפט זהות שמני
- פותח הנושא הנחליאלי
- פורסם בתאריך
GnomeBubble
New member
לגבי המשפט שלך
נראה לי שכאן כל אחד מההתאמים הבאים נשמע טוב: "רגש הוא האמת שלנו" "רגש זה האמת שלנו" "רגש זאת האמת שלנו" מה שמעניין הוא שלמרות ש"זאת" נשמע לי מצוין, "היא" לא נשמע לי כל-כך טוב (לא צורם כמו ב"דני היא ילד", אבל עדיין די צורם). זה מראה שוב שהאוגד ב"זה" מתפקד אחרת מהאוגד ב"הוא". אני בכל אופן הייתי הולך על "זאת", כי זה משהו שנשמע מספיק טוב גם לשפה ספרותית וגם לשפה מדוברת לדעתי, בעוד ששתי האופציות האחרות טובות רק לאחד המשלבים.
נראה לי שכאן כל אחד מההתאמים הבאים נשמע טוב: "רגש הוא האמת שלנו" "רגש זה האמת שלנו" "רגש זאת האמת שלנו" מה שמעניין הוא שלמרות ש"זאת" נשמע לי מצוין, "היא" לא נשמע לי כל-כך טוב (לא צורם כמו ב"דני היא ילד", אבל עדיין די צורם). זה מראה שוב שהאוגד ב"זה" מתפקד אחרת מהאוגד ב"הוא". אני בכל אופן הייתי הולך על "זאת", כי זה משהו שנשמע מספיק טוב גם לשפה ספרותית וגם לשפה מדוברת לדעתי, בעוד ששתי האופציות האחרות טובות רק לאחד המשלבים.
GnomeBubble
New member
"זו", "זאת", היינו הך
בעברית של ימינו הן משמשות בחילוף חופשי לגמרי, על-פי הרושם שלי. מבחינה סינכרונית יש לנו בעצם כינוי-גוף אחד לנקבה שאפשר לתעתקו כך: (zo(t. ה-t בסוף ניתנת לשימור או השמטה, אבל בגלל שבאה ה' הידיעה אחר-כך, כדי לא ליצור רצף של שתי תנועות, נראה לי שרוב הדוברים יעדיפו "זו" על פני "זאת". דרך אגב, הדגם של "רגש זאת האמת שלנו" והדגם "זאת הארץ" הם כמעט זהים. כשאתה מתאים את כינוי-הגוף לנשוא במקרה הזה, הוא כנראה (עד כמה שאני יכול לנתח) לא מתפקד כבר בתור אוגד, אלא בתור כינוי גוף שחוזר לטופיק. כלומר נוצר כאן סוג של משפט יחוד (אבל לא משפט יחוד אמיתי מבחינת הפרש הרמטיות שלו) כאילו אמרת: "רגש - זאת האמת שלנו". במשפט כזה "רגש" הוא הטופיק, ו"זאת" הוא הנושא. חבל רק שאתה לא יודע יפנית, כי אז היה לי הרבה יותר פשוט להדגים לך את כל הדברים האלה.
בעברית של ימינו הן משמשות בחילוף חופשי לגמרי, על-פי הרושם שלי. מבחינה סינכרונית יש לנו בעצם כינוי-גוף אחד לנקבה שאפשר לתעתקו כך: (zo(t. ה-t בסוף ניתנת לשימור או השמטה, אבל בגלל שבאה ה' הידיעה אחר-כך, כדי לא ליצור רצף של שתי תנועות, נראה לי שרוב הדוברים יעדיפו "זו" על פני "זאת". דרך אגב, הדגם של "רגש זאת האמת שלנו" והדגם "זאת הארץ" הם כמעט זהים. כשאתה מתאים את כינוי-הגוף לנשוא במקרה הזה, הוא כנראה (עד כמה שאני יכול לנתח) לא מתפקד כבר בתור אוגד, אלא בתור כינוי גוף שחוזר לטופיק. כלומר נוצר כאן סוג של משפט יחוד (אבל לא משפט יחוד אמיתי מבחינת הפרש הרמטיות שלו) כאילו אמרת: "רגש - זאת האמת שלנו". במשפט כזה "רגש" הוא הטופיק, ו"זאת" הוא הנושא. חבל רק שאתה לא יודע יפנית, כי אז היה לי הרבה יותר פשוט להדגים לך את כל הדברים האלה.
אני אשתדל
כאמור, אני עדיין חושב שזה מגיע לתהודות אישיות. אני למשל עדיין שומע את קבוצת "הדבר הזה" "הארץ הזאת" "הדברים האלה" קצת בצליל אחר מקבוצת "דבר זה" "ארץ זו" "דברים אלו", אבל אני יודע גם שאני מהמעטים שמבחינים בין הקבוצות, וכנראה אתה צודק, ההבחנה הזאת כבר לא תקפה. אני לא מדבר על הבחנה של ידענות, אלא על הסגנון האישי שלי. ואף שאיני דובר יפנית, לצערי, אני לא מתקשה כל כך להבחין בנימה המייחדת של משפט כמו: רגש - זו האמת שלנו. אכן, ובייחוד באינטונציה המתאימה, או כמו כאן, בפיסוק החזק, זה לא בדיוק כמו להגיד הדולר הוא המטבע הישראלי. ובהקשרים מסוימים ברור שאפשר להרחיק עוד יותר ולהגיד: "אהבת רעך - זו הדרך!" והמשפט אינו מהדהד כמו "אהבת רעך היא דרך", ואף לא כמו "טלפתיה זו תופעה שכיחה". לי נוח ביותר להגיד "טלפתיה היא תופעה שכיחה".
כאמור, אני עדיין חושב שזה מגיע לתהודות אישיות. אני למשל עדיין שומע את קבוצת "הדבר הזה" "הארץ הזאת" "הדברים האלה" קצת בצליל אחר מקבוצת "דבר זה" "ארץ זו" "דברים אלו", אבל אני יודע גם שאני מהמעטים שמבחינים בין הקבוצות, וכנראה אתה צודק, ההבחנה הזאת כבר לא תקפה. אני לא מדבר על הבחנה של ידענות, אלא על הסגנון האישי שלי. ואף שאיני דובר יפנית, לצערי, אני לא מתקשה כל כך להבחין בנימה המייחדת של משפט כמו: רגש - זו האמת שלנו. אכן, ובייחוד באינטונציה המתאימה, או כמו כאן, בפיסוק החזק, זה לא בדיוק כמו להגיד הדולר הוא המטבע הישראלי. ובהקשרים מסוימים ברור שאפשר להרחיק עוד יותר ולהגיד: "אהבת רעך - זו הדרך!" והמשפט אינו מהדהד כמו "אהבת רעך היא דרך", ואף לא כמו "טלפתיה זו תופעה שכיחה". לי נוח ביותר להגיד "טלפתיה היא תופעה שכיחה".
GnomeBubble
New member
ולא יצא לך לשמוע פעם "הארץ הזאת"?
מבחינתי יש "ארץ זאת", ויש "הארץ הזאת", כמו שיש "ארץ זו" ו"הארץ הזו". ההבדל היחיד הוא שזוֹ מופיע לפעמים גם בגירסה ההיפר-קורטיבית זוּ. בטקסט שעבר עריכה לשונית הדברים יכולים להיות קצת שונים. אני לא יודע מה הגישה שלך, אבל הרבה עורכים לשוניים נרתעים מוריאציות חופשיות, ומנסים ליצור איזשהו בידול ביניהן. אבל בשפה שלא עברה עריכה, אני נוטה לראות את צורות הנקבה של כינוי הגוף מתחלפות באופן די חופשי.
מבחינתי יש "ארץ זאת", ויש "הארץ הזאת", כמו שיש "ארץ זו" ו"הארץ הזו". ההבדל היחיד הוא שזוֹ מופיע לפעמים גם בגירסה ההיפר-קורטיבית זוּ. בטקסט שעבר עריכה לשונית הדברים יכולים להיות קצת שונים. אני לא יודע מה הגישה שלך, אבל הרבה עורכים לשוניים נרתעים מוריאציות חופשיות, ומנסים ליצור איזשהו בידול ביניהן. אבל בשפה שלא עברה עריכה, אני נוטה לראות את צורות הנקבה של כינוי הגוף מתחלפות באופן די חופשי.
עריכה ושימוש נפוץ
בהתכתבות שלי כאן יש שני היבטים: ראשית, להתעניין מה שלום לשוננו בימים אלו, ובמובן זה השיחה איתך מעניינת דווקא כי אתה מייצג בשבילי את הצופה המושכל, ומראה מה שבאמת קורה בשימוש הנפוץ. שנית, אני מטפל כל הזמן בארגז הכלים שלי בתור עורך. גישתי - אני משתדל לכותבים שלי לדבר בקולם ובסגנונם. אם הכתיבה שלהם נשמעת לי בסדר, ובייחוד אם אין איזה מו"ל שנושף בעורפי, אני סומך על האינטואיציה שלי, ולא מתקנן אותם בנוקדנות רבה. אני לא אוהב תלבושת אחידה ולא מדים. אבל אני אחראי שהם לא יצאו למסיבה מרושלים באופן מביך. לכן אם מישהו כותב יפה, ויש לו סגנון אישי טוב, והוא כותב "הדברים האלו השפיעו על האירועים", מן הסתם לא אתקן לו ל"הדברים האלה". אבל כשיש כותב שהקול והסגנון לא כל כך מאורגנים, נוח לי שיש לי כמה כיווני דרך. למשל אם מישהו עושה מאמץ ברור לכתוב במשלב גבוה, ואני מבחין שהוא מעדיף יסודות מלשון מקרא, למשל "אשר... " במקום "ש..."; "כי..." במקום "ש..."; ודומיהם, אז אני הולך עם הגל שלו, ואיישר לפי הקו שלו גם ביטויים כמו "הדברים האלה... הבעיה הזאת" במקום "הדברים האלו, הבעיה הזו". ובינתיים חשבתי על משהו שמתאים מאוד להגדרת משפט הייחוד, והוא מההגדה של פסח: ואת עמלנו - אלו הבנים... ואת לחצנו, זה הדחק... ביד חזקה... זו הדֶבר... ובמורא גדול... זה גילוי שכינה... ובאותות... זה המטה.... ובמופתים... זה הדם. ברוב אלו ההתאמה של כינוי הרמז היא להמשך (אלו הבנים, זה המטה... זה הדם) ולא לקודם (עמלנו, זה ... אותות, אלו... מופתים, אלו). לשון ההגדה אינה רואה בהם משפטי "זהות" שמניים (עמלנו הוא הבנים, לחצנו הוא הדחק) אלא משפטי ייחוד כמו שקראת להם. יש אובייקט כביכול במירכאות, הלוא הוא המובאה "ואת עמלנו". אחריו פסיק, ואז כינוי הרמז הולך להמשך. זו (זותי) דוגמה יפה למה שכתבת כבר מזמן, בתגובתך הראשונה בפתיל הזה: "לגבי התאמת האוגד, I couldn't care less. תתאים איך שהולך לך בעברית. במקרה של המשפט שהצגת, 'מחשבה הוא הפעולה' או 'מחשבה הם הפעולה' לא נשמע לי משהו, אז לא הייתי ממליץ עליהם" - עד כאן דבריך. ואני מבין שאתה חושב ש"כעס הוא הרגשה" או "כעס היא הרגשה", שניהם טובים בעיניך באותה מידה. "כעס, זו ההרגשה שבא לי להרביץ למישהו". אני חושב שאם היה כלל כזה כמו ששאלתי עליו בתחילת הפתיל, הקשור לה"א הידיעה, הוא ממליץ על: "הכעס הוא הרגשה של תחזיקו אותי" ולעומת זה "כעס היא ההרגשה שאנו מרגישים כשמכעיסים אותנו". אבל אני לא שוכח גם את כניסתך הססגונית לבמה: "אני יכול לקבוע עוד כלל מגניב: אם אחד משמות העצם מתחיל בד', והיום יורד גשם במוזמביק, הרי שהמילה השלישית מהסוף היא הנושא והמילה הראשונה שאורכה בין 4 ל-8 אותיות היא הנשוא. אם זה יוצא אותה המילה מברכים פעמיים כי טוב". יש בזה משהו. את דעתי על זה כבר מזמן ביטאתי גם בנוסח פיוטי יותר, בשיר קטן על עורכי הלשון, שממנו אביא כאן רק את הבית האחרון (המנגינה כאן, הנוסח המלא כאן, ודרך אגב גם השיר הראשון בדף שייך לאותו עניין): חָשׁוּב לָהֶם לִשְׁלֹט, לִשְׁמֹר עַל חֹק וָסֵדֶר, הֵם מְטִיחִים קְלָלוֹת, בָּנוּ, הַפִּרְחָחִים, שָׁרִים שִׁיר מַעֲלוֹת לְדַיְקָנוּת הַתֶּדֶר, מְמָאֲנִים לִקְלֹט שֶׁהַחַיִּים מַמְשִׁיכִים. וּמִי שֶׁקְּצָת טוֹעֶה בֵּין תֵּאוּר וּבֵין פֹּעַל מַטְרִיף לָהֶם מַמָּשׁ אֶת לֵילוֹת מְנוּחָתָם – שֶׁבֶט שֶׁל נוֹקְדָנִים שֶׁמִּתְמַלְּאִים בְּגֹעַל מוּל בְּנֵי אָדָם תְּמִימִים שֶׁכּוֹתְבִים כָּכָה סְתָם. (2)
בהתכתבות שלי כאן יש שני היבטים: ראשית, להתעניין מה שלום לשוננו בימים אלו, ובמובן זה השיחה איתך מעניינת דווקא כי אתה מייצג בשבילי את הצופה המושכל, ומראה מה שבאמת קורה בשימוש הנפוץ. שנית, אני מטפל כל הזמן בארגז הכלים שלי בתור עורך. גישתי - אני משתדל לכותבים שלי לדבר בקולם ובסגנונם. אם הכתיבה שלהם נשמעת לי בסדר, ובייחוד אם אין איזה מו"ל שנושף בעורפי, אני סומך על האינטואיציה שלי, ולא מתקנן אותם בנוקדנות רבה. אני לא אוהב תלבושת אחידה ולא מדים. אבל אני אחראי שהם לא יצאו למסיבה מרושלים באופן מביך. לכן אם מישהו כותב יפה, ויש לו סגנון אישי טוב, והוא כותב "הדברים האלו השפיעו על האירועים", מן הסתם לא אתקן לו ל"הדברים האלה". אבל כשיש כותב שהקול והסגנון לא כל כך מאורגנים, נוח לי שיש לי כמה כיווני דרך. למשל אם מישהו עושה מאמץ ברור לכתוב במשלב גבוה, ואני מבחין שהוא מעדיף יסודות מלשון מקרא, למשל "אשר... " במקום "ש..."; "כי..." במקום "ש..."; ודומיהם, אז אני הולך עם הגל שלו, ואיישר לפי הקו שלו גם ביטויים כמו "הדברים האלה... הבעיה הזאת" במקום "הדברים האלו, הבעיה הזו". ובינתיים חשבתי על משהו שמתאים מאוד להגדרת משפט הייחוד, והוא מההגדה של פסח: ואת עמלנו - אלו הבנים... ואת לחצנו, זה הדחק... ביד חזקה... זו הדֶבר... ובמורא גדול... זה גילוי שכינה... ובאותות... זה המטה.... ובמופתים... זה הדם. ברוב אלו ההתאמה של כינוי הרמז היא להמשך (אלו הבנים, זה המטה... זה הדם) ולא לקודם (עמלנו, זה ... אותות, אלו... מופתים, אלו). לשון ההגדה אינה רואה בהם משפטי "זהות" שמניים (עמלנו הוא הבנים, לחצנו הוא הדחק) אלא משפטי ייחוד כמו שקראת להם. יש אובייקט כביכול במירכאות, הלוא הוא המובאה "ואת עמלנו". אחריו פסיק, ואז כינוי הרמז הולך להמשך. זו (זותי) דוגמה יפה למה שכתבת כבר מזמן, בתגובתך הראשונה בפתיל הזה: "לגבי התאמת האוגד, I couldn't care less. תתאים איך שהולך לך בעברית. במקרה של המשפט שהצגת, 'מחשבה הוא הפעולה' או 'מחשבה הם הפעולה' לא נשמע לי משהו, אז לא הייתי ממליץ עליהם" - עד כאן דבריך. ואני מבין שאתה חושב ש"כעס הוא הרגשה" או "כעס היא הרגשה", שניהם טובים בעיניך באותה מידה. "כעס, זו ההרגשה שבא לי להרביץ למישהו". אני חושב שאם היה כלל כזה כמו ששאלתי עליו בתחילת הפתיל, הקשור לה"א הידיעה, הוא ממליץ על: "הכעס הוא הרגשה של תחזיקו אותי" ולעומת זה "כעס היא ההרגשה שאנו מרגישים כשמכעיסים אותנו". אבל אני לא שוכח גם את כניסתך הססגונית לבמה: "אני יכול לקבוע עוד כלל מגניב: אם אחד משמות העצם מתחיל בד', והיום יורד גשם במוזמביק, הרי שהמילה השלישית מהסוף היא הנושא והמילה הראשונה שאורכה בין 4 ל-8 אותיות היא הנשוא. אם זה יוצא אותה המילה מברכים פעמיים כי טוב". יש בזה משהו. את דעתי על זה כבר מזמן ביטאתי גם בנוסח פיוטי יותר, בשיר קטן על עורכי הלשון, שממנו אביא כאן רק את הבית האחרון (המנגינה כאן, הנוסח המלא כאן, ודרך אגב גם השיר הראשון בדף שייך לאותו עניין): חָשׁוּב לָהֶם לִשְׁלֹט, לִשְׁמֹר עַל חֹק וָסֵדֶר, הֵם מְטִיחִים קְלָלוֹת, בָּנוּ, הַפִּרְחָחִים, שָׁרִים שִׁיר מַעֲלוֹת לְדַיְקָנוּת הַתֶּדֶר, מְמָאֲנִים לִקְלֹט שֶׁהַחַיִּים מַמְשִׁיכִים. וּמִי שֶׁקְּצָת טוֹעֶה בֵּין תֵּאוּר וּבֵין פֹּעַל מַטְרִיף לָהֶם מַמָּשׁ אֶת לֵילוֹת מְנוּחָתָם – שֶׁבֶט שֶׁל נוֹקְדָנִים שֶׁמִּתְמַלְּאִים בְּגֹעַל מוּל בְּנֵי אָדָם תְּמִימִים שֶׁכּוֹתְבִים כָּכָה סְתָם. (2)
GnomeBubble
New member
אני מתנצל אם הציניות שלי לא הובנה כראוי
פשוט הכלל המקורי שהצגת עבד הפוך לגמרי: "אם כך וכך [איזשהו היגד אקראי] אז [משהו] הוא הנושא". מלבד זאת שהכלל ההוא היה שגוי בעליל (כלומר, יש לו יותר מדי יוצאי-דופן), הניסוח שלו פשוט הפוך. אם אתה יודע מה המשפט אומר, אתה אמור לדעת מה הנושא שלו בלי להסתכל על המבנה שלו - אם אתה צריך להסתכל על המבנה כדי לקבוע מה הנושא והנשוא, אז זה אומר שההבנה שלך את המושגים האלה לא שלמה. הרעיון הוא שאתה, בתור דובר, יודע בראש שלך מה הנושא ומה הנשוא (גם אם אתה לא למדת דקדוק אפילו רגע אחד מחייך, ואין לך מושג או הבנה מודעת כיצד מגדירים את שני אלה) ומנסח את המשפט בהתאם. עכשיו, במקרים שבשפה שאותה אני חוקר אין ניגוד בין "זו" ל"זאת" (למעשה באף שפה אין, רק בעברית החדשה שניהם קיימים זה לצד זה, וגם אז הוריאציה די חופשית ותלויה כנראה בדובר, במצב-רוחו ובמבנה ההברה), לא אכפת לי במיוחד באיזה צורה בוחרים הבריות. אבל אני לא עורך, אז זאת לא חוכמה מצדי. לך בתור עורך ודאי משנה יותר הצורך להכפיף שפה ארכאית לעברית מקראית או ללשון חכמים, אבל לא לערבוב של השתיים. זה גם לגיטימי אם זאת כוונת המשורר. אבל האמת היא שגם לי, בתור בלשן, אכפת במקרים מסוימים - אם אני יכול למצוא ניגוד מעניין. במקרה של "כעס הוא ההרגשה" ו"כעס היא ההרגשה" - הייתי אומר שהמשפט השני יותר קרוב למשפט ייחוד (כעס הוא טופיק ו"היא" זה נושא מדומה/מקשר שיוצר את הייחוד), בעוד שהמשפט הראשון הוא משפט השוואה רגיל: כעס זה הנושא, הרגשה זה הנשוא, ו"הוא" האוגד. יש כאן הבדל דק במבנה המסר, וכדאי לשים לב גם לכך. וכנראה שהנטיה הזאת קיימת כבר בלשון ההגדה, וזה בסך הכל הגיוני שכך יהיה, אם נחשוב לרגע איך ההתאמה עובדת בעברית: במשפט עם נושא, הפועל תמיד מתאים במין, גוף ומספר לנושא ולא לשום דבר אחר. האוגד מנסה להידמות לפועל בכך, אבל לא תמיד יש נושא מפורש. במשפטים שמניים שבהם אין נושא מפורש, אבל יש משהו אחר בעמדה קרובה לעמדת הנושא (כלומר נשוא), הכינוי שמחליף את הנושא המפורש נוטה להידמות לנשוא במקום: לכן "זאת הדרך", "אלה היו האנשים" וכן הלאה. משפטי יחוד בעברית מורכבים משני חלקים - טופיק (שעומד כמעט מחוץ למשפט), וקומנט, שהוא משפט רגיל. כשהטופיק הוא גם הנושא של משפט היחוד, הקומנט לא יכיל נושא מפורש, אלא כינוי שמתייחס אל הטופיק. בגלל שהקומנט בפני עצמו הוא משפט ללא נושא מפורש, הוא מתנהג בצורה דומה למשפטים האחרים מסוג זה, וכך יוצא שהכינוי מתאים במין ובמספר לנשוא.
פשוט הכלל המקורי שהצגת עבד הפוך לגמרי: "אם כך וכך [איזשהו היגד אקראי] אז [משהו] הוא הנושא". מלבד זאת שהכלל ההוא היה שגוי בעליל (כלומר, יש לו יותר מדי יוצאי-דופן), הניסוח שלו פשוט הפוך. אם אתה יודע מה המשפט אומר, אתה אמור לדעת מה הנושא שלו בלי להסתכל על המבנה שלו - אם אתה צריך להסתכל על המבנה כדי לקבוע מה הנושא והנשוא, אז זה אומר שההבנה שלך את המושגים האלה לא שלמה. הרעיון הוא שאתה, בתור דובר, יודע בראש שלך מה הנושא ומה הנשוא (גם אם אתה לא למדת דקדוק אפילו רגע אחד מחייך, ואין לך מושג או הבנה מודעת כיצד מגדירים את שני אלה) ומנסח את המשפט בהתאם. עכשיו, במקרים שבשפה שאותה אני חוקר אין ניגוד בין "זו" ל"זאת" (למעשה באף שפה אין, רק בעברית החדשה שניהם קיימים זה לצד זה, וגם אז הוריאציה די חופשית ותלויה כנראה בדובר, במצב-רוחו ובמבנה ההברה), לא אכפת לי במיוחד באיזה צורה בוחרים הבריות. אבל אני לא עורך, אז זאת לא חוכמה מצדי. לך בתור עורך ודאי משנה יותר הצורך להכפיף שפה ארכאית לעברית מקראית או ללשון חכמים, אבל לא לערבוב של השתיים. זה גם לגיטימי אם זאת כוונת המשורר. אבל האמת היא שגם לי, בתור בלשן, אכפת במקרים מסוימים - אם אני יכול למצוא ניגוד מעניין. במקרה של "כעס הוא ההרגשה" ו"כעס היא ההרגשה" - הייתי אומר שהמשפט השני יותר קרוב למשפט ייחוד (כעס הוא טופיק ו"היא" זה נושא מדומה/מקשר שיוצר את הייחוד), בעוד שהמשפט הראשון הוא משפט השוואה רגיל: כעס זה הנושא, הרגשה זה הנשוא, ו"הוא" האוגד. יש כאן הבדל דק במבנה המסר, וכדאי לשים לב גם לכך. וכנראה שהנטיה הזאת קיימת כבר בלשון ההגדה, וזה בסך הכל הגיוני שכך יהיה, אם נחשוב לרגע איך ההתאמה עובדת בעברית: במשפט עם נושא, הפועל תמיד מתאים במין, גוף ומספר לנושא ולא לשום דבר אחר. האוגד מנסה להידמות לפועל בכך, אבל לא תמיד יש נושא מפורש. במשפטים שמניים שבהם אין נושא מפורש, אבל יש משהו אחר בעמדה קרובה לעמדת הנושא (כלומר נשוא), הכינוי שמחליף את הנושא המפורש נוטה להידמות לנשוא במקום: לכן "זאת הדרך", "אלה היו האנשים" וכן הלאה. משפטי יחוד בעברית מורכבים משני חלקים - טופיק (שעומד כמעט מחוץ למשפט), וקומנט, שהוא משפט רגיל. כשהטופיק הוא גם הנושא של משפט היחוד, הקומנט לא יכיל נושא מפורש, אלא כינוי שמתייחס אל הטופיק. בגלל שהקומנט בפני עצמו הוא משפט ללא נושא מפורש, הוא מתנהג בצורה דומה למשפטים האחרים מסוג זה, וכך יוצא שהכינוי מתאים במין ובמספר לנשוא.
אל תצטער, נדמה לי שהבנתי אותך היטב מלכתחילה
יש שתי מגמות: האחת: לבנות רשת (ענקית) של כללי אצבע, ערכת הישרדות בבחינות בגרות ובעריכת טקסטים, זמזום שקט ונוח של חוקים פשוטים שמאפשרים לבחור בחירה תקינה באלפי הצמתים שבהם מוטל עלינו לבחור דרך, ולא תמיד ניתן לנו הזמן והמרחב לחקר מעמיק, הרהרני, הגותי. זו נחלתם של המורה ללשון לבחינת בגרות ושל תלמידיו (כפי שחוויתי אותם בשנה שבה לימדתי תלמידי יא יב), וגם של עורך הלשון, כשהם עושים מלאכתם ברובד הבסיסי של עמל שידוד הטקסטים שהוא יולד לו, זיעת אפיו, הלחם. השנייה היא להבין, להתבונן, לעיין, לצפות, להסיק, להכליל, להפריט, מהי שפה, מהם כללים לשוניים, מהי יצירתיות לשונית, איך מאורגן המרחב (הענקי) של מה שהיה ושל מה שמתהווה, שבין לנג לפרול, שבין "עם אחד ושפה אחת לכלם", 1984, סדר צריך להיות, מנגנון לשוני חברתי אחיד משומן ומתקתק, שבזכותו אפילו היושב במרומי חושש ש"עתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", ובין הבליל "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" המאיים להפיץ אותנו "על פני כל הארץ", ולזרוע בעולם הקפאת הבנייה העירונית והמגדלית. זו נחלתם של המתעניינים מתוך סקרנות, של הבלשנים, של היוצרים בשפה, סופרים ומשוררים, וגם של עורך הלשון והעוסקים האחרים המורשים ושאינם מורשים, אם מוכנים לקבל אותם במועדון המשובח הזה, בעת שהוא מתפנה לכך, כשיש לפניו בעיות מיוחדות, כשמישהו שואל אותו שאלה שהתשובה עליה לא חד-משמעית, כשהוא מחפש את האיזון האופטימלי בין הכותב ובינו, העורך את הטקסט, וגם כשהוא רוצה להתרווח קצת ולשבת בפינת הקפה של רגעי עיון על ענייני היחיד, החברה והסביבה, החמאה (אף אם אחרי זה עליו לחזור לתפקידו כשוטר מקוף, שלפעמים יכול להיות מייגע קצת).
יש שתי מגמות: האחת: לבנות רשת (ענקית) של כללי אצבע, ערכת הישרדות בבחינות בגרות ובעריכת טקסטים, זמזום שקט ונוח של חוקים פשוטים שמאפשרים לבחור בחירה תקינה באלפי הצמתים שבהם מוטל עלינו לבחור דרך, ולא תמיד ניתן לנו הזמן והמרחב לחקר מעמיק, הרהרני, הגותי. זו נחלתם של המורה ללשון לבחינת בגרות ושל תלמידיו (כפי שחוויתי אותם בשנה שבה לימדתי תלמידי יא יב), וגם של עורך הלשון, כשהם עושים מלאכתם ברובד הבסיסי של עמל שידוד הטקסטים שהוא יולד לו, זיעת אפיו, הלחם. השנייה היא להבין, להתבונן, לעיין, לצפות, להסיק, להכליל, להפריט, מהי שפה, מהם כללים לשוניים, מהי יצירתיות לשונית, איך מאורגן המרחב (הענקי) של מה שהיה ושל מה שמתהווה, שבין לנג לפרול, שבין "עם אחד ושפה אחת לכלם", 1984, סדר צריך להיות, מנגנון לשוני חברתי אחיד משומן ומתקתק, שבזכותו אפילו היושב במרומי חושש ש"עתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", ובין הבליל "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" המאיים להפיץ אותנו "על פני כל הארץ", ולזרוע בעולם הקפאת הבנייה העירונית והמגדלית. זו נחלתם של המתעניינים מתוך סקרנות, של הבלשנים, של היוצרים בשפה, סופרים ומשוררים, וגם של עורך הלשון והעוסקים האחרים המורשים ושאינם מורשים, אם מוכנים לקבל אותם במועדון המשובח הזה, בעת שהוא מתפנה לכך, כשיש לפניו בעיות מיוחדות, כשמישהו שואל אותו שאלה שהתשובה עליה לא חד-משמעית, כשהוא מחפש את האיזון האופטימלי בין הכותב ובינו, העורך את הטקסט, וגם כשהוא רוצה להתרווח קצת ולשבת בפינת הקפה של רגעי עיון על ענייני היחיד, החברה והסביבה, החמאה (אף אם אחרי זה עליו לחזור לתפקידו כשוטר מקוף, שלפעמים יכול להיות מייגע קצת).
GnomeBubble
New member
הבעיה היא לא ביצירת כללים
אלא בניסוח כללים פשטניים מדי ובהסתמכות יתרה עליהם. הכללים לבגרות למשל הם כאלה. נכון,יש תלמידים שצריכים לעבור את הבגרות, אבל זה עדיין מציק לי בתור בלשן שמלמדים בבית-הספר מודלים שגויים לגמרי בתחומים כמו תחביר או פונולוגיה (כן, ר' זה עיצור שיני וח' זה עיצור גרוני...)
אלא בניסוח כללים פשטניים מדי ובהסתמכות יתרה עליהם. הכללים לבגרות למשל הם כאלה. נכון,יש תלמידים שצריכים לעבור את הבגרות, אבל זה עדיין מציק לי בתור בלשן שמלמדים בבית-הספר מודלים שגויים לגמרי בתחומים כמו תחביר או פונולוגיה (כן, ר' זה עיצור שיני וח' זה עיצור גרוני...)
אני מוצא את עצמי מאותגר קוגניטיבית
או אולי עו"ד חובב. הנה דוגמה מהחיים, ממאמר בן כ-12 אלף מילים. המשפט המקורי, לפני העריכה: "חכם מבקש לגייס הקבלות אלה לביסוס טענתו כי ברייתא זו אין עניינה לשקף אמת היסטורית וכל כוונתו של ר' יהודה לבטא אנלוגיה בין בית הכנסת באלכסנדריה לבית המקדש, ובכך להעניק לגיטימציה מלאה לקיומה של קהילה זו בתפוצה." לפנייך כותב מצוין, הכותב בהקשר תוכן של תקופת לשון חז"ל, וגם בסגנון השואב השראתו מלשון חכמים. ("אין עניינה... קהילה זו...") כדי לענות לך וגם להסביר לעצמי על סמך מה אני בונה (בדרך כלל אינטואיטיבית, כמובן) את השערותיי על העדפתו הסגנונית של הכותב, ספרתי כמה ספירות, ומצאתי: 13 פעמים "אלו" כלומר לא "האלו", כלומר עמידה בתקן לשון חכמים. 2 פעמים "האלה". כלומר עמידה בתקן לשון מקרא. 8 פעמים "אלה", כלומר לא "האלה", מהן 4 שאינן שייכות לעניין, ולמשל "אלה עיקרי דבריו וכו'" על דרך "אלה תולדות השמים" וגו'. ולעייננו נוגעים 4 מהסוג שבמשפט המצוטט, ובדומה "תרגומים אלה מדברים על... " וכדומה. לפנינו אפוא תערובת כפולה. ראשית, במקומות אחדים במאמר הוא משתמש בתבנית לשון חז"ל ובאחרים בתבנית לשון מקרא. כל עוד הוא עושה זאת נקודתית לפני התקן של כל אחד מהרבדים, לא אתקן, אל תשאלי אותי למה, והסיבה היא שלא מפריע לי שהסגנון מכה שורשים בשכבות אחדות של המסורת. זה כנראה גבול טהרנותי ונוקדנותי. אבל משום מה, כשהוא מכליא לצורת "מקומות אלה", אני כן מתקן. ושוב אל תשאלי למה, כי הפעם לא אענה. במקרה זה אחליף את ארבע ההיקרויות של צורת "תרגומים אלה" ל"תרגומים אלו", כדי להאחיד את הסגנון ולהוסיף לו את נופך הקפידה המיוחד שלפי תחושתי הכותב מבקש לאפיין בו את כתיבתו מלכתחילה, והם: הקבלות אלו, חוקרים אלו, פסוקים אלו, וכאמור, תרגומים אלו. לרוב הקוראים, ואולי לכולם חוץ מלעורך המקצועי, לא מפריע שכתוב "הקבלות אלה", וזה מן הדברים שאני עושה כנראה למען הרובד הסובלימינלי של תחושת אחדות הסגנון. מובן שכשערכתי את המאמר, לפני כחצי שנה, לא עשיתי את כל החישובים אלה, אבל כיוון שקראת אותי לסדר, נזכרתי בסגנון הכותב הזו, הלכתי למאמר וחקרתי אותו קצת.
או אולי עו"ד חובב. הנה דוגמה מהחיים, ממאמר בן כ-12 אלף מילים. המשפט המקורי, לפני העריכה: "חכם מבקש לגייס הקבלות אלה לביסוס טענתו כי ברייתא זו אין עניינה לשקף אמת היסטורית וכל כוונתו של ר' יהודה לבטא אנלוגיה בין בית הכנסת באלכסנדריה לבית המקדש, ובכך להעניק לגיטימציה מלאה לקיומה של קהילה זו בתפוצה." לפנייך כותב מצוין, הכותב בהקשר תוכן של תקופת לשון חז"ל, וגם בסגנון השואב השראתו מלשון חכמים. ("אין עניינה... קהילה זו...") כדי לענות לך וגם להסביר לעצמי על סמך מה אני בונה (בדרך כלל אינטואיטיבית, כמובן) את השערותיי על העדפתו הסגנונית של הכותב, ספרתי כמה ספירות, ומצאתי: 13 פעמים "אלו" כלומר לא "האלו", כלומר עמידה בתקן לשון חכמים. 2 פעמים "האלה". כלומר עמידה בתקן לשון מקרא. 8 פעמים "אלה", כלומר לא "האלה", מהן 4 שאינן שייכות לעניין, ולמשל "אלה עיקרי דבריו וכו'" על דרך "אלה תולדות השמים" וגו'. ולעייננו נוגעים 4 מהסוג שבמשפט המצוטט, ובדומה "תרגומים אלה מדברים על... " וכדומה. לפנינו אפוא תערובת כפולה. ראשית, במקומות אחדים במאמר הוא משתמש בתבנית לשון חז"ל ובאחרים בתבנית לשון מקרא. כל עוד הוא עושה זאת נקודתית לפני התקן של כל אחד מהרבדים, לא אתקן, אל תשאלי אותי למה, והסיבה היא שלא מפריע לי שהסגנון מכה שורשים בשכבות אחדות של המסורת. זה כנראה גבול טהרנותי ונוקדנותי. אבל משום מה, כשהוא מכליא לצורת "מקומות אלה", אני כן מתקן. ושוב אל תשאלי למה, כי הפעם לא אענה. במקרה זה אחליף את ארבע ההיקרויות של צורת "תרגומים אלה" ל"תרגומים אלו", כדי להאחיד את הסגנון ולהוסיף לו את נופך הקפידה המיוחד שלפי תחושתי הכותב מבקש לאפיין בו את כתיבתו מלכתחילה, והם: הקבלות אלו, חוקרים אלו, פסוקים אלו, וכאמור, תרגומים אלו. לרוב הקוראים, ואולי לכולם חוץ מלעורך המקצועי, לא מפריע שכתוב "הקבלות אלה", וזה מן הדברים שאני עושה כנראה למען הרובד הסובלימינלי של תחושת אחדות הסגנון. מובן שכשערכתי את המאמר, לפני כחצי שנה, לא עשיתי את כל החישובים אלה, אבל כיוון שקראת אותי לסדר, נזכרתי בסגנון הכותב הזו, הלכתי למאמר וחקרתי אותו קצת.
לדעתי המקצועית
אלו תיקונים מיותרים. עדיין אינני מבינה למה אתה לא מקבל את הצירוף "הדברים האלו" . האם רק בגלל שבמקרא כתוב "הדברים האלה"? זה אינו צירוף כבול, והעברית שלנו כיום נושמת ומתפתחת ומשתמשת במילים שמקורן בכל התקופות, בדיוק כמו שהאבנים שאתה חוצב כדי לבנות מהן את ביתך מגיעות מרבדים שונים של ההר, וכולן נאות לבנות לך בית; למה אתה חושב על זה כעל אחדות סגנונית? למה צריך שכל רובד יהיה לעצמו? אני מבינה מה החשיבות של זה בספרות גבוהה, נניח אם מישהו רוצה להתהדר בסגנון כשל עגנון, אבל למעט מקרים כאלה אין כל סיבה לטרוח ולתקן (או אפילו להתלבט אם לתקן, ויותר מזה - אפילו לחשוב על זה כעל משהו שהיית מתקן אילו הנסיבות היו אחרות).
אלו תיקונים מיותרים. עדיין אינני מבינה למה אתה לא מקבל את הצירוף "הדברים האלו" . האם רק בגלל שבמקרא כתוב "הדברים האלה"? זה אינו צירוף כבול, והעברית שלנו כיום נושמת ומתפתחת ומשתמשת במילים שמקורן בכל התקופות, בדיוק כמו שהאבנים שאתה חוצב כדי לבנות מהן את ביתך מגיעות מרבדים שונים של ההר, וכולן נאות לבנות לך בית; למה אתה חושב על זה כעל אחדות סגנונית? למה צריך שכל רובד יהיה לעצמו? אני מבינה מה החשיבות של זה בספרות גבוהה, נניח אם מישהו רוצה להתהדר בסגנון כשל עגנון, אבל למעט מקרים כאלה אין כל סיבה לטרוח ולתקן (או אפילו להתלבט אם לתקן, ויותר מזה - אפילו לחשוב על זה כעל משהו שהיית מתקן אילו הנסיבות היו אחרות).
ואכן כתבתי מלכתחילה
שאני לא מתקן אותם אלא במקרים מיוחדים. שאלת אותי מהו מקרה מיוחד, והבאתי לך משהו שנראה לי כמו מקרה מיוחד. אם לך הוא לא נראה כמקרה מיוחד, אז בעריכה שלך תתעלמי מזה, ולא נראה לי שלמישהו זה יפריע, כפי שכבר כתבתי. מה הגבול המדויק בין "מישהו שרוצה להתהדר" בסגנון איזשהו ובין בן אדם תמים שכותב ככה סתם לא תמיד קל לקבוע. אני חשבתי שהמאמר שציטטתי ממנו הוא בתוך תחום גבול הזה. את חושבת שהוא מחוץ לתחום הזה, יופי, אז לא תתקני. ואולי כשאהיה במצב רוח נינוח יותר גם אני לא אתקן. מן הסתם את יכולה להיות עורכת טובה כמוני או טובה ממני או גרועה ממני בין שתתקני "פסוקים אלה" ל"פסוקים אלו" ובין שלא תתקני כך. לא נראה לי שבזה תיבחן המקצועיות שלנו.
שאני לא מתקן אותם אלא במקרים מיוחדים. שאלת אותי מהו מקרה מיוחד, והבאתי לך משהו שנראה לי כמו מקרה מיוחד. אם לך הוא לא נראה כמקרה מיוחד, אז בעריכה שלך תתעלמי מזה, ולא נראה לי שלמישהו זה יפריע, כפי שכבר כתבתי. מה הגבול המדויק בין "מישהו שרוצה להתהדר" בסגנון איזשהו ובין בן אדם תמים שכותב ככה סתם לא תמיד קל לקבוע. אני חשבתי שהמאמר שציטטתי ממנו הוא בתוך תחום גבול הזה. את חושבת שהוא מחוץ לתחום הזה, יופי, אז לא תתקני. ואולי כשאהיה במצב רוח נינוח יותר גם אני לא אתקן. מן הסתם את יכולה להיות עורכת טובה כמוני או טובה ממני או גרועה ממני בין שתתקני "פסוקים אלה" ל"פסוקים אלו" ובין שלא תתקני כך. לא נראה לי שבזה תיבחן המקצועיות שלנו.
לטעמי יש כמה סייגים (תקן אותי אם אני טועה)
רגש הוא האמת שלנו /האמת שלנו היא רגש - הדובר יוצר שוויון בין האיברים לכן קל להתאים את האוגד לנושא. לא כן במשפט הבא שהבאת: "אי ציות לחוק והעדר אכיפה הן בעיות חמורות במשק" - לכאורה אנו מצפים שהאוגד יהיה "הם" מפני שהאיבר הראשון בלשון זכר. לדעתי מה שנוצר כאן הוא היפוך בסדר המילים במשפט אך לא במשקל, דהיינו, הכובד נופל על "בעיות" למרות הקדמת הסיפא לראש המשפט. המשפט הוא משפט מפרט כך ש"בעיות" היא הכוללת, ראה כי ניתן להשמיט כל חלק במשפט למעט בעיות והן. ההבדל בין משפט זה לקודם נעוץ בכך שאין שוויון בין שני האיברים הללו: "אי ציות לחוק והעדר אכיפה" ו- "בעיות". לא כן במשפט הבא: "אי ציות לחוק והעדר אכיפה הם בעיות". ועוד: "יש לנו כמה בעיות במשק. אי ציות לחוק והעדר אכיפה הן החמורות ביותר" . "הגורם המשתנה הוא/ הן המחשבות שמתרוצצות בראש" כאן לדעתי מה שמכריע את הכף הוא תיאור יתר של האיבר השני (המחשבות) כך ש "הגורם המשתנה" הופך למתאר את המחשבות ולפיכך כלוואי להן.
רגש הוא האמת שלנו /האמת שלנו היא רגש - הדובר יוצר שוויון בין האיברים לכן קל להתאים את האוגד לנושא. לא כן במשפט הבא שהבאת: "אי ציות לחוק והעדר אכיפה הן בעיות חמורות במשק" - לכאורה אנו מצפים שהאוגד יהיה "הם" מפני שהאיבר הראשון בלשון זכר. לדעתי מה שנוצר כאן הוא היפוך בסדר המילים במשפט אך לא במשקל, דהיינו, הכובד נופל על "בעיות" למרות הקדמת הסיפא לראש המשפט. המשפט הוא משפט מפרט כך ש"בעיות" היא הכוללת, ראה כי ניתן להשמיט כל חלק במשפט למעט בעיות והן. ההבדל בין משפט זה לקודם נעוץ בכך שאין שוויון בין שני האיברים הללו: "אי ציות לחוק והעדר אכיפה" ו- "בעיות". לא כן במשפט הבא: "אי ציות לחוק והעדר אכיפה הם בעיות". ועוד: "יש לנו כמה בעיות במשק. אי ציות לחוק והעדר אכיפה הן החמורות ביותר" . "הגורם המשתנה הוא/ הן המחשבות שמתרוצצות בראש" כאן לדעתי מה שמכריע את הכף הוא תיאור יתר של האיבר השני (המחשבות) כך ש "הגורם המשתנה" הופך למתאר את המחשבות ולפיכך כלוואי להן.
יוצא לך איזשהו כלל מהמאמץ הזה?
למשל, יש מצב למדוד תמיד את משקל שני האיברים שמשני צידי האוגד? למי שיש גדול יותר, הוא מוותר? ואיך אתה מסדר את הרשימה הזאת? העוני זו > פרישות. הלחץ <זה> הדחק. היד <זו הדבר. המורא <זה> הגילוי. האותות זה> המטה. מופתים זה> הדם. פעם שמעתי ביטוי יפה: "אנחנו בני אדם לא רובוטים והשפה שלנו לא מתוכננת אלא אוצרת בתוכה גם רגש, לכן אני מציע לבדוק ולנתח יחידות מבע שלמות יותר ולא לפי ניתוח פרטני כמו בספר דקדוק..." אני חושב שאפשר להשלים את זה בביטוי יפה אחר, שאמרו זקני צפת: "לגבי התאמת האוגד, I couldn't care less. תתאים איך שהולך לך בעברית. במקרה של המשפט שהצגת, 'מחשבה הוא הפעולה' או 'מחשבה הם הפעולה' לא נשמע לי משהו, אז לא הייתי ממליץ עליהם". (המרכז הישראלי למיחזור. "לא למחזר - זה - מטורף!)
למשל, יש מצב למדוד תמיד את משקל שני האיברים שמשני צידי האוגד? למי שיש גדול יותר, הוא מוותר? ואיך אתה מסדר את הרשימה הזאת? העוני זו > פרישות. הלחץ <זה> הדחק. היד <זו הדבר. המורא <זה> הגילוי. האותות זה> המטה. מופתים זה> הדם. פעם שמעתי ביטוי יפה: "אנחנו בני אדם לא רובוטים והשפה שלנו לא מתוכננת אלא אוצרת בתוכה גם רגש, לכן אני מציע לבדוק ולנתח יחידות מבע שלמות יותר ולא לפי ניתוח פרטני כמו בספר דקדוק..." אני חושב שאפשר להשלים את זה בביטוי יפה אחר, שאמרו זקני צפת: "לגבי התאמת האוגד, I couldn't care less. תתאים איך שהולך לך בעברית. במקרה של המשפט שהצגת, 'מחשבה הוא הפעולה' או 'מחשבה הם הפעולה' לא נשמע לי משהו, אז לא הייתי ממליץ עליהם". (המרכז הישראלי למיחזור. "לא למחזר - זה - מטורף!)
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.