תיכון לבגרות: משפט זהות שמני

תיכון לבגרות: משפט זהות שמני

במשפט "מחשבה היא הפעולה שמתרחשת במוח" מה הנושא ומה הנשוא ולמה? פעם היה כלל שאם שני שמות עצם מיודעים או לא מיודעים, אז הראשון הוא הנושא. אבל אם אחד מהם מיודע אז המיודע או הבלתי מיודע הוא הנושא. משהו כזה. אז מה האמת? ואם כך, איך מתאימים את האוגד?
 

GnomeBubble

New member
יפה שהיה כלל כזה

אני יכול לקבוע עוד כלל מגניב: אם אחד משמות העצם מתחיל בד', והיום יורד גשם במוזמביק, הרי שהמילה השלישית מהסוף היא הנושא והמילה הראשונה שאורכה בין 4 ל-8 אותיות היא הנשוא. אם זה יוצא אותה המילה מברכים פעמיים כי טוב. בגדול, במשפטים שמניים, הנשוא הוא מה שנאמר על הנושא (בהגדרה יותר מקצועית - predicated עליו, אנ'לא חושב שיש לזה תרגום טוב בעברית). ע"פ הגדרה אחרת, אפשר לומר שהנושא הוא הכללי יותר והנשוא הוא הספציפי יותר, מה שמגביל את הנושא. במקרה שלנו "מחשבה" היא הנושא, כי המשפט הזה בא בעצם להסביר ולפרש מה זאת מחשבה. בסדר מילים הפוך ("הפעולה שמתרחשת במוח היא מחשבה") היינו אומרים ש"הפעולה שמתרחשת במוח" היא הנושא, אבל סדר המילים לא תמיד קובע. בפרשנות הסבירה יותר של המשפט "אני הוא מי שכתב את הספר" ו"מי שכתב את הספר הוא אני" הנושא יהיה "אני" בשני המקרים, אם כי התמה ורמה יתחלפו. ויש עוד בעיה. בעברית, בניגוד לשפות אחרות שמתירות סדר מילים חופשי (פולנית למשל, שמסמנת את הנושא והנשוא ביחסות שונות), לא תמיד ניתן לדעת מי הוא הנושא ומי הוא הנשוא בלי לדעת את ההקשר או את האינטונציה שבא נאמר המשפט. במשפט "דוד הוא זה שכתב את הספר", אפשר לנתח את דוד בתור הנושא והתמה (אתה שאלת "מי זה דוד?" ואני פירטתי לגביו) או בתור הנשוא והרמה (אתה אמרת ששלמה כתב את הספר, ואני עניתי שדווקא דוד הוא זה שכתב אותו). לגבי התאמת האוגד, I couldn't care less. תתאים איך שהולך לך בעברית. במקרה שהל המשפט שהצגת, "מחשבה הוא הפעולה" או "מחשבה הם הפעולה" לא נשמע לי משהו, אז לא הייתי ממליץ עליהם.
 

יאקים

New member
סליחה על שאני מכניס ראשי אל

גוב האריות. לטעמי, בעברית בקוט כלל פשוט לפתרון הבעיה: הואיל ומדובר במשפטי זהות, הראשון הנו הנתון במשפט, כלומר הנושא), והשני הנו החידוש, המידע על הנתון (כלומר הנשוא). אשר על כן קובעים שרירותית שבמשפט "הדם הוא הנפש" הדם הוא הנושא, והנפש היא הנשוא. ובאותה מידה, במשפט "הנפש היא הדם" ישנו חילוף תפקידים... ובשורה התחתתונה, האוגד יתאים עצמו במין ובמספר לנושא שלו. ונא הרשה לי הערה קצרה נוספת אגב מה שכתבתי לעיל: במשפט "מי שכתב את הספר הוא אני" - "אני" הנו דווקא הנשוא, בעוד פסוקית הנושא היא זו שמשמשת בתפקיד הנושא במשפט המורכב הזה...
 

GnomeBubble

New member
כדאי להבדיל בין נתון וחידוש לבין נושא ונשוא

שכן "נתון" ו"חידוש" הם מונחים שיותר מתאימים (לא מושלמים - יותר מתאימים) לתיאור מה שנקרא בעגה המקצועית תמה ורמה (ויש כאלה שקוראים להם גם טופיק וקומנט, אבל אני מעדיף להשתמש בצמד המונחים האלה במשמעות קצת שונה). לגבי הנטיה של האוגד להתאים במין ובמספר לנושא - היא חזקה, אבל לא מוחלטת. שים לב למשפט הבא: "מי שאתם מחפשים זאת זהבה" זהבה היא לא הנושא כאן, אלה "מי שאתם מחפשים", ובכל זאת ההתאמה היא לנקבה, כי זה המין הברור יותר במקרה הזה. וכמובן שכשמשתמשים ב"זה" בתור אוגד (במיוחד בשפה המדוברת) יש נטיה קטנה יותר להתאים מין ומספר.
 

יאקים

New member
בוקר טוב, גנום.

כשכתבת את תגובתך, כבר חלמתי את חלומי השני, כך שרק עתה אני מגיב. א. הוויכוח בינינו בנושא הנתון והחידוש הנו סמנטי גרידא ולא עקרוני. שנינו מתכוונים לאותו עניין, והדרך שאני נוקט נוחה יותר להבהרת הנושא לכל הלומדים את הנושא, ילדים או מבוגרים. ב. במשפט מורכב בעל פסוקית נושא מן הדגם מי ש..אין ציון של מין, לכן לא תמוה שהנשוא הנו זהבה ושהאוגד מתאים עצמו אליה, דהיינו היא. ובכלל, ניתן להמיר את מי ש.. כאן בזו ש..ואז נפתרת הבעיה. וכן מי שאתם מחפשים (=אלה שאתם..) הם שותפיכם לדבר עברה. כך שאיני מוצא רבותה כלשהי בטענת "מי ש...". ג. השימוש ב"זה" כאוגד, אתה בעצמך ציינת, לקוח מלשון הדיבור, וממנה בוודאי שאין נוהגים להביא ראיה. כי בלשון זו נהוג לומר גם: המורים זה הצרה של התלמידים." האם בשל דוגמה זו תקבל את האי-התאמה הזאת?! ובכלל ובדוחק בלשון החצי-תקנית הייתי מקבל את "זה" כאוגד רק כשישנה התאמה לנושא: 1. אובמה זה קלף מנצח; לבנת זו צרה צרורה; הסרבנים אלה צרה צרורה וכיו"ב.
 

יאקים

New member
צר לי על תגובתי המאוחרת.

לא הייתי כאן כשבוע, אך איני חש פטור מתגובה על משפטייך ה"נכוחים", שמתמצים באותן שלוש מילים עלובות ודלות. אמרי לי בבקשה, מה מפריע לך מלבד החיתוך? האם שכחת שזה פורום לפה העברית? ומה את רצה-אצה-קוצצת, משועממת שכמותך? התבשלי במיצי המרה שלך, ואנא, הניחי לי!
 

לשונאי10

New member
../images/Emo45.gif

רק אוסיף הערה שולית: אני מכיר לפחות עורכת לשון אחת, הטוענת שמשפטים שבהם "זה" הוא האוגד - האוגד (זה) צריך להתאים לנשוא ולא לנושא, למשל: התניהו זו צרה מהלכת; אהבה זה דבר כואב. איני מסכים עם גישתה זו אך מבין מהיכן היא נובעת.
 

כלמנ

New member
הענין הזה עם התות

בעבר העלתי שאלה בנושא זה: בספר האריה שאהב תות, אומר האריה: "זאת היתה פשוט טעות, כל העניין הזה עם התות." כפי שלשונאי מציע
 

לשונאי10

New member
רק הערה:

זה לא ממש אוגד כאן כי אם נושא. כדי ששמש אוגד יש לכתוב כך: כל העניין הזה עם התות זה/הוא פשוט טעות. תודה בכל מקרה.
 

כלמנ

New member
זה לא אותו הדבר?

האם זה לא אותו הדבר? זאת פשוט טעות, כל הענין עם התות = כל הענין עם התות זאת פשוט טעות לא? האם זה\זאת משמש באופן שונה בשני המשפטים (מבחינה תחבירית)?
 

לשונאי10

New member
המשפט שהבאת

זאת פשוט טעות, כל הענין עם התות נקרא במינוח בלשני cleft sentence, כלומר: משפט חצוי/משפט שסע. רוצה לומר: תבנית משפט שבה המשפט נחלק לשניים ובכל חלק יש נשוא. למשל: (משפט מקורי): מיכל למדה למבחן. (משפט חצוי):זו הייתה מיכל שלמדה למבחן. כך גם כאן: המשפט המקורי - כל העניין הזה עם התות זה/הוא פשוט טעות - נחלק לשניים, ובכל חלק יש נשוא ונושא: זאת פשוט טעות, כל הענין עם התות. מקווה שהובנתי.
 

GnomeBubble

New member
אכן

ובגלל זה זאת לא דוגמה מוצלחת. ה"זאת" במשפט הזה הוא כינוי רומז אנאפורי (חוזר לאחור, מתייחס למשהו שנאמר קודם או שנתון בהקשר) והוא מתפקד בתור נושא וטופיק. הוא יכול להופיע גם במשפטים בלי שום אוגד, כמו "זאת טעות.", אבל במשפט הזה דווקא יש אוגד פעלי - "היתה". ולשונאי: "כל העניין הזה עם התות" זה ממש לא משפט מבוקע (cleft sentence). "זו היתה מיכל שלמדה למבחן" הוא אכן משפט מבוקע, וכך גם "מיכל היתה זאת שלמדה למבחן" אבל "כל העניין עם התות" לא. משפט מבוקע צריך שתהיה בפוקוס שלו פסוקית זיקה, ולא רק שב"כל העניין הזה עם התות" אין פסוקית זיקה, אלה שגם אין בו פוקוס. דרך אגב, בעברית מדוברת (בניגוד להרבה שפות אחרות) יש גם משפטים שנקראים לפעמים חצי-מבוקעים, כי פסוקית הזיקה לא מסומנת עם "ש". למשל "זאת מיכל למדה למבחן".
 

לשונאי10

New member
כל העניין הזה עם התות אינו משפט מבוקע

אבל "זאת היתה פשוט טעות, כל העניין הזה עם התות" כן, כולל החזרה לאחור (נדמה לי שזה נקרא גם "הקדמת הפוקוס", אם אני זוכר היטב).
 

GnomeBubble

New member
זה גם לא משפט מבוקע

וגם במשפט הזה אין שום פוקוס, אם כי אתה יכול לומר שיש הקדמה של הרימה (אני מעדיף להגדיר את זה כדחיה של הטופיק, כי הוא חלק המשפט היותר מובנה כאן). הנה לך ניתוח של מבנה המסר, עם רמות רמטיות שנעות מ-0 (טופיק) ל-3 (הכי רמטי) זאת (1) היתה (2) טעות (3), [כל העניין הזה עם התות] (0 - טופיק) וניתוח של התחביר הבסיסי: זאת (כינוי רמז שמתייחס לטופיק, נושא) היתה (אוגד פעלי) טעות (נשוא), [כל העניין הזה עם התות] (תמורה לנושא)
 
למעלה