בוקר טוב, גנום.
כשכתבת את תגובתך, כבר חלמתי את חלומי השני, כך שרק עתה אני מגיב. א. הוויכוח בינינו בנושא הנתון והחידוש הנו סמנטי גרידא ולא עקרוני. שנינו מתכוונים לאותו עניין, והדרך שאני נוקט נוחה יותר להבהרת הנושא לכל הלומדים את הנושא, ילדים או מבוגרים. ב. במשפט מורכב בעל פסוקית נושא מן הדגם מי ש..אין ציון של מין, לכן לא תמוה שהנשוא הנו זהבה ושהאוגד מתאים עצמו אליה, דהיינו היא. ובכלל, ניתן להמיר את מי ש.. כאן בזו ש..ואז נפתרת הבעיה. וכן מי שאתם מחפשים (=אלה שאתם..) הם שותפיכם לדבר עברה. כך שאיני מוצא רבותה כלשהי בטענת "מי ש...". ג. השימוש ב"זה" כאוגד, אתה בעצמך ציינת, לקוח מלשון הדיבור, וממנה בוודאי שאין נוהגים להביא ראיה. כי בלשון זו נהוג לומר גם: המורים זה הצרה של התלמידים." האם בשל דוגמה זו תקבל את האי-התאמה הזאת?! ובכלל ובדוחק בלשון החצי-תקנית הייתי מקבל את "זה" כאוגד רק כשישנה התאמה לנושא: 1. אובמה זה קלף מנצח; לבנת זו צרה צרורה; הסרבנים אלה צרה צרורה וכיו"ב.