מנואלה דבירי מתארחת אצלנו

[מנואלה דבירי]

תשובה

כוחות זה גם עניין גנטי. אני בת לאמא מאוד חזקה. כוח זה גם שאלה של החלטה. אני החלטתי שבמשפחה שלי מספיק בן אדם אחד מת. אני לא אמות גם. כי אפשר לחיות ולהיות מת חי ולאמלל את עצמי ואת הסביבה. כיוון שבני היה באמת מתוק ונחמד אליי ביותר, אני בטוחה שהוא היה מאוד כועס עליי אם הייתי מתנהגת אחרת. הוא לא גרם לי לשום סבל בחייו, אני יכולה לפחות להשתדל שגם מותו יפתח עבורי חלונות חדשים וכוחות חדשים. זה מה שקרה למעשה אצלי. אני אדם יותר חכם, פתוח, פעיל ויצירתי ממה שהייתי קודם. ובאופן פרדוקסלי, אני חייבת זאת לבני. מעבר לזה, גם עשייה למען אחרים מאוד עוזרת. הכתיבה או כל דרך אמנותית אחרת גם. לגבי גלגול נשמות, לא התעמקתי בזה אף פעם, אבל אם כבר,בני התגלגל בי והוא איתי עכשיו. אז הוא קצת חי דרכי.

 

[אחת מהצד]

שלום לך מנואלה

מזמן שלא יצא לי, אם בכלל, להפגש במלים כל כך טובות וחזקות. מדי פעם, מתנהל פה דיון על המשמעות של לבחור בחיים. תמיד אני מסתבכת עם המלים כשמנסה לדבר על הצמיחה והתובנות. ואיך כן אפשר לחיות טוב אחרי. והנה.. כתבת. על המתנה שהם השאירו לנו.. שמי שרוצה לוקח. תודה לך וסליחה אם חלק מהתגובות היו.. הממ.. זה חלק ממדיניות הבית, לאפשר להגיד פה הכל, ולכל מי שבא. גם אם לא תמיד זה כיף גדול לקרוא. שמחתי לקרוא ולהרגיש את החיוך שממנו ענית. חושבת שהוא בא מאותו מקום.. מאחלת לך הרבה טוב אחת מהצד

 

[מיאו]

שאלה למנואלה

ברוכה הבאה לפורום. תודה על הזמן שאת מקדישה לנו במענה על שאלות

השאלה שלי מתיחסת לחברים של בנך... את בקשר איתם? איך את מרגישה כשאת פוגשת מישהו מהם? ובכלל איך את מרגישה כלפי האנשים שמזכירים לך אותו. האם את מתרחקת מהם, מתקרבת, שואלת שאלות... תודה לך מראש על התשובה.

 

[מנואלה דבירי]

שלום למיאו ../images/Emo13.gif

אני בקשר איתם כל הזמן(עם אלה שאני אוהבת, כמובן). אחד מהם גר אצלנו בבית. לא קשה לי לפגוש אותם. הפעם הראשונה היתה הכי קשה. החתונה הראשונה, התינוק הראשון, אני גם בקשר עם מירי, החברה של יוני ועם החבר שלה. בסך הכל ליוני היה טעם טוב גם בחבריו וגם בבחורות.

 

[סיסי ע]

שלום לך

ארבע אמהות היתה תנועה פוליטית לכל הדעות האם היית מוכנה לזה נפשית בכלל? מה את עושה היום? את עדיין דמות פוליטית? אני מבינה שיש לך דעות יוניות מובהקות(יציאה מלבנון), האם את מתכוונת להמשיך בדרך פוליטית או להשאר כמו שאת, מי שאת(לא שזה לא מספיק...). שיהיה בהצלחה.

 

[מנואלה דבירי]

שלום לסיסי

אני כותבת בכמה עיתונים, כולל עיתון איטלקי והדעות שלי הן אותן הדעות. אני חושבת שעברתי את הגיל ועבר לי גם החשק, לעסוק בפוליטיקה פעילה כמו למשל לרוץ לפריימריס או דברים כאלה, שממש לא מתאימים לי. לעמות זאת, כתבתי מחזה על הסכסוך שיועלה באיטליה באביב ואני עובדת עכשיו על תרגומו לעברית ועל כתיבת מחזה נוסף שמי יודע, אולי יהפוך לספר? בנוסף, אני עובדת עם קבוצת תיאטרון מדהימה של חרשים-עיוורים ואני מזמינה כל מי שמעוניין לראות איתם לפנות אליי דרך רויטל, מנהלת הפורום.

 

[דני העורב]

למנואלה

קראתי פעם כתבה עלייך ועל בעלך והבנתי שאתם לא בדיוק חולקים את אותם הדיעות. איך חיים בבית אחד עם גבר אחד שלא אוחז באותם דיעות שלך ועוד יש את כל העניין הזה של השכול שהוא כמו ענן מעל לכל. האם הוא תמך בך בכל מה שקשור לפעילותך בארבע אמהות?< הילדים הנוספים שלך, שיבדלו לחיים ארוכים, האם הם תומכים או תמכו בפעילות הפוליטית שלך בזסמנו? מה את עונה לאנשים שאומרים שלצאת מלבנון היתה טעות והמיטה עלינו אסון בטחוני, אלה שמקשרים את היציאה מלבנון לאינתיפאדה שיש לנו היום? אפשר לשאול למי את מתכוונת להצביע?

 

[מנואלה דבירי]

שלום לדני

בעלי לא תמך בי במיוחד והילדים שלי היו עסוקים בשלהם, הם כבר מספיק מבוגרים כדי שיהיו להם חיים משלהם. יש דבר אחד שבכל זאת מחבר ביני לבין בן זוגי וקוראים לזה כנראה אהבה או משהו כזה. אנחנו ביחד כבר 34 שנים, אז אם זה לא אהבה, מזמן היינו הורגים אחד את השני. לגבי כל אלה ששואלים אותי את השאלה שאתה שואל על הקשר בין לבנון לאינתיפאדה, אני עונה שהכל קשור בכל, ובעיקרון לא היה צריך אז לאחוז בלבנון ולא בשטחים, וחבל שיצאנו רק מלבנון והלוואי שלא נצטרך לצאת מהשטחים במצב הרבה יותר גרוע ממה שאפשר עכשיו. למי אני אצביע? נראה. מצנע נראה מאוד נחמד ומשכנע, אבל מצנע או לא מצנע, בני יהיה מועמד במפלגת "ישראל אחרת" ואין ספק שהוא גאון מקסים, יפה, חכם והכי מתוק שיש שם וחייבים להצביע בשבילו.

 

[mooma]

מנואלה שלום!

שמעתי שהוצאת לאור ספר סיפורים קצרים וטרם קראתי אותו. רציתי לדעת האם יש קשר בין היותך אם שכולה לבין תוכנם של הסיפורים הקצרים? הם נכתבו לפני האסון הפרטי שלך או לאחריו?

 

[מנואלה דבירי]

שלום למומה

קודם כל הולכים וקונים את הספר

"ביצה של שוקלוד" בהוצאת פרוזה של ידיעות אחרונות. זה במבצע

(צריך גם לחיות, לא?) ועכשיו על הספר: הספר נכתב אחרי ויש איזכורים לשכול, אבל הוא לא רק ספר של שכול, כפי שאני לא רק אם שכולה. תהני!

 

[ד שם בדוי]

למנואלה

כולי הערכה והוקרה על הדרך שבה את מתמודדת עם השכול. וכפי שאני מבינה, גם עם הדעות השונות בביתך פנימה (עידוד גם לחושבים אחרת ומקבלים אותך) את ענקית! היתה תקופה שקראתי את רשימותיך (החלפתי מאז את העיתון היומי שלי) ומאד נהניתי. סיפורי ילדותך באיטליה מ-ד-ה-י-מ-י-ם עד שכמעט ואינם נשמעים אמיתיים. האם לפני האסון גם כתבת?

 

[מנואלה דבירי]

איזה כיף לקבל מחמאה ../images/Emo13.gif

האימייל שלי בבית מלא השמצות וקללות מהארץ ומאיטליה. איזה כיף שמישהו אומר שאני ענקית. אני אפילו נוטה להאמין לך לרגע. זהו, הרגע עבר. לא כתבתי לפני שיוני נהרג, אבל מצאתי בבית הוריי תעודה על החיבור הכי מוצלח בכיתה ד´ אז כנראה שידעתי לכתוב תמיד. הייתי עצלנית פשוט, ועסוקה בשטויות לפני כן. עכשיו יש לי פחות זמן לשטויות.

 

[yoavl1]

מנואלה דבירי שלום רב.

שמי יואב לוי ואני חייל משוחרר בן 22, ששירת גם בלבנון. ראשית כל, הרשי לי לומר כי אני נמצא עם האצבע על הדופק, לגבי הנעשה במדינתנו, ואני מאוד מעריך אותך ואת פועלך החשוב כל כך. מי ייתן ותנחלי הצלחות רבות, שיהיו גם הצלחותינו שלנו. שאלתי היא כזאת - זה ידוע כי כשאדם חווה על בשרו, אירוע כה טראומתי, הוא נוטה כאינסטינקט בלתי ניתן לעצירה כמעט, אל דרך הרצון לנקמה וזעם. נהוג לומר על כך כי האמוציונליות מכריעה בלא חשיבה את רצון האדם, ולכן הדרך השכלתנית היא הנכונה. אבל מצד שני, קורה גם לא מעט (אמנם פחות) שאנשים שנפגעים, דווקא נוטים לחזק את עמדותיהם לצד השני, השכלתני. האם עצם ההשפעה של אובדן אישי, משפיע באותה העצמה אל שני הכיוונים לדעתך? והאם אינך חושבת שאדם אשר חווה אירוע שכזה (נפגע בפיגוע, איבד קרוב לו..) מאבד את היכולת הפנימית האמיתית לראות את האמת? אני שם לב ומודע לכך שהשאלה שלי מורכבת מדי, ואני מקווה שבכל זאת תוכלי לענות לי על השאלה. מאוד מעניין אותי לשמוע מה דעתך. תודה רבה, יואב.

 

[מנואלה דבירי]

יואב היקר

נתחיל מהסוף: אני חושבת שטראומה, אם מעבדים אותה נכון, היא נותנת אפשרות לראות את האמת ביתר בהירות. היא מאפשרת להבדיל בין עיקר לטפל. לגביי, אני לא יודעת אם אני בן אדם משונה במיוחד, אבל אני לא שונאת. אין לי את זה. את מי אני אמורה לשנוא? איזה לוחם חיזבאללה שתפקידו היה להרוג חיילים או לההירג על ידי חיילים? ולמזלו, הוא הרג ולא נהרג... שאני אשנא את ראשי הממשלה והפוליטיקאים? לא נראה לי. אני בזה להם, אם כבר. אבל לא אבזבז עליהם אנרגיה. השכול נופל על בני אדם שנשארים אותם בני אדם שהיו קודם. רק יותר לכל כיוון, לפעמים יותר שכלתנים ממה שהיו קודם ואם היו רגשניים, אז יותר רגשניים. לא נהיים יותר טובים או יותר רעים, פשוט נהיים יותר. וגם פה אין כללים. יש כאלה שממשיכים לחיות אבל למעשה הם מתים.

 

[BooBee]

עוד שאלות

לפני חודשיים וחצי התארח אצלנו בפורום רוביק רוזנטל, והתייחסנו פה ושם לספרים שלו שעוסקים בשכול. הובא לכאן הציטוט הבא: "לכאורה יש יתרון לאב שבנו מת במלחמה על פני אב שבנו מת בתאונת אופנוע, במחלה או בטיול במזרח הרחוק"(מתוך "האם השכול מת?"). מה דעתך על הציטוט הזה? מה דעתך על הקשר בין השכול הפרטי לשכול הלאומי בהקשר למותו של בנך בדרום לבנון? איך את חיה עם הקשר הזה? מה דעתך על ההיסטריה שאוחזת בתקשורת המשודרת(טלויזיה, עיתונות, רדיו) בכל מה שקשור לשכול? האם לדעתך יש מקום לביקורת על דחיפת מקרופונים ומצלמות לפרצופם של אבלים "טריים" בין אם זה בבתי החולים, אבו כביר או בתי קברות? האם התקהינו, לדעתך, בעקבות ליבוי הרגשות שנגרם כתוצאה ממערכות חדשות אינטנסיביות ואובססיביות? שאלה אחרונה(מבטיחה): קצת על האחים והאחיות. לדעתי, אחים/ות שכולים/ות נדחקים בדרך כלל לצד והדגש באופן כללי מושם דווקא על ההורים, על הילדים(אם התייתמו) או על בני/ות זוג. את יכולה לספר קצת על הקשר שלך עם ילדייך? על ההתמודדות המשפחתית עם המוות של בנך, ועל ההתמודדות של בנך ובתך כאחים שכולים? ושוב, תודה.

 

[מנואלה דבירי]

תשובות

אני חושבת שהציטוט הוא נכון. יותר קל להיות אם שכולה של חייל. יש לי חברה שבנה נהרג בחו"ל וקשה לה יותר. מוזר, אבל ככה זה עובד, כנראה. אחרי הכל, אנחנו חיים במדינת ישראל ולא בחלל ריק. לגבי דחיפת מקרופונים, בדרך כלל ההורים שמחים לענות ולדבר אפילו ברגעים הכי קשים. זה מין צורך להגיד פעם אחת לכל העולם "איזה ילד מקסים היה לי ואיננו עוד". ההורים בסיבלם לא הופכים לאדיוטים ואם הם לא רוצים לענות הם לא יענו. לא צריך לדאוג. במדינתנו הם יודעים שלמחרת תהיה סחורה חדשה של הורים שכולים והם לא יעניינו כבר אף אחד. בגלל זה אני חושבת הם מדברים. לגבי הרגישות של העיתונאים זו כבר שאלה אחרת. לפעמים זה מגיע לדרגות של גועל נפש ממש, אבל בכלל עיתונות זה גועל נפש לפעמים. כל המדינה הפכה לקהת חושים כדי לשרוד. עצוב, אבל ככה זה. העיתונאים, כדי לעורר את הקוראים, לפעמים כותבים יותר צהוב ממה שצריך, או משדרים כותרות יותר צהובות ממה שצריך. קשה לי לדבר על הילדים שלי, אין ספק שהם נפגעו, אבל אני יכולה לדבר על עצמי ולא עליהם. צריך לשאול אותם.

 

[מנואלה דבירי]

בעניין השכול הלאומי

השכול הלאומי הוא מאוד בעייתי במדינת ישראל. כל הטקסים וההתייחסויות הממלכתיות באות במקום טיפול אמיתי בשכול עצמו ובמניעת שכול. השכול הפך במדינת ישראל לדבר רגיל, נורמלי ויומיומי כמו ההודעה על פיגוע בטלויזיה או ברדיו. כל הממשלות במדינת ישראל קיבלו את השכול כתופעת טבע כמו גשם בחורף ושמש בקיץ. built in עם מדינה. זה לא חייב להיות ככה. כל יוזמה שמגיעה ממקום אחר, מהרוסים למשל, או מהאירופאים, נדחית באופן אוטומטי, כאילו פחד נוראי אוחז במקבלי ההחלטות שאולי אולי הם יטעו ויהיה גרוע יותר וכך הם לא מחליטים ומעדיפים לעסוק בשכול הלאומי.

 

[בועז זעירא]

איפה מנואלה?

 

[מנואלה דבירי]

אני כאן ואני עונה לפי סדר השאלות.

 

[מלכיהו99]

שאלה....

שלום למנואלה, סתם עניין אותי האם לדעתה האובדן גרם לקרבה חזקה יותר בין שאר בני משפחתה ? האם הצטרפותה לתנועה מהווה איזו שהוא טיפול עבורה ? האם עצם ההתעסקות היום יומית עם השכול ולא רק מתוך בית, לא מהווה אולי מכשול בסגירת דברים והתמודדות עמם ? מ.