כמו שכבר כתבו לך זה אפשרי ליחידניות לאמץ בארץ, אך התור הוא ארוך.
יחידניות יכולות לאמץ ילדים גדולים יותר, ועם צרכים מיוחדים, אם תשאלי אותי אף פעם לא הבנתי למה זה פחות טוב?
אני מגדלת ילד מהמם שהגיע אליי בגיל חמש והוא עם צרכים מיוחדים והוא קסם של ילד. בחיים לא הייתי מעדיפה תינוק על פניו. גם לא הייתי מעדיפה ילד "רגיל" כי אין דבר כזה.
בחוויה שלי, זה פשוט כיף גדול לאמץ ילד שכבר יכול לדבר, ולשוחח, ולהבין ולהיות מובן. ליצור איתו קשר בהדרגה... לבנות חיים יחד. תענוג.
הצרכים המיוחדים גם הם התמתנו עם הזמן, ורובם היו תוצר סביבתי ולא משהו לא ניתן לשינוי. לא אומרת שזה קל, כי זה לא. אבל זה גם כיף גדול כי ילד הוא לא רק "הקשיים שלו", ילד הוא כל מה שהוא מביא איתו: כשרונות וכישורים, אהבות ותחביבים, שמחת חיים וחיוכים מאוזן לאוזן, אהבה, שובבות, הכל....
בעיניי זה כמו כל הורות, לכל ילד יש קשיים ובעיות ומתמודדים איתם, פשוט מאוד כאן הקשיים הם צרכים מיוחדים, אבל לילד אחר יכולים להיות קשיים חברתיים או קושי לקבל לא או ביטחון עצמי נמוך או you name it... אז זה רק עניין של הגדרה, אבל בפועל את מגדלת ילד... ילד ככל הילדים.
מצד אחד, התור לאימוץ בארץ הוא ארוך. מצד שני, לגדל ילד שאומץ בגיל גדול ושיש לו צרכים מיוחדים זה גם כן תהליך ארוך שדורש סבלנות ואורך רוח, אז ההמתנה היא סוג של הכנה.
התור מתחיל מרגע שהטפסים מתקבלים בשירות למען הילד (הטפסים מופיעים באתר שלהם, צריך להוריד, למלא ולשלוח) ובעיניי אם את רוצה ילד אז שווה לשלוח טפסים ולהיות בתור.
לכי תדעי מה יקרה כשתחכי בתור כמה שנים. אולי בעוד כמה שנים אימוץ חו"ל ייפתח ליחידניות, מה יש לך להפסיד? בינתיים נרשמת בארץ... ואולי עוד כמה שנים יגיע הטלפון המיוחל ותזכי לחבק את ילדך...