אני בדיכאון עמוק כזה, כזה שלא בא לחיות.
ואיך אני יכולה להגיד דבר כזה בכלל? מי כמוני יודעת שכל עוד חיים יש סיכוי
ורק מוות הוא סופי (טוב גם זה לא בטוח, אבל זה כבר סיפור אחר).
כל כך לא טוב לי.
לא טוב לי להיות אני, לא טוב לי להיות בשום מקום, לא טוב לי להיות ליד אנשים, לא טוב לי להיות לבד, לא טוב לי.
הכל מגעיל אותי, מעצבן אותי, מוציא אותי מדעתי, אנשים בלתי נסבלים ומשעממים, כל כך משעממים.
וגם לבד לי כל כך בו זמנית.
אין שום חשק לעשות שום דבר, הכל לא מעניין, הכל לא משמח, הכל סתם, מגעיל, דוחה, מיותר ואותו דבר, הכל אותו דבר.
שום דבר לא מרגש, אין למה לצפות, אין משהו שמתחשק, אין משהו בכלל.
הקטע.. שלא רק אצלי, בכלל.
כאילו איבדתי כל חשק לחיות לא כאילו, באמת.
ואני אדם חכם (כן ממש), יודעת שזה כבר קרה, וכמו שזה בא, זה עבר.
יודעת שדברים משתנים, יודעת שהחיים דינמיים, יודעת שיכול להיות טוב יותר, יודעת הרבה דברים.
אבל כרגע כל מה שיודעת זה שלא בא לי שום דבר, וכל כך לא טוב לי.
אין לי חשק לעזור לעצמי אפילו, אין לי חשק להשקיע אנרגיה בזה.
אין לי תקווה שמשהו יעזור, אין לי תקווה בכלל.
ואין שום דבר שמישהו יגיד שיעזור, ואין שום דבר לעשות, הכל נטול טעם.
בא רק לישון ולאכול, לישון ולאכול, לישון ולאכול.
לא צריכה עצות, אולי צריכה הבנה למרות שגם בזה לא בטוחה , שמישהו יכול להבין או שההבנה של מישהו יכולה לעזור לי.
צריכה שמישהו יעשה הוקוס פוקוס ואני ארגיש אחרת, אבל זה לא יקרה.
ולמרות שיצאתי ממצבים כאלו ואחרים לא פעם ולא 10 פעמים, הפעם (כרגיל) נדמה לי שאין סיכוי שאצא מזה.
גם יודעת שתמיד מגיעה הפעם שבה פשוט לא יוצאים מזה ותמיד נראה כאילו הנה היא הגיעה הפעם.
אז בשביל מה אני כותבת נשאלת השאלה?
שאלה מעולה, שאין עליה באמת תשובה.
אולי בשביל לא להרגיש לגמרי לבד עם זה, אולי שיקרה איזה הוקוס פוקוס בכל זאת ויהיה כבר טוב בחיים המחורבנים האלה.
אולי אולי אולי אולי.
הלוואי והייתה איזו תחושה שיש איזה פתרון, בקיצור דיכאון.