לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן

פורום תמיכה נפשית למבוגרים

עמותת סהר הוקמה במטרה להציע אוזן קשבת וכתף תומכת דרך האינטרנט - בסביבה אנונימית, אמפטית ומכילה, לאנשים השרויים במצוקה - החל מרגעי משבר זמניים, וכלה במצוקה קשה ומתמשכת עד לכדי מחשבות אובדניות. הפורומים שלנו מהווים קבוצות תמיכה מקוונות בהן ניתן לשתף ולתמוך בצורה הדדית.
פורום תמיכה נפשית למבוגרים יהיה מקום לדון בבעיות שמאפיינות אוכלוסייה מבוגרת יותר - אפשר להגיד בהכללה שמדובר בהתמודדות עם בעיות שכרוכות בלהיות אדם עצמאי, לבד, בודד אולי, בעולם שלנו. אדם שכבר לא נמצא תחת הגדרה של מי שהוא בחסות הוריו, שקובעים בשבילו איך יראה עולמו ומה יעשה בחייו, אלא הבחירות האלה הן כבר שלו בעיקר (גם אם הוא עדיין חי עם הוריו). כאן המקום להעלות סוגיות של החיים בצל ההתמודדות עם העבר, ההורים, מה שצילק את הנפש ועדיין כואב ורודף. כאן אפשר להעלות סוגיות של שחיקה ואובדן משמעות ממה ששנים ארוכות היה חלק מהחיים ונתפס כמובן מאליו. איך זה להיות הורה כשאתה עצמך נמצא במצוקה עמוקה וספקות קשים לגבי מי שאתה וערכך בעיני עצמך ובעיני אחרים. נעלה קשיים ששייכים לבדידות של הקיום בעולם הזה, הניכור שבו - ממקום של מי שהציפיות של העולם והחברה ממנו הן קשות ולא עוזרות בהכרח. נדבר על קשיים ביצירה וקיום של מערכות יחסים, על הצורך בקרבה והפחד להיפגע שפועלים בכפיפה אחת. אנו מקווים שכאן תרגישו חופשיים להעלות תכנים קשים בלי הצורך לחוס על הקוראים האחרים, בשל גילם והשלב בו הם עומדים בחייהם ושתקבלו משוב ענייני, תומך ומקבל. מותר לדבר בחופשיות על דברים שעולים במהלך ההתמודדות הקשה עם החיים, אך בכל אופן כמה סייגים -
* כאן לא מקום לשפוט ולדבר בשפה אלימה ופוגעת. כותבים והודעות בנוסח הזה ימחקו. המקום הזה יצליח רק אם תהיה כאן אוירה של תמיכה וקבלה עד כמה שניתן.
* לא יותרו כאן פרסומים.
* הפורום הזה הוא לא ספר עצות. נזהר במתן עצות ופתרונות מן המוכן, כי לכל אדם הדרך שלו בעולם הזה ואיש אינו יודע באמת מה טוב לאחר.
ומעבר לזה, דברו בחופשיות ובפתיחות. כאן נוצרת קבוצת תמיכה. בהצלחה לכולנו!

הנהלת הפורום:

אודות הפורום תמיכה נפשית למבוגרים

עמותת סהר הוקמה במטרה להציע אוזן קשבת וכתף תומכת דרך האינטרנט - בסביבה אנונימית, אמפטית ומכילה, לאנשים השרויים במצוקה - החל מרגעי משבר זמניים, וכלה במצוקה קשה ומתמשכת עד לכדי מחשבות אובדניות. הפורומים שלנו מהווים קבוצות תמיכה מקוונות בהן ניתן לשתף ולתמוך בצורה הדדית.
פורום תמיכה נפשית למבוגרים יהיה מקום לדון בבעיות שמאפיינות אוכלוסייה מבוגרת יותר - אפשר להגיד בהכללה שמדובר בהתמודדות עם בעיות שכרוכות בלהיות אדם עצמאי, לבד, בודד אולי, בעולם שלנו. אדם שכבר לא נמצא תחת הגדרה של מי שהוא בחסות הוריו, שקובעים בשבילו איך יראה עולמו ומה יעשה בחייו, אלא הבחירות האלה הן כבר שלו בעיקר (גם אם הוא עדיין חי עם הוריו). כאן המקום להעלות סוגיות של החיים בצל ההתמודדות עם העבר, ההורים, מה שצילק את הנפש ועדיין כואב ורודף. כאן אפשר להעלות סוגיות של שחיקה ואובדן משמעות ממה ששנים ארוכות היה חלק מהחיים ונתפס כמובן מאליו. איך זה להיות הורה כשאתה עצמך נמצא במצוקה עמוקה וספקות קשים לגבי מי שאתה וערכך בעיני עצמך ובעיני אחרים. נעלה קשיים ששייכים לבדידות של הקיום בעולם הזה, הניכור שבו - ממקום של מי שהציפיות של העולם והחברה ממנו הן קשות ולא עוזרות בהכרח. נדבר על קשיים ביצירה וקיום של מערכות יחסים, על הצורך בקרבה והפחד להיפגע שפועלים בכפיפה אחת. אנו מקווים שכאן תרגישו חופשיים להעלות תכנים קשים בלי הצורך לחוס על הקוראים האחרים, בשל גילם והשלב בו הם עומדים בחייהם ושתקבלו משוב ענייני, תומך ומקבל. מותר לדבר בחופשיות על דברים שעולים במהלך ההתמודדות הקשה עם החיים, אך בכל אופן כמה סייגים -
* כאן לא מקום לשפוט ולדבר בשפה אלימה ופוגעת. כותבים והודעות בנוסח הזה ימחקו. המקום הזה יצליח רק אם תהיה כאן אוירה של תמיכה וקבלה עד כמה שניתן.
* לא יותרו כאן פרסומים.
* הפורום הזה הוא לא ספר עצות. נזהר במתן עצות ופתרונות מן המוכן, כי לכל אדם הדרך שלו בעולם הזה ואיש אינו יודע באמת מה טוב לאחר.
ומעבר לזה, דברו בחופשיות ובפתיחות. כאן נוצרת קבוצת תמיכה. בהצלחה לכולנו!
הוספת הודעה

צרף
תמונה וידיאו קובץ
קבצים המצורפים להודעה

x
הודעה מהנהלת הפורום
בפורומים של סהר אנו שומרים על אוירה תומכת, מקבלת ולא שופטת. הודעות בפורום שיעמדו בסתירה לעקרונות אלו – ימחקו.
למידע נוסף אנא עיינו בכללי השימוש בפורומים של סהר
המשך >>

לצפיה ב-'מתגעגעת'
מתגעגעת
31/03/2017 | 17:02
1
101
זה ישמע נורא להגיד אני מתגעגעת לכאב שהיה לפני האשפוז?
לפני הכדורים והבלבולים?
רוצה למות, ומתקשה עם הכאב החסר הזה.
אין לי כוח שוב להתחיל לחיות בשביל שוב לרצות למות.
דווקא עכשיו, כשיותר קל, נראה לי הזדמנות מצוינת. אבל לא כאובה מספיק בשביל האומץ. יש תוכנית במגירה, מול העיניים. היא רק מחכה שאשתמש בה.
ואני? כהת חושים, אדישה, מוזרה, לא אני.
כבר שבוע שאני לא אני.
אני אני עם כדורים. ורוצה לקלל אבל גם את זה לא יכולה.
עייפה, בלי כוחות. בהשפעת סמים קשים, כדורים מייצבים. יותר מדי מייצבים.
כהת חושים כבר אמרתי?
לא יכולה לכתוב, לא להרגיש, לא לכאוב ולא לאהוב. שונאת את זה.
אין לי כוח עכשיו "להתחיל לחיות". לא לעבוד ולא לעשות כלום.,
יש לי כוח למות
אבל הרצון? מוזר
זו ההזדמנות הכי טובה שלי, לא משגיחים, לא יודעים.
לא מסוגלת, עייפה מדי.
ההרגשה הזאת, כשאני על כדורים, היא אחרת. מלאכותית. וזה לא שאני שמחה. אז מה שווה???
המחשבות ריקות, נקטעות.
הכתיבה עצורה.
-----------------------------
מוזה הלכה ולא חזרה
ואני ביניהם, רוצה ללכת, לא יכולה
לצפיה ב-'עליסה יקרה,'
עליסה יקרה,
31/03/2017 | 19:18
51
הלוואי והייתי יודעת מה לומר לך כדי להקל עלייך. הכאב ניכר מכל משפט שאת כותבת. האם דנת עם רופאייך על השפעתן של התרופות עלייך? אולי יש צורך לשנות את המינון או להחליף לגמרי את התרופות? אולי יש צורך להחליף רופא?.
אני מניחה שאת מכירה את בעיותיי מכל מה שאני משתפת בפורום. את בטח תוהה איך אני, שנמצאת בשאול תחתיות, מרשה לעצמי לייעץ לך. אולם, אני מאוד רוצה בטובתך ורוצה שתתחברי מחדש לחיים, שתמצאי משהו או מישהו שישמח/ו אותך וזה לא צריך להיות דבר גדול. אני פעם ידעתי לשמוח מהדברים הכי פשוטים (שיר יפה, בדיחה טובה, ארוחה טובה, מחווה יפה ועוד). קראתי היום בעיתון (וסליחה שאני סוטה מהנושא שהוא את) כתבה על לילך שם טוב שגרושה רצח את שלושת ילדיהם המשותפים. היא רצתה למות וסימנה לעצמה מטרה שלאחריה תממש את המשאלה הזו (לראות את היצור הזה מקבל את העונש המירבי)-או אז החליטה להביא לעולם ילד נוסף ולפני מספר חודשים היא ילדה את בתה וגם נמצאת בזוגיות טובה. גם, לפני שבועיים או שלושה ראיתי בטלביזיה את תכניתו של פרו"פ יורם יובל והוא דיבר בה על דיכאון ואמר שכיום, בנוסף לתרופות המקובלות, ניתן לטפל גם בתרופות נוגדות כאב (הוא שייך לאסכולה שטוענת שבמצב כזה מדובר בכאב פיזי ממש). אולי זה משהו ששווה לבדוק?.
 
אל תשתמשי בתכנית הנוראה שאין ממנה חזרה. אל תשארי לבד.
בשבילך, אני בטוחה שאי שם מחכה לו הפתרון שישנה את הכל לטובה. אולי צריך "לחשוב מחוץ לקופסה", "לחשב מסלול מחדש" או איך שלא קוראים לזה היום?.
אני סומכת עלייך ובטוחה שתעשי את הדבר הנכון. מקווה בשבילך שהאביב יביא איתו תקוות חדשות.
 
לצפיה ב-'שאלה'
שאלה
29/03/2017 | 13:50
2
64
האם להתעניין בתחביבים של האחר ולספר על מה שאני עושה בתחביביי כדי ליצור קשר יותר אישי וטוב, זאת דרך טובה לשוחח או שעדיף לדבר על נושאים משותפים כמו המסגרת? ואיך אפשר לדבר על התחביבים שלי ושל האחר ובכל זאת למצוא דרך משותפת לשיחה?


לצפיה ב-'פניה ליעוץ'
פניה ליעוץ
29/03/2017 | 21:46
1
45

פילוסוף יקר,
אני שומעת בדבריך את הבלבול וחוסר הבהירות שאתה חש, אולי, כשאתה מבקש ליצור תקשורת טובה יותר עם הזולת. אתה שואל לגבי נושאי שיחה אפשריים, שיעזרו לבסס קשר קרוב. אני חושבת שגם תחביבים וגם דיבור על המסגרת עשויים להיות נושאי שיחה טובים. אבל יכול להיות שהקושי העיקרי ביצירת התקשורת אינו נעוץ בהכרח בנושאי השיחה, אלא באופן שבו הם נידונים. האם התייעצת עם איש מקצוע בקשר לתקשורת שלך עם אחרים? יכול להיות שתוכל להתייעץ בקשר לשיחות עם אחרים ולתרגל אותן עם מטפל כלשהו, שמתמצא בענייני תקשורת. 
 
לצפיה ב-'הערב הייתה לי שיחה עם החונך שלי'
הערב הייתה לי שיחה עם החונך שלי
07/04/2017 | 13:06
18
על כך שאני מנסה לדבר על דברים שאוהבים לעשות ויוצא כמו חקירה מלאכותית, והגענו למסקנה שאני לא מספיק קשוב למצבים של אנשים כמו מתי אנשים מדברים ביניהם ולא צריך להתפרץ לשיחה, ומתי אדם עסוק או לא פנוי רגשית לדבר. אני יודע שאני עסוק מאד בעולמי הפנימי ולכן מתקשה לתקשר עם העולם החיצוני, אבל אני מניח שזה מה שאני.
 
לצפיה ב-'כאבוש? מה נשמע ?'
כאבוש? מה נשמע ?
27/03/2017 | 19:07
1
44
לצפיה ב-'כאבוש ? '
כאבוש ?
29/03/2017 | 13:07
55

אות חיים.
לצפיה ב-'עדכון-שרשור חדש'
עדכון-שרשור חדש
28/03/2017 | 16:26
3
90
ליוויתי היום את אמי לרופא לאחר שבימים האחרונים היא חשה ברע. (מיותר לציין שבדרך היא רבה איתי וטענה שאני לא עושה כלום ולא רוצה לעשות כלום.
 
נכנסתי איתה והוא ערך לה בדיקה קלינית קצרה (אני מקווה שהוא שם לב שהיא הולכת סחור-סחור ולא מתמקדת בעניין) לאחריה החליט להפנותה לבדיקות דם כלליות. כשיצאנו אמרתי לה לחכות כי אני רוצה לשאול אותו משהו וסיפרתי לו על כל מה שקורה איתה. הוא ענה שבשלב זה הוא רוצה לראות את בדיקות הדם ואני חוששת שאם הן ייצאו תקינות (שוב, מדובר בבדיקות הרוטיניות ולא במשהו מעמיק יותר), הוא לא ימשיך לבדוק. בהמשך סיפרתי לו גם שהיא  סובלת מהתקפי זעם וירידה קוגניטיבית (הוא אמר שהאין קשר בין הדברים ואמרתי לו שאני יודעת שאין קשר ושאצלה זה "גם וגם"). אמרתי לו גם שהיא מתכחשת למצבה והוא, כנראה, השתכנע כי אמר שיפנה אותה לבירור נוסף (ואני אכן מקווה שיעשה זאת בלי קשר לתוצאות של הבדיקות כי גם אם התוצאות יהיו תקינות- צריך לבדוק ולטפל בכל זה כי אם התוצאות תקינות בבדיקות הרוטיניות והכל ממשיך, זה אומר שיש משהו שלא בדקו ולא 'עלו' עליו) בטיעון שזה חשוב בגילה. אז היום, כך אני מקווה, עשיתי צעד קדימה בכל מה שנוגע לשינוי (ימים יגידו).
 
לצפיה ב-'שלום'
שלום
28/03/2017 | 19:47
26
חשוב לעזור לחולה ולסובל, ומזלנו שהרפואה היום מתקדמת ויכולה לעזור היטב ולרפא. לפעמים גם הרפואה מתקשה לעזור ולרפא, ובכל מקום יש גם מחדלים ואי הבנות, ונכון שצריך לקוות וגם להשתדל לקדם את המצב בכוחות הנפשיים של עצמנו. אני מקווה שאמך תרגיש טוב.
 
לצפיה ב-'נקודת אור'
נקודת אור
28/03/2017 | 22:58
1
48
יקרה,
אני חייבת לומר שהמילים שלך ריגשו אותי.. אני קוראת אותך המון אבל היום, משהו הרגיש אחר..
אני מכירה, מדברייך, את המצב עם אמא ואני רק יכולה לתאר כמה קשה לך איתה.. כמה החוויה של להיות לא מוערך על עבודה אינסופית שאתה עושה- כמה היא כואבת.. כמה שוחקת.. אבל את, את מפתיעה כל פעם מחדש.. הכוחות העצומים האלו שקיימים בך ראויים להערצה.. היכולת הזאת לתת מעצמך בידיעה שלא תקבלי דבר, גם לא הערכה, מדהימה בעיניי..
אני שומעת מהמילים שלך את התקווה שתלית ברופא.. מתארת לעצמי שהבטת בו בעיניים זועקות לעזרה.. קיווית, ציפית, שאולי ממנו תבוא הישועה..
אז היום, אהובה, לגמרי עשית צעד.. עוד צעד בשביל המפרך הזה שהלוואי ויוביל לשינוי.. וגם אם השינוי יצריך עוד כמה צעדים- אני מאמינה שיש בך את הכוח..
קשה לך יקירה, אני יודעת.. אבל את לא מרימה ידיים..
רציתי שוב להגיד, אף על פי שאני מקווה שאת כבר יודעת, שאנחנו תמיד פה.. בשבילך, איתך.. בכל צעד שתרצי ותצטרכי לעשות..
שמחים תמיד לשמוע על שעובר עלייך.. ושמחים יותר לשמוע שאת מרגישה שהצלחת, ולו במעט..
מאחלת לך שהצעד הזה יביא מזור לכאבייך.. עד אז, שולחת לך חיבוק חם
לצפיה ב-'תגובה לנציגת סהר-תמיכה'
תגובה לנציגת סהר-תמיכה
28/03/2017 | 23:48
59
תודה על תשובתך.
אז ככה, אני ממש לא מרגישה חזקה והידיעה שלא אקבל הערכה על מה שאני עושה, היא פשוט עובדה מוגמרת, היא אין ברירה וזה לא מתוך איזה חוזק בלתי רגיל.  אין לי אלטרנטיבה. כשישבתי איתה אצלו היה רגע שחשבתי לוותר, אבל ממש כשעמדנו לצאת מחדרו החלטתי לעשות זאת. עכשיו אני יושבת מול מסך המחשב ואפילו לא יודעת לתאר מה אני מרגישה. אז נכון שדיברתי עם הרופא (ואל תחשבי שהיא לא חקרה אותי לגבי הסיבה שבעטיה נכנסתי אליו לבד, אבל הפעם שיקרתי וגייסתי לצורך העניין את כאב הבטן שהיה לי בתור ה"סיבה", אני הרי יודעת עם מי יש לי עסק), אבל אני ממש צריכה להתאמץ כדי להאמין שיהיה לזה המשך בצורת בירור מקיף יותר. אני כל-כך לבד לאחר שגרמה למשפחה שלה לשנוא אותי. אני רק חושבת על זה שאצטרך לבלות איתה את החג אצל משפחתה ואני נשברת מזה. ממש לא בא לי להיות שם, אבל היות ואני העבד-משרתת שלה אצטרך לקחת אותה לשם (לא מעניין אותה שאני לא רוצה להיות שם. תפקידי הוא לספק את צרכיה, גחמותיה ורצונותיה ולמחוק את עצמי). גם בראש השנה (שהיה קצת יותר מחודש אחרי פטירתו של אבי) לא רציתי ללכת. אף אחד לא עצר לרגע כדי לשאול אותי אם אני מסוגלת לכך, לכולם היה ברור שאני צריכה לספק לה את השירות הזה וכך גם הפעם. אף אחד לא חושב שכדי לטפל בה אני צריכה להיות בריאה וחזקה כי אם אני אתמוטט, גם בה לא יהיה מי שיטפל, אבל לאף אחד לא באמת אכפת ממני. הכי אני רוצה שתהיה פה הפרדת כוחות. אולם, לאור כל מה שקורה וקרה, אני בספק אם פעם אוכל לשקם את עצמי.
כואב לי גם שהיא מצליחה לתעתע בכל העולם כך שאף לא אחד ממכריה הקרובים יודע את האמת. היא מצליחה לתעתע בכולם כל השנים.
קשה לי גם כי אני מנסה לחשוב מה אבי היה אומר על כל המצב הזה ואיך היה מגיב, לו ידע על שיחתי עם הרופא (התנהגה באופן דומה גם איתו והוא מעולם לא חשב על האפשרות לעשות את מה שעשיתי וגם אם כן, זה מעולם לא יצא אל הפועל).
 
בינתיים,
תודה
לצפיה ב-'כבר הבנתי'
כבר הבנתי
28/03/2017 | 01:20
2
92
כבר הבנתי שלא יצא ממני כלום
אין לי כישורים חברתיים מפחד מאינטימיות
גר עם ההורים בגיל 25 
יש לי בעיית שתייה
מגבלות רגשיות שמונעות ממני להשיג או להתקדם לאנשהו
אין חברה אין חבר אין חברה וגם כשיש לא יודע איך לקדם את זה
לא רע לי חי את היום יום עובד חצי משרה ובלילה מסתכל סרטים ומביא ביד
אבל לא יותר מזה
ויש כשרונות אמנותיים ויש פוטנציאל
אבל אין פוטנציאל לממש את הפוטנציאל
ואין כישורים חברתיים והפחד מאנשים והביישנות והלא מגיע לי
מונעים ממני להשתתף בחוגים וסדנאות
וגם אם אני משתתף אני לא יוצר קשרים
לא רע לי אבל גם לא ממש טוב לי
נשאר במקום הבנאלי שלי
די מאבד תקווה
 
לצפיה ב-'שלום'
שלום
28/03/2017 | 19:51
34
אדם מוכרח להעריך ולאהוב את עצמו. חבל שאתה נשאר תקוע ולא רוצה להתקדם. כל אחד יכול למצוא חברים וחברות, אם רק יש אהבה מתאימה. התחל לעבוד על חייך ברצינות: השתתף במסגרות שמעניינות אותך ושם תמצא חברים ואנשים נחמדים. מצא לך עיסוקים שאתה אוהב ושמעניינים אותך ועסוק בהם בזמן הפנוי. למד ממקורות שונים דברים שמעניינים אותך. למד בחוגים ובמסגרות עבודות שמעניינות אותך ואחר כך תוכל לעבוד בהן. צור לך מגמות. השקע בעצמך. החיים חשובים וחבל לבזבז אותם.
לצפיה ב-''
28/03/2017 | 22:53
28
ערב טוב ,
מצער אותי לשמוע שאלו התחושות שלך כלפי עצמך.. אני רק יכולה לתאר כמה קשה היא ההרגשה שאתה לא שווה כלום.. ההבנה שאתה יכול להשיג מטרות בחיים, שיש בך את הכישרונות, אבל משהו נתקע.. משהו פשוט לא מצליח לפרוץ.. נשמע שאתה באמת רוצה להתקדם.. אבל משהו עוצר בעדך.. סיפרת גם שאין לך כל כך חברה.. כי אתה ביישן ונמנע מליצור קשרים..
יקירי, "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית).. הבדידות מקשה, הבדידות מכאיבה.. אבל כשיש סביבך אנשים שתומכים בך, שנמצאים איתך, זה בהחלט משפר את ההרגשה.. אני מזמינה אותך לצ'אט שלנו.. אולי שם תרגיש יותר בנוח לפרוק מה בדיוק מונע ממך ליצור חברה.. מה עוצר אותך מלהתקדם.. אנחנו נהיה שם כדי להקשיב לך ונשתדל יחד למצוא פתרונות.. ואנחנו גם פה בפורום, כולנו, רוצים להגיד לך שאתה לא לבד.. אנחנו איתך, אז בבקשה- אל תאבד תקווה..
שולחת חיבוק מחזק, לילה טוב 
לצפיה ב-'כמה דברים שאני לא מבין'
כמה דברים שאני לא מבין
27/03/2017 | 14:37
3
109
זה נכון שהמוח הוא הכל אצלנו מבחינה התנהגותית, אבל... ההרגשה היא שאין שום דבר שמפקד עליך שהדברים נוחתים עליך. אתה יכול לחשוב מה שבא לך,אתה יכול לשאוף למקומות שאתה רוצה , אבל כל השאר זה פשוט נוחת עליך,או שיש לך או שאין לך.
 
אני לא מבין למה אנשים לא דומים לי יותר,אם החיות שלהם היא כל כך בסיסית כמו שלי, שאני פשוט משוחרר ומרחף לי בעולם מבחינת הרגשה, למה אנשים כל כך נוקשים, כל כך מתעקשים כל כך אינטרסנטים, אני חי את ההווה אני בדרך כלל לא חושב דברים שמנותקים מההוויה הרגעית.
לצפיה ב-'עזבו את השאלה הזו בכל מקרה יגידו לי שאני לא מועסק מספיק'
עזבו את השאלה הזו בכל מקרה יגידו לי שאני לא מועסק מספיק
27/03/2017 | 14:50
48
זה התירוץ הקבוע ויכול להיות שהוא נכון וכמה זה יהיה כואב אם זה יהיה נכון.
לצפיה ב-'שלום'
שלום
27/03/2017 | 18:39
27
אני חושב שאתה טועה בגישתך. צריך להשתדל לדאוג לעתיד ולא רק להווה. אם העתיד שלך יהיה גרוע, לא שווה כל ההנאה מהווה ומהעבר. חשוב להיות בוגר ומעשי ולפעול למען שיפור איכות החיים.
 
לצפיה ב-'אנשים שונים באמצע הדרך'
אנשים שונים באמצע הדרך
28/03/2017 | 22:51
26
ערב טוב,
נשמע שמתסכל אותך שאנשים כל כך שונים ממך.. הרי כולנו בני אדם.. כולנו חיים באותו עולם.. ועדיין.. כל אחד הוא מיוחד.. כל אדם נולד עם נטיות לאופי מסוים, וכמובן שעם החיים האדם מושפע מהסביבה, מהמשפחה ומהניסיונות שעוברים עליו..
כמו שאמרת- לא הכל נתון לבחירה בחיים.. לא הכל בידיים שלנו.. כתבת ש"כל השאר פשוט נוחת עליך".. מתוך האמונה הזאת ניתן להסיק שכל אדם מתמודד עם דברים אחרים ש"נוחתים עליו".. לעיתים אלו דברים קשים ביותר.. כך שאין לנו דרך לדעת מה בחיים האלו הפך את אותם אנשים לכאלו נוקשים..
יקירי, אני כמובן לא יודעת עם אלו דברים אתה מתמודד, אבל בהחלט משמח לשמוע שאתה נהנה בחיים ומשתדל לחיות את הרגע 
"אל תשכון בעבר, אל תחלום על העתיד, רכז את מחשבתך ברגע הנוכחי." (בודהה)
שולחת לך פרח וברכת לילה טוב 
לצפיה ב-'כדי לנצח את הטיפשות של אנשים'
כדי לנצח את הטיפשות של אנשים
26/03/2017 | 23:01
3
89
תנו לי חיזוק מסוים לשאלה שחשובה לי: האם מבחינה הגיונית אפשר תמיד להגיד "אתה יכול להבין כי אני מספר לך את זה" במקום להגיד דבר לא נכון ולהגיע לאותה תוצאה לפחות?
לצפיה ב-'אנסה להתייחס, גם אם באופן חלקי, לשאלתך'
אנסה להתייחס, גם אם באופן חלקי, לשאלתך
27/03/2017 | 22:50
2
38
אם הבנתי נכון את הדילמה שלך, אתה מתלבט בין אמירת האמת לבין בחירה בשקר לשם השגת התוצאה.
אצטט תוכן חלקי שמתייחס לסוגיה זו:
"שני סוגים עיקריים של שקרים ישנם. יש שקרים שפוגעים בזולת, למשל אדם שלווה כסף ומכחיש זאת, ולפעמים הנזק אינו נמדד בכסף אלא בגרימת צער לחבר, כמו למשל אדם שמדווח לחבירו דיווח שיקרי על אירוע מסוים, וזאת כדי לסכסך בין שני חברים.
 
הסוג השני של שקרים, הם אלו שאינם גורמים נזק כספי או צער לזולת, אלא מגמת המשקר היא למשוך תשומת-לב מוגברת לסיפוריו, ולכן הוא משנה את סיפוריו או מוסיף להם פרטים בדויים. ואף שאין הוא גורם בזה נזק ממשי לחבריו, בכל זאת יש בזה איסור. עיקר הנזק שנגרם עקב שקרים אלו הוא ביצירת תמונת-עולם מזויפת. אדם כזה יגיע בסופו לכך שלא יוכל להבין דבר במציאות על בוריו, משום שעל ידי שקריו הוא מתרגל שלא לייחס חשיבות מרובה לעובדות.
 
שני הסוגים של השקרים אסורים, אך ההבדל היסודי שביניהם הוא, שבמקרה שהשקר יגרום נזק לזולת, בשום מקרה אין היתר לשקר. אבל בסוג השקר השני שאינו גורם נזק לזולת, ישנם מקרים שהתירו חכמים לשנות מן האמת, למשל, כדי למנוע עלבון או כדי להשלים בין איש לרעהו (שערי תשובה שער ג' קפ"א)".
מתוך: פניני הלכה, הליכות אמירת אמת.
 
 
לצפיה ב-'שוב: זו לא כוונתי'
שוב: זו לא כוונתי
28/03/2017 | 14:56
1
27
אני לא מתכוון למשמעות המוסרית של אמת, אלא למשמעות הלוגית של דיוק. אני שואל אם מבחינה הגונית פילוסופית אפשר תמיד לתאר את המציאות באופן מדויק בעזרת הדיבור ולהגיד דברים נכונים, גם כשמעבירים מסר מוטעה, ע"י כך שמדברים על העברת המסר עצמה ואומרים משפט כמו "אתה יכול להבין שזאת האמת" או "אתה יכול להאמין לי שזאת האמת". השומע באמת יכול להאמין לי, גם אם יאמין לשקר, ולכן הקביעה שאפשר להאמין לי או להבין מהסיפור שלי את המסר אינה כשלעצמה לא נכונה.
 
לצפיה ב-'וגם'
וגם
28/03/2017 | 14:59
15
ייתכן שלפעמים יותר כדאי להגיד דברים נכונים, כדי למנוע אי הבנות וליצור שיתוף פעולה במקרה שנגלה שהצד שחשבנו לאויב הוא למעשה חבר. למשל אם אדם בא לבקש עבודה, והמעסיק ישקר לו שמצא עובד, אולי יאבד עובד טוב.
לצפיה ב-'שלום חברים'
שלום חברים
27/03/2017 | 14:10
2
103

אני מבקש לקבל המלצה \חוות דעת על ד"ר יונתן קושניר מטפל ב CBT .
אודה לכם אם מישהו יכול לחוות דעה .
תשובה נא לשלוח במסר .
תודה רבה.
 
לצפיה ב-'אולי תרצה לשאול גם בפורום טיפול CBT'
אולי תרצה לשאול גם בפורום טיפול CBT
27/03/2017 | 23:14
1
48
לצפיה ב-'תודה רבה לך, האמת שלא ידעתי בכלל שקיים פורום ממוקד ב CBT'
תודה רבה לך, האמת שלא ידעתי בכלל שקיים פורום ממוקד ב CBT
28/03/2017 | 06:48
18
לצפיה ב-'פורום הפסיכולוגית מנוהל כעת ע"י פסיכולוגית קלינית'
פורום הפסיכולוגית מנוהל כעת ע"י פסיכולוגית קלינית
26/03/2017 | 12:13
100
הניהול הוא משותף לפסיכולוגית הקלינית חלי שניר וחברתה הפסיכותרפיסטית מירי קולר
 
העליתי נושא לדיון שנידון בעבר בפורום ("הפסיכולוגית") מול הפסיכולוגיות תמר דגן ונעמי טאובר
בהתייחס לחובותיהם וזכויותיהם של המטופלים בפסיכותרפיה בכלל ובפרט טיפול נפשי ע"י פסיכולוג קליני
המיקוד הוא סביב גבולות הטיפול והסטינג
או - היעדר הגבולות האפשרי בטיפול פסיכולוגי וההשלכות (השליליות) האפשריות שבהעדרו למטופלים במצוקה בהיותם חסרי ידע קליני ומקצועי ואפשרויות יעוץ תוך כדי הטיפול, וכמו כן העלאה למודעות את הנושא הכואב 
שבו מטופל לא יודע מראש את תנאי הטיפול (גם אם מסכים לכך שאינו שותף שווה זכויות בהגדרתם) ולכן, לא יכול לבצע בחירה מושכלת.
מה קורה היום אם מטופל נמצא בטיפול אצל "המומחה" לנפש- הפסיכולוג הקליני, והוא נמצא במצוקה והמטפל לא נענה לבקשתו? לאן הוא ילך ולמי יפנה?
 
 
כיום לפסיכולוג קליני אין כל התחייבות מקצועית כלפי המטופל שמוצהרת מראש וניתנת לו בכתב, כיום למטופל אין כתובת למקרה שבו הוא רוצה להתייעץ כאשר הוא בטיפול.
אני שמחה מאוד שהכתיבה שלי נגעה לליבם של חלק מהכותבים
ועובדה היא שמישהו יצר קשר עם המשטרה - הם הגיעו אלי, אני בסדר, תודה לכולם על הדאגה, היא נגעה בליבי- והוכיחה לי, שיש אנשים שמתייחסים באופן שונה למצוקה נפשית. היא הוכיחה לי, שיש מישהו שרואה ודואג 
ולמרות שהצלחתי להימנע מכל פגיעה עצמית, 
אני רוצה לומר לא רק לשוטרים- אני בטיפול. 
ולפעמים אני במצוקה, והאמת היא שניסיתי ליצור קשר עם פסיכולוג קליני שעזר לי בעבר, והוא לא חזר אלי. 
התגובה של הפסיכולוגית הקלינית בפורום "הפסיכולוגית" בתפוז- לא עוזרת לי.
הטיפול, אם מישהו מתעניין, שינה את חיי לטובה והוא עוזר לי. אני נעזרת רבות בפורום הזה ובמגיבים בו, והמשפחה עוזרת לי, יחד עם זאת אני מופתעת מהמצב שהוא כיום, חוסר הידע הנגיש ואפשרויות התמיכה למטופלים. 
אדם משלם כמה מאות ש"ח בשבוע, במשך מספר חודשים, אפילו שנים, מקבל חשבונית במקרה הטוב- והוא נתון כל כולו בידי המטפל. 
כתבתי על מקרים בהם מטפלים הודו בשיקול דעת שגוי שהוביל לדעתם להתאבדות של מטופל. אני מצרפת קישור לשרשור (חלקי) שלי עם הפסיכולוגית חלי, אתם מוזמנים להכנס לפורום ולהגיב.
מצער אותי שלא יכולתי לבצע בחירה מושכלת מראש. מצער אותי שאין לי מסמך כתוב, דף אחד של A4 ובו היה כתוב מלכתחילה הדרישות ממני, כמטופלת, והזכויות. והיה מאוד עוזר אם היתה לי כתובת להתייעץ איתה או כמו שרציתי - מטפל שיתווך בינינו.
שיעזור לי להגדיר יחד עם המטפלת - שהיא הטובה ביותר שהיתה לי עד היום, כללים שיתאימו לשתינו.
כיום, כשאני פועלת לפי הייעוץ של חלי, שזה "לדבר על הקשיים בפגישה", התשובה שאני מקבלת היא: "כך אני עובדת". 
וזה כמובן לגיטימי, אבל איך יתכן שלא מדברים על כך מראש? אולי, אם הייתי יודעת מראש שכך היא עובדת, לא הייתי מתחילה בכלל בטיפול איתה. 
ולא מוזכרת העובדה שלשוחח עם פסיכולוג קליני זה לעיתים מאוד קשה. לא כולם ששים לספר פרטים על עצמם. תשובה לגיטימית גם במפגש הראשון היא:
"למה את רוצה לדעת?"
המטופל הוא גם לקוח, והמצב שכיום כלקוח- אין לו זכויות מעוגנות שידועות לו ונמסרות לו מראש, ובכתב. שום דבר.  
זה מצב שלא רק שהוא מצער, הוא מסוכן, והוא גם לא ידוע- לכן, אני רואה חשיבות מיוחדת בכתיבה כאן. יש נסיבות שלא ניתן לנבא אבל גם אלו שכן כרגע לא מוגדרות בכתב ומראש ולדעתי זה חבל.
ויחד עם זאת לא מפתיע שמטופלים שנפגעים לא ממהרים לשתף.
אני אישית כיום מרגישה שאין לי עדיין כתובת. 
נניח שהייתי במצב נפשי קשה, ללא התמיכה בפורום, ללא התמיכה עם המשפחה, האם הייתי יכולה להחזיק מעמד ולכתוב כאן היום? בכלל לא בטוח.
אני יכולה לעמוד בתנאים הנדרשים לטיפול, אבל מפריעה לי הדרך שבה גיליתי אותם. לגמרי במקרה. לא כולם נוהגים כך ולא ניתנה לי הזכות לדעת מראש ולבחור בהתאם לפני הקשר האישי, לפני ההשקעה הרגשית. 
והיא לא עושה שום דבר שאינו חוקי דרך אגב. זו זכותה המלאה לנהל את המפגשים כפי שהיא חושבת. 
ומה עם המטופלים, האם להם אין כל זכויות?.. האם לא מגיע למטופל שמשלם עשרות אלפי שקלים בשנה אפילו מסמך אחד כתוב מראש ובו תנאי המטפל שיטת הטיפול סייגים הערות וזמינות המטפל במקרי חירום (או חוסר רצונו להיות זמין)
מבחינת החוק כפי שהוא היום- התשובה היא לא!
לצפיה ב-'רגע שאחרי'
רגע שאחרי
24/03/2017 | 07:31
2
124
העולם ימשיך כמנהגו גם אם חרב כול עולמו
החיים ימשיכו כסדרם כאילו מעולם לא היה שם
רק זכרון של פעם יצוף וחייה לשניה מחדש כל רגש פתאום
ויהפוך רגע אחד אדם חזק לשקוף בלתי מובן וכאוב
עד שהרמזור האדום חייב לעבור ולמסלול חייו יחזור
ובשניה זאת יעריך יותר את האחר
אולי יכאב על מה שהפסיד או אולי וויתר  
ואז יחזור לבית הוריו ויחבק חזק את משפחתו
אך איש לא שומע אותו המגע קר ואין מי שרואה אותו
ויכאב לבדו כי הוא כבר לא בעולמו וירצה לחזור בעצמו
כי לוותר על משפחתו לא הייתה בכוונתו רק להפסיק תרגש
להשתיק תמחשבה להפסיק תכאב להחליף מסלול
ויבכו ויתאבלו יחד והמקום של הכאב ייתרוקן
כאילו כלום לא היה שם ויתמלא רק אהבה ואחדות המשפחה
ככה לי זה נירא שמותי יביא יוצתר תועלת מקיומי
לצפיה ב-'שלום'
שלום
24/03/2017 | 12:43
31
אתה מוכרח לאהוב ולהעריך את עצמך. אדם הוא חשוב, חיים חשובים ומקודשים ואתה חשוב.  גם אם קשה, צריך להתאמץ ולא לוותר. גם אם יש אנשים שלא נהנים ממך, החשוב שתגרום הנאה ושמחה לעצמך כי כל אדם מטרה עליונה בפני עצמה. היה טוב לאנשים מתוך מחויבות מוסרית, ואז יהיו טובים אליך.
לצפיה ב-'חיבוק'
חיבוק
24/03/2017 | 21:29
62
anty יקר
אני קוראת אותך ואת כאבך הרב, ועם זאת יש משהו מיוחד ואפילו מרגיע בשפה התנכי"ת הנבואית בה אתה משתמש, כאילו כל מה שקורה - קורה, אבל גלגל סובב בעולם ואין עוצר...
אתה מגלה הבנה ואפילו אמפטיה למישהו שעזב אותך, כדי למלא את עצמו אהבה ולשמור על אחדות משפחתו, ולרגע אני מרגישה בצידו של הכאב -השלמה.
 עד שאני קוראת את השורות שלך בסוף, בהן פורצת האכזבה שלך - השנייה, בעוצמה. כאילו לא די באכזבה הראשונה, שנעזבת מקשר אתה מעלה סימן שאלה על עצם קיומך.
ואתה מעלה את המחשבה שמותך יביא יותר תועלת מקיומך.
אני מרגישה את הכאב שלך ואת האכזבה שלך וקוראת אותך שוב ושוב, עד אשר אני פוגשת לצידם את ההבנה שלך שנמצאת איתך ברגעים הקשים הללו,
"שהרמזור האדום חייב להתחלף"...
ויודעת שתמצא את הכוח להתחזק.
שתהיה לך שבת טובה
לצפיה ב-'גבר אחר'
גבר אחר
21/03/2017 | 11:00
4
149
אחרי 20 שנות נישואין טובות שהניבו 5 ילדים מצאתי את עצמי מאוהבת בגבר אחר.
כנגד כל הסיכויים, כנגד כל ההשגרות החברתיות שגדלתי עליהן, אני בהלם מהמורכבות שאלייה נכנסתי, ללא שליטתי.
תמיד חשבתי  שאדם שבוגד בבן זוגו הוא נוראי, אף פעם לא חשבתי שה יקרה לי, דווקא לי. אבל איכשהו ההכרות קרתה, ובלי ששמתי לב דפיקות הלב הגיעו, ההתרגשות גברה, החברות בנינו הפכה לעמוקה יותר ויותר, האכפתיות, החיבוק, התשוקה. ניסיתי לעצור את הרגשות, אבל לא הצלחתי, זה גדול ממני. זה כל כך נעים  להרגיש שוב נאהבת, נחשקת.. חיבור אמיתי אל הרגש ללא כל צורך לחיבור להיגיון. פשוט להיות. אני חוזרת הביתה אל משפחתי היקרה, והלב מתפוצץ לי למול בעלי, ילדיי. אני עוד לא מוכנה לפרק את הכל, לצאת בהצהרה, רוצה לשמור את הסוד רק לעצמי, להמשיך להרגיש מבלי להפוך את זה למציאות שאיתה צריך להתמודד. האם זה הופך אותי לאדם נורא? אני אמא טובה, אני עושה הכל למען הבית. פעם ראשונה שאני עושה משהו שהוא רק למען עצמי.
אני יודעת שאני אוחזת שתי הקצוות, ושזה לא הוגן כלפי משפחתי, אבל אני זקוקה לעוד זמן, להבין. האם מישהו יכול להבין אותי??
לצפיה ב-'מהצד השני'
מהצד השני
21/03/2017 | 16:47
74
אני יכולה להבין. היה לי רומן ארוך עם גבר נשוי. מה שאמרתי שלעולם לא יקרה. שאני לא אבגוד, בגדו בי וזה כאב. בעיניי גם אני בגדתי באשתו. וכמו שכתבת, ה בלתי נשלט, זה היה חזק משנינו. 
לבסוף המציאות ניצחה, שחררתי אותו למרות אהבתנו. אמרתי לו שיתרכז במשפחתו או שיבחר בלצאת ממנה. בינתיים הספקתי להעלם. 
את לא בנאדם רע, את בנאדם, וזה יכול לקרות לך. 
הייתי נהנית מזה, נשמע שאת נהנית. עד שיגיע השלב שבו תצטרכי לבחור. ולהחליט. נשמע שזה קשר שעודנו בחיתולים, וגם התחושות לפעמים התאהבות חולפת ולפעמים היא הופכת להיות אהבה. 
מאחלת לך שהאהבה תנצח, ושהיא תהיה מספיק חזקה כדי לגבור על הקשיים במציאות. האהבה לבעלך או לגבר השני, מה שיקרה יהיה לטובה בסוף. בקטע הזה אני סומכת על האהבה. אם היא לא מצליחה, היא מלמדת אותנו דבר או שניים. על עצמנו, על המציאות, על הסביבה. 
תהיי חזקה
לצפיה ב-'שלום אבישג'
שלום אבישג
21/03/2017 | 17:26
60
התאהבות היא רגש טבעי ואנושי, ופעמים רבות היא מולידה קשר אינטימי ורומנטי- ללא קשר לסטטוס של הנאהבים. האהבה שלך (כן, וגם מימוש האהבה) לחלוטין לא הופכת אותך לאדם נורא. את עצמך העדת כי את אמא טובה וכי את דואגת לביתך.
ציינת בדבריך כי "זה כ"כ נעים להרגיש שוב נאהבת, נחשקת...". עולה מדבריך כי חסרה לך תחושת הנאהבות... התשוקה... האם אלו דברים שניתן להחיות, בקשר עם בעלך? האם היית רוצה להחיות אותם אתו?
דבר נוסף, ציינת ש"זו פעם ראשונה שאני משהו שהוא רק למען עצמי". זוהי אכן תחושה נפלאה לעשות למען עצמך! האם יש דברים נוספים/ אחרים שהיית רוצה לעשות למען עצמך? מה מונע ממך מלעשות אותם? מדוע שלא תחליטי כבר ממחר לעשות למען עצמך את אותם דברים שיכולים למלא אותך רגשית?
אני מציעה לך, בשלב זה, להמנע מלצאת בהצהרות ולשמור את הסוד המתוק שלך לעצמך. נראה כי את עדיין מבולבלת מהמציאות שנקלעת אליה...
לאור הדברים שכתבת, אני מציעה שתבחני עם עצמך כמה דברים:
האם את אוהבת את המאהב שלך, או שאולי את מאוהבת באהבה? במקרה זה אולי ניתן להחיות את הרגשות הללו בבית.
בד בבד- האם את מוכנה לעשות דברים נוספים למען עצמך? אפילו אם זה לפתח תחביב חדש, לחזור לתחביב ישן, להפגש עם חברות וכד'. אני מאמינה שבאופן זה תרגישי טוב יותר עם עצמך, מסופקת יותר ותכניסי לחייך יותר משמעות. אני מאמינה שבמצב שכזה גם ההסתכלות על הרומן שלך, ולקיחת החלטות בעניין, תגיע ממקום בו את חזקה יותר.
בהצלחה! 
 
לצפיה ב-'שלום'
שלום
21/03/2017 | 18:59
37
חיי נישואין מקודשים ע"י החברה, ואסור מוסרית לבגוד בהם. אולי כדאי שתבדקי מה אופי רגשותייך לגבר האחר. אם זו בעיקר היסחפות פשוטה, אני משער שלא יקשה לך להתנתק ממנו. חשבי אם יש לך עניין אמתי בו, בגלל אישיותו האמתית כאדם. אם כן, אולי תוכלו לפתח קשר טוב מסוג אחר שלא תהיה בו בגידה. אפשר להיות בקשר בדרכים שונות ומורכבות עם אנשים, ואני מאמין שאנשים שאוהבים אהבה אמתית צריכים להיות ביחד.
 
לצפיה ב-'שחור ולבן'
שחור ולבן
23/03/2017 | 22:28
38

אבישג יקרה,
נראה שנקלעת למצב מורכב  שמנוגד לתפיסת העולם שלך, אבל, כפי שאמרת, הרגש הוא השולט, ואת רואה כעת את הדברים מפרספקטיבה חדשה. את אולי מרגישה כעת כמה חסרות לך תחושות מסויימות בקשר עם בעלך, תחושות שאולי עכשיו, משחווית אותן, לא תמהרי לוותר עליהן. אולי את מרגישה חיה לראשונה מזה זמן רב, ומרשה לעצמך להנות מהאהבה שאת חולקת עם אותו אדם כי האהבה הזו, מסתבר, היא מצרך חיוני לנפש. נשמע שאת מרגישה כמו צמח יגע ששכחו להשקות אותו, ולפתע הוא מקבל בבת אחת את ההזנה שהוא זקוק לה, ומתמלא בחיים. אבל את בנית בית עם אדם אחר, ומרגישה, אולי, אשמה, כי גם אם הוא לא נתן לך להרגיש את התחושות החדשות שאת חווה, היו לך חיים טובים אתו עד עכשיו. אולי את גם לא רוצה לפרק קשר זוגי שהוכיח את עצמו לאורך השנים עבור משהו חדש שלא בטוח כמה זמן יחזיק מעמד.
בסופו של דבר, את היא היודעת עד כמה חשובה לך האהבה והתשוקה שאת זוכה להן מהקשר החדש, לעומת הביטחון שיש לך עם בעלך. מהו ביטחון אמיתי? האם הוא נמצא בקשר שמתמיד ומחזיק, או בהתרגשות שאת מגלה בתוכך, בהליכה אחרי הלב בניגוד להיגיון שהנחה את תפיסת עולמך עד עכשיו? ומה יותר פוגע בבעלך: הסוד או האמת? האם את יכולה להישאר עם בעלך ולהיות מאושרת, לאחר שטעמת יחסים אחרים? או, האם את יכולה לשמור על יציבות חיי הנישואין, כדי לא לפגוע ולהיפגע, ולאבד את הכנות ביחסים עם בעלך, שאולי, אם אני מבינה נכון, הוא אינו נותן לך את אותן תחושות שאת אהובה ונחשקת, אך הוא ידיד טוב שחי לצידך ויצר עמך ילדים וחיים משותפים? את יכולה לחשוב כיצד סוד כזה משפיע על האמון והאותנטיות של הקשר, ולהחליט מה הדבר הנכון ביותר עבורך לעשות, מתוך ההבנה החדשה שלך על מה שאת צריכה כאשה, ועל מורכבות היחסים בין בני אדם, בעולם שבסופו של דבר רחוק מלהיות שחור ולבן.
 
לצפיה ב-'שוב פעם, טריגר'
שוב פעם, טריגר
21/03/2017 | 16:42
6
167
"שוב פעם זה אתה
שוב פעם תאונה
שוב פעם
אתה בוכה לי בשתיקה

שוב פעם לבדי
שוב פעם דמעותי
שוב פעם
אולי תשוב פעם אלי

ותגיד לאלוהים
אנחנו לא צעצועים
אני שומע אותך בוכה
אם אתה לא יורד אני עולה

שוב פעם לא חשוב
וזה עושה אותי מאוד עצוב
שוב פעם
אני שר לך שירים "

שיר שכתב אביב גפן, לחבר שנהרג. גם לי יש אחת כזאת, אבל עכשיו שמעתי אותו כשיר קינה אולי לעצבות שחזרה.
שוב פעם אני שר לך שירים
שוב פעם אני כאן קוראת ורוצה להגיב, ולא יכולה. אני מוצפת ב@#$#%  של עצמי.
שוב פעם המחשבות הרעות תוקפות, מציפות, מתגברות על הכל.
צריכה להעסיק את עצמ, ולא יכולה. אין לי כוח לראות אנשים, אין לי כוח לעשות כלום.
רוצה לשים לזה סוף.מנסה לחשוב על הסיבות שבגללן אני עוד פה, כולן חיצוניות. זה לא בשבילי. מה שווים החיים בשביל אחרים?

אני באשפוז יום, זה כזה מטופש, יש קבוצות ויותר "טיפולי" מהאשפוז המלא. אבל אין לי כוח בכלל לזה.
אמרו לי להפסיק לעשן (קנאביס) בשביל זה, אז הפסקתי. לקחו ממני את מה שהקל עליי בימים כאלה.
כל יום 3-4 שעות של שהייה לא ברורה בבי"ח הזה שם. ואז חזרה הבייתה, לדיכאון, לעצבות, ללחץ. למחשבות האובדניות.
וכמה שהמחשבות חזקות.
אפילו עשיתי תוכנית.
מנסה לעשות הכל כדי לא להתעסק בזה. אבל לא יכולה. אין לי כוח. אין לי עם מי.
חזרתי לבית של אמא במרכז, כבר לא בשדרות. שם היה לי יותר תעסוקה. יותר חברה.
כאן כולם עסוקים, ואני? לא יכולה.
לא יכולה עדיין לעבוד או למצוא משהו אחר, הכל עולה כסף, ואין לי.
והחברים שעוד נשארו לי כאן, עסוקים כל היום, ובערב לרוב מעשנים. אין לי כבר מה לעשות איתם.
מוצאת את עצמי בשיעמום. במחשבות.
אני בלופ, נכון?
מה לעשות?
רוצה לצאת מהאשפוז, מרגישה שזה רק תוקע ולא עוזר. נתנו לי כדורים שגרמו  לי להשמין, להיות רעבה, בלתי נשלט. שונאת את זה, ועכשיו רק שונאת את עצמי יותר.
אל תגידו לי לעשות ספורט, זה קשה לי מדי. לפחות כרגע, הכל קשה
,
אבודה, שבורה, כואב לי.
אוף

לצפיה ב-'שלום'
שלום
21/03/2017 | 19:05
38
זה שהחבר מת, לא אומר שחלילה גם את צריכה למות. החיים חשובים, ומוטב שלפחות את תחיי בדרך טובה ויפה ולא תאבדי בגלל אובדן החבר. כתוב בתורה "ובחרת בחיים". בהחלט יש סיבה טובה לחיות בשביל עצמנו. אדם יכול וצריך לאהוב את עצמו ולהשקיע בעצמו, בהנאתו ובשמחתו. בחיים אפשר לעשות, לחשוב ולהרגיש אינספור דברים מעניינים ויפים. לאדם יש עולם פנימי, ולחיים יש ערך חשוב בעולם. אילו החבר חי, ודאי היה שמח לדעת שאת ממשיכה לאהוב לחיות. מוות תופעה עצובה מאד וקשה להתמודדות, אבל הוא חלק טבעי מהחיים וכולנו מתים וצריך להמשיך לחיות ולא לוותר.
לצפיה ב-'היום הזה '
היום הזה
22/03/2017 | 00:08
1
62
רק נהיה גרוע יותר... הייתי עם חברים והיה מורכב מדי. אני חסרת סבלנות או לא מבינה או לא קולטת..
פשוט לא רוצה כבר כלום
לצפיה ב-'עליסה'
עליסה
27/03/2017 | 18:42
9
את מוכרחה להחזיק את עצמך. בני לך חיים משלך, שכחי מהצרות והקשיים, עשי דברים שאת אוהבת. את צעירה, כל חייך לפניך וכדאי שתנצלי אותם לפני שיאבדו. אולי אם תצליחי לבנות לך חיים יפים משלך, יהיה לך יותר קל לשכוח מהצער על המוות.
 
 
לצפיה ב-'עליסה יקרה,'
עליסה יקרה,
22/03/2017 | 10:34
51
האם במרכז שבו את מטופלת יש דיאטנית? אם לא, את יכולה לבקש הפניה בקופת חולים. אולי את צריכה לקבל תפריט עם מרכיבים שיתנו לך תחושת שובע ליותר שעות (למשל, מאכלים עם יותר סיבים תזונתיים וכדומה). אולי מה שאת  אוכלת, מעבר לתרופות שמגבירות את התאבון, נותן לך תחושת שובע לזמן קצר?.
 
מעבר לזה, אני מקווה שתתחזקי במהרה. אני מאמינה שאם הגעת לצב שיכולת לעשות תכניות-זה אומר שיש לך את היכולת להחלים ולהשתקם ושאת בדרך הנכונה.
לצפיה ב-'תחושת שליטה'
תחושת שליטה
23/03/2017 | 21:43
25

עליסה יקרה,
נשמע שאת מרגישה כעת במצב של תקיעות. את צריכה להתמודד עם הדיכאון והאובדנות, ועכשיו גם עם ההשלכות של הכדורים, את לא יכולה להקל על עצמך בעישון קנאביס, מה שגם מרחיק אותך מהחברים, שזו צורת הבילוי העיקרית שלהם.. ואת מוצאת את עצמך הרבה לבד, עם העצבות, עם המחשבות הכבדות שמקשות עלייך להתרומם. אני שומעת הרבה תהיות על מה שווים החיים בעצם, ונראה שהיית רוצה לדעת מה מחזיק אנשים אחרים בחיים, מה נותן להם את הכוח להמשיך, כשאת אולי היית מוותרת לו היה קל לעשות זאת. יכול להיות שאת מרגישה חסרת אונים לגבי מצבך ולגבי החיים, שחסרה לך תחושה של כח אישי, כזה שיכול לקחת שליטה על מה שקורה, לשנות, להשפיע.
אולי אחד הדברים הקשים לך היא התחושה, שאת מתמודדת לבד, והבדידות הזאת לא עוזרת לך להרגיש שהחיים ראויים לחיותם. ואני מבינה שגם חסר לך כסף לפעילויות, שאולי היו נותנות לך עניין ומטעינות את חייך ביותר משמעות. השאלה היא, האם יש בכל זאת אלטרנטיבה. כי נראה לי שחשוב שלא תעברי את התקופה הזו לבדך, ותקבלי תמיכה. האם האנשים הקרובים אלייך, שהם עסוקים, מבינים שאת נותרת לבדך להתמודד עם המשבר הנפשי? אולי יש אנשים נוספים שאת יכולה להכיר, שמתמודדים אף הם עם משברים. האם במסגרת אשפוז היום מתקיימות קבוצות תמיכה? האם היית רוצה למצוא מסגרת נוספת כזאת מחוץ לאשפוז? כמו שבפורום הזה אנשים שעוברים דברים דומים יכולים לחזק זה את זה, את עשויה למצוא מסגרות חינמיות דומות בקהילה, ולא להישאר לבד עם ההרגשה שאת לא יכולה להשפיע על גורלך.
ואולי תחשבי גם, לו כן היה לך כסף, מה היית עושה אתו? לאלו מסגרות היית הולכת? אלו פעילויות היית מוצאת לעצמך? מחשבות על מה היית עושה לו היה לך כסף יכולות לתת לך תחושה של מה שווה לך להתאמץ עבורו בחיים. יכול להיות שכמו שאת יכולה לבנות תוכנית לאיך למות, את יכולה באותה מידה, כשתמצאי את הכוחות לכך, לבנות תוכנית לאיך לחיות.
 
 
לצפיה ב-'היי עליסה'
היי עליסה
28/03/2017 | 23:52
12
אני מבין ממך שאת בטיפול יום וביקשו ממך להפסיק לעשן קנאביס אז אולי תנסי לבקש מהם שיתנו לך לעשן בכל זאת כי זה עוזר לך לייצב את המצב נפשי אחרי הכל הטיפול במחלקה הפסיכיאטרית אמור לעזור לך והם צריכים להבין שמחוץ למסגרת הטיפול יש דרכים שעוזרים לך להתמודד עם הקשיים הנפשים ועם הרצון להתאבד.
תספרי לי רק אם את רוצה כמובן איך מטפלים בך בטיפול יום וכמה זמן הטיפול ימשך כי זה נשמע שזה לא באמת מסייע לך.
תחפשי חברים חדשים שיתנו לך אהבה ואוזן קשבת, אני יודע כמה זה קשה למצוא חברים כאלו אבל תנסי.
אני מאוד אוהב את השיר של אביב, הוא כל כך עצוב.
תהיי חזקה ומאחל לך שתחזרי להיות עצמאית.
עליסה, לחיים יש ערך 
סליחה שלא דיברנו הרבה זמן.
לצפיה ב-'למה קשה לי להתמסר?'
למה קשה לי להתמסר?
22/03/2017 | 23:07
6
96
שלום רב,
קשה לי להתמסר. יש קושי רציני בהמשכיות.
מתחיל למשל לקרוא ספר מעניין ולא ממשיך.


מתחיל לראות סדרה מעניינת בטליויזיה למשל ולא ממשיך

חושב הרבה על דברים שונים ולא מתמסר לשום דבר.

זה משולב עם הרגשה של ריקנות וחוסר תשוקה וחוסר משמעות.

למה זה יכול להיות קשור?

תודה
לצפיה ב-'הפרעות קשב?'
הפרעות קשב?
23/03/2017 | 07:58
42
בדרך כלל זה קשור להפרעת קשב אבל זה יכול להיות קשור גם לדכאון ונגזרותיו...שווה לבדוק בכל מקרה אם זה מפריע לך.
לצפיה ב-'מזדהה אתך'
מזדהה אתך
23/03/2017 | 14:24
2
34
לי קורה בדיוק אותו הדבר ולכן אני כמעט לא קורא ספרים ולא רואה סרטים. כשיש משהו מעניין ומרתק במיוחד אני מצליח לעסוק בו עד הסוף. אמי אמרה לי פעם שהיא חושבת שאני עצלן ויש בזה משהו נכון, אבל אני חושב שעיקר הבעיה אצלי הפרעות קשב וריכוז. זה דווקא לא יוצר לי הרגשה של ריקנות כי אני אמן ויש לי עולם פנימי מורכב, אבל כדי להמשיך ליצור היטב צריך לצרוך אמנות טובה.
לצפיה ב-'זה התחיל אחרי גיל ארבעים'
זה התחיל אחרי גיל ארבעים
23/03/2017 | 20:07
1
43
הייתי אדם הישגי עד גיל 40 ובמיוחד הישגים אינסטרומנטליים חומריים. היום אין לי עניין ומרגיש ריקנות. צריך משהו לנפש ולצד החברתי. אבל לא מצליח. עדיין עושה אותם דברים אינסטרומנטליים חומריים אבל ללא כוח או הנאה מינימלית - רגשי ריקנות וחוסר משמעות
לצפיה ב-'אמרה'
אמרה
27/03/2017 | 18:45
9
חשוב למצוא תוכן משמעותי לחיים. התוכן יוצר מגמה. עסוק בדברים שמעניינים אתך, למד עליהם מכל מיני מקורות וחשוב עליהם. הישגים חומריים פחות חשובים, אבל אין ספק שיש להם תפקיד ואני מאמין שצריך לתכנן את הדרך בתבונה ובשיטתיות ולפעול למען שיפור העתיד.
 
לצפיה ב-'לידה מחדש'
לידה מחדש
23/03/2017 | 20:37
1
38

Amera יקר,
אולי אתה מרגיש שמיצית את ההישגים החומריים, והם לא הביאו לך את האושר והסיפוק שציפית להם. אני שומעת, בתוך הריקנות וחוסר המשמעות שאתה מתאר, רמז לתחושה של אכזבה, לכך שניסית להגיע למקום מסויים בחייך ולא הגעת אליו, ואולי גיל ארבעים סימל עבורך איזשהו סף, שאחריו החיים אמורים להיראות באופן מסויים, וכשזה לא קרה איבדת עניין במה שקודם השקעת בו...
אתה עשוי לשאול את עצמך, האם הכל נעשה מכוון מטרה כל כך עד ששכחת להנות מהחיים, מהדרך, ואולי כל נקודה בדרך היא יעד בפני עצמו, ואתה יכול להנות ממנה ולהרגיש תחושת הישג פנימית על כך שאתה עדיין צועד, עדיין חי וחווה, וגם ריקנות היא חוויה, שיכולה לאותת לנו על מה שחסר, על מה שהיינו רוצים לשנות. לפעמים דווקא החוויות הלא פשוטות, הרגשות הלא פתורים, יכולים להוות תמריץ למשהו חדש שיבוא לעולם ויפריח את החיים, ממש כמו צירי הלידה הכואבים לפני הלידה. ואנחנו גם יולדים את עצמנו לאורך החיים. 
 
לצפיה ב-'כמה נכונה הפסקה הראשונה'
כמה נכונה הפסקה הראשונה
26/03/2017 | 21:49
16
הפסקה הראשונה מתארת את המצב במדויק.

הפסקה השנייה מעודדת

תודה
לצפיה ב-''
19/03/2017 | 01:12
6
188
המחשבות שלי זזות בסלאלומים
יש לי קשרים עם אנשים והם מספרים לי מה שהם רוצים.
וגם אני מספרת להם מה שאני רוצה. 
לרוב אני מעדיפה לספר למי שלא רוצה לשמוע.
אז יש מי שלא רוצה לשוחח איתי. הייתי בשמחה מספרת לו
אבל כשהוא ירצה, זה יהיה מאוחר מידי
מאוחר מידי, כי כנראה שלא אהיה באותה המצוקה
מאוחר מידי, כי אם אצליח שלא להתאבד, זה כבר לא ישנה
מאוחר מידי, כי לא באמת הייתי צריכה את העזרה שלו
אם הייתי צריכה מקרה חירום, הייתי ניגשת כנראה לחדר מיון
יש את ער"ן, אם הייתי רוצה שיחה טלפונית
המצוקה שלי היא נפשית
ולא תמיד מתחשק לי לספר עליה כשהם מתפנים
לא תמיד היא קיימת
כשהם (הכוונה לסביבה) כבר יכולים להענות
 
אני זוכרת שיחות שהיו לי עם אנשי מקצוע בעבר
פסיכולוגים ומטפלים אחרים שסיפרו לי
על מטופלים שהיו להם ופגעו בעצמם
ואיך אנשים פוגעים בעצמם (לרוב בגפיים)
איך פסיכולוג היה מרגיש אם מטופל שלו היה מתאבד?
כמה אפשר לצפות מאיש מקצוע שיהיה זמין לתקשורת בין הפגישות
ומה קורה אם יש מקרי חירום חריגים?
(מניסיוני לרוב מטפלים מוכנים לשיחות קבועות או במקרה חירום חריג שיחה אחת קצרה של מספר דקות, עם מטופל קבוע)
 
נדמה שיש פנטזיה של אנשים בפורום להתאבד
לא רק בגלל הרצון לא לסבול אלא
כדי "להזיז" למישהו שנראה אדיש מידי
כדי בכל זאת לגרום לאנשים "להבין", גם אם מאוחר מידי
 
יש לי כמה חברות קרובות
ויש לי חברות חדשות, אחת היא 'הפסיכולוגית' שלי
היא אינה פסיכולוגית אבל יש לה חכמה פנימית 
וכשנפגשנו הרגשתי שנוצר בינינו "קליק" (היא אמרה שזה קורה לה עם כל אחת)
אבל בכל זאת ניפגש ככל הנראה השבוע לפעילות משותפת שמעניינת את שתינו
קניתי בגדים - ממש סטוק, במחיר מציאה
וקניתי איפור בצבעים נועזים. הצבעים משדרגים לי את ההרגשה! וגם את המראה
אני מקבלת מחמאות ושאלות על זוגיות האם אני פנויה??.. ואנשים שלא מכירים אותי מציעים לי עבודה 
אני יוצאת לא מעט מהבית ונמצאת בחברה משכילה שמעריכה אותי, לפחות זו הרגשתי.
אבל 
אני מוצאת שלא מעט פעמים כשמישהו מסכים איתי ומעריך אותי
אני בדיכאון
ומצד שני גם כשמתווכחים איתי
אני לא מרוצה
וכשאני צריכה עזרה
אין לי למי לפנות
מכיוון שכל מי שרוצה לעזור לי
לא יתן לי את מה שאני באמת צריכה ורוצה
נראה שלפעמים אני מתחברת למי שלא רוצה להציע לי מה שהוא יכול
אני מודאת שהוא בשום פנים ואופן לא רוצה לעזור ואז,
צריכה נואשות את העזרה שלו.
אולי כי הוא מתייחס אלי בצורה שנדמה לי שמגיעה לי
בזילזול
מבחינתו "יש חדר מיון", ואם קשה לי אני יכולה להתאבד... 
יכול להיות שאיכפת לו ממני, אבל
היכן שהוא בין האיכפתיות
לבין הנכונות לסייע לי במקרה חירום יהיה פער
הפער הזה הוא אולי סמל לריקנות שיש בי
והקשיחות הנפשית שלו יכולה למלא את הפער ואת הריקנות שבהרגשתי?
זה לא שהוא יתן לי "למות" נפשית
כי הרי אני כבר מתה ממזמן אלא שדרך הקשר הקשה איתו אני אזכה למשש את הריקנות שבתוכי
ודרך הקשר איתו אני אגלה כמה שאני כן רגישה ונושמת וסובלת ואזכה בחיי מחדש?
מצד שני אולי זה גם הימור, האם אכן מדובר רק ב"תחושת מוות נפשית"
וגם אם מדובר "רק" ב"תחושת מוות נפשית" האם לא סביר לצפות ממטפל נפשי לעזור למטופל? האם יש מטופלים שמסתפקים בטיפול אחת בשבוע במקרים כאלו?
שעה או שעתיים, פעם או פעמיים בשבוע יכולים להספיק? - ומה אם הם לא מספיקים?
 
למה יש מטפלים נוקשים שאינם מוכנים להגמיש מעט את הכללים במקרה הצורך?
וחשוב לא פחות, למה כשאני מוצאת מטפלים שכן מוכנים ורוצים לעזור לי, למה אני לא נעזרת בהם? 
לא. אני צריכה לחפש מטפל שלא ירצה בי. גם כאלו יש...
 
לא קשה לי מידי לא נפשית ולא פיזית
אבל יש בגופי תסכול 
אולי אני צריכה לעשות יותר כושר?
 
נדמה שבאותה מידה שיש בי רצון עז לחיות, לפגוש אנשים אחרים ולהתפתח
יש בי גם רצון מקביל לחקור את המוות
אולי לא ממש להתאבד אלא רק לפגוע בעצמי קלות
ומצד שני מה זה קלות? 
מה יתן לי לחיות עם צלקות?
מה הטעם אם אני צריכה עזרה ואין אף אחד שרוצה לעזור לי
היום אני לא מרגישה בדיכאון
היום יש לי כוחות להתאבד 
ויש לי כמו רצון להרגיש את המוות
שלי
להרגיש את הדם
או אולי בעצם
להרגיש מה זה יעשה לאנשים שאני אוהבת
כשהם מתעלמים ממני כשאני במצוקה קשה
ולמה אני צריכה להתאבד כדי להרגיש שאיכפת להם
ולמה הם לא מוכנים בשביל מקרה חירום להזיז את הערכים המקודשים שלהם
 
בזמנו כשהיה לי קשה גם בטיפול הייתי בו זמנית עם 3 מטפלים לתקופה.
אני לא חושבת שהייתי נתקלת בבעיה למצוא מטפל שירצה לראות אותי.
אם הייתי רוצה בכך
מדוע שלא ירצו? יש לי אפשרות כלכלית וגם אם לא הייתה - יש אלטרנטיבות מסובסדות וזולות יותר
אני מכירה מטפלים שמטופלים שלהם התאבדו
ואני יודעת כמה שהם - שהיו בעבר קשיחים וקשים התגמשו כתוצאה מכך
עבור המטופלים הבאים
והייתי רוצה שיתגמשו כך בשבילי
להתאבד אני לא רוצה.
אני תוהה האם רק התאבדות יכולה לגרום למטפלים להתגמש?
האם יש תקווה גם לאנשים שאינם רוצים להתאבד? מה דעתכם?
לצפיה ב-'רוצה לספר עוד, בילי?'
רוצה לספר עוד, בילי?
19/03/2017 | 12:13
1
62
מה גורם לך להרגיש כך?
אולי תחליפי מטפל? מטפל טוב אמור לעזור לך גם בלי איומי התאבדות.
לצפיה ב-'היי מישהי, תודה על ההתעניינות '
היי מישהי, תודה על ההתעניינות
21/03/2017 | 21:46
42
הכתיבה שלי הייתה מעין חקירה עצמית מתועדת בשילוב מחשבות על פסיכותרפיה למיניה וטיפולים באופן כללי, ועזרה לי לסדר את המחשבות בהיותי בהצפה רגשית, ולקבל תובנות מעצם הכתיבה והשיתוף בפורום. 
בתגובתך מעבר להתייחסות שבעצמה משמעותית הודגשה נכונות עתידית מצידך להקשבה לתכנים אם ארצה לשתף- וההצעה זו נגעה לי ללב אם כי אינני מעוניינת להענות לה.
במחשבה נוספת ולמרות שכתבתי לסהר על הצורך בדיוק- כעת אני חושבת שזה פחות משנה
בהסתכלות לאחור, המטרה הייתה להעביר רגש במילים ולקבל תגובה רגשית.
התגובה שלך, מישהי, גם שאינה מדויקת (שלא לומר מפספסת את הדילמה העיקרית) מעבירה בצורה קיצונית את הרגש העמוק ששאבת מכתיבתי. ואני מרגישה שהצלחת להרגיש את הכאב שלי וזוהי, גם אם באירוניה מסוימת, הרגשה נהדרת. 
תודה רבה מישהי.
לצפיה ב-'Hope ...'
Hope ...
19/03/2017 | 12:13
3
54

בילי יקרה,
אני שומעת את הצורך המהותי והעיקרי במישהו שיהיה שם להחזיק שמא לא תיפלי ברגעים של מצוקה ומשבר, וכשזה לא מתמלא זה נחווה כפער שקשה לשאת, פער בלתי נסבל בין האכפתיות שאת מניחה שיש בצד השני, לבין מה שנשמע כחוויה קשה של ריקנות ואולי גם נטישה באותם רגעים קריטיים עבורך...
 
נראה שהפער הזה מקשה עלייך להתנחם בדברים החיוביים והמטיבים שאת מספרת עליהם ונראה שיש רבים מהם – החברה, ההערכה והצבעוניות שלך , החיזור אחרייך, רומנטית ומקצועית, והאכפתיות שקיימת הן במטפל כלפייך והן מצד חברות...

והפער הזה עד כדי כך בלתי נסבל, עד שהוא הופך את האפשרות של פגיעה עצמית ואובדנות לאקטים לגיטימיים ורלוונטיים, מעין נסיונות נואשים שיש בהם תקווה לשינוי, תקווה להיות נראית, להיות מוכלת באופן שנכון ומדוייק לך, אקטים שמבקשים גם לנקום על חוסר ההיענות והפער...
 
יקירה, אני חושבת שאת מבינה תוך כדי כתיבתך, שהרי מדובר במשהו נצחי שאין בו באמת תקווה לשינוי... שאין בו את האפשרות לתנועה וליכולת לראות איך ניתן לגשר על הפער בין הרצוי למצוי.. כי המוות הוא דרך חד סיטרית שאין בו רווח לאף אחד... ובעיקר אין מקום לתקווה...
 
נראה כי הפער הזה צובע עבורך את המציאות שיכולה להיות צבעונית כמו האיפור שאת קונה וצובע הכל בשחור, בחוסר שביעות רצון ובקושי להתנחם – הן כשמעריכים אותך, והן כשמתווכחים כפי שכתבת... ואולי הצבעוניות והנחמה מצויות בשביל האמצע, בו אין נתינה מוחלטת ואין נטישה מוחלטת, אלא משהו טוב דיו...

בנוסף, ייתכן כי  הפער הזה, ובעיקר הניסיון להתבונן באופן בו ניתן לגשר בין הרצוי, למצוי ולאפשרי יכול להיות גם הזדמנות. הזדמנות לגלות כוחות אישיים פנימיים אדירים שאולי לא חשבת שיש בך, לגלות מערכות תמיכה נוספות, רשמיות ואישיות... ולגלות חיות שקיימת בין הקשיחות לגמישות, בין ההערכה לויכוח, בין כוח לעייפות, בין סיפוק לתסכול... חיות שקיימת בה מורכבות, אבל אולי גם הרבה הרבה גוונים של צבעים...
 
שולחת חיבוק חם,
ומזמינה אותך להמשיך לשתף ולנסות ללמוד יחד איך אפשר למצוא את האמצע בין מצוקה לתקווה... 
 
לצפיה ב-'בהחלט יש תקווה בין היתר'
בהחלט יש תקווה בין היתר
20/03/2017 | 16:41
1
67
סהר, הכתיבה שלך ריגשה אותי. ניכר שהשקעת מחשבה בדברי והצלחת להבין לא מעט את חוויתי והיטבת להעביר אותה במילים. אך לא כל הפרשוניות היו מדויקות והייתי רוצה לנסות לחדד:
 
אכן, מדובר בצורך, אולי צורך נפשי ולא בהכרח לצורך ההישרדות הפיזית.
הפער הוא בהחלט נסבל אלא שיש בו ניגודיות שלא הצלחתי "לעלות על הדעת"
ברמה האובייקטיבית הבנתי את הפער בשכל והרגשתי איכפתיות אבל במעשה היה חסרה התאמה לעזרה שנזקקתי אליה וכתוצאה מחוסר ההתאמה הקיצוני נוצר כאב
הכאב היה בחוסר ההבנה שהרגשתי מכך שלא הצלחתי, לתפיסתי, להסביר את עצמי. הכאב היה בהרגשה שאינני מובנת
וההרגשה שאינני מובנת היתה מאוד קשה להכלה עצמית
הפנטזיה לפגיעה עצמית הייתה סוג של תקווה להבנה
שאם מישהו יראה דם הוא "יבין" את הכאב
כתבת "אקטים שמבקשים גם לנקום על חוסר ההיענות."
ממש לא נקמה! איך פגיעה בגופי יכולה להיות נקמה?
ומה עם האנשים שאוהבים אותי? זה יצער אותם
נניח שאדם אחד או שניים או אפילו חמישה ושישה לא מסוגלים להבין אותי או להעביר לי את האיכפתיות שלהם - שאני יודעת שיש להם כלפיי, אם אני אפגע בעצמי זה יהיה נקמה? מדובר בחוסר הבנה, גם אם יש פגיעה היא בשוגג, המילה האלטרנטיבית שהייתי משתמשת היא צער. צער שאדם שקרוב אליך רגשית, לא מספיק מבין את מצוקתך. חוסר הבנתו בוודאי לא מגיעה מרוע.. אם הוא היה מבין הרי, היה נוהג אחרת. נקודת ההנחה שלי סהר היא שאיכפת לו.
הייתי בסערת רגשות קשה ושיתפתי אנשים ובעיקר עבדתי על דיאלוג פנימי בלתי מתפשר ולמרות הכאב ידעתי שאין לי רצון למות ולמרות זאת התפתיתי לרגע לפגוע בעצמי, בכוחות-על ממש, עצרתי עצמי ממש בכוח.
גייסתי את מחשבתי לצלקות שישארו ועל כך שאולי המראה החיצוני שלי יפגם, וחבל, ואולי לא אוכל לתפקד פיזית, לעשות כושר, לבלות ולהנות כפי שאני אוהבת
והכתיבה כאן גם היא הייתה שיתופית, אנשים שאני מכירה במציאות יודעים עליה
ובאיזה מקום יש לי תקווה מסוימת להעלות את הצורך בקשר בין הפגישות למודעות טיפולית
אני חושבת שמטפלים בנפש בכלל ובפרט פסיכולוגים קליניים צריכים כחלק מהאתיקה לאפשר למטופלים שמתלוננים על מצוקה נפשית (כמעט כל המטופלים למעשה) להעזר בהם גם לאחר זמני הפגישות ואם מתבקשים לאפשר למטופל שמרגיש בצורך קשר טלפוני באופן קבוע (הכוונה לשיחה של מספר דקות) או לכל הפחות במקרי חירום, לא רק בטיפולי DBT ׁ(שלמיטב ידיעתי הוא הטיפול היחיד שמשלב קשר טלפוני קבוע המוגדר מראש על ידי המטפל ומיוזמתו) או בהתאם לאמונה הטיפולית שהם חולקים בה אלא כחלק מובנה בטיפול.
 
עברתי ברפרוף על קוד האתיקה של הפסיכולוגים בישראל, ולא ראיתי שמוזכר שם כי מטפלים מחויבים לעזור למטופליהם ע"י שיחות טלפונית בין המפגשים בין אם מדובר באופן קבוע (כמו שאני הייתי רוצה אם הייתי בטיפול) ולא במקרי חירום.
ואני יודעת שיש מטופלים שהתאבדו בזמן שהם היו בטיפול פסיכולוגי (לא אני)
ולא מדברים על הדברים האלו בגלוי. כביכול לאדם במצוקה ממליצים תמיד "ללכת לטיפול" אבל מה הוא יעשה אם יהיה במצוקה בזמן הטיפול גם אם לא כתוצאה מהטיפול. 
לא רק זאת, למטפלים יש מטפלים שהם יכולים להיות איתם בקשר אם מתוך וועדות אתיקה ואנשי מקצוע שהם אולי אפילו קולגות עמיתים שאיתם הם יכולים להתייעץ במייל או במסרון או שיחה קצרה, אך מה יעשו מטופלים שנתקלים במצוקה או בחוסר תקשורת עם מטפל?
אז תגידו, כמו ש"מישהי" הציעה, אם זה לא מתאים תעזבי, 
אבל מה אם הטיפול עוזר, ובכל זאת רוצים להתייעץ עם מישהו?
אז תשאלו למה איכפת לי? אני הרי לא אפגע בעצמי אבל יש אנשים שמתאבדים בטיפול פסיכולוגי. יש אנשים שבמצוקה בטיפול פסיכולוגי ופוגעים בעצמם
והדברים האלו מושתקים. מי ירצה לדון בכך? האם מטפל שמטופל שלו התאבד ירצה להתפרסם? האם משפחתו של המטופל שהתאבד תרצה ששמם יודע ברבים? מובן שלא. מטבע הדברים, יוצא שלא מדברים על כך. 
אני מאוד מקווה שהסוגיות הללו ילקחו בחשבון ואולי ישתנו. גם עבור המטפלים יש אינטרס שלא למצוא את עצמם במהלך טיפול רגיל לכאורה פתאום עם מטופל שהתאבד. 
 
 
 
הכאב שנוצר בתוכי מתוך פער שחשתי הוליד תסכול פנימי ותחושת יאוש 
תחושה קשה של חוסר טעם, של תפלות, אפרוריות
אולי בדומה לאדם שמסתובב בחנויות-אוכל כשהוא רעב ואין לו פרוטה והוא יודע שכל המאכלים הנפלאים שהוא רואה מסביבו, כשאפילו שליש מהם היו מספיקים לא רק להצלת חייו אלא לאיכות חיים נפלאה- הם לראייה בלבד
 
והפגיעה העצמית שפינטזתי עליה באותם רגעים היא כמו פיתה עבשה
שאמנם עלולה לגרום לקלקול קיבה ולהרעלה ואף מוות אך גם יכולה להציל את חיי
באותו רגע המחשבה על פגיעה הייתה מתוך כאב רגשי 
וכדי לאזן אותו וכדי להרגיש 
וגם כדי אולי ליצור תקשורת
היכולת לומר לאדם "אני מתקשרת מהמיון, אעדכן אותך בהמשך"
יכולה גם להוכיח לאדם שאני רצינית ולא סתם מאיימת
אבל כמו שכתבתי,
כמעט שאין תקווה לאדם שלא יפגע בעצמו    
 
יש לי אמנם כוח רצון אבל גם שמירה משמיים
ואת הפורום הזה. וגם חברות שאני משתפת ומשפחה
הם לפחות הביעו את דאגתם כלפיי לאחר שראו את ההודעה ("באמת שקלת לפגוע בעצמך? זה מפחיד")
ומהתגובות שלהם קיבלתי נחמה מיידית שעזרה לי 
אני חושבת בדיעבד שהייתי זקוקה לאדם חיצוני שישקף לי בגוף ראשון את הכאב
כלומר מה שעזר לי הוא לא השיקוף הטיפולי - דידקטי - מתנשא:
"אני מבין שקשה לך. את מרגישה תסכול..."
דברים כאלו לא היו מגיעים אלי באותו רגע. רגשותי היו מובנים לי אך לא היו נתפסים רגשית 
אבל כשאנשים שאני אוהבת סיפרו על עצמם, על דאגותיהם אלי, איכשהו זה היה קל יותר להבנה
וההבנה הזו הובילה להקלה שאיפשרה לי להניח למחשבות האלו 
ובבוקר ראיתי התגובות בפורום
 
ההודעה שכתבת לי סהר
ההבנה הקרובה שלך את המילים שכתבתי
הייתה כל כך משמעותית שאיפשרה לי לחוש את עצמי יותר
הענווה והקבלה שלך 
נוגעים ללב
תודה.
לצפיה ב-'שמחים לשמוע! '
שמחים לשמוע!
21/03/2017 | 10:00
58

יקירה,
שמחה לשמוע שקיבלת את הדברים שהיית זקוקה להם ברגע מאוד קשה ואפל...
ובעיקר שמחה על כך שאת מבקשת לחדד ולהסביר את עצמך על מנת לוודא שאתה מובנת בצורה המדוייקת לך...

אני מבינה עכשיו יותר את הפונקציה התקשורתית שקיווית למצוא במחשבות לפגוע בעצמך, את הייאוש שהביא אותך לחשוב שאולי רק כך תוכלי להיות מובנת..שרק כך תוכלי לקבל סיוע למצוקה שלך...

ובתגובה שלך היום אני שומעת שלא רק הצלחת לשמור על עצמך,
אלא גם הצלחת להשיג הבנה ונחמה דרך בני משפחה, חברים וכאן בפורום.
נשמע שהצלחת לתקשר באופן שאיפשר שיבינו אותך ולקבל מענה מדוייקת לצרכים שלך...

אני תוהה אולי תוכלי להשתמש בכוחות ויכולות אלו ולתקשר מול המטפל בצורה ברורה את הצרכים שלך ואת הפער בין מה שאת זקוקה לו לבין המצוי, הן מבחינת כמות והן מבחינת אופן המענה...
יכול להיות שבאופן מעשי לא ניתן יהיה לגשר על הפער,
אך אולי תהיה משמעות לכך שהדברים הושמעו ודוברו וקיבלו מקום במרחב ביניכם,
 
מוזמנת תמיד להמשיך ולשתף,
אנחנו פה מוכנים להקשיב, לחשוב יחד ולדייק עד כמה שניתן...
 
שלך,
מתנדבת סה"ר
 
לצפיה ב-''
21/03/2017 | 22:42
52
אני מצרפת חלק מהתמונות שצפיתי בהן בעת ההצפה הרגשית שעזרו לי להימנע מלפגוע בעצמי.
 
לצפיה ב-'לא סופר'
לא סופר
19/03/2017 | 17:07
7
126

אני לא יכול לספור את כל ההיסוסים שהפכו לכשלונות
מרוב שאני כבר לא סופר כמה פעמים זעקתי להבנה  
אני כבר לא סופר את הטוב
מרוב שאני כבר לא יכול לספור מה אבד בי בדרך
אני לא סופר את הפחד למות
מרוב שאני כבר לא יכול לספור כמה אני מפחד להמשיך לחיות בדרך הזאת
אני לא יכול לספור כבר כמה אני אני לא פרודוקטיבי
אני כבר לא סופר זמן כי הוא כבר לא מניב פירות
אני לא יכול לספור כבר כמה זמן זה ימשך
אני כבר לא סופר את האכזבות מהאנשים ששיתפתי שהיאוש חנק אותי
פליז שמישהו יעשה את מה שאין לי אומץ לעשות בשלמותו


לצפיה ב-'שלום'
שלום
19/03/2017 | 18:46
5
27
אולי לא צריך לספור, ומוטב להשאיר את העבר בצד ולחשוב איך לפעול ולהתקדם לעתיד טוב יותר. אני מאמין שלאדם הרבה יכולות לשפר את מצבו, ושאם העתיד טוב אפשר בקלות לשכוח מהעבר הרע.
 
לצפיה ב-'הווה'
הווה
19/03/2017 | 19:05
4
32
העבר הוא לא הבעיה ההוה הקשה והעתיד שאני לא רואה בראשי ראש מחשבה אחת והיא לא נותנת לכלום היא שולטת בראש אני פרנואיד וזה מפחיד כבר לחיות ככה 
לצפיה ב-'תשובה'
תשובה
19/03/2017 | 20:00
3
24
אם מה שמפריע לך מחשבה לא רצויה, הייתי מציע שתבדוק עד כמה המחשבה חשובה, בעיקר מבחינת המסקנות שלה. בדוק את המחשבה מבחוץ, אם יש לה מסקנות חשובות בשבילך. אם תגלה ותוכיח לעצמך שאינה חשובה, ותעסוק במחשבות חשובות יותר, אולי תיפטר ממנה. אם היא רעה, אני משער שמעשים שישפרו את המצב המציאותי ישפרו גם את המחשבה כי צריך לנווט את המחשבות לדיבור ואת הדיבור למעשים.
 
לצפיה ב-'בקשר לפרנויה'
בקשר לפרנויה
19/03/2017 | 20:02
2
29
כדי לא לפחד מעצמך, אני משער שהדרך הנכונה היא לתכנן את מעשיך בקפידה שלב אחרי שלב ובשלווה. כשתדע לחזות יותר בביטחון את עתידך דרך המעשים שייצרו אותו, תרגיש יותר בטוח ולא תצטרך לחשוש. אז גם תרגיש ותבין שיש לך היכולת והכוח לשלוט במעשים ובעתיד שלך ואתה אדון ואחראי לעצמך.
 
 
לצפיה ב-'אמת'
אמת
19/03/2017 | 22:09
1
30
אמת בדבריכם אבל אחרי שעברתי את השלבים האלה והמצב שלי גדול עליי ביטוח לאומי הרג לי תאופי ואני נתתי לזה יד  הרופאים מחרו אותי ואני בנימוס התעזרתי בסבלנות אני לא רוצה עזרה יותר אני דוחה אותה אני הרסני ומחשבות אובדניות וזה הדבר היחיד שמככב לי בראש כל הצעה אחרת נישללת אני פורק פה כדי לפרוק במציאות שלי אין מי באמת יקשיב לי ומי שמקשיב  חירש  שלי אין פתרון קסם ואני כבר עיייייייייייייף מהחיים האלה 
לצפיה ב-'שלום'
שלום
20/03/2017 | 16:47
24
החברה מוסרית אבל יש בה מחדלים ולא תמיד היא מצליחה לעזור, ולכן צריך להיאבק לפעמים. סביר שבדרך כלל יימצא מי שיוכל לעזור לך. רוב האנשים טובים ואפשר להיעזר בהם. החשוב קודם כל לנסות לעזור לעצמנו. אסור לחשוב על אובדנות, החיים מתנה חשובה ומקודשת שניתנה לאדם ולעולם ואסור בשום אופן לוותר עליה. נכון שאין פתרון קסם, צריך לעבוד בקפדנות ובעקשנות כדי להצליח. אם לא מצליחים, צריך להשתדל למצוא עזרה. אנחנו כאן מוכנים להקשיב לקשייך ולנסות לעזור לך ככל שנוכל.
לצפיה ב-'הכוח להמשיך בדרך'
הכוח להמשיך בדרך
21/03/2017 | 00:39
55

anty היקר,
אני שומעת שאתה תשוש כל כך, כי נראה שכבר קשה לך לסחוב מאחורייך את כל הכשלונות... כמו גם את הייאוש שנראה ששוטף אותך ומסרב להיעלם... ויכול להיות שהוא השתלט לך על החיים.
יתכן שאתה חסר אונים מול המחשבות האובדניות שנראה שאינן מרפות ואולי גם כמו משאירות אותך כלוא בתוכן- כלוא בתוך הראש של עצמך.
ויכול להיות שאתה זקוק לאוזן קשבת, שתנסה להבין אותך ואת איך שאתה מרגיש...
יקר, אתה מוזמן להיכנס לצ'אט שלנו, בו  תוכל לדבר עם מתנדב או מתנדבת שינסו להכיל ולהבין את כל מה שיש לך לספר... אולי בדרך זו תוכל להוריד ולו מעט מהעול שנראה שמכביד עליך כל כך... הצ'אט פועל כל השבוע, פרט ליום שישי, בשעות 21:00 עד חצות. בנוסף, כמובן שאתה מוזמן להמשיך ולשתף גם כאן בפורום... אנחנו כאן איתך, בכל מצב. תדע שאנחנו כאן כדי להקשיב... ויש לך לאן לפנות. יש מי שינסה להבין. יש מי שימשיך ללכת איתך בדרך, גם אם נראה לפעמים שהיא קשה כל כך ומלאה במכשולים...
שולחת לך חיבוק חם... 
שלך,
מתנדבת סה"ר.
 
לצפיה ב-'מעניין למה זה צריך להיות ככה ?'
מעניין למה זה צריך להיות ככה ?
20/03/2017 | 02:19
5
138
ונכון שיש נקודות אור ,אנשים פה ושם לא כולם רעים.
אבל למה החיים/הגורל מוביל למקומות לא טובים ?עם אנשים
מגעילים.  כל דבר זה שיעור .אז מה השיעור בלשכת למקום עבודה חדש לפתח ציפיות .שהנה אולי דברים ישתפרו ולא להצליח.
וזה שמישהי רעה לכולם והיא מכשפה זה לא מעודד אותי.
לגלות שאוקיי זה לא אישי .(אבל חלק כן . )אז מה ?
אנשים אחרים לא חווים דברים כמוני.
לא עברו מה שאני עברתי .
בסופו של דבר גם היה מחשבה יוצרת מציאות .מההתחלה  חשבתי שהיא תפטר אותי . ו פחדתי ממנה .
התעסקתי יותר בה וביחס שלה מאשר בעבודה עצמה וזה מה שקרה .
היא לא פיטרה אותי .למרות שלעולם לא אדע ....
לאנשים חזקים שלא רואים בעיניים  חולשה,רגישות זה מעצבן  אותם .הם לא מבינים את זה ,וחוסר ההבנה יוצר עצבים .
מה אני יעשה  שיש לי חסכים  בדמות סמכותית  נשית ואז כאשר מישהי היא מאד ביקורתית אז זה ישר מזכיר ומעורר דברים.
ונכון שהיא רעה להרבה אנשים  עדיין ..לחוות את הדברים האלה זה מאד לא נעים.

לצפיה ב-'שלום'
שלום
20/03/2017 | 18:34
1
27
בכל מקום יש רעים, וצריך להתמודד אתם ולהיצמד לטובים ולנחמדים. עבודה חשוב לבצע מתוך מחויבות להתקדם ובאופן מנותק מרגש. אם תהיי עובדת טובה, המנהלת שלך תעריך אותך. אם תעבור על החוק ותעשה לך עוול אסור, תוכלי להתלונן עליה אבל אל תמהרי להתלונן על כל דבר פשוט שלא תפטר אותך.
 
לצפיה ב-'סביר שרוב האנשים טובים'
סביר שרוב האנשים טובים
20/03/2017 | 19:03
24
כי אחרת החברה הייתה מתמוטטת כבר מזמן. מי שטוב להרבה אנשים, הרבה טובים אליו בחזרה וזה כוחו.
 
 
לצפיה ב-'שיעורים'
שיעורים
20/03/2017 | 23:20
35

מילקי יקרה,
אני מבינה שאת מתוסכלת, כי הגעת למקום עבודה חדש, עם תקווה וציפיות להתחלה חדשה, במסגרתה דברים ישתפרו ויהיו טובים יותר... אבל מהר מאוד התקווה נעלמה כלא הייתה, כשפגשת שם מישהי שנראה שהשאירה אותך דרוכה ואיימה עלייך כל כך.
 אני מתארת לעצמי שאת מרגישה דחוייה ולא מובנת, כי אנשים באמת לא מסוגלים לפרש את הרגשות שלך בצורה שהם יכולים באמת להבין...
וכנראה שזה נכון- שאנשים אחרים לא יכולים לראות את העולם דרך העיניים שלך, כי יש לך עבר שהוא חלק ממך... ויכול להיות העבר הזה גם גורם לך להגיב בצורה שונה מאיך שאנשים אחרים היו מגיבים לאותה סיטואציה. ואולי בעצם, כל אדם מביא את עצמו לעולם- ואם כולם היו מתנהגים בדיוק באותה צורה, אז היה לנו הרבה יותר משעמם בעולם...
מילקי שלנו, את מוזמנת להמשיך ולשתף בכל מה שעובר עלייך...
תדעי שאנחנו כאן איתך, תמיד... 
שלך, 
 מתנדבת סה"ר.
 
לצפיה ב-'תודה רבה לכם פילוסוף וסהר'
תודה רבה לכם פילוסוף וסהר
20/03/2017 | 23:42
1
52

על התגובה .

העבודה הזאת היא כבר היסטוריה.

יותר מידי לחץ .

עם הפנים קדימה למצוא עבודה אחרת ובמקרה

הכי גרוע אחזור למקום הקודם.

יש במקום הקודם מישהי שמתה שאחזור לשם

אבל נראה ,ננסה למצוא משהו אחר .

תודה רבה לכם על התגובות פילוסוף וסהר.
לצפיה ב-'שמחת ימאד לעזור לך'
שמחת ימאד לעזור לך
21/03/2017 | 14:56
10
לצפיה ב-'כנראה חסר לי אינטיליגנציה רגשית...'
כנראה חסר לי אינטיליגנציה רגשית...
20/03/2017 | 12:51
1
92
לצפיה ב-'הי משה... אז איזה כיף שזה דבר נרכש! '
הי משה... אז איזה כיף שזה דבר נרכש!
26/03/2017 | 10:28
22
ובלי קשר: מה איתך בימים אלה? אשמח לדעת מה שלומך!
לצפיה ב-'עצב'
עצב
17/03/2017 | 12:38
7
134
עוד לא עברה שנה מאז שאבא שלי נפטר, עכשיו סבתא שלי נפטרה.
עם אבא שלי זה היה צפוי וכרוך בהרבה שנים של סבל והכנות שזה יקרה, זה היה מפתיע שזה קרה באותו רגע.
עם סבתא, זה לא היה צפוי בכלל, וזה קרה תוך יום.
וזה מרגיש מוזר, כי המוח לא מסוגל לעכל מוות, לפחות לא המוח שלי, בעיני הם פשוט נסעו לאנשהו, הסופיות הזאת בלתי נתפסת.
אולי מנגנון הגנה השרדותי, אולי..
אני גם לא ממש מסוגלת לבכות, מבפנים בוכה, אבל מבחוץ הדמעות לא יוצאות, לא כשזה לבכות שלא על עצמי.
אולי בכיתי יותר מדי על עצמי, אולי עם כל הקשיים בכלל,משהו נדפק שם במוח ואני לא מסוגלת לבכות.
ועצוב, עצוב נורא.
עם כמה שהחיים קשים, ועם כמה שיש צרות, המוות הוא כל כך סופי, הוא לא משאיר שום אופציות פה (אולי בעולם אחר, שזו התקווה והאמונה), אבל פה.
לפעמים נדמה שכל כך רע, כל כך בלתי נסבל, כל כך בודד, ואז קורה דבר כזה, ואת מבינה כמה המוות הוא נורא, הוא זהו.
ואני כל כך בודדה (אגואיסטית שכמותי, גם ברגעים כאלה חושבת על עצמי).
ולא מוצאת מוצא, למרות שכל עוד חיים צריך לחפש וחייב להיות מוצא.
אבל כל כך בודד לי וקשה לי ולבד לי,
שאני מוצאת את עצמי כותבת פה, בידיעה ברורה שזה לא יתן לי מה שצריכה, אבל איכשהו מקווה שזה יקל (וזה אף פעם לא קורה)
אין עם מי לחלוק במציאות ונשארת עם זה לבד.
החיים ממשיכים, אני מזדקנת, אנשים מסביב מתקדמים, מתחתנים, מביאים ילדים, מגיעים להישגים, ואני נשארת אי שם מאחור, לבד, לא מצליחה למצוא את הדרך שלי, בודדה, לא קשורה ולא שייכת.
תמיד נראה שכל כך רע, שלא יכול להיות יותר, ואז קורה מוות.
את מבינה שיכול להיות יותר גרוע.
ואני רוצה לחיות, כל כך רוצה לחיות, וכל כך לא מצליחה.
והמוות ממחיש כמה הכל זמני וקצר ושחייבת למהר.
ועצוב.
עצוב שאנשים מתים.
עצוב שאין לי אבא כבר.
עצוב שאין לי סבתא כבר.
למרות שבעיני הם פה, רק פיזית לא פה.
הלוואי ויכולתי לבכות על זה.
עצוב על עצמי, שאני לא מצליחה למצוא את המוצא בשבילי, ויודעת שחייבת להמשיך לחפש, חייבת לחפש.[
מגיע לי שיהיה לי גם טוב בחיים האלה.
הרי אם יש כל כך הרבה רע, חייב להיות גם טוב.
אף פעם לא מושלם, תמיד טוב מעורבב ברע, כי ככה זה החיים.
אבל תיאורטית, יכול להיות טוב, לא?
קשה לי.
פשוט קשה לי.
הלוואי והייתי מצליחה פשוט לבכות, להרים את עצמי ולהמשיך כי אלה החיים, ממשיכים.
 
 
 
לצפיה ב-'שלום'
שלום
17/03/2017 | 12:48
33
המוות עצוב וקשה לכולנו, אבל הוא חלק טבעי מהחיים כי כולנו מתים בסוף ואסור לאבד את האהבה לחיים שלנו בגללו. כתוב בתורה "ובחרת בחיים". אבא שלך ודאי היה שמח לדעת שאת עדיין נהנית מחייך. גם אני מאמין שהמוות סופי ומשאיר אחריו ריקנות גמורה לנצח, ולכן הוא לא מובן ולכן הוא גם כל כך נורא כי אנשים זקוקים לישות הקיימת והמורגשת שלהם. חיי אדם חשובים ומקודשים, ואובדן הורים ואנשים אהובים וקרובים קשה במיוחד. אני מקווה שהיו להם חיים טובים בזמן שהספיקו לחיות, היי חזקה והמשיכי בחייך ככל שתוכלי.
לצפיה ב-'משתפת בצערכם'
משתפת בצערכם
17/03/2017 | 15:32
3
46
אני איבדתי את אבי היקר לי מכל לפני כמעט שבעה חודשים. אני לא מצליחה להתאושש. אני כל-כך מקווה בשבילך שתמצאי את הכוחות לחזור לחיים. אם מותר לשאול- האם סבתך זו היא אמו של אביך או אמה של של אמך?. אני נקרעת מגעגועים ולא מסוגלת לחשוב על הזמן שעבר, עובר ויעבור בלעדיו. גם אני לא מסוגלת לעכל מוות. אני בטוחה שסבתך ידעה שאת אוהבת אותה, זה ניכר מדברייך.
לצפיה ב-'תודה'
תודה
19/03/2017 | 08:32
2
36
זו אמא של אמא, למה זה משנה?
לא חושבת שאפשרי בכלל לעכל מוות.
נמשיך לחיות, כי ככה זה בחיים.
השאלה איזה חיים.. אני לא בדיוק מצליחה בכלום בערך.
ומצב כזה מדגיש עוד יותר את הבדידות, ועד כמה אני לבד.
לצפיה ב-'באופן כללי,'
באופן כללי,
19/03/2017 | 09:40
1
42
זה לא משנה. אולם, חשבתי על כך שלו היה מדובר באמו של אביך, זו היתה תוצאה של הכאב הנורא על האובדן.
מכל מקום, מוות הוא דבר נורא ולא ניתן לעיכול. לדעתי, אין כל הבדל אם מדובר במוות פתאומי או במוות ידוע מראש. היעלמות מוחלטת של אדם יקר וקרוב מחייך היא לא משהו שאפשר להשלים איתו.
מאחלת לך שתהיי חזקה.
לצפיה ב-'מה אני אגיד לך..'
מה אני אגיד לך..
19/03/2017 | 10:00
45
מוות הוא חרא נקודה.
יש הבדל בין מוות פתאומי לידוע מראש, לא בתוצאה הסופית שהיא המוות, אלא בחיים שחיו.
אפשר להגיד שאצל כולנו הסוף ידוע מראש, אבל זה לא מונע מאיתנו לרצות לחיות.
בכל מקרה, קשה קשה קשה ובודד מאוד.
אני חזקה, כי זו ברירת המחדל שלי, גם כשנדמה לי שאני לא חזקה, אני מחזיקה מעמד, אני שורדת, לחיות אני לא כל כך מצליחה לצערי, אבל אסור לאבד תקווה...
 
לצפיה ב-'משתתפת בצערך... '
משתתפת בצערך...
19/03/2017 | 13:52
44

יקירה,
קודם כל משתתפת בצערך... מאוד לא פשוט לאבד אדם קרוב, בין אם מדובר במוות ידוע מראש, או פתאומי... ואני מניחה שסמיכות האובדנים קשה אף היא...
אני שומעת את העצב שלך, את הקושי לעכל את האובדנים הללו ואת תחושת הבדידות שמתלווה אליהם... ובמקביל לתחושות אלו אני שומעת ביקורתיות ושיפוטיות קשה מאוד כלפי עצמך על אי היכולת לבכות ועל כך שמותם של היקרים לך מפגיש אותך עם התקוות והאכזבות האישיות שלך..ואני משערת לעצמי עד כמה כובד נוסף השיפוטיות הזו יוצרת בהתמודדות...

יקירה, מוות הוא באמת דבר שקשה לתפוס אותו, אובדן הוא דבר שקשה לעבד, הוא לוקח זמן, והוא טומן בחובו מפגש עם כל מיני רגשות, הן כלפי מי שאיבדנו והן כלפי עצמנו... את כותבת על הקושי לבכות באופן פיזי, ואני תוהה האם יכול להיות שיש יותר מדרך אחת לבכות?

אני שומעת שעבורך המפגש עם האובדן מייצר כמו שני קולות – קול אחד בו המוות נותן פרופורציה לקשיים ולאתגרים האישיים ואף נותן השראה להתמודדות ולחיות, וקול אחר, שכמו מעצים או מגביר את הווליום על חוויות של אכזבות וקשיים היות והוא מזכיר שהזמן קצר והמלאכה מרובה...

אני שומעת את המשאלה שאת מסיימת איתה – הרצון הכנה פשוט לסיים עם הבכי, שהוא ייצא כבר ויאפשר להמשיך הלאה מתוך תקווה לייצר את החיים שאת רוצה... ואולי החיים מצויים דווקא במורכבות? אולי אין קו ברור בין עצב לשמחה? כמו שאת כתבת – "תמיד טוב מעורבב ברע"... ואולי החיים הם במתח שבין רגעי הפורקן והקיפאון לבין תנועה?

זה נשמע שאובדנים מוחשיים אלו מאפשרים התבוננות בחוויה של תלישות ואי שייכות שאת מרגישה ללא קשר... חוויה של אי שביעות רצון שקיימת שם ממילא.. ואולי מה שהיית רוצה שאירועים אלה ישמשו הכוונה שנחוצה לך... ומצד שני את כותבת על כך שגם שאת משתפת זה לרוב לא מדוייק לך, אולי כי מה שנכון ומדוייק לך קיים אצלך ובתוכך...

לכן אני מבקשת פשוט להיות כאן איתך,
להחזיק איתך את התקווה שיכול להיות אחרת ואת האמונה שיש גם טוב לצד כל הרע והסבל והעצב...
 
ומזמינה אותך להמשיך ולשתף אם תבחרי, כדי לנסות למצוא יחד את הקול שלך המדוייק לך , כך שניתן יהיה באמצעותו למצוא את המקומות שיש בהם תקווה לדברים שאת רוצה...
 
חיבוק חם,
שלך,
מתנדבת סה"ר. 
 
לצפיה ב-'אתם '
אתם
20/03/2017 | 08:35
39
שמנצלים קושי של אנשים בשביל להרוויח על זה, תתביישו לכם.
אתם עוד תשלמו על זה, אתם תראו.
ניצול אנשים יביא לכם בחזרה בדיוק מה שאתם עושים. 
 
לצפיה ב-'ישר נזכרתי בכם'
ישר נזכרתי בכם
19/03/2017 | 00:00
2
115
השבוע התחלתי לצפות בסדרה חדשה שקוראים לה צ'אנס
בקצרה מסופר על נוירופסיכיאטר שמצד אחד מטפל באנשים עם מחלות נפשיות ומראים גם את האנשים הרעים שגרמו להפרעות להתפרץ.
למרות שאני לא באמת מכיר אתכם אני ישר חשבתי עליכם כשצפיתי בסדרה מהשנייה הראשונה כי אני משתדל לקרוא את כל מה שאתם כותבים וגם לענות.
 
לצפיה ב-'גם אני רואה את זה, סדרה ממש טובה'
גם אני רואה את זה, סדרה ממש טובה
19/03/2017 | 19:41
1
20
לצפיה ב-'לגמרי, ממש סדרה טובה ומחכה לצפות בפרק נוסף היום'
לגמרי, ממש סדרה טובה ומחכה לצפות בפרק נוסף היום
19/03/2017 | 19:56
40
מעניין אותי לדעת למה את התחברת בסדרה?
לצפיה ב-'כל יום יותר נורא מקודמו'
כל יום יותר נורא מקודמו
16/03/2017 | 16:28
10
161
חלקכם כבר מכיר את הסיפור האישי שלי ואפילו השיא לי כמה עצות, שלצערי, לא ניתן היה ליישם ברמה הפרקטית. אני מרגישה כמו שק חבטות ואין לי כל הגנה.
מה שאני עושה עבור אמי הוא אף פעם לא טוב. על כל דבר שאני עושה (לאחר בקשה שלה) יש טענות מפה ועד אוסטרליה. מיום ליום היא מתדרדרת מבחינה קוגניטיבית ומנטלית ומסרבת להיבדק (יש ביכולתי לגבות את ההיגד הזה בדוגמאות). כל היום אני צריכה להיות בהיכון כדי למלא את בקשותיה.
עכשיו חזרתי מקניות של שלוש שעות בשבילה ועדיין יש לה טענות (הדברים נקנו עפ"י רשימות שהיא הכינה).
לפני מספר ימים היא הטיחה בפני שהיא משקרת לחברים שלה כשהיא אומרת להם שאני עוזרת לה. למשפחה שלה היא מספרת שאני לא רוצה לעשות עבורה.
אף אחד לא יודע את האמת ואין אף אחד שיהיה מליץ יושר עבורי. אני גם לא יכולה לעשות זאת עבור עצמי בכל פעם שהיא משמיצה אותי ואני נאלצת לשתוק. 
הצבת גבולות היא לא אפשרית כשחיים עם דיקטטור.  אני לא יכולה לומר "לא" על משהו. אני צריכה רק לציית. רק השבוע היא שוב אמרה לי שאני צריכה רק לשרת אותה. היא לא רואה אותי כאדם שגם לו יש צרכים.
אני חשה מרוקנת. לפני פחות משנה עוד היה לי כ"כ הרבה לתת והפכתי ליצור עלוב וכבוי. אילו הייתי כלב שנאסף לכלביה של "תנו לחיות לחיות"/ "צער בעלי חיים", אף משפחה לא היתה לוקחת אותי אליה עם כל מה שנהיה ממני.
 
להמשיך לומר לי לדבר איתה לא יעזור כי אין עם מי לדבר. גם להיבדק ע"י מומחים היא מסרבת וברור לי שיש כאן בעיה חמורה מאוד.
 
לצפיה ב-'שלום'
שלום
17/03/2017 | 12:59
46
אולי כדאי לפנות לעזרה סוציאלית בעירייה שיבואו לשפר את המצב המשפחתי. בנוסף חשוב לזכור שהאם הסובלת לא תמיד יכולה לתת מענה לסבל האחרים גם אם המצב לא מוצדק, ואולי אין ברירה אלא להתחשב בה באופן מיוחד.
 
לצפיה ב-'יש לך חברות לשתף אותם?'
יש לך חברות לשתף אותם?
17/03/2017 | 13:00
65
הי במבי,
את מתארת מצב נורא.
התלות שלך באמא שלך היא מוחלטת, אבל את צריכה לדאוג לעצמך גם במחיר של פגיעה באמא שלך, וגם אם זה נורא מפחיד.
לדעתי, דבר ראשון תעזבי את הדירה מיד.
מיד.
אמא שלך תשתגע, אבל זאת הבעייה שלה ולא שלך. מה יקרה? היא תמות? לא נראה לי, כשלא תהיה לה ברירה היא תפנה לעזרה, היא תנסה לעשות עלייך מניפולציות רגשיות אבל אל תכנעי. תלכי לטיפול שיעצים אותך או לקבוצת תמיכה.
שולח לך חיבוק
לצפיה ב-'במבי יקרה'
במבי יקרה
18/03/2017 | 01:00
50
נסי לצלם ולהקליט את השיחות עם אמך ולהראותם לעובדת סוציאלית או לקרובי משפחה. אולי כך יבינו שאמך בבעיה רצינית.
לצפיה ב-'אולי'
אולי
19/03/2017 | 08:43
28
את צריכה לפנות לרווחה או לרופא משפחה או למישהו שיבוא הבייתה ופשוט יבדוק את אמא שלך ויעזור לך?
יתכן והיא פשוט חולה ומסרבת להודות בכך והיא זקוקה לעזרה.
שלא נדבר על זה שאת זקוקה לעזרה...
לצפיה ב-'עמוד שדרה פנימי... '
עמוד שדרה פנימי...
19/03/2017 | 14:21
38

יקירה, 
אני שומעת את הבקשה שלא ניתן לתת עצה פרקטית שתסייע, כי נשמע ואנחנו זוכרים שכתבת שניסית כבר הרבה דברים, אני מרגישה ממך שזה לא העיקר, שהעיקר הוא בחוויה הרגשית המורכבת שנובעת מההתמודדות עימה ובטיפול בה... נשמע שהכובד שזה יוצר בפועל אל מול חוויה של כפיות טובה, של זלזול וביטול שלך ושל הנתינה שלך, החוויה הזו היא שיוצרת את המותשות, הריקנות והחוויה של משהו שנכבה...
 
נשמע שהחוויה מולה היא של חוסר אונים שמגביר את הצורך להתגונן בפניה, כי יש משהו בדרישות שלה, באופן בו היא מתנהלת סביבן מולך ובאופן בו היא מגיבה לנתינה שלך שמרגיש ללא גבול וגם ללא יכולת אמיתית להביאה לידי סיפוק.
 
את מתארת חוויה של בדידות סביב זה, היות ואמא שלך מייצרת תמונה שונה על הדברים מול בני משפחה וחברים, מה שוודאי מוסיף גם על הצורך להתגונן. אני קצת מרגישה שגם פה את מנסה להתגונן ע"י כך שאת מבקשת להדגים ולגבות את דברייך... והרי שפה זה המקום שהיינו רוצים לאפשר בו אי צורך להתגונן, מקום בו יש לגיטימציה לרגשות שלך, למחשבות שלך ולצרכים שלך.. כי נשמע שזה האויר שחסר וגוזל את החיות...
 
יקירה, אני יכולה להבין את החוויה של המותשות אל מול ההתמודדות הזו, אך כואב לי לשמוע את הדימוי שאת מסיימת איתו, היות ואני חושבת שהוא עושה עימך עוול, אותו עוול שאת מרגישה שאימך עושה לך. דימוי זה מספק תמונה צרה של חוסר ואי יכולת, והרי שבהתמודדות מול אימך יש גם המון יכולות וכוח. ואולי לו היית כלב בצער בעלי חיים, אז היינו רואים כלב מותש וכבוי, אבל כלב שיש בו נאמנות, נתינה וסבלנות...
 
ויכול להיות שאימך לא תשתנה, והיא תמשיך לראות את אותה תמונה צרה.. אבל אולי כדי לשמור על עצמך,  כדאי להזכיר לעצמך את מה שיש באותו כלב... את אותו עמוד שדרה פנימי שמאפשר לו לשאת ולהתמודד...עמוד שדרה שיכול להגן עליו מפני מה שזורקים כלפיו כדי שלא יחדור פנימה, כדי שלא ייכבה את אותה גחלת פנימית...  
 
שולחת חיבוק חם,
מזמינה אותך לעשות בנו שימוש, ולו רק כפורקן, כתזכורת לכך שיש לך מקום,
מקום שבו יש לך לגיטימציה להיות איזה מהכלבים שתבחרי באותו יום  
 
לצפיה ב-'שלום לך במבי45'
שלום לך במבי45
20/03/2017 | 00:48
4
43
מצער לקרוא על מצבה של אמך, ועוד יותר מצער לקרוא כיצד מצבה משפיע ומשליך עליך. לדבריך, הפכת "לשק חבטות ללא הגנה"- הצעתי לך היא שאת תהיי זו שתגני על עצמך. הרי גם אם אמך משקרת לסביבה באשר לתמיכתך בה- את הרי יודעת מהי האמת! האם את שלמה עם עצמך, באופן הטיפול בה? זה הדבר היחיד שחשוב- הרבה יותר ממה שאמך אומרת, או מה שאחרים חושבים (אם כי התחושה של חוסר ההערכה בהחלט לא נעימה- אך הרי העדת כי מצבה הקוגניטיבי והמנטלי של אמך נמצא בהדרדרות...).
את מציינת כי כל היום עליך להיות בהיכון כדי למלא את בקשותיה. ואני שואלת: למה? ומה יקרה אם בקשותיה של אמך לא ימולאו"כל היום"? מה אם לא תיעני לכל בקשה ובקשה? מדוע את צריכה לציית?
לדברייך, אמך אינה רואה אותך כאדם שיש לו צרכים- האם את רואה את עצמך כבעלת צרכים לגיטימיים? האם את יכולה לעשות רשימה של הצרכים הללו? האם את יכולה לדאוג כי צרכייך ימולאו? לטעמי, במצבה, יהיה זה חסר טעם לצפות מאמך להכיר בצרכים שלך. יחד עם זאת, חשוב מאד שאת תדאגי למלאם.
את כותבת כי את מרגישה מרוקנת... מרגישה כיצור עלוב וכבוי...  חשבי לעצמך- מהם הדברים שעשויים למלא אותך? מה משמח אותך? איזה דבר עשוי להכניס משמעות לחייך ולהאיר אותם? חשוב מאד שתכניסי לחייך דברים שימלאו אותך, ויאפשרו לך לשאת את הטיפול באמך.
לטעמי, תוכל להועיל לך עזרה מקצועית, שתסייע לך להשתקם מבחינה רגשית, ולהתמלא באנרגיות ובכוח לטפל באמך.
בהצלחה רבה! 
 
 
 
לצפיה ב-'לגילת אפרים'
לגילת אפרים
21/03/2017 | 19:38
3
31
בהתייחס לדברייך:
אינני יודעת אם עקבת אחרי כל מה שכתבתי בפורום אז רק "אומר" שלפני שבעה חודשים איבדתי אבי היקר ז"ל ומאז אני צריכה לעמוד לרשותה של אמי.
מעולם לא היתה לי יכולת להגן על עצמי מולה (בואי נגיד שלאורך כל החיים אכלתי הרבה מרורים ממנה). יש מצבים שהיא מאשימה אותי בדברים שלא עשיתי, ושם, גם האמת האובייקטיבית לא תעמוד לצידי, אם היא החליטה שאני אשמה במשהו. האמת לא תעזור לי כשהיא מרעילה אנשים נגדי (אני הרי לא יכולה לומר שהיא משקרת). 
לשאלתך לגבי הצרכים שלי, במצבי, אני אפילו לא יודעת מהם. אני רק יודעת שלא התפניתי עדיין להתאבל באמת על אבי ז"ל ואני אפילו לא יודעת מה לעשות עם זה.
כרגע שום דבר לא מאתגר אותי ולא מרגש אותי.
 
שאלת מה יקרה אם בקשותיה של אמי לא ימולאו- אז ככה, כשמשהו לא מתקיים "לפי הכללים שלה" היא מתפרצת וצורחת צרחות אימים ואף מנבלת  את הפה(במצב כזה 'את' מתיישרת עם הבקשות שלה רק כדי שתפסיק לצרוח). כן, אני יודעת שזה לא מכובד לומר זאת על אדם בגילה, אבל זו המציאות. זה משהו שקורה על בסיס יום-יומי. תוסיפי לזה את העובדה שאני לבד (די בת יחידה בהתחשב בעובדה שאחי לא חי בארץ וגם כשהוא פה הוא לא עוזר אלא רק מטריד יותר ומסנג'ר יותר).
 
יש איזו פעילות קבועה (אני לא רוצה להסגיר יותר מדי פרטים) של שלוש פעמים בשבוע (במסגרות שונות) שהיא לוקחת בה חלק. עכשיו היא החליטה שהיא רוצה להשתתף בפעילות כזו במקום נוסף (את יכולה לקרוא לזה חוג או משהו כזה) כלומר, זה יהיה המקום הרביעי. חשוב לציין שלכל המקומות אני לוקחת אותה. היא לא נוהגת, לא הולכת ברגל ולא נוסעת באוטובוסים. היום, מכיוון שלא הכרתי את המקום, נסעתי לשם לבד (כדי לראות אם אני מגיעה בקלות). כשחזרתי הביתה, ברוב טימטומי אמרתי לה את האמת כששאלה אותי איפה הייתי. היא התחילה לצרוח ולקלל, לומר שביזבזתי דלק ועוד כהנה וכהנה. ניסיתי לומר לה שרציתי לנסוע לשם בשקט שלי כדי לראות אם אני מוצאת את המקום (מדובר ברחוב פנימי, קטן ושקט בעיר סמוכה לעיר מגוריי, רחוב שמעולם לא הייתי בו). היא רצתה שבפעם הראשונה שאקח אותה לשם, שזו גם תהיה הפעם הראשונה שאסע לשם).  אני הרי יודעת עם מי יש לי עסק ולא רציתי להסתכן בכך, שבפעם הראשונה שאקח אותה לשם מבלי להיות שם קודם, לא אמצא את המקום והיא תאחר ואז גם 'אחטוף' ממנה על כך. מרוב שצרחה, אני אפילו לא יודעת מה הצלחתי להסביר לה (לא ממש יכותי לדבר ולגבור על הצרחות שלה), אבל היא התחילה לעוות כל מיני דברים שאמרתי.
 
יש אנשים שהיא אומרת להם שהיא לא רוצה להטריח אותי, אבל בבית (כשאותם אנשים לא רואים ולא שומעים) היא צורחת שאעשה עבורה הכל. כך היא מצליחה עוד לתעתע בחלק מהאנשים.
 
היו לה התפרצויות גם בחוץ (באינטרקציה עם אנשים אחרים) ולא קרה כלום אח"כ. אני נשארת להתמודד איתה כשכולם כבר שוכחים שזה קרה. אני יודעת שהיא צריכה להיבדק ואפילו זקוקה לטיפול תרופתי, אבל היא מסרבת. זה לא ילד או תינוק שלוקחים אותו על הידיים ומציבים בפניו עובדה. 
 
בברכה,
 
 
לצפיה ב-'במבי יקרה'
במבי יקרה
23/03/2017 | 11:35
2
21
אני קוראת בעיון את דברייך (אע"פ שלא קראתי את כל מה שכתבת בפורום בעבר), ואני מתרשמת, יותר ויותר, שאיפה שהוא את הלכת לאיבוד לעצמך......
את מספרת שטרם הספקת באמת להתאבל על אביך היקר ז"ל, אינך יודעת לזהות ולהצביע על הצרכים האישיים שלך...  מתקבל הרושם שאת חיה תחת משטר אימה של אם שתלטנית שרודה בך. 
אני סבורה שמאד חשוב- למען בריאותך הנפשית (והגופנית)- שתאפשרי לעצמך לפתח חיים משל עצמך, שימלאו אותך, יתנו לך משמעות ויגרמו לך לחייך. נסי לזהות את הרצונות שלך, אע"פ שנראה כי כעת הם נמצאים תחת מעטה סמיך של ערפל...   אז אמך תצעק, תנבל את הפה- מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות כתוצאה מכך? אז היא תדבר אודותייך סרה באוזני אנשים אחרים- אז מה? הרי את יודעת עד כמה את מסורה לאמך. המשיכי להיות בת מסורה- אך לא במחיר רמיסת עצמיותך!
את טוענת שלכל אורך חייך שבעת מרורים מאמך- האם לא הגיעה העת להשתחרר? לצאת "מעבדות לחירות" (אפרופו חג החירות הממשמש ובא)? עליך לאזור אומץ, לקחת את הסיכון של אמא זועמת וצועקת ולאפשר לעצמך מעט רווחה.
בהצלחה! 
לצפיה ב-'גילת יקרה,'
גילת יקרה,
23/03/2017 | 19:04
1
20
אני מודה לך ולכולם על הנסיונות לעזור ולעודד.
בדברייך את שואלת מה בסה"כ יקרה אם היא תשמיץ אותי בפני אחרים. בהסתמך על העבר, אצטרך להתמודד עם מבטי השנאה של בני משפחתה ועם תחושת בידוד וזאת כי הם מאמינים לסיפוריה.
כך היה בפעם הקודמת שנאלצתי לפגוש אותם. אכן, היא יודעת להפעיל אנשים לתועלתה והיא עושה זאת במניפולציות ובהתנהגות אופורטוניסטית כשהרווחים המשניים שלה מכך הם ים של תשומת לב וכרכור בלתי פוסק סביבה ובעיקר העובדה שאני יוצאת השטן מכל זה.
 
באשר לסיפא של דברייך, עדיין מדובר באדם מוגבל מאוד והיא זקוקה לעזרה בהרבה פעולות ואפילו הטריוואליות ביותר. אם תוסיפי לכל אלה את האגרסיביות והזעם, אני בספק אם ניתן לצפות מה יקרה. מה שבטוח, זה לא מצב שאפשר לחות בו לאורך זמן ולהישאר בריאים-גופנית ונפשית.
 
בנוסף, אני כן חושבת על איך לשקם את חיי (שנהרסו כליל), אולם, לא מצליחה להגיע לשלבים אופרטיביים.
 
בברכה,
לצפיה ב-'הגהה'
הגהה
23/03/2017 | 20:39
10
בפסקה הלפני אחרונה: לחות  לחיות

חם בפורומים של תפוז

אירוח בנושא פוריות והפריה חוץ גופית
אירוח בנושא פוריות...
ביום שלישי יתארח ד``ר שי אליצור, מנהל היחידה...
אירוח בנושא פוריות והפריה חוץ גופית
אירוח בנושא פוריות...
ביום שלישי יתארח ד``ר שי אליצור, מנהל היחידה...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

בעלי מקצוע

פורום תמ
פורום תמ"א 38
פורום הפסיכולוגית
פורום הפסיכולוגית
חלי שניר - פסיכולוגית קלינית ורפואית
חלי שניר

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ