לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן

פורום תמיכה נפשית למבוגרים

עמותת סהר הוקמה במטרה להציע אוזן קשבת וכתף תומכת דרך האינטרנט - בסביבה אנונימית, אמפטית ומכילה, לאנשים השרויים במצוקה - החל מרגעי משבר זמניים, וכלה במצוקה קשה ומתמשכת עד לכדי מחשבות אובדניות. הפורומים שלנו מהווים קבוצות תמיכה מקוונות בהן ניתן לשתף ולתמוך בצורה הדדית.
פורום תמיכה נפשית למבוגרים יהיה מקום לדון בבעיות שמאפיינות אוכלוסייה מבוגרת יותר - אפשר להגיד בהכללה שמדובר בהתמודדות עם בעיות שכרוכות בלהיות אדם עצמאי, לבד, בודד אולי, בעולם שלנו. אדם שכבר לא נמצא תחת הגדרה של מי שהוא בחסות הוריו, שקובעים בשבילו איך יראה עולמו ומה יעשה בחייו, אלא הבחירות האלה הן כבר שלו בעיקר (גם אם הוא עדיין חי עם הוריו). כאן המקום להעלות סוגיות של החיים בצל ההתמודדות עם העבר, ההורים, מה שצילק את הנפש ועדיין כואב ורודף. כאן אפשר להעלות סוגיות של שחיקה ואובדן משמעות ממה ששנים ארוכות היה חלק מהחיים ונתפס כמובן מאליו. איך זה להיות הורה כשאתה עצמך נמצא במצוקה עמוקה וספקות קשים לגבי מי שאתה וערכך בעיני עצמך ובעיני אחרים. נעלה קשיים ששייכים לבדידות של הקיום בעולם הזה, הניכור שבו - ממקום של מי שהציפיות של העולם והחברה ממנו הן קשות ולא עוזרות בהכרח. נדבר על קשיים ביצירה וקיום של מערכות יחסים, על הצורך בקרבה והפחד להיפגע שפועלים בכפיפה אחת. אנו מקווים שכאן תרגישו חופשיים להעלות תכנים קשים בלי הצורך לחוס על הקוראים האחרים, בשל גילם והשלב בו הם עומדים בחייהם ושתקבלו משוב ענייני, תומך ומקבל. מותר לדבר בחופשיות על דברים שעולים במהלך ההתמודדות הקשה עם החיים, אך בכל אופן כמה סייגים -
* כאן לא מקום לשפוט ולדבר בשפה אלימה ופוגעת. כותבים והודעות בנוסח הזה ימחקו. המקום הזה יצליח רק אם תהיה כאן אוירה של תמיכה וקבלה עד כמה שניתן.
* לא יותרו כאן פרסומים.
* הפורום הזה הוא לא ספר עצות. נזהר במתן עצות ופתרונות מן המוכן, כי לכל אדם הדרך שלו בעולם הזה ואיש אינו יודע באמת מה טוב לאחר.
ומעבר לזה, דברו בחופשיות ובפתיחות. כאן נוצרת קבוצת תמיכה. בהצלחה לכולנו!

הנהלת הפורום:

אודות הפורום תמיכה נפשית למבוגרים

עמותת סהר הוקמה במטרה להציע אוזן קשבת וכתף תומכת דרך האינטרנט - בסביבה אנונימית, אמפטית ומכילה, לאנשים השרויים במצוקה - החל מרגעי משבר זמניים, וכלה במצוקה קשה ומתמשכת עד לכדי מחשבות אובדניות. הפורומים שלנו מהווים קבוצות תמיכה מקוונות בהן ניתן לשתף ולתמוך בצורה הדדית.
פורום תמיכה נפשית למבוגרים יהיה מקום לדון בבעיות שמאפיינות אוכלוסייה מבוגרת יותר - אפשר להגיד בהכללה שמדובר בהתמודדות עם בעיות שכרוכות בלהיות אדם עצמאי, לבד, בודד אולי, בעולם שלנו. אדם שכבר לא נמצא תחת הגדרה של מי שהוא בחסות הוריו, שקובעים בשבילו איך יראה עולמו ומה יעשה בחייו, אלא הבחירות האלה הן כבר שלו בעיקר (גם אם הוא עדיין חי עם הוריו). כאן המקום להעלות סוגיות של החיים בצל ההתמודדות עם העבר, ההורים, מה שצילק את הנפש ועדיין כואב ורודף. כאן אפשר להעלות סוגיות של שחיקה ואובדן משמעות ממה ששנים ארוכות היה חלק מהחיים ונתפס כמובן מאליו. איך זה להיות הורה כשאתה עצמך נמצא במצוקה עמוקה וספקות קשים לגבי מי שאתה וערכך בעיני עצמך ובעיני אחרים. נעלה קשיים ששייכים לבדידות של הקיום בעולם הזה, הניכור שבו - ממקום של מי שהציפיות של העולם והחברה ממנו הן קשות ולא עוזרות בהכרח. נדבר על קשיים ביצירה וקיום של מערכות יחסים, על הצורך בקרבה והפחד להיפגע שפועלים בכפיפה אחת. אנו מקווים שכאן תרגישו חופשיים להעלות תכנים קשים בלי הצורך לחוס על הקוראים האחרים, בשל גילם והשלב בו הם עומדים בחייהם ושתקבלו משוב ענייני, תומך ומקבל. מותר לדבר בחופשיות על דברים שעולים במהלך ההתמודדות הקשה עם החיים, אך בכל אופן כמה סייגים -
* כאן לא מקום לשפוט ולדבר בשפה אלימה ופוגעת. כותבים והודעות בנוסח הזה ימחקו. המקום הזה יצליח רק אם תהיה כאן אוירה של תמיכה וקבלה עד כמה שניתן.
* לא יותרו כאן פרסומים.
* הפורום הזה הוא לא ספר עצות. נזהר במתן עצות ופתרונות מן המוכן, כי לכל אדם הדרך שלו בעולם הזה ואיש אינו יודע באמת מה טוב לאחר.
ומעבר לזה, דברו בחופשיות ובפתיחות. כאן נוצרת קבוצת תמיכה. בהצלחה לכולנו!
הוספת הודעה

צרף
תמונה וידיאו קובץ
קבצים המצורפים להודעה

x
הודעה מהנהלת הפורום
בפורומים של סהר אנו שומרים על אוירה תומכת, מקבלת ולא שופטת. הודעות בפורום שיעמדו בסתירה לעקרונות אלו – ימחקו.
למידע נוסף אנא עיינו בכללי השימוש בפורומים של סהר
המשך >>

לצפיה ב-'רגע שאחרי'
רגע שאחרי
24/03/2017 | 07:31
2
57
העולם ימשיך כמנהגו גם אם חרב כול עולמו
החיים ימשיכו כסדרם כאילו מעולם לא היה שם
רק זכרון של פעם יצוף וחייה לשניה מחדש כל רגש פתאום
ויהפוך רגע אחד אדם חזק לשקוף בלתי מובן וכאוב
עד שהרמזור האדום חייב לעבור ולמסלול חייו יחזור
ובשניה זאת יעריך יותר את האחר
אולי יכאב על מה שהפסיד או אולי וויתר  
ואז יחזור לבית הוריו ויחבק חזק את משפחתו
אך איש לא שומע אותו המגע קר ואין מי שרואה אותו
ויכאב לבדו כי הוא כבר לא בעולמו וירצה לחזור בעצמו
כי לוותר על משפחתו לא הייתה בכוונתו רק להפסיק תרגש
להשתיק תמחשבה להפסיק תכאב להחליף מסלול
ויבכו ויתאבלו יחד והמקום של הכאב ייתרוקן
כאילו כלום לא היה שם ויתמלא רק אהבה ואחדות המשפחה
ככה לי זה נירא שמותי יביא יוצתר תועלת מקיומי
לצפיה ב-'שלום'
שלום
24/03/2017 | 12:43
18
אתה מוכרח לאהוב ולהעריך את עצמך. אדם הוא חשוב, חיים חשובים ומקודשים ואתה חשוב.  גם אם קשה, צריך להתאמץ ולא לוותר. גם אם יש אנשים שלא נהנים ממך, החשוב שתגרום הנאה ושמחה לעצמך כי כל אדם מטרה עליונה בפני עצמה. היה טוב לאנשים מתוך מחויבות מוסרית, ואז יהיו טובים אליך.
לצפיה ב-'חיבוק'
חיבוק
24/03/2017 | 21:29
37
anty יקר
אני קוראת אותך ואת כאבך הרב, ועם זאת יש משהו מיוחד ואפילו מרגיע בשפה התנכי"ת הנבואית בה אתה משתמש, כאילו כל מה שקורה - קורה, אבל גלגל סובב בעולם ואין עוצר...
אתה מגלה הבנה ואפילו אמפטיה למישהו שעזב אותך, כדי למלא את עצמו אהבה ולשמור על אחדות משפחתו, ולרגע אני מרגישה בצידו של הכאב -השלמה.
 עד שאני קוראת את השורות שלך בסוף, בהן פורצת האכזבה שלך - השנייה, בעוצמה. כאילו לא די באכזבה הראשונה, שנעזבת מקשר אתה מעלה סימן שאלה על עצם קיומך.
ואתה מעלה את המחשבה שמותך יביא יותר תועלת מקיומך.
אני מרגישה את הכאב שלך ואת האכזבה שלך וקוראת אותך שוב ושוב, עד אשר אני פוגשת לצידם את ההבנה שלך שנמצאת איתך ברגעים הקשים הללו,
"שהרמזור האדום חייב להתחלף"...
ויודעת שתמצא את הכוח להתחזק.
שתהיה לך שבת טובה
לצפיה ב-'גבר אחר'
גבר אחר
21/03/2017 | 11:00
4
102
אחרי 20 שנות נישואין טובות שהניבו 5 ילדים מצאתי את עצמי מאוהבת בגבר אחר.
כנגד כל הסיכויים, כנגד כל ההשגרות החברתיות שגדלתי עליהן, אני בהלם מהמורכבות שאלייה נכנסתי, ללא שליטתי.
תמיד חשבתי  שאדם שבוגד בבן זוגו הוא נוראי, אף פעם לא חשבתי שה יקרה לי, דווקא לי. אבל איכשהו ההכרות קרתה, ובלי ששמתי לב דפיקות הלב הגיעו, ההתרגשות גברה, החברות בנינו הפכה לעמוקה יותר ויותר, האכפתיות, החיבוק, התשוקה. ניסיתי לעצור את הרגשות, אבל לא הצלחתי, זה גדול ממני. זה כל כך נעים  להרגיש שוב נאהבת, נחשקת.. חיבור אמיתי אל הרגש ללא כל צורך לחיבור להיגיון. פשוט להיות. אני חוזרת הביתה אל משפחתי היקרה, והלב מתפוצץ לי למול בעלי, ילדיי. אני עוד לא מוכנה לפרק את הכל, לצאת בהצהרה, רוצה לשמור את הסוד רק לעצמי, להמשיך להרגיש מבלי להפוך את זה למציאות שאיתה צריך להתמודד. האם זה הופך אותי לאדם נורא? אני אמא טובה, אני עושה הכל למען הבית. פעם ראשונה שאני עושה משהו שהוא רק למען עצמי.
אני יודעת שאני אוחזת שתי הקצוות, ושזה לא הוגן כלפי משפחתי, אבל אני זקוקה לעוד זמן, להבין. האם מישהו יכול להבין אותי??
לצפיה ב-'מהצד השני'
מהצד השני
21/03/2017 | 16:47
51
אני יכולה להבין. היה לי רומן ארוך עם גבר נשוי. מה שאמרתי שלעולם לא יקרה. שאני לא אבגוד, בגדו בי וזה כאב. בעיניי גם אני בגדתי באשתו. וכמו שכתבת, ה בלתי נשלט, זה היה חזק משנינו. 
לבסוף המציאות ניצחה, שחררתי אותו למרות אהבתנו. אמרתי לו שיתרכז במשפחתו או שיבחר בלצאת ממנה. בינתיים הספקתי להעלם. 
את לא בנאדם רע, את בנאדם, וזה יכול לקרות לך. 
הייתי נהנית מזה, נשמע שאת נהנית. עד שיגיע השלב שבו תצטרכי לבחור. ולהחליט. נשמע שזה קשר שעודנו בחיתולים, וגם התחושות לפעמים התאהבות חולפת ולפעמים היא הופכת להיות אהבה. 
מאחלת לך שהאהבה תנצח, ושהיא תהיה מספיק חזקה כדי לגבור על הקשיים במציאות. האהבה לבעלך או לגבר השני, מה שיקרה יהיה לטובה בסוף. בקטע הזה אני סומכת על האהבה. אם היא לא מצליחה, היא מלמדת אותנו דבר או שניים. על עצמנו, על המציאות, על הסביבה. 
תהיי חזקה
לצפיה ב-'שלום אבישג'
שלום אבישג
21/03/2017 | 17:26
41
התאהבות היא רגש טבעי ואנושי, ופעמים רבות היא מולידה קשר אינטימי ורומנטי- ללא קשר לסטטוס של הנאהבים. האהבה שלך (כן, וגם מימוש האהבה) לחלוטין לא הופכת אותך לאדם נורא. את עצמך העדת כי את אמא טובה וכי את דואגת לביתך.
ציינת בדבריך כי "זה כ"כ נעים להרגיש שוב נאהבת, נחשקת...". עולה מדבריך כי חסרה לך תחושת הנאהבות... התשוקה... האם אלו דברים שניתן להחיות, בקשר עם בעלך? האם היית רוצה להחיות אותם אתו?
דבר נוסף, ציינת ש"זו פעם ראשונה שאני משהו שהוא רק למען עצמי". זוהי אכן תחושה נפלאה לעשות למען עצמך! האם יש דברים נוספים/ אחרים שהיית רוצה לעשות למען עצמך? מה מונע ממך מלעשות אותם? מדוע שלא תחליטי כבר ממחר לעשות למען עצמך את אותם דברים שיכולים למלא אותך רגשית?
אני מציעה לך, בשלב זה, להמנע מלצאת בהצהרות ולשמור את הסוד המתוק שלך לעצמך. נראה כי את עדיין מבולבלת מהמציאות שנקלעת אליה...
לאור הדברים שכתבת, אני מציעה שתבחני עם עצמך כמה דברים:
האם את אוהבת את המאהב שלך, או שאולי את מאוהבת באהבה? במקרה זה אולי ניתן להחיות את הרגשות הללו בבית.
בד בבד- האם את מוכנה לעשות דברים נוספים למען עצמך? אפילו אם זה לפתח תחביב חדש, לחזור לתחביב ישן, להפגש עם חברות וכד'. אני מאמינה שבאופן זה תרגישי טוב יותר עם עצמך, מסופקת יותר ותכניסי לחייך יותר משמעות. אני מאמינה שבמצב שכזה גם ההסתכלות על הרומן שלך, ולקיחת החלטות בעניין, תגיע ממקום בו את חזקה יותר.
בהצלחה! 
 
לצפיה ב-'שלום'
שלום
21/03/2017 | 18:59
26
חיי נישואין מקודשים ע"י החברה, ואסור מוסרית לבגוד בהם. אולי כדאי שתבדקי מה אופי רגשותייך לגבר האחר. אם זו בעיקר היסחפות פשוטה, אני משער שלא יקשה לך להתנתק ממנו. חשבי אם יש לך עניין אמתי בו, בגלל אישיותו האמתית כאדם. אם כן, אולי תוכלו לפתח קשר טוב מסוג אחר שלא תהיה בו בגידה. אפשר להיות בקשר בדרכים שונות ומורכבות עם אנשים, ואני מאמין שאנשים שאוהבים אהבה אמתית צריכים להיות ביחד.
 
לצפיה ב-'שחור ולבן'
שחור ולבן
23/03/2017 | 22:28
23

אבישג יקרה,
נראה שנקלעת למצב מורכב  שמנוגד לתפיסת העולם שלך, אבל, כפי שאמרת, הרגש הוא השולט, ואת רואה כעת את הדברים מפרספקטיבה חדשה. את אולי מרגישה כעת כמה חסרות לך תחושות מסויימות בקשר עם בעלך, תחושות שאולי עכשיו, משחווית אותן, לא תמהרי לוותר עליהן. אולי את מרגישה חיה לראשונה מזה זמן רב, ומרשה לעצמך להנות מהאהבה שאת חולקת עם אותו אדם כי האהבה הזו, מסתבר, היא מצרך חיוני לנפש. נשמע שאת מרגישה כמו צמח יגע ששכחו להשקות אותו, ולפתע הוא מקבל בבת אחת את ההזנה שהוא זקוק לה, ומתמלא בחיים. אבל את בנית בית עם אדם אחר, ומרגישה, אולי, אשמה, כי גם אם הוא לא נתן לך להרגיש את התחושות החדשות שאת חווה, היו לך חיים טובים אתו עד עכשיו. אולי את גם לא רוצה לפרק קשר זוגי שהוכיח את עצמו לאורך השנים עבור משהו חדש שלא בטוח כמה זמן יחזיק מעמד.
בסופו של דבר, את היא היודעת עד כמה חשובה לך האהבה והתשוקה שאת זוכה להן מהקשר החדש, לעומת הביטחון שיש לך עם בעלך. מהו ביטחון אמיתי? האם הוא נמצא בקשר שמתמיד ומחזיק, או בהתרגשות שאת מגלה בתוכך, בהליכה אחרי הלב בניגוד להיגיון שהנחה את תפיסת עולמך עד עכשיו? ומה יותר פוגע בבעלך: הסוד או האמת? האם את יכולה להישאר עם בעלך ולהיות מאושרת, לאחר שטעמת יחסים אחרים? או, האם את יכולה לשמור על יציבות חיי הנישואין, כדי לא לפגוע ולהיפגע, ולאבד את הכנות ביחסים עם בעלך, שאולי, אם אני מבינה נכון, הוא אינו נותן לך את אותן תחושות שאת אהובה ונחשקת, אך הוא ידיד טוב שחי לצידך ויצר עמך ילדים וחיים משותפים? את יכולה לחשוב כיצד סוד כזה משפיע על האמון והאותנטיות של הקשר, ולהחליט מה הדבר הנכון ביותר עבורך לעשות, מתוך ההבנה החדשה שלך על מה שאת צריכה כאשה, ועל מורכבות היחסים בין בני אדם, בעולם שבסופו של דבר רחוק מלהיות שחור ולבן.
 
לצפיה ב-'שוב פעם, טריגר'
שוב פעם, טריגר
21/03/2017 | 16:42
4
120
"שוב פעם זה אתה
שוב פעם תאונה
שוב פעם
אתה בוכה לי בשתיקה

שוב פעם לבדי
שוב פעם דמעותי
שוב פעם
אולי תשוב פעם אלי

ותגיד לאלוהים
אנחנו לא צעצועים
אני שומע אותך בוכה
אם אתה לא יורד אני עולה

שוב פעם לא חשוב
וזה עושה אותי מאוד עצוב
שוב פעם
אני שר לך שירים "

שיר שכתב אביב גפן, לחבר שנהרג. גם לי יש אחת כזאת, אבל עכשיו שמעתי אותו כשיר קינה אולי לעצבות שחזרה.
שוב פעם אני שר לך שירים
שוב פעם אני כאן קוראת ורוצה להגיב, ולא יכולה. אני מוצפת ב@#$#%  של עצמי.
שוב פעם המחשבות הרעות תוקפות, מציפות, מתגברות על הכל.
צריכה להעסיק את עצמ, ולא יכולה. אין לי כוח לראות אנשים, אין לי כוח לעשות כלום.
רוצה לשים לזה סוף.מנסה לחשוב על הסיבות שבגללן אני עוד פה, כולן חיצוניות. זה לא בשבילי. מה שווים החיים בשביל אחרים?

אני באשפוז יום, זה כזה מטופש, יש קבוצות ויותר "טיפולי" מהאשפוז המלא. אבל אין לי כוח בכלל לזה.
אמרו לי להפסיק לעשן (קנאביס) בשביל זה, אז הפסקתי. לקחו ממני את מה שהקל עליי בימים כאלה.
כל יום 3-4 שעות של שהייה לא ברורה בבי"ח הזה שם. ואז חזרה הבייתה, לדיכאון, לעצבות, ללחץ. למחשבות האובדניות.
וכמה שהמחשבות חזקות.
אפילו עשיתי תוכנית.
מנסה לעשות הכל כדי לא להתעסק בזה. אבל לא יכולה. אין לי כוח. אין לי עם מי.
חזרתי לבית של אמא במרכז, כבר לא בשדרות. שם היה לי יותר תעסוקה. יותר חברה.
כאן כולם עסוקים, ואני? לא יכולה.
לא יכולה עדיין לעבוד או למצוא משהו אחר, הכל עולה כסף, ואין לי.
והחברים שעוד נשארו לי כאן, עסוקים כל היום, ובערב לרוב מעשנים. אין לי כבר מה לעשות איתם.
מוצאת את עצמי בשיעמום. במחשבות.
אני בלופ, נכון?
מה לעשות?
רוצה לצאת מהאשפוז, מרגישה שזה רק תוקע ולא עוזר. נתנו לי כדורים שגרמו  לי להשמין, להיות רעבה, בלתי נשלט. שונאת את זה, ועכשיו רק שונאת את עצמי יותר.
אל תגידו לי לעשות ספורט, זה קשה לי מדי. לפחות כרגע, הכל קשה
,
אבודה, שבורה, כואב לי.
אוף

לצפיה ב-'שלום'
שלום
21/03/2017 | 19:05
30
זה שהחבר מת, לא אומר שחלילה גם את צריכה למות. החיים חשובים, ומוטב שלפחות את תחיי בדרך טובה ויפה ולא תאבדי בגלל אובדן החבר. כתוב בתורה "ובחרת בחיים". בהחלט יש סיבה טובה לחיות בשביל עצמנו. אדם יכול וצריך לאהוב את עצמו ולהשקיע בעצמו, בהנאתו ובשמחתו. בחיים אפשר לעשות, לחשוב ולהרגיש אינספור דברים מעניינים ויפים. לאדם יש עולם פנימי, ולחיים יש ערך חשוב בעולם. אילו החבר חי, ודאי היה שמח לדעת שאת ממשיכה לאהוב לחיות. מוות תופעה עצובה מאד וקשה להתמודדות, אבל הוא חלק טבעי מהחיים וכולנו מתים וצריך להמשיך לחיות ולא לוותר.
לצפיה ב-'היום הזה '
היום הזה
22/03/2017 | 00:08
47
רק נהיה גרוע יותר... הייתי עם חברים והיה מורכב מדי. אני חסרת סבלנות או לא מבינה או לא קולטת..
פשוט לא רוצה כבר כלום
לצפיה ב-'עליסה יקרה,'
עליסה יקרה,
22/03/2017 | 10:34
38
האם במרכז שבו את מטופלת יש דיאטנית? אם לא, את יכולה לבקש הפניה בקופת חולים. אולי את צריכה לקבל תפריט עם מרכיבים שיתנו לך תחושת שובע ליותר שעות (למשל, מאכלים עם יותר סיבים תזונתיים וכדומה). אולי מה שאת  אוכלת, מעבר לתרופות שמגבירות את התאבון, נותן לך תחושת שובע לזמן קצר?.
 
מעבר לזה, אני מקווה שתתחזקי במהרה. אני מאמינה שאם הגעת לצב שיכולת לעשות תכניות-זה אומר שיש לך את היכולת להחלים ולהשתקם ושאת בדרך הנכונה.
לצפיה ב-'תחושת שליטה'
תחושת שליטה
23/03/2017 | 21:43
14

עליסה יקרה,
נשמע שאת מרגישה כעת במצב של תקיעות. את צריכה להתמודד עם הדיכאון והאובדנות, ועכשיו גם עם ההשלכות של הכדורים, את לא יכולה להקל על עצמך בעישון קנאביס, מה שגם מרחיק אותך מהחברים, שזו צורת הבילוי העיקרית שלהם.. ואת מוצאת את עצמך הרבה לבד, עם העצבות, עם המחשבות הכבדות שמקשות עלייך להתרומם. אני שומעת הרבה תהיות על מה שווים החיים בעצם, ונראה שהיית רוצה לדעת מה מחזיק אנשים אחרים בחיים, מה נותן להם את הכוח להמשיך, כשאת אולי היית מוותרת לו היה קל לעשות זאת. יכול להיות שאת מרגישה חסרת אונים לגבי מצבך ולגבי החיים, שחסרה לך תחושה של כח אישי, כזה שיכול לקחת שליטה על מה שקורה, לשנות, להשפיע.
אולי אחד הדברים הקשים לך היא התחושה, שאת מתמודדת לבד, והבדידות הזאת לא עוזרת לך להרגיש שהחיים ראויים לחיותם. ואני מבינה שגם חסר לך כסף לפעילויות, שאולי היו נותנות לך עניין ומטעינות את חייך ביותר משמעות. השאלה היא, האם יש בכל זאת אלטרנטיבה. כי נראה לי שחשוב שלא תעברי את התקופה הזו לבדך, ותקבלי תמיכה. האם האנשים הקרובים אלייך, שהם עסוקים, מבינים שאת נותרת לבדך להתמודד עם המשבר הנפשי? אולי יש אנשים נוספים שאת יכולה להכיר, שמתמודדים אף הם עם משברים. האם במסגרת אשפוז היום מתקיימות קבוצות תמיכה? האם היית רוצה למצוא מסגרת נוספת כזאת מחוץ לאשפוז? כמו שבפורום הזה אנשים שעוברים דברים דומים יכולים לחזק זה את זה, את עשויה למצוא מסגרות חינמיות דומות בקהילה, ולא להישאר לבד עם ההרגשה שאת לא יכולה להשפיע על גורלך.
ואולי תחשבי גם, לו כן היה לך כסף, מה היית עושה אתו? לאלו מסגרות היית הולכת? אלו פעילויות היית מוצאת לעצמך? מחשבות על מה היית עושה לו היה לך כסף יכולות לתת לך תחושה של מה שווה לך להתאמץ עבורו בחיים. יכול להיות שכמו שאת יכולה לבנות תוכנית לאיך למות, את יכולה באותה מידה, כשתמצאי את הכוחות לכך, לבנות תוכנית לאיך לחיות.
 
 
לצפיה ב-'למה קשה לי להתמסר?'
למה קשה לי להתמסר?
22/03/2017 | 23:07
4
58
שלום רב,
קשה לי להתמסר. יש קושי רציני בהמשכיות.
מתחיל למשל לקרוא ספר מעניין ולא ממשיך.


מתחיל לראות סדרה מעניינת בטליויזיה למשל ולא ממשיך

חושב הרבה על דברים שונים ולא מתמסר לשום דבר.

זה משולב עם הרגשה של ריקנות וחוסר תשוקה וחוסר משמעות.

למה זה יכול להיות קשור?

תודה
לצפיה ב-'הפרעות קשב?'
הפרעות קשב?
23/03/2017 | 07:58
29
בדרך כלל זה קשור להפרעת קשב אבל זה יכול להיות קשור גם לדכאון ונגזרותיו...שווה לבדוק בכל מקרה אם זה מפריע לך.
לצפיה ב-'מזדהה אתך'
מזדהה אתך
23/03/2017 | 14:24
1
22
לי קורה בדיוק אותו הדבר ולכן אני כמעט לא קורא ספרים ולא רואה סרטים. כשיש משהו מעניין ומרתק במיוחד אני מצליח לעסוק בו עד הסוף. אמי אמרה לי פעם שהיא חושבת שאני עצלן ויש בזה משהו נכון, אבל אני חושב שעיקר הבעיה אצלי הפרעות קשב וריכוז. זה דווקא לא יוצר לי הרגשה של ריקנות כי אני אמן ויש לי עולם פנימי מורכב, אבל כדי להמשיך ליצור היטב צריך לצרוך אמנות טובה.
לצפיה ב-'זה התחיל אחרי גיל ארבעים'
זה התחיל אחרי גיל ארבעים
23/03/2017 | 20:07
22
הייתי אדם הישגי עד גיל 40 ובמיוחד הישגים אינסטרומנטליים חומריים. היום אין לי עניין ומרגיש ריקנות. צריך משהו לנפש ולצד החברתי. אבל לא מצליח. עדיין עושה אותם דברים אינסטרומנטליים חומריים אבל ללא כוח או הנאה מינימלית - רגשי ריקנות וחוסר משמעות
לצפיה ב-'לידה מחדש'
לידה מחדש
23/03/2017 | 20:37
15

Amera יקר,
אולי אתה מרגיש שמיצית את ההישגים החומריים, והם לא הביאו לך את האושר והסיפוק שציפית להם. אני שומעת, בתוך הריקנות וחוסר המשמעות שאתה מתאר, רמז לתחושה של אכזבה, לכך שניסית להגיע למקום מסויים בחייך ולא הגעת אליו, ואולי גיל ארבעים סימל עבורך איזשהו סף, שאחריו החיים אמורים להיראות באופן מסויים, וכשזה לא קרה איבדת עניין במה שקודם השקעת בו...
אתה עשוי לשאול את עצמך, האם הכל נעשה מכוון מטרה כל כך עד ששכחת להנות מהחיים, מהדרך, ואולי כל נקודה בדרך היא יעד בפני עצמו, ואתה יכול להנות ממנה ולהרגיש תחושת הישג פנימית על כך שאתה עדיין צועד, עדיין חי וחווה, וגם ריקנות היא חוויה, שיכולה לאותת לנו על מה שחסר, על מה שהיינו רוצים לשנות. לפעמים דווקא החוויות הלא פשוטות, הרגשות הלא פתורים, יכולים להוות תמריץ למשהו חדש שיבוא לעולם ויפריח את החיים, ממש כמו צירי הלידה הכואבים לפני הלידה. ואנחנו גם יולדים את עצמנו לאורך החיים. 
 
לצפיה ב-''
19/03/2017 | 01:12
6
153
המחשבות שלי זזות בסלאלומים
יש לי קשרים עם אנשים והם מספרים לי מה שהם רוצים.
וגם אני מספרת להם מה שאני רוצה. 
לרוב אני מעדיפה לספר למי שלא רוצה לשמוע.
אז יש מי שלא רוצה לשוחח איתי. הייתי בשמחה מספרת לו
אבל כשהוא ירצה, זה יהיה מאוחר מידי
מאוחר מידי, כי כנראה שלא אהיה באותה המצוקה
מאוחר מידי, כי אם אצליח שלא להתאבד, זה כבר לא ישנה
מאוחר מידי, כי לא באמת הייתי צריכה את העזרה שלו
אם הייתי צריכה מקרה חירום, הייתי ניגשת כנראה לחדר מיון
יש את ער"ן, אם הייתי רוצה שיחה טלפונית
המצוקה שלי היא נפשית
ולא תמיד מתחשק לי לספר עליה כשהם מתפנים
לא תמיד היא קיימת
כשהם (הכוונה לסביבה) כבר יכולים להענות
 
אני זוכרת שיחות שהיו לי עם אנשי מקצוע בעבר
פסיכולוגים ומטפלים אחרים שסיפרו לי
על מטופלים שהיו להם ופגעו בעצמם
ואיך אנשים פוגעים בעצמם (לרוב בגפיים)
איך פסיכולוג היה מרגיש אם מטופל שלו היה מתאבד?
כמה אפשר לצפות מאיש מקצוע שיהיה זמין לתקשורת בין הפגישות
ומה קורה אם יש מקרי חירום חריגים?
(מניסיוני לרוב מטפלים מוכנים לשיחות קבועות או במקרה חירום חריג שיחה אחת קצרה של מספר דקות, עם מטופל קבוע)
 
נדמה שיש פנטזיה של אנשים בפורום להתאבד
לא רק בגלל הרצון לא לסבול אלא
כדי "להזיז" למישהו שנראה אדיש מידי
כדי בכל זאת לגרום לאנשים "להבין", גם אם מאוחר מידי
 
יש לי כמה חברות קרובות
ויש לי חברות חדשות, אחת היא 'הפסיכולוגית' שלי
היא אינה פסיכולוגית אבל יש לה חכמה פנימית 
וכשנפגשנו הרגשתי שנוצר בינינו "קליק" (היא אמרה שזה קורה לה עם כל אחת)
אבל בכל זאת ניפגש ככל הנראה השבוע לפעילות משותפת שמעניינת את שתינו
קניתי בגדים - ממש סטוק, במחיר מציאה
וקניתי איפור בצבעים נועזים. הצבעים משדרגים לי את ההרגשה! וגם את המראה
אני מקבלת מחמאות ושאלות על זוגיות האם אני פנויה??.. ואנשים שלא מכירים אותי מציעים לי עבודה 
אני יוצאת לא מעט מהבית ונמצאת בחברה משכילה שמעריכה אותי, לפחות זו הרגשתי.
אבל 
אני מוצאת שלא מעט פעמים כשמישהו מסכים איתי ומעריך אותי
אני בדיכאון
ומצד שני גם כשמתווכחים איתי
אני לא מרוצה
וכשאני צריכה עזרה
אין לי למי לפנות
מכיוון שכל מי שרוצה לעזור לי
לא יתן לי את מה שאני באמת צריכה ורוצה
נראה שלפעמים אני מתחברת למי שלא רוצה להציע לי מה שהוא יכול
אני מודאת שהוא בשום פנים ואופן לא רוצה לעזור ואז,
צריכה נואשות את העזרה שלו.
אולי כי הוא מתייחס אלי בצורה שנדמה לי שמגיעה לי
בזילזול
מבחינתו "יש חדר מיון", ואם קשה לי אני יכולה להתאבד... 
יכול להיות שאיכפת לו ממני, אבל
היכן שהוא בין האיכפתיות
לבין הנכונות לסייע לי במקרה חירום יהיה פער
הפער הזה הוא אולי סמל לריקנות שיש בי
והקשיחות הנפשית שלו יכולה למלא את הפער ואת הריקנות שבהרגשתי?
זה לא שהוא יתן לי "למות" נפשית
כי הרי אני כבר מתה ממזמן אלא שדרך הקשר הקשה איתו אני אזכה למשש את הריקנות שבתוכי
ודרך הקשר איתו אני אגלה כמה שאני כן רגישה ונושמת וסובלת ואזכה בחיי מחדש?
מצד שני אולי זה גם הימור, האם אכן מדובר רק ב"תחושת מוות נפשית"
וגם אם מדובר "רק" ב"תחושת מוות נפשית" האם לא סביר לצפות ממטפל נפשי לעזור למטופל? האם יש מטופלים שמסתפקים בטיפול אחת בשבוע במקרים כאלו?
שעה או שעתיים, פעם או פעמיים בשבוע יכולים להספיק? - ומה אם הם לא מספיקים?
 
למה יש מטפלים נוקשים שאינם מוכנים להגמיש מעט את הכללים במקרה הצורך?
וחשוב לא פחות, למה כשאני מוצאת מטפלים שכן מוכנים ורוצים לעזור לי, למה אני לא נעזרת בהם? 
לא. אני צריכה לחפש מטפל שלא ירצה בי. גם כאלו יש...
 
לא קשה לי מידי לא נפשית ולא פיזית
אבל יש בגופי תסכול 
אולי אני צריכה לעשות יותר כושר?
 
נדמה שבאותה מידה שיש בי רצון עז לחיות, לפגוש אנשים אחרים ולהתפתח
יש בי גם רצון מקביל לחקור את המוות
אולי לא ממש להתאבד אלא רק לפגוע בעצמי קלות
ומצד שני מה זה קלות? 
מה יתן לי לחיות עם צלקות?
מה הטעם אם אני צריכה עזרה ואין אף אחד שרוצה לעזור לי
היום אני לא מרגישה בדיכאון
היום יש לי כוחות להתאבד 
ויש לי כמו רצון להרגיש את המוות
שלי
להרגיש את הדם
או אולי בעצם
להרגיש מה זה יעשה לאנשים שאני אוהבת
כשהם מתעלמים ממני כשאני במצוקה קשה
ולמה אני צריכה להתאבד כדי להרגיש שאיכפת להם
ולמה הם לא מוכנים בשביל מקרה חירום להזיז את הערכים המקודשים שלהם
 
בזמנו כשהיה לי קשה גם בטיפול הייתי בו זמנית עם 3 מטפלים לתקופה.
אני לא חושבת שהייתי נתקלת בבעיה למצוא מטפל שירצה לראות אותי.
אם הייתי רוצה בכך
מדוע שלא ירצו? יש לי אפשרות כלכלית וגם אם לא הייתה - יש אלטרנטיבות מסובסדות וזולות יותר
אני מכירה מטפלים שמטופלים שלהם התאבדו
ואני יודעת כמה שהם - שהיו בעבר קשיחים וקשים התגמשו כתוצאה מכך
עבור המטופלים הבאים
והייתי רוצה שיתגמשו כך בשבילי
להתאבד אני לא רוצה.
אני תוהה האם רק התאבדות יכולה לגרום למטפלים להתגמש?
האם יש תקווה גם לאנשים שאינם רוצים להתאבד? מה דעתכם?
לצפיה ב-'רוצה לספר עוד, בילי?'
רוצה לספר עוד, בילי?
19/03/2017 | 12:13
1
49
מה גורם לך להרגיש כך?
אולי תחליפי מטפל? מטפל טוב אמור לעזור לך גם בלי איומי התאבדות.
לצפיה ב-'היי מישהי, תודה על ההתעניינות '
היי מישהי, תודה על ההתעניינות
21/03/2017 | 21:46
27
הכתיבה שלי הייתה מעין חקירה עצמית מתועדת בשילוב מחשבות על פסיכותרפיה למיניה וטיפולים באופן כללי, ועזרה לי לסדר את המחשבות בהיותי בהצפה רגשית, ולקבל תובנות מעצם הכתיבה והשיתוף בפורום. 
בתגובתך מעבר להתייחסות שבעצמה משמעותית הודגשה נכונות עתידית מצידך להקשבה לתכנים אם ארצה לשתף- וההצעה זו נגעה לי ללב אם כי אינני מעוניינת להענות לה.
במחשבה נוספת ולמרות שכתבתי לסהר על הצורך בדיוק- כעת אני חושבת שזה פחות משנה
בהסתכלות לאחור, המטרה הייתה להעביר רגש במילים ולקבל תגובה רגשית.
התגובה שלך, מישהי, גם שאינה מדויקת (שלא לומר מפספסת את הדילמה העיקרית) מעבירה בצורה קיצונית את הרגש העמוק ששאבת מכתיבתי. ואני מרגישה שהצלחת להרגיש את הכאב שלי וזוהי, גם אם באירוניה מסוימת, הרגשה נהדרת. 
תודה רבה מישהי.
לצפיה ב-'Hope ...'
Hope ...
19/03/2017 | 12:13
3
43

בילי יקרה,
אני שומעת את הצורך המהותי והעיקרי במישהו שיהיה שם להחזיק שמא לא תיפלי ברגעים של מצוקה ומשבר, וכשזה לא מתמלא זה נחווה כפער שקשה לשאת, פער בלתי נסבל בין האכפתיות שאת מניחה שיש בצד השני, לבין מה שנשמע כחוויה קשה של ריקנות ואולי גם נטישה באותם רגעים קריטיים עבורך...
 
נראה שהפער הזה מקשה עלייך להתנחם בדברים החיוביים והמטיבים שאת מספרת עליהם ונראה שיש רבים מהם – החברה, ההערכה והצבעוניות שלך , החיזור אחרייך, רומנטית ומקצועית, והאכפתיות שקיימת הן במטפל כלפייך והן מצד חברות...

והפער הזה עד כדי כך בלתי נסבל, עד שהוא הופך את האפשרות של פגיעה עצמית ואובדנות לאקטים לגיטימיים ורלוונטיים, מעין נסיונות נואשים שיש בהם תקווה לשינוי, תקווה להיות נראית, להיות מוכלת באופן שנכון ומדוייק לך, אקטים שמבקשים גם לנקום על חוסר ההיענות והפער...
 
יקירה, אני חושבת שאת מבינה תוך כדי כתיבתך, שהרי מדובר במשהו נצחי שאין בו באמת תקווה לשינוי... שאין בו את האפשרות לתנועה וליכולת לראות איך ניתן לגשר על הפער בין הרצוי למצוי.. כי המוות הוא דרך חד סיטרית שאין בו רווח לאף אחד... ובעיקר אין מקום לתקווה...
 
נראה כי הפער הזה צובע עבורך את המציאות שיכולה להיות צבעונית כמו האיפור שאת קונה וצובע הכל בשחור, בחוסר שביעות רצון ובקושי להתנחם – הן כשמעריכים אותך, והן כשמתווכחים כפי שכתבת... ואולי הצבעוניות והנחמה מצויות בשביל האמצע, בו אין נתינה מוחלטת ואין נטישה מוחלטת, אלא משהו טוב דיו...

בנוסף, ייתכן כי  הפער הזה, ובעיקר הניסיון להתבונן באופן בו ניתן לגשר בין הרצוי, למצוי ולאפשרי יכול להיות גם הזדמנות. הזדמנות לגלות כוחות אישיים פנימיים אדירים שאולי לא חשבת שיש בך, לגלות מערכות תמיכה נוספות, רשמיות ואישיות... ולגלות חיות שקיימת בין הקשיחות לגמישות, בין ההערכה לויכוח, בין כוח לעייפות, בין סיפוק לתסכול... חיות שקיימת בה מורכבות, אבל אולי גם הרבה הרבה גוונים של צבעים...
 
שולחת חיבוק חם,
ומזמינה אותך להמשיך לשתף ולנסות ללמוד יחד איך אפשר למצוא את האמצע בין מצוקה לתקווה... 
 
לצפיה ב-'בהחלט יש תקווה בין היתר'
בהחלט יש תקווה בין היתר
20/03/2017 | 16:41
1
55
סהר, הכתיבה שלך ריגשה אותי. ניכר שהשקעת מחשבה בדברי והצלחת להבין לא מעט את חוויתי והיטבת להעביר אותה במילים. אך לא כל הפרשוניות היו מדויקות והייתי רוצה לנסות לחדד:
 
אכן, מדובר בצורך, אולי צורך נפשי ולא בהכרח לצורך ההישרדות הפיזית.
הפער הוא בהחלט נסבל אלא שיש בו ניגודיות שלא הצלחתי "לעלות על הדעת"
ברמה האובייקטיבית הבנתי את הפער בשכל והרגשתי איכפתיות אבל במעשה היה חסרה התאמה לעזרה שנזקקתי אליה וכתוצאה מחוסר ההתאמה הקיצוני נוצר כאב
הכאב היה בחוסר ההבנה שהרגשתי מכך שלא הצלחתי, לתפיסתי, להסביר את עצמי. הכאב היה בהרגשה שאינני מובנת
וההרגשה שאינני מובנת היתה מאוד קשה להכלה עצמית
הפנטזיה לפגיעה עצמית הייתה סוג של תקווה להבנה
שאם מישהו יראה דם הוא "יבין" את הכאב
כתבת "אקטים שמבקשים גם לנקום על חוסר ההיענות."
ממש לא נקמה! איך פגיעה בגופי יכולה להיות נקמה?
ומה עם האנשים שאוהבים אותי? זה יצער אותם
נניח שאדם אחד או שניים או אפילו חמישה ושישה לא מסוגלים להבין אותי או להעביר לי את האיכפתיות שלהם - שאני יודעת שיש להם כלפיי, אם אני אפגע בעצמי זה יהיה נקמה? מדובר בחוסר הבנה, גם אם יש פגיעה היא בשוגג, המילה האלטרנטיבית שהייתי משתמשת היא צער. צער שאדם שקרוב אליך רגשית, לא מספיק מבין את מצוקתך. חוסר הבנתו בוודאי לא מגיעה מרוע.. אם הוא היה מבין הרי, היה נוהג אחרת. נקודת ההנחה שלי סהר היא שאיכפת לו.
הייתי בסערת רגשות קשה ושיתפתי אנשים ובעיקר עבדתי על דיאלוג פנימי בלתי מתפשר ולמרות הכאב ידעתי שאין לי רצון למות ולמרות זאת התפתיתי לרגע לפגוע בעצמי, בכוחות-על ממש, עצרתי עצמי ממש בכוח.
גייסתי את מחשבתי לצלקות שישארו ועל כך שאולי המראה החיצוני שלי יפגם, וחבל, ואולי לא אוכל לתפקד פיזית, לעשות כושר, לבלות ולהנות כפי שאני אוהבת
והכתיבה כאן גם היא הייתה שיתופית, אנשים שאני מכירה במציאות יודעים עליה
ובאיזה מקום יש לי תקווה מסוימת להעלות את הצורך בקשר בין הפגישות למודעות טיפולית
אני חושבת שמטפלים בנפש בכלל ובפרט פסיכולוגים קליניים צריכים כחלק מהאתיקה לאפשר למטופלים שמתלוננים על מצוקה נפשית (כמעט כל המטופלים למעשה) להעזר בהם גם לאחר זמני הפגישות ואם מתבקשים לאפשר למטופל שמרגיש בצורך קשר טלפוני באופן קבוע (הכוונה לשיחה של מספר דקות) או לכל הפחות במקרי חירום, לא רק בטיפולי DBT ׁ(שלמיטב ידיעתי הוא הטיפול היחיד שמשלב קשר טלפוני קבוע המוגדר מראש על ידי המטפל ומיוזמתו) או בהתאם לאמונה הטיפולית שהם חולקים בה אלא כחלק מובנה בטיפול.
 
עברתי ברפרוף על קוד האתיקה של הפסיכולוגים בישראל, ולא ראיתי שמוזכר שם כי מטפלים מחויבים לעזור למטופליהם ע"י שיחות טלפונית בין המפגשים בין אם מדובר באופן קבוע (כמו שאני הייתי רוצה אם הייתי בטיפול) ולא במקרי חירום.
ואני יודעת שיש מטופלים שהתאבדו בזמן שהם היו בטיפול פסיכולוגי (לא אני)
ולא מדברים על הדברים האלו בגלוי. כביכול לאדם במצוקה ממליצים תמיד "ללכת לטיפול" אבל מה הוא יעשה אם יהיה במצוקה בזמן הטיפול גם אם לא כתוצאה מהטיפול. 
לא רק זאת, למטפלים יש מטפלים שהם יכולים להיות איתם בקשר אם מתוך וועדות אתיקה ואנשי מקצוע שהם אולי אפילו קולגות עמיתים שאיתם הם יכולים להתייעץ במייל או במסרון או שיחה קצרה, אך מה יעשו מטופלים שנתקלים במצוקה או בחוסר תקשורת עם מטפל?
אז תגידו, כמו ש"מישהי" הציעה, אם זה לא מתאים תעזבי, 
אבל מה אם הטיפול עוזר, ובכל זאת רוצים להתייעץ עם מישהו?
אז תשאלו למה איכפת לי? אני הרי לא אפגע בעצמי אבל יש אנשים שמתאבדים בטיפול פסיכולוגי. יש אנשים שבמצוקה בטיפול פסיכולוגי ופוגעים בעצמם
והדברים האלו מושתקים. מי ירצה לדון בכך? האם מטפל שמטופל שלו התאבד ירצה להתפרסם? האם משפחתו של המטופל שהתאבד תרצה ששמם יודע ברבים? מובן שלא. מטבע הדברים, יוצא שלא מדברים על כך. 
אני מאוד מקווה שהסוגיות הללו ילקחו בחשבון ואולי ישתנו. גם עבור המטפלים יש אינטרס שלא למצוא את עצמם במהלך טיפול רגיל לכאורה פתאום עם מטופל שהתאבד. 
 
 
 
הכאב שנוצר בתוכי מתוך פער שחשתי הוליד תסכול פנימי ותחושת יאוש 
תחושה קשה של חוסר טעם, של תפלות, אפרוריות
אולי בדומה לאדם שמסתובב בחנויות-אוכל כשהוא רעב ואין לו פרוטה והוא יודע שכל המאכלים הנפלאים שהוא רואה מסביבו, כשאפילו שליש מהם היו מספיקים לא רק להצלת חייו אלא לאיכות חיים נפלאה- הם לראייה בלבד
 
והפגיעה העצמית שפינטזתי עליה באותם רגעים היא כמו פיתה עבשה
שאמנם עלולה לגרום לקלקול קיבה ולהרעלה ואף מוות אך גם יכולה להציל את חיי
באותו רגע המחשבה על פגיעה הייתה מתוך כאב רגשי 
וכדי לאזן אותו וכדי להרגיש 
וגם כדי אולי ליצור תקשורת
היכולת לומר לאדם "אני מתקשרת מהמיון, אעדכן אותך בהמשך"
יכולה גם להוכיח לאדם שאני רצינית ולא סתם מאיימת
אבל כמו שכתבתי,
כמעט שאין תקווה לאדם שלא יפגע בעצמו    
 
יש לי אמנם כוח רצון אבל גם שמירה משמיים
ואת הפורום הזה. וגם חברות שאני משתפת ומשפחה
הם לפחות הביעו את דאגתם כלפיי לאחר שראו את ההודעה ("באמת שקלת לפגוע בעצמך? זה מפחיד")
ומהתגובות שלהם קיבלתי נחמה מיידית שעזרה לי 
אני חושבת בדיעבד שהייתי זקוקה לאדם חיצוני שישקף לי בגוף ראשון את הכאב
כלומר מה שעזר לי הוא לא השיקוף הטיפולי - דידקטי - מתנשא:
"אני מבין שקשה לך. את מרגישה תסכול..."
דברים כאלו לא היו מגיעים אלי באותו רגע. רגשותי היו מובנים לי אך לא היו נתפסים רגשית 
אבל כשאנשים שאני אוהבת סיפרו על עצמם, על דאגותיהם אלי, איכשהו זה היה קל יותר להבנה
וההבנה הזו הובילה להקלה שאיפשרה לי להניח למחשבות האלו 
ובבוקר ראיתי התגובות בפורום
 
ההודעה שכתבת לי סהר
ההבנה הקרובה שלך את המילים שכתבתי
הייתה כל כך משמעותית שאיפשרה לי לחוש את עצמי יותר
הענווה והקבלה שלך 
נוגעים ללב
תודה.
לצפיה ב-'שמחים לשמוע! '
שמחים לשמוע!
21/03/2017 | 10:00
54

יקירה,
שמחה לשמוע שקיבלת את הדברים שהיית זקוקה להם ברגע מאוד קשה ואפל...
ובעיקר שמחה על כך שאת מבקשת לחדד ולהסביר את עצמך על מנת לוודא שאתה מובנת בצורה המדוייקת לך...

אני מבינה עכשיו יותר את הפונקציה התקשורתית שקיווית למצוא במחשבות לפגוע בעצמך, את הייאוש שהביא אותך לחשוב שאולי רק כך תוכלי להיות מובנת..שרק כך תוכלי לקבל סיוע למצוקה שלך...

ובתגובה שלך היום אני שומעת שלא רק הצלחת לשמור על עצמך,
אלא גם הצלחת להשיג הבנה ונחמה דרך בני משפחה, חברים וכאן בפורום.
נשמע שהצלחת לתקשר באופן שאיפשר שיבינו אותך ולקבל מענה מדוייקת לצרכים שלך...

אני תוהה אולי תוכלי להשתמש בכוחות ויכולות אלו ולתקשר מול המטפל בצורה ברורה את הצרכים שלך ואת הפער בין מה שאת זקוקה לו לבין המצוי, הן מבחינת כמות והן מבחינת אופן המענה...
יכול להיות שבאופן מעשי לא ניתן יהיה לגשר על הפער,
אך אולי תהיה משמעות לכך שהדברים הושמעו ודוברו וקיבלו מקום במרחב ביניכם,
 
מוזמנת תמיד להמשיך ולשתף,
אנחנו פה מוכנים להקשיב, לחשוב יחד ולדייק עד כמה שניתן...
 
שלך,
מתנדבת סה"ר
 
לצפיה ב-''
21/03/2017 | 22:42
37
אני מצרפת חלק מהתמונות שצפיתי בהן בעת ההצפה הרגשית שעזרו לי להימנע מלפגוע בעצמי.
 
לצפיה ב-'לא סופר'
לא סופר
19/03/2017 | 17:07
7
103

אני לא יכול לספור את כל ההיסוסים שהפכו לכשלונות
מרוב שאני כבר לא סופר כמה פעמים זעקתי להבנה  
אני כבר לא סופר את הטוב
מרוב שאני כבר לא יכול לספור מה אבד בי בדרך
אני לא סופר את הפחד למות
מרוב שאני כבר לא יכול לספור כמה אני מפחד להמשיך לחיות בדרך הזאת
אני לא יכול לספור כבר כמה אני אני לא פרודוקטיבי
אני כבר לא סופר זמן כי הוא כבר לא מניב פירות
אני לא יכול לספור כבר כמה זמן זה ימשך
אני כבר לא סופר את האכזבות מהאנשים ששיתפתי שהיאוש חנק אותי
פליז שמישהו יעשה את מה שאין לי אומץ לעשות בשלמותו


לצפיה ב-'שלום'
שלום
19/03/2017 | 18:46
5
25
אולי לא צריך לספור, ומוטב להשאיר את העבר בצד ולחשוב איך לפעול ולהתקדם לעתיד טוב יותר. אני מאמין שלאדם הרבה יכולות לשפר את מצבו, ושאם העתיד טוב אפשר בקלות לשכוח מהעבר הרע.
 
לצפיה ב-'הווה'
הווה
19/03/2017 | 19:05
4
29
העבר הוא לא הבעיה ההוה הקשה והעתיד שאני לא רואה בראשי ראש מחשבה אחת והיא לא נותנת לכלום היא שולטת בראש אני פרנואיד וזה מפחיד כבר לחיות ככה 
לצפיה ב-'תשובה'
תשובה
19/03/2017 | 20:00
3
22
אם מה שמפריע לך מחשבה לא רצויה, הייתי מציע שתבדוק עד כמה המחשבה חשובה, בעיקר מבחינת המסקנות שלה. בדוק את המחשבה מבחוץ, אם יש לה מסקנות חשובות בשבילך. אם תגלה ותוכיח לעצמך שאינה חשובה, ותעסוק במחשבות חשובות יותר, אולי תיפטר ממנה. אם היא רעה, אני משער שמעשים שישפרו את המצב המציאותי ישפרו גם את המחשבה כי צריך לנווט את המחשבות לדיבור ואת הדיבור למעשים.
 
לצפיה ב-'בקשר לפרנויה'
בקשר לפרנויה
19/03/2017 | 20:02
2
26
כדי לא לפחד מעצמך, אני משער שהדרך הנכונה היא לתכנן את מעשיך בקפידה שלב אחרי שלב ובשלווה. כשתדע לחזות יותר בביטחון את עתידך דרך המעשים שייצרו אותו, תרגיש יותר בטוח ולא תצטרך לחשוש. אז גם תרגיש ותבין שיש לך היכולת והכוח לשלוט במעשים ובעתיד שלך ואתה אדון ואחראי לעצמך.
 
 
לצפיה ב-'אמת'
אמת
19/03/2017 | 22:09
1
28
אמת בדבריכם אבל אחרי שעברתי את השלבים האלה והמצב שלי גדול עליי ביטוח לאומי הרג לי תאופי ואני נתתי לזה יד  הרופאים מחרו אותי ואני בנימוס התעזרתי בסבלנות אני לא רוצה עזרה יותר אני דוחה אותה אני הרסני ומחשבות אובדניות וזה הדבר היחיד שמככב לי בראש כל הצעה אחרת נישללת אני פורק פה כדי לפרוק במציאות שלי אין מי באמת יקשיב לי ומי שמקשיב  חירש  שלי אין פתרון קסם ואני כבר עיייייייייייייף מהחיים האלה 
לצפיה ב-'שלום'
שלום
20/03/2017 | 16:47
23
החברה מוסרית אבל יש בה מחדלים ולא תמיד היא מצליחה לעזור, ולכן צריך להיאבק לפעמים. סביר שבדרך כלל יימצא מי שיוכל לעזור לך. רוב האנשים טובים ואפשר להיעזר בהם. החשוב קודם כל לנסות לעזור לעצמנו. אסור לחשוב על אובדנות, החיים מתנה חשובה ומקודשת שניתנה לאדם ולעולם ואסור בשום אופן לוותר עליה. נכון שאין פתרון קסם, צריך לעבוד בקפדנות ובעקשנות כדי להצליח. אם לא מצליחים, צריך להשתדל למצוא עזרה. אנחנו כאן מוכנים להקשיב לקשייך ולנסות לעזור לך ככל שנוכל.
לצפיה ב-'הכוח להמשיך בדרך'
הכוח להמשיך בדרך
21/03/2017 | 00:39
50

anty היקר,
אני שומעת שאתה תשוש כל כך, כי נראה שכבר קשה לך לסחוב מאחורייך את כל הכשלונות... כמו גם את הייאוש שנראה ששוטף אותך ומסרב להיעלם... ויכול להיות שהוא השתלט לך על החיים.
יתכן שאתה חסר אונים מול המחשבות האובדניות שנראה שאינן מרפות ואולי גם כמו משאירות אותך כלוא בתוכן- כלוא בתוך הראש של עצמך.
ויכול להיות שאתה זקוק לאוזן קשבת, שתנסה להבין אותך ואת איך שאתה מרגיש...
יקר, אתה מוזמן להיכנס לצ'אט שלנו, בו  תוכל לדבר עם מתנדב או מתנדבת שינסו להכיל ולהבין את כל מה שיש לך לספר... אולי בדרך זו תוכל להוריד ולו מעט מהעול שנראה שמכביד עליך כל כך... הצ'אט פועל כל השבוע, פרט ליום שישי, בשעות 21:00 עד חצות. בנוסף, כמובן שאתה מוזמן להמשיך ולשתף גם כאן בפורום... אנחנו כאן איתך, בכל מצב. תדע שאנחנו כאן כדי להקשיב... ויש לך לאן לפנות. יש מי שינסה להבין. יש מי שימשיך ללכת איתך בדרך, גם אם נראה לפעמים שהיא קשה כל כך ומלאה במכשולים...
שולחת לך חיבוק חם... 
שלך,
מתנדבת סה"ר.
 
לצפיה ב-'מעניין למה זה צריך להיות ככה ?'
מעניין למה זה צריך להיות ככה ?
20/03/2017 | 02:19
5
103
ונכון שיש נקודות אור ,אנשים פה ושם לא כולם רעים.
אבל למה החיים/הגורל מוביל למקומות לא טובים ?עם אנשים
מגעילים.  כל דבר זה שיעור .אז מה השיעור בלשכת למקום עבודה חדש לפתח ציפיות .שהנה אולי דברים ישתפרו ולא להצליח.
וזה שמישהי רעה לכולם והיא מכשפה זה לא מעודד אותי.
לגלות שאוקיי זה לא אישי .(אבל חלק כן . )אז מה ?
אנשים אחרים לא חווים דברים כמוני.
לא עברו מה שאני עברתי .
בסופו של דבר גם היה מחשבה יוצרת מציאות .מההתחלה  חשבתי שהיא תפטר אותי . ו פחדתי ממנה .
התעסקתי יותר בה וביחס שלה מאשר בעבודה עצמה וזה מה שקרה .
היא לא פיטרה אותי .למרות שלעולם לא אדע ....
לאנשים חזקים שלא רואים בעיניים  חולשה,רגישות זה מעצבן  אותם .הם לא מבינים את זה ,וחוסר ההבנה יוצר עצבים .
מה אני יעשה  שיש לי חסכים  בדמות סמכותית  נשית ואז כאשר מישהי היא מאד ביקורתית אז זה ישר מזכיר ומעורר דברים.
ונכון שהיא רעה להרבה אנשים  עדיין ..לחוות את הדברים האלה זה מאד לא נעים.

לצפיה ב-'שלום'
שלום
20/03/2017 | 18:34
1
24
בכל מקום יש רעים, וצריך להתמודד אתם ולהיצמד לטובים ולנחמדים. עבודה חשוב לבצע מתוך מחויבות להתקדם ובאופן מנותק מרגש. אם תהיי עובדת טובה, המנהלת שלך תעריך אותך. אם תעבור על החוק ותעשה לך עוול אסור, תוכלי להתלונן עליה אבל אל תמהרי להתלונן על כל דבר פשוט שלא תפטר אותך.
 
לצפיה ב-'סביר שרוב האנשים טובים'
סביר שרוב האנשים טובים
20/03/2017 | 19:03
23
כי אחרת החברה הייתה מתמוטטת כבר מזמן. מי שטוב להרבה אנשים, הרבה טובים אליו בחזרה וזה כוחו.
 
 
לצפיה ב-'שיעורים'
שיעורים
20/03/2017 | 23:20
26

מילקי יקרה,
אני מבינה שאת מתוסכלת, כי הגעת למקום עבודה חדש, עם תקווה וציפיות להתחלה חדשה, במסגרתה דברים ישתפרו ויהיו טובים יותר... אבל מהר מאוד התקווה נעלמה כלא הייתה, כשפגשת שם מישהי שנראה שהשאירה אותך דרוכה ואיימה עלייך כל כך.
 אני מתארת לעצמי שאת מרגישה דחוייה ולא מובנת, כי אנשים באמת לא מסוגלים לפרש את הרגשות שלך בצורה שהם יכולים באמת להבין...
וכנראה שזה נכון- שאנשים אחרים לא יכולים לראות את העולם דרך העיניים שלך, כי יש לך עבר שהוא חלק ממך... ויכול להיות העבר הזה גם גורם לך להגיב בצורה שונה מאיך שאנשים אחרים היו מגיבים לאותה סיטואציה. ואולי בעצם, כל אדם מביא את עצמו לעולם- ואם כולם היו מתנהגים בדיוק באותה צורה, אז היה לנו הרבה יותר משעמם בעולם...
מילקי שלנו, את מוזמנת להמשיך ולשתף בכל מה שעובר עלייך...
תדעי שאנחנו כאן איתך, תמיד... 
שלך, 
 מתנדבת סה"ר.
 
לצפיה ב-'תודה רבה לכם פילוסוף וסהר'
תודה רבה לכם פילוסוף וסהר
20/03/2017 | 23:42
1
44

על התגובה .

העבודה הזאת היא כבר היסטוריה.

יותר מידי לחץ .

עם הפנים קדימה למצוא עבודה אחרת ובמקרה

הכי גרוע אחזור למקום הקודם.

יש במקום הקודם מישהי שמתה שאחזור לשם

אבל נראה ,ננסה למצוא משהו אחר .

תודה רבה לכם על התגובות פילוסוף וסהר.
לצפיה ב-'שמחת ימאד לעזור לך'
שמחת ימאד לעזור לך
21/03/2017 | 14:56
9
לצפיה ב-'כנראה חסר לי אינטיליגנציה רגשית...'
כנראה חסר לי אינטיליגנציה רגשית...
20/03/2017 | 12:51
67
לצפיה ב-'עצב'
עצב
17/03/2017 | 12:38
7
108
עוד לא עברה שנה מאז שאבא שלי נפטר, עכשיו סבתא שלי נפטרה.
עם אבא שלי זה היה צפוי וכרוך בהרבה שנים של סבל והכנות שזה יקרה, זה היה מפתיע שזה קרה באותו רגע.
עם סבתא, זה לא היה צפוי בכלל, וזה קרה תוך יום.
וזה מרגיש מוזר, כי המוח לא מסוגל לעכל מוות, לפחות לא המוח שלי, בעיני הם פשוט נסעו לאנשהו, הסופיות הזאת בלתי נתפסת.
אולי מנגנון הגנה השרדותי, אולי..
אני גם לא ממש מסוגלת לבכות, מבפנים בוכה, אבל מבחוץ הדמעות לא יוצאות, לא כשזה לבכות שלא על עצמי.
אולי בכיתי יותר מדי על עצמי, אולי עם כל הקשיים בכלל,משהו נדפק שם במוח ואני לא מסוגלת לבכות.
ועצוב, עצוב נורא.
עם כמה שהחיים קשים, ועם כמה שיש צרות, המוות הוא כל כך סופי, הוא לא משאיר שום אופציות פה (אולי בעולם אחר, שזו התקווה והאמונה), אבל פה.
לפעמים נדמה שכל כך רע, כל כך בלתי נסבל, כל כך בודד, ואז קורה דבר כזה, ואת מבינה כמה המוות הוא נורא, הוא זהו.
ואני כל כך בודדה (אגואיסטית שכמותי, גם ברגעים כאלה חושבת על עצמי).
ולא מוצאת מוצא, למרות שכל עוד חיים צריך לחפש וחייב להיות מוצא.
אבל כל כך בודד לי וקשה לי ולבד לי,
שאני מוצאת את עצמי כותבת פה, בידיעה ברורה שזה לא יתן לי מה שצריכה, אבל איכשהו מקווה שזה יקל (וזה אף פעם לא קורה)
אין עם מי לחלוק במציאות ונשארת עם זה לבד.
החיים ממשיכים, אני מזדקנת, אנשים מסביב מתקדמים, מתחתנים, מביאים ילדים, מגיעים להישגים, ואני נשארת אי שם מאחור, לבד, לא מצליחה למצוא את הדרך שלי, בודדה, לא קשורה ולא שייכת.
תמיד נראה שכל כך רע, שלא יכול להיות יותר, ואז קורה מוות.
את מבינה שיכול להיות יותר גרוע.
ואני רוצה לחיות, כל כך רוצה לחיות, וכל כך לא מצליחה.
והמוות ממחיש כמה הכל זמני וקצר ושחייבת למהר.
ועצוב.
עצוב שאנשים מתים.
עצוב שאין לי אבא כבר.
עצוב שאין לי סבתא כבר.
למרות שבעיני הם פה, רק פיזית לא פה.
הלוואי ויכולתי לבכות על זה.
עצוב על עצמי, שאני לא מצליחה למצוא את המוצא בשבילי, ויודעת שחייבת להמשיך לחפש, חייבת לחפש.[
מגיע לי שיהיה לי גם טוב בחיים האלה.
הרי אם יש כל כך הרבה רע, חייב להיות גם טוב.
אף פעם לא מושלם, תמיד טוב מעורבב ברע, כי ככה זה החיים.
אבל תיאורטית, יכול להיות טוב, לא?
קשה לי.
פשוט קשה לי.
הלוואי והייתי מצליחה פשוט לבכות, להרים את עצמי ולהמשיך כי אלה החיים, ממשיכים.
 
 
 
לצפיה ב-'שלום'
שלום
17/03/2017 | 12:48
30
המוות עצוב וקשה לכולנו, אבל הוא חלק טבעי מהחיים כי כולנו מתים בסוף ואסור לאבד את האהבה לחיים שלנו בגללו. כתוב בתורה "ובחרת בחיים". אבא שלך ודאי היה שמח לדעת שאת עדיין נהנית מחייך. גם אני מאמין שהמוות סופי ומשאיר אחריו ריקנות גמורה לנצח, ולכן הוא לא מובן ולכן הוא גם כל כך נורא כי אנשים זקוקים לישות הקיימת והמורגשת שלהם. חיי אדם חשובים ומקודשים, ואובדן הורים ואנשים אהובים וקרובים קשה במיוחד. אני מקווה שהיו להם חיים טובים בזמן שהספיקו לחיות, היי חזקה והמשיכי בחייך ככל שתוכלי.
לצפיה ב-'משתפת בצערכם'
משתפת בצערכם
17/03/2017 | 15:32
3
38
אני איבדתי את אבי היקר לי מכל לפני כמעט שבעה חודשים. אני לא מצליחה להתאושש. אני כל-כך מקווה בשבילך שתמצאי את הכוחות לחזור לחיים. אם מותר לשאול- האם סבתך זו היא אמו של אביך או אמה של של אמך?. אני נקרעת מגעגועים ולא מסוגלת לחשוב על הזמן שעבר, עובר ויעבור בלעדיו. גם אני לא מסוגלת לעכל מוות. אני בטוחה שסבתך ידעה שאת אוהבת אותה, זה ניכר מדברייך.
לצפיה ב-'תודה'
תודה
19/03/2017 | 08:32
2
31
זו אמא של אמא, למה זה משנה?
לא חושבת שאפשרי בכלל לעכל מוות.
נמשיך לחיות, כי ככה זה בחיים.
השאלה איזה חיים.. אני לא בדיוק מצליחה בכלום בערך.
ומצב כזה מדגיש עוד יותר את הבדידות, ועד כמה אני לבד.
לצפיה ב-'באופן כללי,'
באופן כללי,
19/03/2017 | 09:40
1
36
זה לא משנה. אולם, חשבתי על כך שלו היה מדובר באמו של אביך, זו היתה תוצאה של הכאב הנורא על האובדן.
מכל מקום, מוות הוא דבר נורא ולא ניתן לעיכול. לדעתי, אין כל הבדל אם מדובר במוות פתאומי או במוות ידוע מראש. היעלמות מוחלטת של אדם יקר וקרוב מחייך היא לא משהו שאפשר להשלים איתו.
מאחלת לך שתהיי חזקה.
לצפיה ב-'מה אני אגיד לך..'
מה אני אגיד לך..
19/03/2017 | 10:00
38
מוות הוא חרא נקודה.
יש הבדל בין מוות פתאומי לידוע מראש, לא בתוצאה הסופית שהיא המוות, אלא בחיים שחיו.
אפשר להגיד שאצל כולנו הסוף ידוע מראש, אבל זה לא מונע מאיתנו לרצות לחיות.
בכל מקרה, קשה קשה קשה ובודד מאוד.
אני חזקה, כי זו ברירת המחדל שלי, גם כשנדמה לי שאני לא חזקה, אני מחזיקה מעמד, אני שורדת, לחיות אני לא כל כך מצליחה לצערי, אבל אסור לאבד תקווה...
 
לצפיה ב-'משתתפת בצערך... '
משתתפת בצערך...
19/03/2017 | 13:52
38

יקירה,
קודם כל משתתפת בצערך... מאוד לא פשוט לאבד אדם קרוב, בין אם מדובר במוות ידוע מראש, או פתאומי... ואני מניחה שסמיכות האובדנים קשה אף היא...
אני שומעת את העצב שלך, את הקושי לעכל את האובדנים הללו ואת תחושת הבדידות שמתלווה אליהם... ובמקביל לתחושות אלו אני שומעת ביקורתיות ושיפוטיות קשה מאוד כלפי עצמך על אי היכולת לבכות ועל כך שמותם של היקרים לך מפגיש אותך עם התקוות והאכזבות האישיות שלך..ואני משערת לעצמי עד כמה כובד נוסף השיפוטיות הזו יוצרת בהתמודדות...

יקירה, מוות הוא באמת דבר שקשה לתפוס אותו, אובדן הוא דבר שקשה לעבד, הוא לוקח זמן, והוא טומן בחובו מפגש עם כל מיני רגשות, הן כלפי מי שאיבדנו והן כלפי עצמנו... את כותבת על הקושי לבכות באופן פיזי, ואני תוהה האם יכול להיות שיש יותר מדרך אחת לבכות?

אני שומעת שעבורך המפגש עם האובדן מייצר כמו שני קולות – קול אחד בו המוות נותן פרופורציה לקשיים ולאתגרים האישיים ואף נותן השראה להתמודדות ולחיות, וקול אחר, שכמו מעצים או מגביר את הווליום על חוויות של אכזבות וקשיים היות והוא מזכיר שהזמן קצר והמלאכה מרובה...

אני שומעת את המשאלה שאת מסיימת איתה – הרצון הכנה פשוט לסיים עם הבכי, שהוא ייצא כבר ויאפשר להמשיך הלאה מתוך תקווה לייצר את החיים שאת רוצה... ואולי החיים מצויים דווקא במורכבות? אולי אין קו ברור בין עצב לשמחה? כמו שאת כתבת – "תמיד טוב מעורבב ברע"... ואולי החיים הם במתח שבין רגעי הפורקן והקיפאון לבין תנועה?

זה נשמע שאובדנים מוחשיים אלו מאפשרים התבוננות בחוויה של תלישות ואי שייכות שאת מרגישה ללא קשר... חוויה של אי שביעות רצון שקיימת שם ממילא.. ואולי מה שהיית רוצה שאירועים אלה ישמשו הכוונה שנחוצה לך... ומצד שני את כותבת על כך שגם שאת משתפת זה לרוב לא מדוייק לך, אולי כי מה שנכון ומדוייק לך קיים אצלך ובתוכך...

לכן אני מבקשת פשוט להיות כאן איתך,
להחזיק איתך את התקווה שיכול להיות אחרת ואת האמונה שיש גם טוב לצד כל הרע והסבל והעצב...
 
ומזמינה אותך להמשיך ולשתף אם תבחרי, כדי לנסות למצוא יחד את הקול שלך המדוייק לך , כך שניתן יהיה באמצעותו למצוא את המקומות שיש בהם תקווה לדברים שאת רוצה...
 
חיבוק חם,
שלך,
מתנדבת סה"ר. 
 
לצפיה ב-'אתם '
אתם
20/03/2017 | 08:35
30
שמנצלים קושי של אנשים בשביל להרוויח על זה, תתביישו לכם.
אתם עוד תשלמו על זה, אתם תראו.
ניצול אנשים יביא לכם בחזרה בדיוק מה שאתם עושים. 
 
לצפיה ב-'ישר נזכרתי בכם'
ישר נזכרתי בכם
19/03/2017 | 00:00
2
91
השבוע התחלתי לצפות בסדרה חדשה שקוראים לה צ'אנס
בקצרה מסופר על נוירופסיכיאטר שמצד אחד מטפל באנשים עם מחלות נפשיות ומראים גם את האנשים הרעים שגרמו להפרעות להתפרץ.
למרות שאני לא באמת מכיר אתכם אני ישר חשבתי עליכם כשצפיתי בסדרה מהשנייה הראשונה כי אני משתדל לקרוא את כל מה שאתם כותבים וגם לענות.
 
לצפיה ב-'גם אני רואה את זה, סדרה ממש טובה'
גם אני רואה את זה, סדרה ממש טובה
19/03/2017 | 19:41
1
14
לצפיה ב-'לגמרי, ממש סדרה טובה ומחכה לצפות בפרק נוסף היום'
לגמרי, ממש סדרה טובה ומחכה לצפות בפרק נוסף היום
19/03/2017 | 19:56
28
מעניין אותי לדעת למה את התחברת בסדרה?
לצפיה ב-'כל יום יותר נורא מקודמו'
כל יום יותר נורא מקודמו
16/03/2017 | 16:28
10
141
חלקכם כבר מכיר את הסיפור האישי שלי ואפילו השיא לי כמה עצות, שלצערי, לא ניתן היה ליישם ברמה הפרקטית. אני מרגישה כמו שק חבטות ואין לי כל הגנה.
מה שאני עושה עבור אמי הוא אף פעם לא טוב. על כל דבר שאני עושה (לאחר בקשה שלה) יש טענות מפה ועד אוסטרליה. מיום ליום היא מתדרדרת מבחינה קוגניטיבית ומנטלית ומסרבת להיבדק (יש ביכולתי לגבות את ההיגד הזה בדוגמאות). כל היום אני צריכה להיות בהיכון כדי למלא את בקשותיה.
עכשיו חזרתי מקניות של שלוש שעות בשבילה ועדיין יש לה טענות (הדברים נקנו עפ"י רשימות שהיא הכינה).
לפני מספר ימים היא הטיחה בפני שהיא משקרת לחברים שלה כשהיא אומרת להם שאני עוזרת לה. למשפחה שלה היא מספרת שאני לא רוצה לעשות עבורה.
אף אחד לא יודע את האמת ואין אף אחד שיהיה מליץ יושר עבורי. אני גם לא יכולה לעשות זאת עבור עצמי בכל פעם שהיא משמיצה אותי ואני נאלצת לשתוק. 
הצבת גבולות היא לא אפשרית כשחיים עם דיקטטור.  אני לא יכולה לומר "לא" על משהו. אני צריכה רק לציית. רק השבוע היא שוב אמרה לי שאני צריכה רק לשרת אותה. היא לא רואה אותי כאדם שגם לו יש צרכים.
אני חשה מרוקנת. לפני פחות משנה עוד היה לי כ"כ הרבה לתת והפכתי ליצור עלוב וכבוי. אילו הייתי כלב שנאסף לכלביה של "תנו לחיות לחיות"/ "צער בעלי חיים", אף משפחה לא היתה לוקחת אותי אליה עם כל מה שנהיה ממני.
 
להמשיך לומר לי לדבר איתה לא יעזור כי אין עם מי לדבר. גם להיבדק ע"י מומחים היא מסרבת וברור לי שיש כאן בעיה חמורה מאוד.
 
לצפיה ב-'שלום'
שלום
17/03/2017 | 12:59
39
אולי כדאי לפנות לעזרה סוציאלית בעירייה שיבואו לשפר את המצב המשפחתי. בנוסף חשוב לזכור שהאם הסובלת לא תמיד יכולה לתת מענה לסבל האחרים גם אם המצב לא מוצדק, ואולי אין ברירה אלא להתחשב בה באופן מיוחד.
 
לצפיה ב-'יש לך חברות לשתף אותם?'
יש לך חברות לשתף אותם?
17/03/2017 | 13:00
61
הי במבי,
את מתארת מצב נורא.
התלות שלך באמא שלך היא מוחלטת, אבל את צריכה לדאוג לעצמך גם במחיר של פגיעה באמא שלך, וגם אם זה נורא מפחיד.
לדעתי, דבר ראשון תעזבי את הדירה מיד.
מיד.
אמא שלך תשתגע, אבל זאת הבעייה שלה ולא שלך. מה יקרה? היא תמות? לא נראה לי, כשלא תהיה לה ברירה היא תפנה לעזרה, היא תנסה לעשות עלייך מניפולציות רגשיות אבל אל תכנעי. תלכי לטיפול שיעצים אותך או לקבוצת תמיכה.
שולח לך חיבוק
לצפיה ב-'במבי יקרה'
במבי יקרה
18/03/2017 | 01:00
47
נסי לצלם ולהקליט את השיחות עם אמך ולהראותם לעובדת סוציאלית או לקרובי משפחה. אולי כך יבינו שאמך בבעיה רצינית.
לצפיה ב-'אולי'
אולי
19/03/2017 | 08:43
25
את צריכה לפנות לרווחה או לרופא משפחה או למישהו שיבוא הבייתה ופשוט יבדוק את אמא שלך ויעזור לך?
יתכן והיא פשוט חולה ומסרבת להודות בכך והיא זקוקה לעזרה.
שלא נדבר על זה שאת זקוקה לעזרה...
לצפיה ב-'עמוד שדרה פנימי... '
עמוד שדרה פנימי...
19/03/2017 | 14:21
31

יקירה, 
אני שומעת את הבקשה שלא ניתן לתת עצה פרקטית שתסייע, כי נשמע ואנחנו זוכרים שכתבת שניסית כבר הרבה דברים, אני מרגישה ממך שזה לא העיקר, שהעיקר הוא בחוויה הרגשית המורכבת שנובעת מההתמודדות עימה ובטיפול בה... נשמע שהכובד שזה יוצר בפועל אל מול חוויה של כפיות טובה, של זלזול וביטול שלך ושל הנתינה שלך, החוויה הזו היא שיוצרת את המותשות, הריקנות והחוויה של משהו שנכבה...
 
נשמע שהחוויה מולה היא של חוסר אונים שמגביר את הצורך להתגונן בפניה, כי יש משהו בדרישות שלה, באופן בו היא מתנהלת סביבן מולך ובאופן בו היא מגיבה לנתינה שלך שמרגיש ללא גבול וגם ללא יכולת אמיתית להביאה לידי סיפוק.
 
את מתארת חוויה של בדידות סביב זה, היות ואמא שלך מייצרת תמונה שונה על הדברים מול בני משפחה וחברים, מה שוודאי מוסיף גם על הצורך להתגונן. אני קצת מרגישה שגם פה את מנסה להתגונן ע"י כך שאת מבקשת להדגים ולגבות את דברייך... והרי שפה זה המקום שהיינו רוצים לאפשר בו אי צורך להתגונן, מקום בו יש לגיטימציה לרגשות שלך, למחשבות שלך ולצרכים שלך.. כי נשמע שזה האויר שחסר וגוזל את החיות...
 
יקירה, אני יכולה להבין את החוויה של המותשות אל מול ההתמודדות הזו, אך כואב לי לשמוע את הדימוי שאת מסיימת איתו, היות ואני חושבת שהוא עושה עימך עוול, אותו עוול שאת מרגישה שאימך עושה לך. דימוי זה מספק תמונה צרה של חוסר ואי יכולת, והרי שבהתמודדות מול אימך יש גם המון יכולות וכוח. ואולי לו היית כלב בצער בעלי חיים, אז היינו רואים כלב מותש וכבוי, אבל כלב שיש בו נאמנות, נתינה וסבלנות...
 
ויכול להיות שאימך לא תשתנה, והיא תמשיך לראות את אותה תמונה צרה.. אבל אולי כדי לשמור על עצמך,  כדאי להזכיר לעצמך את מה שיש באותו כלב... את אותו עמוד שדרה פנימי שמאפשר לו לשאת ולהתמודד...עמוד שדרה שיכול להגן עליו מפני מה שזורקים כלפיו כדי שלא יחדור פנימה, כדי שלא ייכבה את אותה גחלת פנימית...  
 
שולחת חיבוק חם,
מזמינה אותך לעשות בנו שימוש, ולו רק כפורקן, כתזכורת לכך שיש לך מקום,
מקום שבו יש לך לגיטימציה להיות איזה מהכלבים שתבחרי באותו יום  
 
לצפיה ב-'שלום לך במבי45'
שלום לך במבי45
20/03/2017 | 00:48
4
36
מצער לקרוא על מצבה של אמך, ועוד יותר מצער לקרוא כיצד מצבה משפיע ומשליך עליך. לדבריך, הפכת "לשק חבטות ללא הגנה"- הצעתי לך היא שאת תהיי זו שתגני על עצמך. הרי גם אם אמך משקרת לסביבה באשר לתמיכתך בה- את הרי יודעת מהי האמת! האם את שלמה עם עצמך, באופן הטיפול בה? זה הדבר היחיד שחשוב- הרבה יותר ממה שאמך אומרת, או מה שאחרים חושבים (אם כי התחושה של חוסר ההערכה בהחלט לא נעימה- אך הרי העדת כי מצבה הקוגניטיבי והמנטלי של אמך נמצא בהדרדרות...).
את מציינת כי כל היום עליך להיות בהיכון כדי למלא את בקשותיה. ואני שואלת: למה? ומה יקרה אם בקשותיה של אמך לא ימולאו"כל היום"? מה אם לא תיעני לכל בקשה ובקשה? מדוע את צריכה לציית?
לדברייך, אמך אינה רואה אותך כאדם שיש לו צרכים- האם את רואה את עצמך כבעלת צרכים לגיטימיים? האם את יכולה לעשות רשימה של הצרכים הללו? האם את יכולה לדאוג כי צרכייך ימולאו? לטעמי, במצבה, יהיה זה חסר טעם לצפות מאמך להכיר בצרכים שלך. יחד עם זאת, חשוב מאד שאת תדאגי למלאם.
את כותבת כי את מרגישה מרוקנת... מרגישה כיצור עלוב וכבוי...  חשבי לעצמך- מהם הדברים שעשויים למלא אותך? מה משמח אותך? איזה דבר עשוי להכניס משמעות לחייך ולהאיר אותם? חשוב מאד שתכניסי לחייך דברים שימלאו אותך, ויאפשרו לך לשאת את הטיפול באמך.
לטעמי, תוכל להועיל לך עזרה מקצועית, שתסייע לך להשתקם מבחינה רגשית, ולהתמלא באנרגיות ובכוח לטפל באמך.
בהצלחה רבה! 
 
 
 
לצפיה ב-'לגילת אפרים'
לגילת אפרים
21/03/2017 | 19:38
3
22
בהתייחס לדברייך:
אינני יודעת אם עקבת אחרי כל מה שכתבתי בפורום אז רק "אומר" שלפני שבעה חודשים איבדתי אבי היקר ז"ל ומאז אני צריכה לעמוד לרשותה של אמי.
מעולם לא היתה לי יכולת להגן על עצמי מולה (בואי נגיד שלאורך כל החיים אכלתי הרבה מרורים ממנה). יש מצבים שהיא מאשימה אותי בדברים שלא עשיתי, ושם, גם האמת האובייקטיבית לא תעמוד לצידי, אם היא החליטה שאני אשמה במשהו. האמת לא תעזור לי כשהיא מרעילה אנשים נגדי (אני הרי לא יכולה לומר שהיא משקרת). 
לשאלתך לגבי הצרכים שלי, במצבי, אני אפילו לא יודעת מהם. אני רק יודעת שלא התפניתי עדיין להתאבל באמת על אבי ז"ל ואני אפילו לא יודעת מה לעשות עם זה.
כרגע שום דבר לא מאתגר אותי ולא מרגש אותי.
 
שאלת מה יקרה אם בקשותיה של אמי לא ימולאו- אז ככה, כשמשהו לא מתקיים "לפי הכללים שלה" היא מתפרצת וצורחת צרחות אימים ואף מנבלת  את הפה(במצב כזה 'את' מתיישרת עם הבקשות שלה רק כדי שתפסיק לצרוח). כן, אני יודעת שזה לא מכובד לומר זאת על אדם בגילה, אבל זו המציאות. זה משהו שקורה על בסיס יום-יומי. תוסיפי לזה את העובדה שאני לבד (די בת יחידה בהתחשב בעובדה שאחי לא חי בארץ וגם כשהוא פה הוא לא עוזר אלא רק מטריד יותר ומסנג'ר יותר).
 
יש איזו פעילות קבועה (אני לא רוצה להסגיר יותר מדי פרטים) של שלוש פעמים בשבוע (במסגרות שונות) שהיא לוקחת בה חלק. עכשיו היא החליטה שהיא רוצה להשתתף בפעילות כזו במקום נוסף (את יכולה לקרוא לזה חוג או משהו כזה) כלומר, זה יהיה המקום הרביעי. חשוב לציין שלכל המקומות אני לוקחת אותה. היא לא נוהגת, לא הולכת ברגל ולא נוסעת באוטובוסים. היום, מכיוון שלא הכרתי את המקום, נסעתי לשם לבד (כדי לראות אם אני מגיעה בקלות). כשחזרתי הביתה, ברוב טימטומי אמרתי לה את האמת כששאלה אותי איפה הייתי. היא התחילה לצרוח ולקלל, לומר שביזבזתי דלק ועוד כהנה וכהנה. ניסיתי לומר לה שרציתי לנסוע לשם בשקט שלי כדי לראות אם אני מוצאת את המקום (מדובר ברחוב פנימי, קטן ושקט בעיר סמוכה לעיר מגוריי, רחוב שמעולם לא הייתי בו). היא רצתה שבפעם הראשונה שאקח אותה לשם, שזו גם תהיה הפעם הראשונה שאסע לשם).  אני הרי יודעת עם מי יש לי עסק ולא רציתי להסתכן בכך, שבפעם הראשונה שאקח אותה לשם מבלי להיות שם קודם, לא אמצא את המקום והיא תאחר ואז גם 'אחטוף' ממנה על כך. מרוב שצרחה, אני אפילו לא יודעת מה הצלחתי להסביר לה (לא ממש יכותי לדבר ולגבור על הצרחות שלה), אבל היא התחילה לעוות כל מיני דברים שאמרתי.
 
יש אנשים שהיא אומרת להם שהיא לא רוצה להטריח אותי, אבל בבית (כשאותם אנשים לא רואים ולא שומעים) היא צורחת שאעשה עבורה הכל. כך היא מצליחה עוד לתעתע בחלק מהאנשים.
 
היו לה התפרצויות גם בחוץ (באינטרקציה עם אנשים אחרים) ולא קרה כלום אח"כ. אני נשארת להתמודד איתה כשכולם כבר שוכחים שזה קרה. אני יודעת שהיא צריכה להיבדק ואפילו זקוקה לטיפול תרופתי, אבל היא מסרבת. זה לא ילד או תינוק שלוקחים אותו על הידיים ומציבים בפניו עובדה. 
 
בברכה,
 
 
לצפיה ב-'במבי יקרה'
במבי יקרה
23/03/2017 | 11:35
2
12
אני קוראת בעיון את דברייך (אע"פ שלא קראתי את כל מה שכתבת בפורום בעבר), ואני מתרשמת, יותר ויותר, שאיפה שהוא את הלכת לאיבוד לעצמך......
את מספרת שטרם הספקת באמת להתאבל על אביך היקר ז"ל, אינך יודעת לזהות ולהצביע על הצרכים האישיים שלך...  מתקבל הרושם שאת חיה תחת משטר אימה של אם שתלטנית שרודה בך. 
אני סבורה שמאד חשוב- למען בריאותך הנפשית (והגופנית)- שתאפשרי לעצמך לפתח חיים משל עצמך, שימלאו אותך, יתנו לך משמעות ויגרמו לך לחייך. נסי לזהות את הרצונות שלך, אע"פ שנראה כי כעת הם נמצאים תחת מעטה סמיך של ערפל...   אז אמך תצעק, תנבל את הפה- מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות כתוצאה מכך? אז היא תדבר אודותייך סרה באוזני אנשים אחרים- אז מה? הרי את יודעת עד כמה את מסורה לאמך. המשיכי להיות בת מסורה- אך לא במחיר רמיסת עצמיותך!
את טוענת שלכל אורך חייך שבעת מרורים מאמך- האם לא הגיעה העת להשתחרר? לצאת "מעבדות לחירות" (אפרופו חג החירות הממשמש ובא)? עליך לאזור אומץ, לקחת את הסיכון של אמא זועמת וצועקת ולאפשר לעצמך מעט רווחה.
בהצלחה! 
לצפיה ב-'גילת יקרה,'
גילת יקרה,
23/03/2017 | 19:04
1
11
אני מודה לך ולכולם על הנסיונות לעזור ולעודד.
בדברייך את שואלת מה בסה"כ יקרה אם היא תשמיץ אותי בפני אחרים. בהסתמך על העבר, אצטרך להתמודד עם מבטי השנאה של בני משפחתה ועם תחושת בידוד וזאת כי הם מאמינים לסיפוריה.
כך היה בפעם הקודמת שנאלצתי לפגוש אותם. אכן, היא יודעת להפעיל אנשים לתועלתה והיא עושה זאת במניפולציות ובהתנהגות אופורטוניסטית כשהרווחים המשניים שלה מכך הם ים של תשומת לב וכרכור בלתי פוסק סביבה ובעיקר העובדה שאני יוצאת השטן מכל זה.
 
באשר לסיפא של דברייך, עדיין מדובר באדם מוגבל מאוד והיא זקוקה לעזרה בהרבה פעולות ואפילו הטריוואליות ביותר. אם תוסיפי לכל אלה את האגרסיביות והזעם, אני בספק אם ניתן לצפות מה יקרה. מה שבטוח, זה לא מצב שאפשר לחות בו לאורך זמן ולהישאר בריאים-גופנית ונפשית.
 
בנוסף, אני כן חושבת על איך לשקם את חיי (שנהרסו כליל), אולם, לא מצליחה להגיע לשלבים אופרטיביים.
 
בברכה,
לצפיה ב-'הגהה'
הגהה
23/03/2017 | 20:39
4
בפסקה הלפני אחרונה: לחות  לחיות
לצפיה ב-'שיימינג לאחת שהתאכזרו אליה כבר יותר מידי'
שיימינג לאחת שהתאכזרו אליה כבר יותר מידי
16/03/2017 | 01:25
9
139
המערכת החיסונית שלי תוקפת את הגוף, את העיניים את השמיעה את מפרק הלסת הגידים כאבי שרירים המרפק כפות הידיים (מותר לי להקליד אבל נגיד לא הרבה לא יכולה לעבוד מול מחשב או משהו כזה).
איבדתי את היכולת לעבוד, מקווה לטוב לגבי העתיד אבל נכון לעכשיו זה מה שקרה, מכיוון שאני כמעט סיעודית ולא יכולה לצאת מהבית בלי עזרה אז גם נכון לעכשיו את האפשרות לזוגיות,קשה לי לקרוא, לא שומעת טוב אז גם לא נהנית ממוסיקה ועוד ועוד כואב לי לכתוב אז אגיע לעניין.
 
מנהל פורום החליט שאני מעמידה פנים, שאני בושה לחברה כי אני סתם מחליטה שאיני יכולה לעבוד, שאני יכולה אבל מעדיפה רק לקטר כל היום ולהפוך את כל מי שאני לבכי בכיינות ומסכנות, יש לזה אלף צפיות, הוא טען שעליי לעבוד ולקבל באהבה את זה שאני עלולה להפוך לסיעודית לגמרי בגלל זה, כי זה מה שעליי לעשות למען כבוד החברה וכבוד הנכים כולם (מדובר בפורום נכים), ולכן עליי לפגוע בבריאותי. כל שעה הוא כותב עליי שוב הודעה כזאת מלאת שטנה ומפלצתית אבל מסכימים איתו ואחרים גם צוחקים עליי בפורום.
 
אחרים אומרים לי תפסיקי להעמיד פנים שאת מסכנה את יכולה לעבוד את בכיינית וקוטרית ושקרנית. הפורום הפך מפורום זכויות ומגבלות לפורום שיימינג זוועתי. אם הייתי בריאה לא היה אכפת לי משיימינג אבל
1. הגוף שלי מגיב בצורה מזעזעת וזה גרם להתקף דלקתי בעיניים שפוגע בראייה בנוסף לכאבי לב ולקוצר נשימה קיצוני שכמעט התעלפתי ממנו.
2. כל פעם שאני זזה מהמחשב האורות כל כך מסנוורים שקשה לי מאוד לעשות דברים אחרים מעט נשאר לי אני מעריכה מאוד את המעט שנשאר ואומרת תודה אני לא דיכאונית אבל זה פשוט מחריד הדברים האלה שכותבים.
 
אני לא יכולה לא להתייחס אני לא יכולה לא להיפגע, הדברים האלה איומים ומרגישה גם משהו מזה במנטליות של החברה שגם החברה לא כל כך מאמינה לי ומזלזלת במצבי, אבל זה מצב קיצוני. זה פשוט הפך לנושא הפורום מבחינת המנהל, ולמרות שאני מסבירה שזה לא נכון שאני יכולה לעבוד ולמה הוא ממשיך להגיד לפני כולם שאני נצלנית שמנסה לגנוב את כספי הציבור ועוד מדברת על הגדלת הקצבאות.
 
יש פה מישהו שמאמין לי שאני כן חולה? יש פה מישהו שמאמין לי שמה שעושים לי שם זה באמת דבר אכזרי ולא סתם עוד דבר שאומרים למישהו באינטרנט? אני מרגישה כל כך לבד. אני לא אתאבד ולא רוצה למות אבל גם לא ממש רוצה לחיות ומפחדת שאתחרט על זה.
לצפיה ב-'היי'
היי
16/03/2017 | 04:33
3
70
אני חושב שאת לא צריכה לקבל את ההתנהגות הבריונית והמשפילה מחברי הפורום,
תצאי משם ותמצאי לך פורום נכים אחר ששם באמת יקשיבו לך ויגלו רגישות כלפיך
את יודעת היטב שאת לא מעמידה פנים והדרך בה חברי הפורום מתנהגים היא מאוד אכזרית.
ברגע שתאספי כוחות נפשיים תדווחי על הבריונות שאת חווה שם רק אם תרצי כמובן.
גם אני מרגיש לבד וגם את מרגישה לבד ועוד אנשים פה מרגישים לבד אז אנחנו כותבים פה בכדי להפיג מעט את הבדידות.
לצפיה ב-'מה זה עוזר כשאני "יוצאת משם"'
מה זה עוזר כשאני "יוצאת משם"
17/03/2017 | 05:29
2
55
השיימינג המזעזע נמשך הוא לא תלוי בי
לצפיה ב-'אני מצטער שרק עכשיו הגבתי למה שרשמת'
אני מצטער שרק עכשיו הגבתי למה שרשמת
19/03/2017 | 20:05
1
21
הבריונות כלפיך שמתנהלת בפורום הזה אפשר לדווח עליה ואולי גם לדאוג לסגור את הפורום הזה ואז השיימינג אולי יפסק.
אני מבין את הכאב ותחושת ההשפלה שלך אך אני התכוונתי שתחפשי פורומים במקומות אחרים עם אנשים יותר רגישים וקשובים. אל תכנסי לפורום הנכים פה כי הוא לא בריא לך.
אני רציתי להגיד שאני מאמין לך ואת תמיד מוזמנת לשתף פה
לצפיה ב-'צודק, אבל הבעיה היא לא ההרגשה שלי, לא הפרשנות שלי לגבי מה '
צודק, אבל הבעיה היא לא ההרגשה שלי, לא הפרשנות שלי לגבי מה
21/03/2017 | 07:49
12
שקורה, אלא עצם העובדה שזה קורה ושיש לזה השלכות עליי, לכן אני אמנם מנסה לשווא לעצור את מה שאני מרגישה לגבי זה, אבל יותר חשוב לעצור את זה.
ברור שהפורום לא בריא לי, הוא לא בריא בכלל לנכים, וזה הפורום נכים היחיד שנמצא באינטרנט שפעיל. הפסקתי לנסות לשכנע את הנכים בעד הצעת החוק להשוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום אבל עדיין אין לי אפשרות להגיב לדברים האיומים שנכתבו עליי ולהכחישם.
לצפיה ב-'שלום'
שלום
17/03/2017 | 12:52
2
47
אני לא מבין למה לא מאמינים לך, ואם דבריך נכונים זה ממש לא יפה ולא הוגן כלפיך. בעיות בריאותיות וסבל גופני פיזי קשים במיוחד להתמודדות, ולכן חשוב להשתדל לטפל בהן ככל האפשר. למזלנו, הרפואה  כיום מספיק מתקדמת לעזור נגד רוב הבעיות הגופניות. השתדלי שלא להפסיק את שמחת חייך בגלל המחלה, עשי דברים שאת יכולה ואפילו כמו דברים פרטיים בזמן הפנוי בבית שיגרמו לך יותר הנאה ושמחה.
 
 
לצפיה ב-'הבעיה הינה האלימות הספציפית שקורית נגדי'
הבעיה הינה האלימות הספציפית שקורית נגדי
17/03/2017 | 16:58
1
37
פורום לגיטימי בתפוז הומר לפורום של השפלה הוצאת דיבה לעג למחלה שלי ולי שקרים על שקרים על שקרים יש לזה יותר מ1,000 צפיות, הודעות ההכחשה שלי נמחקו ונמסר לי על ידי מנהל הפורום שאם לא אאשר את הדברים שהמציא עליי אחסם לצמיתות בעוד השיימינג יעלה כמה מדרגות.
לא רוצה להשלים עם דבר כזה, לא רוצה לקבל, יש לי זכויות, והבעיה היא שכמה גולשים בפורום צוחקים וממשיכים עם השיימינג.
המנהל כתב עליי שמכיוון שאני נכה שאינה יכולה לעבוד אני בושה לחברה כולה. אבל בהודעה אחרת נכתב שאני שקרנית וממציאה ושאני יכולה לעבוד אבל אני מעדיפה לגנוב מהמדינה, בהודעה אחרת נכתב שכל מה שאני זה נכה וככה צריך להסתכל עליי ולא כבן אדם.
האם אני אמורה להשלים עם התנהגות כזאת? ועוד בפורום נכים
לצפיה ב-'שלום לך'
שלום לך
17/03/2017 | 18:53
20
גם אני סבלתי מתופעות דומות באינטרנט. האינטרנט מערכת לא מסודרת ועושים בה מה שרוצים וחבל. אני מסכים שכדאי להילחם, ואולי במקרים קיצוניים לפנות למשטרה. בכל זאת, אני מניח שהרבה פעמים אין מה לעשות עם המערכת המסואבת הזו.
 
לצפיה ב-' מאמין לך'
מאמין לך
17/03/2017 | 22:30
35
גם לי יש מחלה אוטואימונית ולמרות שמצבי משמעותית פחות
חמור משלך,אני גם כן לא עובד. בעבר כאשר עבדתי מצבי הבריאותי היה מחמיר ואז הייתי נאלץ להתפטר כי לא יכולתי לקום מהמיטה. 
יש אנשים שהם חסרי אמפטיה לחלוטין לסבל של אחרים( יש גם נכים כאלו) 
ולכן אני לא מצפה מהם לכלום. 
 
לצפיה ב-'מאמינה לך'
מאמינה לך
21/03/2017 | 10:51
12
אני חושבת שאת צריכה לתבוע את הפורום. צריך שהחוק יגיע גם לאינטרנט, שזה עדיין מקום פרוץ יחסית. זאת בושה וחרפה. ואולי, אם יהיו לך כוחות ו/או רצון לכך, תקימי פורום משלך ותפגיני את הרגישות והאמפטיה שאין למנהל הפורום הקיים. צריך שיהיה מענה אמיתי באינטרנט לנכים, וממה שאת מספרת אין כרגע.
לצפיה ב-'הנה טיפים משופרים שהמצאתי עכשיו:'
הנה טיפים משופרים שהמצאתי עכשיו:
17/03/2017 | 15:03
45
לשוחח עם חברים בעניין על דברים אישיים בחיים הרגשיים.
לדבר עם חברים שאוהבים מאד יותר על דברים אישיים, ועם חברים שקצת מחבבים יותר על דברים כלליים.
להימנע מקשרים מלאכותיים.
להימנע מלהגדיר קשרים, ליצור חברות רומנטית ע"י התעניינות ומגע מתקרב.
להימנע ככל האפשר מלשקר.
לא לדבר דברים רעים על אנשים.
להמעיט בדיבורים חומריים.
ליצור קשרים בעיקר במסגרות.
להמעיט בלדבר עם זרים.
להיות שקט וחייכן.
לתת עצות מעשיות של חשיבה חיובית ולחשוב חיובי.
להיות כן ואמתי במחמאות ובמלים יפות.
לתת הרבה אהבה ודאגה.
לדבר מאד ברור ולעניין ודברים חשובים.
לשמור על זכויותינו.
להתייחס לכל אדם כאילו הוא רוחני.
לצפיה ב-'מה עושים במצב כזה?'
מה עושים במצב כזה?
16/03/2017 | 09:14
1
87
בזמן האחרון אני מרגיש ממש מעיק על הסובבים אותי, אם זה המשפחה, החברים והשותפים שלי...
אני בסיום תואר ראשון, וכרגע מחפש עבודה בתחום ההייטק (שעזבתי בעבר לטובת לימודים נוכחיים ושינוי מסלול בחיים). הדבר מתבטא בכל דבר שאני עושה, אם זה התייעצויות עם החברים, המשפחה ומכרים לגבי חיפוש עבודה בתחום ההייטק ועוד נושאים שכרגע על הפרק בשלב זה בחיי, ואני פשוט מקבל מכולם (כולל המשפחה) תשובות נכונות, ענייניות, אך לא "חבריות" או "חמות" או "מכילות" - כאשר כל שיחה או התכתבות נגמרת בסופו של דבר במשפט "בהצלחה". זה דיי מעליב (למרות שזה האיחול הנכון לסיים שיחה). אני בנאדם מאוד רגיש (לפעמים זה יתרון אך לרוב מרגיש כחסרון). אני לא יודע איך לאכול את זה. מצד אחד מרגיש שהכל בסדר, כי לא עשו או אמרו שום דבר פוגע - אבל - זה ישר מתקשר לי לתחושה פנימית שאין לי באמת חברים קרובים ואמיתיים או משפחה חמה ואוהבת שאני יכול לשפוך להם את הלב ולא להרגיש בודד. גם המשפחה שלי (שעברה משברים רבים-שהתחיל ממוות לא צפוי של אימי כשהייתי בן שנתיים) - עם כל המורכבות שלה והאהבה שלי אל משפחתי, מרגיש שאין להם סבלנות אליי. אולי זה משהו שאני משדר, או רק מחשבות אבל זה אוכל אותי ומפחיד אותי שהמחשבה הזו נכונה. אני מאוד מפחד בגלל זה להפתח ולסמוך על אנשים וזה פוגע בי בהתקדמות וצמיחה אישית/בין אישית.
עברתי הרבה בחיים, החל מהחיים האישיים, מקצועיים ובעיקר בצבא (נקודה משמעותית בחיי, לכן בחרתי להתייחס דווקא אליה). עברתי את כל המיונים לקורס טייס בהצלחה אך לא עברתי את הגיבוש. בסופו של דבר, כלוחם בחיל האוויר נפצעתי בפעילות מבצעית לפני מלחמת לבנון השנייה. יצאתי מהצבא עם פגיעה נפשית לא פשוטה אך התמודדתי איתה והחלמתי (כמעט) לגמריי. נשארו התקפי חרדה מדי פעם אבל מצבי טוב ויציב מאז הפציעה. 
השאלה איך מתמודדים עם המציאות הזו? איך מצליחים לשקם את העבר החברתי/משפחתי שנפגע עקב הרבה מאוד גורמים, עוד לפני הצבא, בצבא וגם אחריו..? איך מצליחים לפתור את הבעיתיות המורכבת עם הסובבים אותי (המשפחה הקרובה, החברים הקרובים והשותפים בדירה שאני חי בה)?
לצפיה ב-'שלום'
שלום
17/03/2017 | 13:02
18
אולי הם לא יודעים שתגובה רגשית זו התגובה שאתה מצפה לה, וראוי להפנות את יחסם לזה. כדאי שתאמר להם שאתה מצפה לתגובה רגשית כמו תמיכה, השתתפות או עידוד, או/ו שתספר על הרעיון באופן יותר רגשי ולמשל תתאר את החשיבות שיש בשבילך להצלחה במקום ותגיד שאתה מאד מקווה שתצליח.
לצפיה ב-'הרהורים ותסכול'
הרהורים ותסכול
17/03/2017 | 02:43
2
83
אני מקבלת ים טיפול, פסיכולוגי, סוציאלי, קבוצות תמיכה...
זה עוזר במידה מסויימת. במידה רבה. אבל עדין זה לא פותר את הבדידות והסבל שלדעתי נגרמים בגלל חוסר אהבה.
האם זו עוד אשלייה שזה מה שיעזור לי?
האם אני צריכה פשוט עוד טיפול, עוד שיפור עצמי, עוד מודעות ועבודה ?
או שאני צריכה לחפש זוגיות?
או שניהם..
הבעיה שכל קשר שיש לי בחיים סוחף אותי וגורם לי להזניח את שאר התחומים בחיי.
יש לי בעיה לראות את המאקרו. להבין כל הזמן מהם החסרונות שמהם אני פועלת, קשה לי לתפוס את זה.
ההכחשה עובדת עליי, רב הזמן אני בחוסר מודעות, אני רואה ומבינה שיש לי עוד ים עבודה.
אולי קשר הוא חלק מהעבודה... הבעיה שאין לי שום קשר שהייתי מגדירה זוגיות..
אני בדרכ נמשכת לנשים שאני לא יכולה להיות איתם.
אני גם נמשכת לכאלו שאני טכנית כן יכולה להיות איתן, למרות שזה לא אידיאלי, אבל אני חסרת ביטחון ובצדק. אין לי את התכונות הכי יפות להציע.
 
פעם היו לי יותר בעיות רגשיות, בעיה בסיסית להרגיש, הייתי בורחת כל הזמן, בורחת לדברים שמכבים אותי, מערפלים או משנים את המצב רוח, גורמים לנתק. לא הייתי מסוגלת להרגיש רגע אחד צלול. עד היום יש כל כך הרבה דברים, ניסיונות להסיח דעתי מהמצב. והמצב הוא אולי כאב כרוני, או איזה חוסר סיפוק תמידי. 
 
 
הסבל והבילבול שאני חווה הם גם לא משהו אישי שלי. זה חוויה של בני אדם באופן כללי.
זה פחות דרמטי ככה.
טוב סליחה על ההודעה הארוכה. 
לצפיה ב-'שלום'
שלום
17/03/2017 | 12:57
20
כל אדם יכול למצוא קשרים אם הוא מכיר אנשים שיש אתם התאמה באופי שיוצרת אהבה. אני מאמין שהדרך הנכונה להכיר אנשים היא במסגרות, כמו חוגים ולימודים. כשמוצאים את האדם המתאים, זה הופך לקשר חזק יותר כמו חברות רומנטית. חשוב להיות נחמד וטוב לאנשים ובמיוחד לאלה שאנחנו אוהבים, ולהיות כן ואמתי אבל לא במידה מוגזמת. טיפול פסיכולוג טוב יכול מאד לעזור, אבל אדם צריך לפני הכול לנסות לעזור לעצמו כי הוא מכיר היטב את עצמו.
לצפיה ב-'למצוא את הכח להמשיך'
למצוא את הכח להמשיך
23/03/2017 | 23:28
2

‎imbored היקרה,
נשמע שאת עסוקה בנסיון להבין את עצמך ואיך לשפר את המצב שלך שגורם לך לכזו בדידות ולכל כך הרבה סבל. את מנסה לנתח האם באמת יש מפתח כלשהו, שכאשר הוא יקרה את תחלצי מהמקום הנורא בו את נמצאת ואולי המפתח הדמיוני הזה הוא רק אשליה? אולי אם תצליחי בסוף להשיג את המפתח, זה לא ישנה הרבה במצבך?
אני מרגישה שאת חשה תלושה, כל הזמן מנסה למצוא סיפוק, ובמקביל שופטת את עצמך באופן שאולי מפריע לך למצוא את אותו סיפוק אותו את מחפשת. ההגדרות שלך הן שאת פועלת מתוך תהום של חסרונות, בהכחשה, בחוסר מודעות, חסרת בטחון, וחסרה תכונות יפות.
ובכל זאת, מבעד לכל אותן התחושות, מבעד לפחד, לחוסר הבטחון ולתחושה שמשהו כנראה עדיין לא כמו שהיית רוצה שיהיה.. מבעד לכל אלה, את עדיין זוכרת שפעם היה יותר קשה, שפעם הבעיות היו יותר עמוקות והיום את במקום קצת יותר טוב... ואולי, יקרה, אם הצלחת לעשות את השינוי פעם אחת, יש בך את הכוחות לעשות אותו פעם נוספת... אולי, יקרה, את כבר בדרך הנכונה, והרבה פחות חלשה ממה שאת מרגישה...
לצפיה ב-'התמודדות עם טראומה על רקע צבאי'
התמודדות עם טראומה על רקע צבאי
16/03/2017 | 12:24
59
אהלן, שמי מרים גולדברג ואני דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן.
תחום הטראומה ובריאות הנפש מלווה אותי רבות, אישית ומקצועית, בשנים האחרונות. בדוקטורט בחרתי להתמקד בנושא התמודדות עם טראומה שהתרחשה במהלך השירות הצבאי, מתוך רצון להבין יותר את ההתמודדות היומיומית של כל כך הרבה גברים בארץ, התמודדות שלא תמיד מקבלת מענה מספק.
אם התמודדתם\מתמודדים עם אירוע טראומטי שאירע במסגרת כל שירות צבאי שהוא, אשמח מאוד אם תמלאו את השאלון בקישור המצ"ב.
אשמח להרחיב על מטרת המחקר וכמובן לענות על שאלות,
ניתן לפנות אלי במייל:
או בטלפון:
054-7571851
וכמובן במסר אישי..
 
תודה רבה מראש,
מרים גולדברג
 
לצפיה ב-'להציל את עצמי מעצמי..'
להציל את עצמי מעצמי..
13/03/2017 | 22:53
6
108
אני חסרת ביטחון וחרדתית, נתונה למצבי רוח משתנים ומאוד קשה לי לחיות ככה. אני רוצה ללמוד לסמוך על עצמי אבל זה קשה.. תמיד אני מרגישה צורך לשתף אנשים בדברים שעוברים עליי, הצורך לפרוק, אני יודעת שאולי זה טוב אבל גם לא טוב. לא טוב שאנשים ידעו על החולשות שלך, אחר כך הם יכולים להשתמש בזה כנשק נגדך. מצד אחד צמאה לאהבה, אך מצד שני מבועתת רק מהמחשבה לחיות עם עוד בנאדם נוסף. מתעבת בליינדטים. אין כמו אהבה ספונטנית. הכי מרגש זה להכיר מישהו בכוחות עצמך, זה יכול להיות באיזה נופש או טיול או בילוי. אהבה כזאת של הדלקות ממבט ראשון, כזאת אהבה אני רוצה. כזאתי שכותבים עליה שירים וסיפורים. אני רוצה ללמוד להיות אסרטיבית. אני גם מנסה לעבוד על עצמי בלהיות כזאת. אני לא הולכת לאנשי מקצוע לשיחות כי  סכום הכסף שהם דורשים נראה לי מוגזם..אולי רק אני יכולה להציל את עצמי... מעצמי...
לצפיה ב-'שלום'
שלום
14/03/2017 | 10:19
2
44
חשוב שאדם יאהב ויעריך את עצמו ויעזור לעצמו ככל שיוכל, ואחרי שלא מצליחים לעזור לעצמנו פונים לעזרה מאחרים. רוב האנשים טובים, ואם תסבירי את בעיותיך בבירור ודאי ידעו לעזור לך. צריך לסווג את מידת החשיפה לאנשים לפי מידת ההיכרות אתם, לחברים טובים אפשר לספר יותר. חברים צריך למצוא במסגרות כמו חוגים, מועדונים חברתיים ואוניברסיטה. עדיף ליצור קשרים לאט ולא בפתאומיות. אסרטיביות חשובה, יש לדבר מאד ברור, לעניין וביעילות.
לצפיה ב-'תודה רבה על העצה'
תודה רבה על העצה
14/03/2017 | 23:01
1
36
היום אני במצב רוח יותר טוב, שמתי לב שהתחלתי די לאהוב את מקום עבודתי החדש אז נראה לי שהכל בסדר ויהיה בסדר. התחלתי להגיד מה אני יכולה לעשות ומה אין באפשרותי לעשות. זכותי לעמוד על הזכויות שלי. כמובן להגיד את זה בצורה נעימה וברורה.
לצפיה ב-'שמחתי לעזור לך:)'
שמחתי לעזור לך:)
15/03/2017 | 13:13
8
לצפיה ב-'עזרה בהתליך'
עזרה בהתליך
15/03/2017 | 17:47
23

בריטוש יקרה,
מהדברים שרשמת נראה שאת יודעת אילו דברים מפריעים לך בעצמך, אילו נקודות בך חלשות יותר, פוגעות בך ועוצרות אותך מלהתקדם בחיים, בנוסף קיים בך דחף חזק לשינוי, לעשות את הדברים בצורה אחרת, ולהתפתח וללמוד מניסיון שצברת עד כה.

יקרה, אני שומע את הייאוש שעולה ממך, שאולי קצת מאסת במצב, בדברים שאת לא אוהבת בעצמך ורוצה לשנות, ולצד זה, נראה כי קיימת בך תקווה אמיתית לכך שיכול להיות יותר טוב, ושהמפתח לכך טמון בך. תוכלי אולי לנסות ולפרק את הדברים שמפריעים לך לדברים קטנים, ואז ולהתמודד רק עם אחד מהם בכל פעם, וכך, אולי לאט לאט תצליחי להגיע לשינויים שאת מייחלת להם. ואם תרצי יקרה, את מוזמנת לבוא ולשתף אותנו פה במה שעובר עלייך, וכן לבוא אלינו לצ'אט שלנו, שפעיל בכל יום בשעות 21:00-00:00, שם תוכלי לדבר עם מתנדב אנונימי, לשתף ולפרוק את כל מה שעל ליבך בלי לחשוש שתפגעי מכך אחר כך, ואנחנו ננסה להיות לך מקום תומך ומכיל במהלך התהליך שאת כה רוצה לעבור.
 
אתר סהר- http://www.sahar.org.il/
שלך,
מתנדב סה"ר
 
לצפיה ב-'תגובה'
תגובה
21/03/2017 | 10:49
1
5
שלום בריטוש,
הצורך לשתף אנשים בחוויות ובקשיים שונים הינו לגיטימי, יחד עם זאת, יכולה להבין את החשש שלך שאותם אנשים ישתמשו במה שאת מספרת להם כנגדך. אני יכולה להציע לך משהו שאני נוהגת לעשות ועוזר לי מאוד. לפני כחמש שנים החלטתי לכתוב לעצמי יומן אישי שבו אני כותבת את כל המחשבות והרגשות שלי. לפעמים אני אפילו כותבת לעצמי בתזכורות בטלפון רק כדי לפרוק את מה שאני מרגישה. חשוב לבחור את האנשים להם את מספרת את חוויותייך. חשוב שיהיו חברי אמת שלך, בלי שום אינטרס ושאת מרגישה שבאמת רוצים בטובתך. נכון, לא פשוט למצוא אותם ולא מעט פעמים גם מתאכזבים. אל תאבדי אמון באנשים. בבסיס בני האדם הם אנשים טובים. לפעמים אנחנו סוטים מדרך הישר. האהבה שאליה את כה כמהה תגיע. מה שמגיע לך יגיע בעטיפה הכי מרשימה שיש ובענק. תאספי את הכוחות הקיימים בך, תעשי דברים שאת אוהבת ותעצימי את עצמך. בטוחה שיש בך עוד הרבה שאפילו את טרם גילית על עצמך. נכון! רק את יכולה להציל את עצמך מעצמך. ואת מסוגלת!
לצפיה ב-'תודה רבה יקרים'
תודה רבה יקרים
23/03/2017 | 00:25
4
אתם פשוט מקסימים, אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב. אני גם כותבת יומן אישי ופורקת בו את הרגשות שלי מתי שמרגישה צורך בכך, אני מבינה שהאושר שלי תלוי במיוחד בי ובכמה אני מסוגלת להיות חזקה מבפנים. אני עובדת על זה.
לצפיה ב-'עליי'
עליי
14/03/2017 | 20:07
1
64
אני מדבר בדרך פילוסופית רוחנית וזה מנתק אותי מהחברה, ולפעמים אני מרגיש שהחברה מנדה אותי בגלל זה אז אני נלחם בה בעזרת דרכי דיבור עוד יותר פילוסופיות וזה יוצר מריבות.

לצפיה ב-'שתי העצות הכי טובות שניתנו לי בחיים:'
שתי העצות הכי טובות שניתנו לי בחיים:
15/03/2017 | 15:38
42
אם אתה נמצא באיזו מסגרת, ויש שם בחורה שאתה מכיר, אתה יכול לדבר אתה.
אם מישהו יציק לך, תחשוב על הגלידה שתאכל מחר בעיר.
 
לצפיה ב-'דברים שחשבתי עליהם '
דברים שחשבתי עליהם
15/03/2017 | 14:51
3
64
דברים שרציתי להגיד לך
ועברו לי בראש
אבל זה היה נשמע, ועדיין, אכזרי מידי להגיד אותם..לכן אני כותבת כאן
חברת ילדות יקרה, חברת ילדות לתקופה משמעותית בחיי
כל כך אהבתי את אמא שלך, את הנועם שלה, את הטוב לב שלה
את הקטע נטול הפוזה שלה אך השמח באותה נשימה
היום חשבתי על זה- את איבדת אמא. אני זוכרת שהתפללנו עליה המון. ואם הייתי יכולה לעשות משהו כדי לעזור כמובן שהייתי עושה
אני חייבת להגיד לך
את איבדת אמא בגוף- אבל אני איבדתי אמא בנפש
היתה לי אמא שהאמינה בי, שחשבה וידעה שאני מקובלת ורצויה, אהובה במשפחה ובחברה. אמא שהאמינה שהחברות שלי, אלו שדאגתי לעדכן בכל מה שקורה בחיי, אלו שדאגתי להם ורציתי בטובתן תמיד, שצחקנו כמו מפגרות וההומור זה מה שממש חיבר בינינו, הן אלו שיעמדו לצידי בטוב וגם ברע.
ובכן, זה ממש לא קרה. אני יודעת שמה שעברתי היה גם לכם, להסתכל ולראות מהצד, פשוט נורא. שתדעי לך שאת יכלת להציל אותי. המפתח היה בידייך. ואת בחרת לזרוק אותו לים, ולמעשה- לזרוק אותי לביוב. כן כן, בזה שפשוט לא עשית כלום, והכי הכל- בזה שבחרת להפנות לי עורף, גם כשביקשתי ממך מפורשות עזרה. את איבדת אמא, שנה לאחר שאני איבדתי את עצמי וגם אני, את אמא שלי. אמא שהיתה לה שמחת חיים למרות כל מה שעברה, אמא שהיתה לה עוד טיפ-טיפה אמונה ותקווה בבני אדם. אמא שהיתה גאה בי וסמכה עליי. הלוואי שהייתי יכולה לעשות משהו כדי שאמא שלך תחזור. אבל לא אשקר, בתוך לבי אני מייחלת שהכל היה קורה אחרת, שגם אם הייתי מתרסקת, זה לא היה קורה דרכך. כי באמת עברנו חוויות נפלאות יחד, וההיכרות שלי איתך, להרגשתי, היתה ממש משמיים. אז נכון שלא נחזור להיות חברות יותר כמו פעם (או בכלל) ולא כי אני כועסת. אלא כי אנחנו פשוט שונות. וזה לא רק בגלל הדת! לפחות לא כיום.אולי פעם.
הלוואי ואיכשהוא תדעי כמה אמא שלי (לא לא אני, כבר לא) פגועה מכל הסיטואציה באופן הכי אישי שיכול להיות. גם לך יש בת עכשיו, ואני מאחלת לך שלא תדעי את היסורים שאמא שלי ידעה איתי
אני משערת שפיתחת יותר רגישות לבני אדם ובכלל, אולי אם יקרה מצב כזה למישהי אחרת מחברותייך, תסתכלי על זה אחרת ותבחרי לפעול לטובתה באופן אקטיבי. או בעקיפין-גם טוב.
אני לא כועסת עלייך. אני תובעת את עלבונה של אמא שלי. כן כן. זו שהסיעה אותי ואותך. זו שחשבה עלייך (גם) בכל אטרקציה שהייתי הולכת אליה ולא רק כדי שלא יהיה לי (!!) משעמם.
אני מבקשת מאלוהים, שלא יפגע בך, או בבתך, כמו שאני נפגעתי. שייתן לך תובנה. ושהאמון בבני אדם (ובי) יחזור אליה.
כואבת את לכתה של אמך. שלא תדעי עוד צער.
אבל שגם אני ואמא שלי לא נדע.
שלך, במחילה וסליחה גמורה
לצפיה ב-'שלום'
שלום
15/03/2017 | 15:13
2
37
אני מצטער שאמותיכן מתו ומקווה שהיו להן חיים טובים ושתתגברו על הצער, כי החיים חשובים ומוות דבר עצוב וקשה מאד. לפעמים קשה לאנשים לעזור, בעיקר כשיש להם קושי וסבל משל עצמם. אם את אוהבת את חברתך, אני מציע שבכל זאת תשתדלי ככל שתוכלי לשמור אתה חברות טובה אבל אין סיבה שלא תעירי לה על כך שלא עזרה לך ושהפריע לך.
 
לצפיה ב-'אמא של מילי לא נפטרה'
אמא של מילי לא נפטרה
15/03/2017 | 17:06
1
18
לצפיה ב-'אז מה קרה לה?'
אז מה קרה לה?
17/03/2017 | 13:06
7
לצפיה ב-'מרגישה כאילו העולם נגדי'
מרגישה כאילו העולם נגדי
13/03/2017 | 08:50
3
113
הקשרים שלי עם חברות או עם בנים תמיד נקטעים הם מחליטים שלא מתאים להם . הייתה לי חברה טובה שבמשך שנה הרגשתי שאני מעוניינת בקשר יותר ממנה(אני זאת שיזמה פגישות) ובסוף החלטתי שלא מתאים לי להמשיך ככה.
לאחרונה התחלתי קשר עם מישהו נפגשנו 4 פעמיים ופתאום הוא החליט שהוא לא מוכן לקשר. אני לא מבינה איך מישהו שמשקיע זמן כדי להכיר פתאום משנה את דעתו. לפעמיים אני קצת פרנואידית אני מרגישה שמישהו מנסה לחבל באושר שלי כי זה לא פעם ראשונה שחברה/בן זוג מחליט שלא מתאים לו. מה שכן חברה שלי נסתה לחזור לחיים שלי וניסיתי לתת לה הזדמנות אבל היא המשיכה בשלה והייתה שם בשבילי רק שזה נוח לה.
לצפיה ב-'שלום'
שלום
13/03/2017 | 14:50
31
דברים משתנים בעולם, אבל חברות צריך ליצור לאט ובהדרגה. מוטב להכיר אנשים במסגרת חברתית ואז יש נושאי עניין משותפים ומכירים את האדם יותר זמן כדי לפתח קשר חזק. חשוב להשקיע בקשר ולתת אהבה במעשים טובים ובדיבורים טובים, בעיקר דאגה.
 
 
לצפיה ב-'מערכות יחסים'
מערכות יחסים
13/03/2017 | 23:35
33
בת אל יקרה,
 
מערכות יחסים הן דבר מאוד דינמי, ואנשים מתקרבים ומתרחקים הרבה פעמים בתוך המערכת. לצערנו, התחלה של חברות לא מחייבת שהחברות (או הזוגיות תימשך לנצח), ומשום שכך- מערכות יחסים בעלות פוטנציאל להיות מאוד עדינות, שבריריות לפעמים. אני שומעת שחוויות הדחייה שאת מתארת מותירות אותך בתחושה שאת נטושה, לבד, עם תהיות לגבי האם זה נגזר עלייך לתמיד, האם את עושה משהו שגורם לאנשים לבחור לנתק את הקשר או להתרחק...
לצד האכזבה מאותם חברות או בנים, ואולי גם לצד המחשבות לגבי האשמה עצמית בנושא ("מה אני עושה שגורם להם להתרחק?"), חשוב לזכור שלפעמים אנחנו נכנסים למערכת יחסים, בחברות או בזוגיות, וככל שמתקרבים והאינטימיות גדלה אנחנו פשוט מבינים שזה לא זה, שאין כימיה, שזה לא מה שחשבנו. וזה יכול להגיע משני הצדדים באופן הדדי, או מכיוון צד אחד...
יקירה, האם יצא לך לשאול בעבר חברות או בני זוג מדוע בחרו להתרחק? האם יש לך השערות מדוע זה קורה?
 
בינתיים, שולחים לך אנרגיה להמשיך לחשוב, להתמודד, לעבד, להמשיך לשתף, לשאול השאלות (את עצמך ואחרים) וגם... חיבוק גדול. 
 
"מצאו תקופה לשבור לך ת'לב, אה? 
והעולם כאילו כלום, מסתובב, אה? 
מה אני אגיד לך? בוא נראה... 
לא, אין לי קלישאות לזרוק בכל מקרה, 
אם זה כואב, אז זה כואב, 
אני פה, אם תרצה ככה, לשתות... לשפוך ת׳לב, 
קשה לראות רואה אותך דועך 
 
אתה חכם, אתה מבין שזה זמני, 
כן, נכון, תישאר קצת מצולק, 
החיים הם לא סרנגה, לא הכל חלק, 
ואיך אמרו חז"ל? 
עוד תגיע אהבה ובסוף תגיד מזל.
רגשות אשם, רחמים, לב בודד, 
אני מבין שקצת קשה להתעודד 
אבל בדקתי ת׳סטטיסטיקה ושמע: 

גם זה יעבור... 
(כמו הקינלי, כמו הטכנו, כמו הקרוקס...
הזמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל, 
אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור... )
 
לצפיה ב-'...'
...
14/03/2017 | 10:34
28
אני חושבת שאולי כדאי לך לבדוק לפי איזה קריטריונים את בוחרת לך חברה. לפי אופי או כל מני תכונות שטחיות. אני חושבת שכדאי לך להשתתף בחוגים וכל מני פעילויות חברתיות כדי להכיר כנה שיותר אנשים.

חם בפורומים של תפוז

אירוח בנושא אבחון גנטי טרום השרשה
אירוח בנושא אבחון...
ביום ד` נארח בפורום את ד``ר ברוך פלדמן, מומחה...
אירוח בנושא אבחון גנטי טרום השרשה
אירוח בנושא אבחון...
ביום ד` נארח בפורום את ד``ר ברוך פלדמן, מומחה...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

בעלי מקצוע

פורום תמ
פורום תמ"א 38
בית הספר הישראלי ל NLP
בית הספר הישראלי ל NLP
ענת בן דוד- סקסולוגית
חשים חוסר סיפוק מחיי

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ