אז נכתוב בכל זאת, כי מה כבר אפשר.
אז מה עשיתי משמעותי.
* החלפתי קוסמטיקאית, אחרי שמהקודמת רציתי להקיא כבר והיא כל כך זילזלה בי והיה לה מובן מאליו שאני אבוא אליה לנצח, פשוט קמתי והלכתי, אחרי שכל כך רציתי לעשות את זה, והנה הלכתי.
* החלפתי וטרינר לחתול, אחרי שהמרפאה הקודמת עיצבנה אותי, החלפתי כי הרגשתי שככה צריך.
*עשיתי מלא ספורט, אז אחרי שרופאים אמרו לי שאסור לי לעשות, אחרי שהפסקתי, אחרי שעברתי שיכנוע שלא צריך, שמקסימום אני אוכל ללכת וגם זה ממש קצת, אחרי שהפסקתי לתקופה לא קצרה, אחרי עוד הרבה דברים, חזרתי ובגדול, עשיתי ספורט ברמה שרציתי, הרבה ספורט, אפילו עשיתי משהו שלא העזתי עד כה-
* הלכתי לשיעור זומבה, משהו שנורא רציתי ולא העזתי, אז סף סוף העזתי ועשיתי והיה טוב.
*פגשתי פיזיותרפיסטית מקסימה, שראתה אותי וקיבלה אותי ואחד מהמשפטים הראשונים שלה היה, את בסדר כמו שאת. להבדיל מכל הרופאים/מטפלים/פיזיותרפיסטים ושאר יצורים שכל הזמן אמרו כמה שאני לא בסדר וכמה אני לא יכולה וכמה אני מקולקלת.
חלק עצום מכל מה שעשיתי הוא בזכותה והיא הראשונה שהראתה לי שיש אנשי טיפול שבאמת עושים את זה מהלב ובאמת מאמינים בי.
*הקשבתי לעצמי, העפתי את כל העצות וכל השטויות וכל הרעיונות וכל הבולשיט שנתנו לי בלי סוף והקשבתי לעצמי, הוכחתי לעצמי שצדקתי ואני צודקת.
רק אני יודעת מה נכון בשבילי.
וגם אם אני טועה, לפחות אני לא משלמת על עצות לא מתאימות.
*התחלתי תהליך להוצאת רשיון, שוב... רק אני יודעת עד כמה זה היה קשה לעשות את זה שוב, אחרי מה שקרה בפעם הקודמת, עד כדי כך שלא יכולתי לחשוב על זה תקופה ארוכה וכשכבר חשבתי היה פחד כבד ונתקעתי בשלב ראשון ופשוט לא יכולתי.
הפעם העזתי, עשיתי את התהליך שחרדתי ממנו כל כך, קיבלתי אישור (סיפור בפני עצמו), עשיתי תיאוריה, ובקיצור הגעתי לשלב המשמעותי ביותר, התקדמתי גם בו אבל כרגע קצת נתקעתי (זמנית).
*התחלתי להוריד תרופה, אחרי יותר מדי שנים (אפילו אי אפשר להגיד כמה מרוב שזה מזעזע) שאני על תרופות כאלו ואחרות, הפעם החלטתי להוריד סופית. כל ניסיון בעבר היה סיוט, אבל זה היה בעבר, לקחתי את זה הכי לאט שאפשר ואפילו יותר לאט מזה ואני לא מתכוונת לוותר על זה הפעם.
אז אני מתקדמת, מאוד מאוד מאוד לאט, אבל מתקדמת ואולי זה יקח עוד זמן רב אבל זה יקרה.
*יצא לי להתעסק עם חברות ביטוח וראיתי שזה לגמרי אפשרי ושאני לגמרי יכולה להשיג מה שצריך.
*נאלצתי חודש שלם לא לאכול שוקולד ולא לשתות קפה, אמנם לא בנסיבות נעימות, אבל ראיתי שזה אפשרי (ורק אני יודעת כמה אני אוהבת שוקולד).
*התגברתי על נטישה אכזרית, שאין איך אלא לקרוא לזה מלבד נטישה של מישהי שחשבתי שהיא חברה (והבטיחה הרים וגבעות) וכמובן כשהייתי ממש צריכה עזרה, היא נטשה.
אז זהו, התגברתי על זה, ומבחינתי ברגע שעברתי לידה כאילו אני לא מכירה אותה זו הייתה נקמה מתוקה.
*תכננתי אחלה חופשה (לא משנה שזה לא הסתדר כמו שצריך) ובמצב מאוד קשה, תפקדתי כמיטב יכולתי.
*קרה מקרה עם אחותי, שבסופו של דבר, אמרתי כמה דברים (לראשונה) והפסקנו לדבר תקופה ארוכה.
אז חזרנו לדבר, אבל אני חושבת שהפנמתי סופית מה יהיה ביחסינו וכנראה שזה מה יש.
לא יודעת מה רציתי להגיד בכל זה.
ניסיתי להזכיר לעצמי כמה עשיתי.