פורום תמיכה נפשית למבוגרים

אני מדמיין שאני מנצל אנשים בעזרת המצאת רעיונות תוקפניים כמו "אני רוצה לתקוף אותך", "אני רוצה להרוג אותך", וזה נותן לי כוח להילחם באנשים שלא מכבדים את הרוחניות שלי. אני אנצח. הרוח מנצחת את החומר, תמיד.

שיניים.

האמת שבדיוק רציתי כבר ללכת לביקורת ,בשלוש בלילה

התחילו לי כאבים מה זה חזקים,נראה לי יש לי תור בשן.

מאז לא עצמי עין ..לקחתי אוויל וזה לא עזר לי .. הכאב פסק

לעשר דקות ואז חזר, ואז ההלכתי קצת מרוב סבל פסק לעשר

דקות ושוב... קראתי באינטרנט  מי מלח אז עשיתי לי ,ושטפתי

את הפה.  וגם עשר דקות ושוב .. וכל פעם שוב מי מלח ושוב.

לא הלכתי לעבודה ולמזלי הרופאה יכולה לקבל אותי עוד

מעט ... ראיתי שיש מרפאת חירום שפתוחה 24 שעות

בעיר שבה אני גרה ,אבל אני לא מכירה אותם ,וזה קצת

מפחיד ללכת לרופא שיניים שלא מכירים.

אז ממש עוד מעט הרופאה הקבועה שלי תקבל אותי.

כבר לקחתי איתי באוטובוס מי מלח ולמזלי הגדול לא היו

לי כאבים בדרך ..(ודרך לא קצרה .בעיר שבה אני גרה אבל

באוטובוס נסיעה של חצי שעה,זה בצד השני של העיר ).

אז מזל שלא היו לי כאבים בדרך ..

ולא אוכל לעבוד היום משמרת ערב כי העוזרת מגיעה היום

ואני ממש לא יכולה לבטל איתה,כבר לא נעים לי ...היו לי הרי

בעיות כלכליות ,אז נאלצתי לבטל איתה פעם אחת ,הרגשתי

רע עם זה ,כי זאת הפרנסה שלה ,אבל לא הייתה לי ברירה.

והיא אפילו אמרה אני אבוא ותהיי חייבת לי ,ואני לא אוהבת

להיות חייבת כסף לאנשים...וגם לא ידעתי מתי זה יסתדר,ידעתי

בערך ..אבל עכשיו למזלי זה הסתדר (ולא ע"י אבא שלי )

..הנה הכאב מתחיל שוב....

להתעניין בתחביבים ולהגיד "אתה יכול להבין" במקום לשקר ובכך לשמור על אסרטיביות, או לדבר עם חברים בפשטות ולהימנע ממצבים שיאלצו אותי לשקר ובכך לוותר מעט על האסרטיביות למען האנושיות? ואולי יש דרך לשלב בין שתי הגישות?

אני משוחח עם חברים בעיקר על תחביבים ואולי זה גורם לי להתייחס לאנשים ולחשוב עליהם באופן רוחני כל כך שאני שוכח את החלק החומרי, ואני צריך לחזור להיות מודע גם לחלק החומרי שבי. אולי אם אקרא לקשר גופני קשר חומרי זה יזכיר לי את החומר.

קרה לי כבר כמה פעמים, שאני עושה ריצה בחדר כושר, מה שאמור לכאורה לגרום לי להרגיש טוב יותר, אבל במקום זה אני מרגיש גרוע יותר... מבאס
בנוסף, אני רוצה לעזוב את הבית וצריך אומץ ומישהו ש"ידחף" אותי החוצה..
הלוואי וארגיש קצת יותר טוב. נמאס לי מלילות לבנים...

אנשים עם אנרגיות שליליות ,גם אם הם שקטים ולא אומרים
כלום הנוכחות שלהם עושה רע.
בגלל זה אני שמחה שגם ההיא השנייה עזבה את העבודה
גם כי רציתי להיות במקום חדש בלי שאריות מהמקום הקודם
,וגם כי יש לה אנרגיות שליליות.
אנשים חיבבו אותה שם כי הם לא מכירים אותה כמוני
הם לא ראו מה שהיה במקום הקודם.
ויש אנשים שנהנים מסבל של אנשים אחרים כפי שנאמר
פה הרוע מנצח ,אומנם לא תמיד , אבל בגדול החרא צף
כמו שאומרים.
כאשר אנשים רואים מישהו מסויים שסובל,שרע לו זה
עושה להם טוב. וכאשר הם נתקלים בעוד מסוגם אז בכלל
הם מקבלים לגיטמציה להתנהגות שלהם .
למשל האישה ההיא מהעבודה ,אז נכון שלי היא לא עשתה
כלום ,אבל ראיתי ושמעתי כמו כולם במקום הקודם ,איך היא
צעקה על מישהי שהייתה חברה שלה דברים אישיים שאיש לא ידע
,ואמרה לה דברים מאד מכוערים,וכל מי ששמע אמר שגם
אם רבים יש דברים שלא אומרים אותם.
לעולם לא אתחבר עם מישהי כזאת וגם כאן זה היה שלום שלום.
יש מישהי מהמקום הקודם שהמשיכה להיות איתה בקשר ,
היא גם אמרה שזה מכוער מה שנאמר אז,אבל המשיכה להיות
חברה שלה . אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה.

נ.ב פעם חשבתי שלמשל אנשים ללא חברים שזה מקסים,כי
הנה עוד מישהו/י אם בעיות חברתיות ,כיום אני יודעת שזאת
נורה אדומה.(ולי יש חברים ,זה לא מושלם אני מודה אבל יש
לי קשרים עם אנשים ואם תשמעו כאלה שאומרים אחרת
תדעו שזה מקנאה ).

האם "חברה" פירושה כל קבוצת אנשים או קבוצה שבה משתפים התנהגויות?

אני חושב שהפוטנציאל שלי הוא מאוד גבוה ורובו לא ממומש.
הסביבת מגורים לא סביבת תומכת ואני מתקשה להתקדם שם - ובעקבות הפחדים והמחסומים שלי אני חושש לעזוב שם וכמו גם הפחדים והמחסומים שלי מעכבים אותי בהמון מישורים אחרים בחיים.

לטיפול לא הגעתי בפעמיים האחרונות - היא רוצה שאגיע מוקדם אין לה זמן אחר ולי זה נורא קשה כל כך מוקדם אז פשוט לא הצלחתי להגיע.

אני מודה על דברים אחרים שיש לי בחיים שמפיגים לי את הבדידות עושים לי כל כך טוב - ברוך ה' דברים מעולים וזה סוג של הרגעה בשגרה המתישה בפרט בחיים בבית ההורים שמעיקים עליי נורא ברמה של סטרס ועצבים.

אני מרגיש שיש לי פוטנציאל גבוה
אני מרגיש שקשה לי לממש כרגע אותו
אני מרגיש תקוע ומתקשה לפרוץ מחסומים מפחדים וקשיים
אני נשאר במקום
ואני בעיקר עייף נפשית.

היום הגעתי למשוך כסף מכספומט בתוך קיוסק והנחתי את התיק על המתקן ארטיקים כדי להוציא את הכרטיס מהארנק וכשהנחתי את התיק הכבד אחרי שסיימתי ללכת בשמש אמרתי בקול שהתעייפתי מהחיים. לא מהשמש - מהחיים.

אחד הדברים שקשה לי איתם ומאמין שלהורים יש חלק גדול בזה זה סימני הגיל. יש להם חלק גם בזה שהם השרישו לי את הפחד מלגדול וגם את זה שמונעים ממני לעכב את ההזדקנות בדברים שלא אפרט כאן (חקרתי לעומק הכל) , ישבתי ליד התחנה לעשן סיגריה וירדה אישה מבוגרת מהתחנה ואני אחרי לילה ללא שינה ועייפות הבטתי בה בזמן שהיא הביטה בי ועברה לי מחשבה בראש שעוד שניה אני הולך לצאת עליה אם היא תעיר לי על עישון בתחנה אבל מה שקרה אחרי גרם לי להבין שאולי היא בכלל לא במקום הזה של להעיר לי כי אני מזמן ילד גדול שכבר לא צריך לחנך, מה שקרה אחרי שעברה אישה אחרת מבוגרת יותר מזרחית בראש סחבק ושאלה אותי למה אני מעשן כאן בשמש ולא בתחנה ואמרתי לה שאסור לעשן בתחנה והיא חייכה וקצת צחקה ואמרה תעשן בתחנה אין שם אף אחד...

אני נוהג בשיחה עם אנשים לשאול על תחביביהם ולספר על תחביביי, אני חושב שזו דרך יפה לדבר. הבעיה שמה שקורה הוא שאני מתחיל בלשאול את כל השאלות עליהם ורק אחר כך מספר על עצמי, כי הם רגילים לצורת השיחה הזאת שלי ולא ממש רוצים ליזום בשיחה בעצמם. השיחה יוצאת מלאכותית כמו חקירה ולמעשה אני מנהל את רוב השיחה וקובע על מה מדברים בה. זה יוצר נתק ביני לבין החברה שסביבי. איך אפשר להשתחרר מזה?