פורום תמיכה נפשית למבוגרים

הכרתי את הגבר שתמיד רציתי וכמובן אני מפרשת את ההתנהגות שלו כריחוק, חוסר עניין, חוסר התלהבות.
כתבתי לו: אני רואה שאתה לא בעניין של לדבר איתי.
אבל תכלס קבענו להיפגש היום והיום שאמרתי לו תהנה היום בערב הבנתי שהוא בכלל לא התכוון להיפגש איתי הוא סתם אמר.
לפחות ככה אני מבינה את זה. כי הוא לא אמר אנחנו נפגשים נכון, אלא מה את הולכת לעשות היום בערב.
מה אני עושה שלא הולך לי :(

הנה שיר שמתאר יפה את מצבי:

לא מנסה להגיד את המלה מלה.
לא מנסה להגיד מלה.
לא מנסה להגיד במלה.
לא אומר מלה.
לא רוצה לדבר על זה.
לא אומר את המלה לא.
לא אומר לא.
לא זה.
לא להגיד ללא בלא.
לא להגיד שיר על מלים.

אני מאד אוהב אותך.
אני מאד אוהב בני אדם.
אני מאד אוהב ספרות.

המלה הזאת מזכירה את המלה הזאת.
אני פועל נכון.
אני יכול.
אני שמח.

כל מלה שאני אומר או חושב מביאה לי עוד הרבה מלים וזה מעמיס לי על המוח עוד ועוד מלים שאני לא רוצה ושהורסות לי את הריכוז וגורמות לי כל הזמן להתנגד. זה מצב נורא מפחיד ומציק. אני חושב שהסיבה לזה היא שאני חושב בניגוד לרצוני מה שאני לא רוצה לחשוב, וכזה מתחבר למשפטים טובים לפעמים זה יוצר ביחד דברים לא טובים, ואני גם אוהב להגות עיצורים מסוימים במצבים מסוימים וזה מתחבר למשפטים שחשבתי בלי שליטה ויוצר משפטים תוקפניים ולא רצויים כי אני לא רוצה להרגיש תוקפני. ניסיתי בעצת הפסיכיאטרית לעשות מיינד פולנס וזה קצת עוזר, וגם כשאני שוכב בחדר במיטה לנוח ולא רואה אף אחד וכשאני לא מסתכל על אף אחד או כשאני מרוכז בשיחה עם אדם אחר זה קצת עוזר. אבל זה מאד חזק ויכול לשגע אותי. למישהו יש רעיון מה לעשות עם זה?

מזל טוב לי!!!!!
אתמול הסרתי את הפסיכולוגית לה הייתי משועבדת במשך עשרים וחמש שנה מביטוח החיים שלי.  יש לי מוטבים חדשים על ביטוח החיים!
והיום החתמתי עדה שנייה ואחרונה על צוואתי החדשה, בה היא לא מוזכרת בכלל!
תודה לכן, ובמיוחד לשחרית, לאופירה ולסהריות - וגם לכוכבית שלצערי כבר לא נמצאת פה - על הקבלה, והתמיכה והאמון בי לכל אורך הדרך.
הדרך עוד לא נשלמה.
אני קודם צריכה לעכל כל מה ששמעתי מר'.
ואני צריכה לעכל את זה שהיא לא תראה אגורה ממני אם אמות.
הדרך עוד לא נשלמה.
אל תזיזו את הכתפיים.
זקוקה לכן ומבוהלת קלות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ועוד לא אמרתי הכול.
ועוד יש לי מה לומר.
ואומר בהמשך.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תודה תודה תודה

תודה רבה רבה לתשובותיכן
וסליחה שלא השבתי מייד.
דיברתי עם מישהי שהיא ניצולה מכת.
היא הבינה אותי באופן שאף אחד לא מבין אותי.
בהקשר של מה שקרה עם הפסיכולוגית.
ואחרי השיחה איתה - הזעם חלף מעצמו.
לא יודעת בדיוק איך.
ובמקומו נשאר פכפוך מטריד של... הדימוי היחיד שעולה לי, אם כי לא ראיתי דבר כזה מעולם, הוא נחל שבתוכו דולקת אש.
והם כמו נאבקים - מי יגבר על מי.
ואז, עשיתי את מה שבערפילי מוחי אני כנראה חושבת עליו מזמן.
כתבתי מייל לר' ושאלתי אם אני יכולה לדבר איתה,שהיא אולי תוכל לעזור לי במשהו.
הסבר:
ר' היא אישה שהכרתי בקבוצת תמיכה לפני כחמש עשרה שנה.
מהר מאוד התברר לנו שאנחנו בטיפול אצל אותה מטפלת.
התחיל ביני ובין ר קשר ידידות, שלא נמשך זמן רב.
[זה לא מפתיע, כי עם אף אחד לא נוצר לי קשר ידידות או חברות שנמשך זמן רב. רק היום אני מבינה כמה זה בגלל הפסיכולוגית הזאת]
בקיצור, אחרי שנים רבות שלא דיברנו - היום העזתי והתקשרתי אליה.
התחלתי בקול כמעט רועד.
שאלתי אותה אם הייתה מוכנה לדבר איתה על הפסיכולוגית?
היא אמרה כן.
ואז אמרתי לה שאולי זה ייראה לה משונה אבל, באנדר סטייטמנט, מאוד נפגעתי מהפסיכולוגית.
כל החרדה שלי של חודשים ישבה כאן.
שעכשיו היא תגיד לי שהיא לא מבינה, שהפסיכולוגית הייתה מצויינת אליה והכול היה נפלא, ואצא מטומטמת ומשוגעת כמו שאני מרגישה.
אבל רק סיימתי להגיד את המשפט, והיא אמרה "גם אני".
מכאן התגלגלנו לשיחה ארוכה, שהיא בעיקר מדברת, ומספרת לי מה שעבר עליה עם הפסיכולוגית, וכמה שנים לקח לה להתאושש מהפגיעה שהיא פגעה בה, ואני רק מנסה לנשום ובוכה, מנסה לנשום ובוכה.
כי היא מספרת את הסיפור שלה עם הפסיכולוגית
שהוא בסך הכול וריאציה לסיפור שלי.
היא הייתה שבע שנים אצל הפסיכולוגית הזאת, כך שהפגיעה פחות קשה משלי. [אני הייתי עשרים ושתיים שנה!] אבל זה אותו סיפור. בדיוק אותו סיפור. רק הפרטים אחרים.
לא אכנס לפרטים עכשיו.
אני מנסה לשלוט ברגשותיי.
אבל אספר רק את סוף השיחה ביני לבין ר'.
בסוף השיחה אמרתי לר' "סליחה, אני גם לא זוכרת איך הקשר שלנו נותק, אם רבנו או משהו...."
והיא אמרה "לא, לא רבנו, אני בטוחה שגם זה קשור לפסיכולוגית".
ואמרתי לה "אני גם מרגישה ככה בדיוק, אבל לא מבינה איך... את יכולה להגיד לי איך."
ואז היא סיפרה.
שהפסיכולוגית המשותפת דיברה איתה עלי.
ואמרה עלי דברים לא טובים.
ונתנה לה להבין שהיא לא צריכה להיות איתי בקשר!
___________________________
עד כאן.
אני נורא נורא נורא זקוקה לתמיכה.
כואב לי ברמות שאני לא יכולה לתאר.
אני בהלם.
אני יודעת שהשיחה הזאת לטובה, כי ברור עכשיו שאני לא הנפגעת היחידה שלה ושאני לא משוגעת ושזאת לא אני הכל כך בעייתית, אלא היא.
אבל אני עדיין שבויה בדמות זכוכית של האישה הזאת שהייתה כאילו כמו-אימא שלי, ונתנה לי להאמין שהיא תציל אותי, ואמרה לי אינסוף פעמים כמה היא אוהבת אותי, שהיא אוהבת אותי הכי הרבה אחרי הבנות שלה , ובודדה אותי כלכך.
אחרי עשרים ושתיים שנה מצאתי את עצמי בלי קשר. אף קשר שהוא! בלי שהקמתי משפחה. לבד לבד בעולחם, נלחמת לא להתאבד.
[ר' מצאה את עצמה באותו מצב בדיוק, רק למזלה לה היו ילדים מלפני המפגש עם הפסיכולוגית]
אני שוב נגררת....
אני פשוט לא מאמינה איך האישה שהאמנתי שהיא החיק שלי בעולם, שהיא האימא שלי, שהיא המקום האולטימטיבי הטוב בשבילי, זאת שהייתי בוכה לה שנה אחרי שנה "למה אני לא מצליחה לפרוץ את הבידוד שלי" והיא הייתה אומרת לי "אני לא יודעת חמודה", והציגה את עצמה כאילו היא הכי רוצה את טובתי בעולם וחושבת עלי הכי טובות  - איך היא בגדה בי ולכלכה עלי ככה!!!!!!!!
ועכשיו אני מבינה שמצבי חמור כבר שנים רבות עוד כשהייתי איתה, כי שנים רבות לפני שהיו לי לזה מילים הרגשתי איך היא פוגעת בי. איך היא אומרת לי דבר אחד וחושבת עלי דבר אחר.
אני זקוקה עכשיו לשכב במיטה עד סדינים לבנים שיהיו שם ידיים טובות שיבואו להחזיק לי את היד ולהגיד לי "את תעברי את זה."

יצאתי לחוץ לארץ ובחוץ לארץ חוויתי משהו מאד לא נעים היה משהו בתוך הגוף שכל הזמן אמר לי הביתה את לא תחזרי אין סיכוי שתחזרי הביתה האם זה קשור לעבר שהוציאו אותי מהבית שהייתי תינוקת כי באמת היה נראה תמוה מדוע כך אני חושבת וממש התנהגתי בצורה מאד לחוצה התחלתי לבכות ובעלי לא ידע מה קרה זה הדהד לי בראש המון ולא הצלחתי לחשוב בצורה הגיונית

מנסה לכתוב משהו,
מקווה שיצליח.

אז נכנסתי לתקופה של החג בקטע פחות טוב, הפעילות הגופנית, ריצה והליכה, החזיקה אותי עם הראש מעל המים. זה גרם לי להרגיש ממש טוב עם עצמי.
אבל התחילו לי כאבים לפני חודשיים, והלכתי לפיזיותרפיסט שאמר לי שיש לי דלקת בגיד האכילס, מה שהשבית אותי מריצה לכמעט חודש. ובמקרה באותו זמן גם היה פסח עם כל האוכל המוזר שלו ועם זה שאני חייב להיות אצל ההורים כי אין לי ברירה ופשוט המצב שלי ממש הדרדר. לא שהיה נפלא לפני כן, אבל כמו שאמרתי, הפעילות הגופנית החזיקה אותי.
השבוע פשוט התרסקתי.
הייתי אמור לצאת ל2 ימי טיול עם המכללה, הכנתי תיק והכל אבל פשוט לא התעוררתי... כאילו התעוררתי וחזרתי לישון...
הייתי בלחץ במוצ"ש כי הייתי צריך להכין מערך שיעור להכשרה המעשית, שיעור שהייתי אמור להעביר לסטודנטיות שאיתי. בסוף ביום ראשון בלילה הרגשתי ממש רע ולקחתי קלונקס.
סיימתי איכשהו את המערך שיעור אבל נחשו מה...לא הייתי מסוגל לקום היום מהמיטה...
אני אפילו לא מסוגל להסביר את התחושה הזו, כאילו כל כך כיף בעולם הדמיוני וכל כף מלחיץ בעולם האמיתי שאני פשוט בורח...
עכשיו אני אמור להסביר את זה למורה שאחראית עלי. מה אני אגיד לה בדיוק? כל יום שעובר רק הופך את זה לבעייתי יותר כי פשוט הברזתי... אני אאלץ לספר לה על המצב הנפשי שלי...

בקיצור מבואס ממש. היום חזרתי קצת לפעילות וזה הוציא ממני רגשות כמו שקורה הרבה פעמים.
אני בוכה על השנים שאיבדתי,
אני בוכה על המצב שלי.
אני בוכה על זה שאפילו תואר בחינוך שפעם הייתי מסיים אותו בקלות כ"כ קשה לי ואני בקושי שורד אותו.
אני בוכה על זה שאיבדתי את הביטחון העצמי והפכתי לחרדתי כ"כ.
אני בוכה על הנבגדות שחוויתי, קודם כל מאמא שאמורה להיות הכי טובה אלי ולא להרוס לי את החיים.
ואח"כ... כאילו מי שנדפק פעם אחת...

ואהבה... כל כך הרבה בנות מסביב, רק תרים מהרצפה... ואני לא מסוגל, "לא במשחק", ואנשים גדלים ומתחתנים ומולידים ילדים והילדים גדלים... ואני עדיין מחוץ למשחק...
רוצה עזרה, אבל כ"כ מפחד...
רוצה תמיכה, חיבוק, אהבה.
רוצה להיות אני!
לא רוצה לשרוד, רוצה לחיות!!!
כח החיים שבי עדיין קיים, והוא חזק ואיתן כמו תמיד!
הוא ינצח! אבל הפחד...והבדידות...והגיל...
מול מי אני נלחם?
את מי אני מנסה לעקוף במירוץ הזה?
אם הפסדתי בו כ"כ מזמן לא הגיע הזמן לשנות את הכללים שלו?
איך יוצאים מהכלא בתוך הראש שלי?
למה אלהים לא מקשיב לי???
אני אוהב אותו ומאמין בו,
אבל אני מרגיש שכל תפילה שלי עוזרת כ"כ מעט...
עוזרת, אבל טיפה, ואני צריך להזיז הר...
פשוט מרגיש בודד...
בלי אף אחד בעולם הזה שמבין אותי
ויותר גרוע, בלי אף אחד בעולם הזה שמסוגל להבין בכלל.
כאילו אני בעולם משלי, והתחרקתי כ"כ מהציוויליזציה... שאני לא משיק לעולמות האחרים...
לא רוצה להיות כלוא בעבודה לימודים ילדים... אבל עוד מעט נגמר הכסף ואני חוזר ללוף...

ועוד שאלה? למה טיפול של שעה ורבע עולה 500 שח?
ב50 דקות אני לא מספיק כלום... והאפשרויות החינמיות כ"כ גרועות... מה אני אמור לעשות? למשכן את החיים והעתיד שלי בשביל טיפול שאולי יצליח?
ואם הוא לא?
אז אני אהיה בעוד כמה חודשים עם 10-20 אלף ש"ח פחות, ועם אותו חור בלב,
זה הוגן?
זה נראה הוגן למטפלים?

למה אין מערכת ציבורית נורמלית כמו ברפואה???

בבקשה תגיבו בהודעות תומכות, אני כ"כ רגיש לביקורת... אני יודע שיש מלא דברים שאפשר וצריך לשנות אבל לא בשביל זה אני כותב, אני כותב כי אני כ"כ לבד וכ"כ צריך אתכם...
בבקשה תהיו איתי!
בבקשה תגידו לי שאני נורמלי, שעוד נשארה בי טיפת שפיות. טיפת תקווה טיפת רוח לחימה.
ועוד משהו, כבר 14 שנה שאני סובל ואין בי טיפה של מחשבות אובדניות, מה זה אומר עלי? שאלה מצחיקה אני יודע אבל זה כנראה אופי, אין יציאה...

הי,
החלטתי שהגיע הזמן לטפל גם בעצמי. יש לי את האמצעים לכך ואני מוכנה. קראתי על סוגי הטיפול והבנתי שכנראה שאני יעזור לי טיפול פסיכולוגי רגשי, אולי בשילוב של מיינדפולנס.

אבל איך למצוא מטפל טוב?? מומלץ

יש מלא אתרי אינטרנט של מטפלים אבל אני רוצה לדעת שאני הולכת לאחד טוב. איך מוצאים המלצות על פסיכולוגים? לא יודעת. דווקא יש לי ניסיון מעולה עם תפוז אבל בתחום הזה לא הולך טוב...ואני רוצה כבר להתחיל אבל...עם מי?

כירורגיה יד ,למי שלא מעודכן ,שברתי את היד,

זה קרה ביום שני בלילה מאוחר,לפני 13 יום (מחר 14).

היום כמו בשבוע שעבר הלכתי לביקורת בכירורגיה יד ,מרפאות

חוץ.

שבוע שעבר עבר חלק ,אני אדם שמתמצא ויודע להסתדר,

היום קצת פחות . קודם כל הרופא ביקש צילום לפני התור ,

ואז כאשר הגיע תורי אליו ,לאחר הצילום ,וגם בכל מקום

ממתינים הרבה זמן ,לקבלה,ברנטגן,לרופא.

הרופא לא היה מרוצה מהצילום ושלח אותי לעוד אחד,

"תחתמי אצל הפקידות ושוב צילום",הוא רק לא ציין

איזה פקידות,החתמתי את הפקידות של הכירורגיה ,

אבל היה צריך גם את הפקידות של הרנטגן,ואת זה

אף אחד לא אמר,לא הרופא,לא הפקידות בכירורגיה יד

,אז אני ממתינה מחוץ לרנטגן ואני רואה שאנשים באים ונכנסים

אנשים שבאו אחריי ,כאשר זה היה כבר אדם 2,חשבתי

מה קורה פה ?,אז אחרי שחיכיתי חצי שעה,הלכתי לפקידות  

זה נקרא "דימות" ושאלתי למה אני ממתינה חצי שעה ?

ואז הפקידה אמרה "כי לא החתמת אותנו אז הם לא קיבלו

את ההפנייה" ,ואז למרות שהיא לא אשמה הוצאתי את זה

עליה "אני צריכה לנחש?" לא צעקתי,אני לא אדם שצועק,

עלו לי קצת דמעות בעיניים,והיא גם אמרה "בלי לחץ "

.זה גם ללכת שם ממקום למקום ,הפקידות יושבות בחוץ כזה,

הכירורגיה זה גם מרחק מה ,וזה מפה לשם ,משם לפה..

ובסוף עשו צילום נוסף ,חזרתי לרופא ולא הייתי צריכה להמתין

והכל בסדר עם היד,לא צריך ניתוח ,שבוע הבא שוב ביקורת

כי "שלושה שבועות ראשונים זה קריתי ואחרי שלושה שבועות

מורידים את הגבס"..והיו לי קצת דמעות בעיניים כי זה מתסכל

כל הסיפור גם של להיות עכשיו חודש בבית ,אסור לי לעבוד,

יד ימין שזה נורא מגביל,והרופא שאל "אלרגיה או שאת מתרגשת

ממני?" אז אמרתי "כלום" ואז הוא מסתכל בצילום ושאלתי

"לא צריך ניתוח ?" ולמזלי הוא חשב שזה בגלל זה .לא בכיתי ממש

,דמעתי קצת ..

ואז גם יש שם פקידה של התורים החוזרים,כלומר יוצאים מהרופא

וצריך לקבוע תור נוסף,והיא מאד לא נחמדה,גם בשבוע שעבר

אנטיפתית,וכל דבר צריך לחלוב ממנה ,למשל גם לשבוע הבא

צריך טופס 17,אבל היא מעצמה לא אומרת אני צריכה לשאול,

ובנוגע לתור של שבוע הבא ,היא אומרת שעה ,אז שאלתי זה הכי

מוקדם? "אין הכי מוקדם יש תור אחד" לא בעצבים אבל

בחוסר אדיבות,לא מרימה את העיניים מהמחשב,יחס

קר כזה,רק כאשר רופא בא להגיד משהו אז כמובן היא

מסתכלת אליו..פשוט אנטיפתית. וזהו. שבוע הבא אדע הכל,

שבוע שעבר לא זכור לי שהחתמתי גם את הפקידות ברנטגן.

שעתיים וחצי הייתי שם ..נראה לי קצת רחמים עצמיים היו לי שם,
.

** אגב הפסיכו אמרה לי שהיא לא מאמינה בעין הרע,ושדברים

קורים אולי כי הדעת שלנו מוסח למקום אחר,ואז כאשר

אדם נופל האינסקטינט זה לבלום עם היד,וכמובן שעם היד

הדומננטית..כי אני אמרתי לה שנראה לי שזה עין הרע,בנות

מהעבודה,והיא אמרה שלא! שהיא לא מאמינה בזה ,אבל שהיא

מבינה את הצורך להאשים מישהו.

אני עובד 5 ימים בשבוע בשעות הרגילות כלומר מהבוקר עד חמש שש בערב.
איך אני יכול לשלב טיפול פסיכולוגי במרפאה מקומית של קופת החולים עם העבודה?
איך אני אספר למעסיק שאני הולך לטיפול פעם בשבוע? בשביל הטיפול אצטרך יום חופש או להיעדר מספר שעות כל שבוע. איך אני אסביר למעסיק שאני בטיפול אצל פסיכולוג?
המרפאה פתוחה באותן שעות שאני עובד ולכן אין אפשרות לקבוע בשעות העבודה הרגילות של המרפאה בלי להיעדר פעם בשבוע.

בזמן האחרון אני מרגישה שחלה ירידה רצינית בזכרון שלי, שוכחת מעכשיו לעכשיו, וגם נכנסים לי לראש מחשבות מפחידות על מוות, כמה שאני מנסה לעבוד  על  עצמי והמחשבות חוזרות, מה עושים? מישהו גם הרגיש כמוני?

תקופה אורכה מידיי שאין תקשורת טובה עם המתאמת שלי. אנחנו שנתיים ביחד ואני מרגישה שהיא רק מעמיסה עליי, לא מצליחה לתת לי כלים ותמיכה ומעבר לכך נדמה שאין לה את הכלים לעזור לי, מרגיש לי כמו לדבר לאוויר. תקופה ארוכה מידיי שאני נותת צ'אנס ומנסה לראות את הטוב אבל הגיעו מים עד נפש. היא מרגישה לי וגם למדריכה שהיתה קודם כמו חסרת אונים מולי. הדבר הכי טוב שהיה לי מהשירות הזה שמגיע לי הוא שהיו לי שתי מדריכות מופלאות. אבל שניהן עזבו. מהראשונה היה לי ממש קשה והשניה הבטיחה שאותי היא לא תעזוב ודיי מהר עזבה לפני כן הרגשתי שגם ממנה אני לא מקבלת את מה שאני צריכה. מה ששבר את גב הגמל היה שדיברתי עם המתאמת על מדריכה חדשה אמרה שתברר ולא רק שלא נעשה כלום כששאלתי אותה אחרי כמה חודשים מה קורה עם זה כבר היא אמרה שצימצמה לי את השעות שמגיע לי עם מדריכה. כשדיברנו ביננו וסיכמנו שיש לה משהי והיא תברר איתה אם זה מתאים שתהיה איתי. הסבלנות שלי הפכה לסבל. ואין לי שום סבלנות אליה. מרגיש שלא רק שהיא לא יודעת להיות שם בשבילי זה מגיע לרמה שזה פוגע בי! ובאמון שלי. איכשהו הגעתי היום אני מקוה למנהלת שלה ששאלה למה אני לא פונה אליהם דרך מדריכה, אמרתי שזאת הבעיה, שרוב הזמן אין לי מדריכה! אמרה שתחזור אליי בערך תוך יום יומיים. לא צריך לפרט מה החגים עושים לנו כן? אני במצב שאני חייבת שתהיה איתי משהי. ובכלל חושבת לעצמי האם זה חוקי שהם מדווחים שיש לי מדריכה רוב החודשים האלה כשאין לי. הרי הם מקבלים על השירות שהם לא נותנים לי כסף. איך מדווחים לבריאות הנפש? אני חושבת שזה לא תקין ומשתמשים בחולשה של אנשים פגועי נפש לעשות ככל העולה על רוחם. בלי לתת דין, בלי פיקוח! חיכיתי הרבה זמן ועברתי כל כך הרבה בשביל להיות מוכרת. פעם ראשונה שהעזתי לפתוח את הפה ולומר לה שנתתי הרבה זמן וצ'אנס לקשר שלנו שלא מקדם אותי לאף מקום ואף פוצע סיימה את הפגישה שלה במהירות לא לפני שאמרה לי שאני יכולה לבטל את השירות הזה ושאפנה למקום אחר שנותן שירות. זה לא בסדר! היא לא אמורה להפגע. לקח לי הרבה זמן לפתוח את הפה ולומר לה דברים כאלה. היא אמורה לחשוב מה עושים בשביל לקדם אותי ולא לבעוט בי. גם ככה קשה לי להאמין באנשים

החג כל כך קשה לי.
אני יכולה לדבר שנים על השינויים והכול.
אבל אז - הטריגרים מסובבים אותי על האצבע הקטנה שלהם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אתמול הרגשתי שהמוצא היחיד מהסבל יהיה רוע.
ואכן צפיתי אתמול בשני סרטים ממש מרושעים שכללו הרבה גוויות מקרוב, גוויות שנאכלו על ידי זאבים, רשעות וייאוש נוראי, אלימות, אבל מקרוב, לא בכאילו שעושה סחרחורת של מרדפי מכוניות של הבנים  וכאלה.
וזה באמת קצת הקל עלי.
זאת הפעם ראשונה בחיים שזה קורה לי. לפחות במודע.
גם הלילה אני רואה סרט על רוצח קר רוח.
וכל פעם שהוא משסף מישהו במהירות אלגנטית אני מרגישה ממש הנאה מהמקצועיות שלו, ואפילו סוג של קנאה - לרגע בו, ולרגע בקורבן שלו.
עכשיו אני יודעת שיש לי תקופות שאני אובססיבית לחומרי השואה - סרטים, שירה, חומרים דוקומנטריים, עדויות וכולי.
אבל אתמול הרגשתי גם צורך עז להיות רעה.
ממש להגיד להם תודה שהם עושים את זה עבורי, כדי שאחוש סיפוק מהרציחות דרכם, ואני עצמי לא אחצה את הקווים האדומים הנוראים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אולי לא למותר לציין שאני אדם מאוד אכפתי בדרך כלל, שמרגיש ומזדהה עם סבל הזולת, אדם שמנסה לעזור, אני טבעונית מטעמים של צער בעלי חיים ואני מאוד אוהבת בעוצמה ובאיכפתיות.
אבל יש כמה אנשים שתמיד קיימים אצלי על הכוונת.
זה היה אחד מהוריי, וכבר שנים אני חולמת שרצחתי אותו.
שנים רבות.
קרוב לעשרים שנה.
(באמת פגעתי בו במציאות - לא פיזית כמובן - וכחצי שנה לאחר מכן הוא מת מהתקף לב. אני בטוחה שזה לא מעט בגלל הפגיעה שפגעתי בו. ואם לומר את האמת, חלק ממני מתייסר ברגשי אשמה איומים, וחלק ממני ממש אדיש ואפילו נהנה מזה.)
והאדם שעכשיו אני מרגישה שאני מתייסרת ממחשבות נקמה זה הפסיכולוגית המיתולוגית שלי. ואני מרגישה שבכל מחיר עלי להימנע מלנקום בה על העוול שגרמה לי, כי אחרת אתייסר ברגשי אשמה. ולפעמים אני חושבת לתבוע אותה לוועדת האתיקה או להגיש תלונה, ומבחינתי זה יהיה לרצוח אותה, כי זה יהיה לרצוח אותה מקצועית.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרט אחרון:
כבר המון שנים אני חולמת שהכניסו אותי לבית סוהר. בתקופה האחרונה החלומות הולכים ומתרבים ונהיים יותר ויותר מוחשיים ומפחידים.
אני בטוחה שזה אומר שאני פוחדת לעבור את הגבול.
אני אדם מתפקד ו"נורמטיבי" עלק, וחשוב לי מאוד להיות אדם טוב, ולרצות טוב ולעשות טוב, אבל עכשיו הרשע קורא לי בקול.
ואני מודה שחלק ממני מת להיענות!!!!!
תודה למי שקרא/ה עד כאן.
אני בטח הפחדתי אתכם נורא.
את עצמי בטוח אני מפחידה.
(שוב, זה לא שאני הולכת לעשות משהו כרגע.... חלילה... אני רק מרגישה בכללי שהרשע קורא לי.... מרגישה דר... ומיסטר... פרחו לי שמותיהם...)

לא זוכרת מה קרה
מה הייתה הבעיה עם הכינוי הראשון
אבל בקיצור, מה שקורה עכשיו זה שהצלחתי להגיע לכינוי החדש
(שירה כמים)
אבל הוא מתקיים רק במחשב הנייח
ואני לא מצליחה לכתוב במחשב הנייד
(שרק ממנו אני כמעט תמיד כותבת בתפוז).

למה,אם נתפס כאן הכינוי, הוא לא מתקיים גם במחשב הנייד?....
מישהיו יכול/ה לעזור לי?.....

תודה רבה רבה