רק בשבוע האחרון בלבד נחשפנו לארבעה מקרי רצח של נשים על ידי בני משפחה.
א ר ב ע ה!!!!!
זה לא נתפס ובכל זאת, דקה אחרי ששמענו את הידיעה, חזרנו לשיגרת יומנו וארבע הנשים שכבר אינן בין החיים, כבר אינן גם בזיכרון של איש מאיתנו.
אני מבקשת להביא לכאן סיפור פרי עטו של רן אפלברג ו
כי חשוב שנדע, שלא נשכח ושלעולם נעשה, כל אחד כפי יכולתו, כדי למנוע את הרצח
הבא
"בבקשה, אני זקוק לעזרתך. חייבים לעצור אותי... לפני שאני פוגע בגרושתי."
*
"אני רוצה להיפרד," אשתי אמרה לי אחרי 14 שנות נישואים, שלושה ילדים ומשכנתא הפוכה.
"למה?" שאלתי.
"אני כבר לא אוהבת אותך," היא משכה בכתפיים, כאילו זה נפל עליה משמים ואין לה קשר לזה.
אני לא מיתמם, היו לנו בעיות. אבל בכל נישואים יש תקופות טובות ורעות, גם אצלנו, למרות שאני כבר לא זוכר מתי הייתה תקופה טובה.
*
יש מצב שאם לא הייתי עקשן - עדיין היינו יחד.
שנתיים מאיה התחננה שנלך לייעוץ זוגי - וסירבתי,
עד שהיא איימה בפרידה.
אז הלכתי,
וזו הייתה טעות.
במשך ארבעים דקות היא שפכה עליי קיתונות של רעל, מתברר שהכול עשיתי לה רע: לא עזרתי, לא דיברתי יפה, לא פרגנתי, רק לא ולא ולא - וכשהיא סיימה להקיא עליי את כל הגועל - נינה, היועצת הזוגית הביטה בי וחיכתה שאגיב.
אבל מרוב שנעלבתי - שתקתי.
"את רואה, הוא שותק. תמיד שותק!" מאיה המשיכה להרעיל.
*
שתקתי גם במפגש השני, שבו מאיה נזכרה בעוד מלא דברים רעים שעשיתי,
וגם בשלישי, שבו היא הכריזה שככה אני מעניש אותה - בשתיקות שלי.
גורם לה לבכות, ולצרוח, ולהשתגע, ושהרגעים הכי טובים - הם כשאני לא שם.
כל כך התרתחתי עד שדמיינתי שאני קם וחונק אותה, כדי שתסתום כבר,
ובאופן מפתיע - זה הרגיע אותי.
*
מאותו רגע, בכל פעם שמאיה עלתה לי על העצבים - חנקתי אותה בדמיון,
זה עזר לי לספוג את ההתנהגות המשפיטה שלה ליד הילדים והחברים וההורים שלנו.
חונק ונרגע.
*
במפגש הרביעי מאיה אמרה שאני 'נכה רגשית', בדיוק כמו אבא שלי, שבקושי מדבר, ושגם אמא שלי דפוקה, כי היא הרשתה לו להתעלל בה עם השתיקות שלו, ואני פרצתי בצחוק.
"מה מצחיק?" שאלה נינה.
"כן, מה מצחיק?!" מאיה התעצבנה.
לא עניתי, ושתיהן לא הפסיקו ללחוץ עד שפלטתי: "דמיינתי שאני חונק אותך, כדי שתשתקי, בסדר?!"
מאיה בהתה בי המומה, ונמלטה בבכי מהחדר.
*
באותו לילה, רגע לפני שנרדמנו, היא אמרה שהיא רוצה להתגרש
וביקשה שאעזוב את הבית.
"תעזבי את!" התעצבנתי, "הוא שלי לא פחות משלך!!!"
היא לא ענתה,
אבל למחרת הגישה נגדי תלונה.
"אני מפחדת, הוא רוצה לחנוק אותי," היא סיפרה במשטרה ובעזרת עורך הדין השטן שלה הוציאה נגדי צו הרחקה.
*
מול זוג שוטרים ארזתי שלושה תיקים ועזבתי את הבית שלי,
את המיטה שלי,
את הילדים,
אל דירת חדר שכורה, קטנה, דוחה...
וכשהגיע חוזה הגירושים המשפיל - השנאה למאיה הפכה רצחנית.
עד שהערב אבדתי את זה...
*
״אכלתי עם הילדים ב׳פיצה הרצל׳ ואז החזרתי אותם למאיה,
ושם,
ברחוב,
מול הילדים והשכנים,
היא פתחה עלי פה, ש׳פיצה הרצל׳ זה גועל נפש ושאפסיק לדחוף חרא לילדים -
וזהו,
לא יכולתי יותר,
צעדתי לעברה והתכוונתי לחנוק אותה באמת.
אבל אז ראיתי את הבן הקטן שלי, שחיבק לה את הרגל - והוא הביט בי מפוחד.
נועם אף פעם לא הביט בי ככה,
וכל כך נבהלתי - שברחתי משם,
רועד,
מוטרף
ובאתי אלייך, נינה, כי אני מפחד ממה שאני עלול לעשות,
כי אני משתגע, וחייב עזרה..."
*
נינה הביטה בי בשקט.
"טוב שבאת," היא אמרה, "ואני רוצה שנדמיין מה באמת היה קורה אם היית חונק את מאיה."
"לא! למה?!" נבהלתי.
"באת כדי שאעזור, נכון? אז עצום עיניים ותדמיין."
*
עצמתי,
ודמיינתי איך אני פוסע לעבר מאיה וחונק אותה, עד שהיא צונחת מתה למדרכה.
"ד...מ...יינ...תי..." בקושי הצלחתי לדבר, כי נחרדתי מעצמי.
"ומה אתה עושה עכשיו?"
הבטתי בילדים שלי, שהביטו בי מזועזעים, וידעתי שהם לעולם לא יסלחו לי,
שהם אבדו לי לתמיד,
ואז הסתובבתי, עליתי לדירה שלנו בקומה שבע - וקפצתי מהמרפסת.
*
ראיתי את הרחוב נסגר לתנועה, את המכונית שלי מוקפת שוטרים וצוותי טלוויזיה,
את הטלפון מצלצל בבית הוריי, את אימא פורצת בבכי, את אבא אומר לכתבים שתמיד הייתי דפוק.
ראיתי את הילדים שלי שהיו מחורפנים מצער, את המשפחה המרוסקת של מאיה,
ולבסוף את גופתי מובלת לקבורה, מחוץ לגדר, בהלוויה שאליה לא בא איש, ורק אז פקחתי עיניים.
"אני פסיכופט," אמרתי לנינה, אחוז בחילה ורעידות.
"לא. זה היה רק דמיון," היא אמרה, "ואנחנו פה כדי לדאוג שלא תעשה את זה במציאות."
"איך?!" שאלתי והרעידות התגברו.
"אתה חייב להפטר מהכעס שאוכל אותך, ויש רק דרך אחת: אתה חייב לסלוח למאיה."
"בחיים לא. היא הרסה לנו את המשפחה."
"בוא רק נדמיין אותך סולח, טוב? קדימה, עצום עיניים."
*
"תיזכר במילים קשות שגרושתך אמרה לך," שמעתי את קולה של נינה, "דמיין שהן ציפורים שכלואות אצלך בבטן."
זה לא היה קשה, הן השתוללו שם, המילים "טיפש", "אטום", "נכה רגשית".
"עכשיו פתח חלון ושחרר אותן, כפי שמשחררים יונים מכלוב."
פתחתי,
וכל המילים הרעות עפו ממני,
גבוה גבוה, רחוק רחוק,
והרגשתי מעט טוב יותר.
"עכשיו תחשוב על דברים שמאיה עשתה והכעיסו אותך..."
היו מלא; הסילוק מהדירה, הסירוב לשכב איתי, צעקות מול הילדים...
"תהפוך את המעשים לכדורים צבעוניים ותן להם לנתר החוצה מהגוף שלך."
זה היה מטורף. לא האמנתי כמה כדורים זינקו ממני,
עוד ועוד, כמויות.
לעזאזל, אפילו לא קלטתי כמה אני כעוס ופגוע.
לא רק ממאיה; גם מאבא שכל הילדות קרא לי מפגר ודפק לי סטירות מול חברים, ממורות שהשפילו אותי בבית הספר, ממפקדים שהתייחסו אליי כמו זבל, הבוס בעבודה...
עוד ועוד כדורים קפצו ממני,
מפנים לי מקום בחזה, בבטן, בראש,
מקלים את הנשימה, מעדנים את הרעידות.
"איך אתה מרגיש?" נינה שאלה.
"יותר טוב."
"אז בוא נעלה את הקושי: דמיין שאתה משחרר את גרושתך לאהוב גבר אחר."
רק המחשבה על זה הרתיחה אותי.
אבל בכל זאת ניסיתי...
דמיינתי שלמאיה יש לה חבר חדש, וזה הפך לי את הבטן, כי היא האישה האהובה שלי.
ואז הצטמררתי, כי זה היה שקר;
אתה לא מתכנן לפגוע במישהי שאתה אוהב, נכון?
ולפתע קלטתי שהאהבה היפה שהייתה לנו הפכה לתיעוב הדדי,
ונהיה לי עצוב, כי היו לנו כאלו חלומות מתוקים... ומה נשאר מהם?!
ואז נזכרתי בילדים היפים והמדהימים שלנו, והבנתי שבכל זאת עשינו משהו אחד טוב,
ובאותו רגע רציתי שמאיה תתאהב שוב, כדי שהיא תהיה נחמדה יותר אליהם, ואלי, ואל עצמה... כי אהבה מרככת אותך.
"דמיין שגם אתה מתאהב שוב." נינה המשיכה לאתגר.
ממש, כאילו שאתן לעוד משהי לפגוע בי.
אבל ניסיתי...
דמיינתי מישהי בעבודה שמצאה חן בעיני, שאנחנו יוצאים לדייט, לא מפסיקים לצחוק ולהתחבק ולהתנשק, בתשוקה שכבר שנים נעדרה מחיי,
וזה עשה לי נעים.
"דמיין שאתה ואהובתך עוברים לגור יחד ומביאים ילד לעולם. דמיין שהשנים עוברות, הבכור מתחתן, ויש לך נכדים, ואז נינים. אתה רואה את זה?"
הנהנתי, כי ראיתי הכול, אותי ואת אהובתי יושבים בסלון ביתנו, ומסביבנו הבנים שלי והילדים שלהם, שקוראים לי סבא. ולכל מקום שהבטתי - ראיתי נינים, זוחלים על הרצפה, משחקים בצעצועים, ישנים בלול...
"עכשיו תעמיד את שתי התמונות זו ליד זו," ביקשה נינה, "בראשונה: הרחוב שבו אתה ומאיה שוכבים מתים. ובאחרת: אותך מארח את הילדים והנכדים והנינים. רואה את זה?"
הנהנתי.
"אז באיזה עתיד אתה בוחר?"
לא הצלחתי לענות כי פרצתי בבכי, ולא הייתה פה בכלל שאלה;
אני רוצה לאהוב שוב, להיות אבא, וסבא, וסבא רבא. אני רוצה לסיים את חיי כשמסביבי משפחה גדולה ולא מוות וצער ואימה.
"אז מה ע