אילנה שגיא/לפנות ערב
תערוכה בבית האמנים תל-אביב עד 23.9.17
(הטקסט הזה נכתב בלשון נקבה אבל מיועד לכול העולם)
בשביל להמליץ על תערוכה שאני מאוד רוצה שילכו לראות אני צריכה להיות שקולה, לסדר מילים, לדבר בהיגיון. אני שומעת בראשי: ״בסדר מבינים שאת נרגשת, אבל תדעי שזה לא תורם.״ אני ממש לא רוצה שיגידו עליי: ״טוב, זאת לא אובייקטיבית, היא מעורבת רגשית יותר מדי, בטח היא חברה של הציירת.״
הכול נכון, אגב.
אבל תעזבו את זה. כמה תערוכות של רישומים אתן מכירות?
כמה בכלל רושמות ? וכמה מתוכן הפכו את הרישום לדרך הביטוי שלהן? וכמה ילכו ויעשו תערוכה מהרישומים שלהן?
התערוכה של אילנה שגיא בבית האמנים היא מתערוכות הרישום הבודדות שראיתי שרוח-של-עגמומיות-מעורבת-במלנכוליה היא בכלל לא הקטע שלהן.
יש משהו בשחור-לבן שמיד, מעצם טבעו, משחק על נימות עצובות של עומק רגשי, וזה רק מעצם הוויתור על הצבע. לרשום בשחור-לבן (שלדעת רבים בכלל לא נחשבים ״צבע״)הוא אתגר בפני עצמו. הוא לא רק כרוך בוויתור על ממד אחד כמו כל ציור אחר, אלא גם על כל החום והקור וגווני הביניים שבין הצבעים, שיש לנו בכול מקום מסביבנו תמיד.
הרשמת נעה ונדה במרחב נטול צבע, שממה של אפורים שעוברים מכהה לבהיר ולהיפך.
אבל הצבע על ריבוי גווניו פשוט מתפרץ מהרישומים של אילנה ויש לו חוצפה לצעוק בקול, אדום! צהוב! כחול! בלי להתבייש בכלל. זה באמת מפיל, כי הכול הכול מצויר רק בשחור ובלבן. אני למשל, רואה את האישה ההיא לבושה אדום, ואת השנייה בירוק זית, והגבר בכחול כהה, בחיי. באמת פלא. אילנה יודעת לעורר בנו אסוציאציות של צבע בלי להשתמש בצבע כלל וכלל.
הנושא שלה בכול הרישומים הוא הדמות האנושית, והסיטואציה כמעט תמיד, היא פריים שלקוח באופן כאילו מקרי ומוקפא בזמן לרגע. אישה שנתפסה מול הראי כשהיא מסדרת שערה סוררת שיצאה לה מהקוקו, גבר ששרוע על כורסה רגע לפני שהנמנום הופך לנחרה,
עוד אחת שמחזיקה בקבוק בדיוק ברגע שלפני שהיא פותחת את המכסה שלו בתנועה סיבובית.
סיטואציות מקריות, לקוחות מהחיים.
רק מה, נקודת המבט, זו שאנחנו מופנות אליה תמיד, ומסתכלות ממנה, איננה שגרתית בכלל. הרישומים מצליחים לעורר בנו חיוך קצת נבוך, כאילו הפתיעו אותנו ברגע כל כך אינטימי שפתאום אנחנו מרגישות חשופות מדי.
אבל, אל דאגה. בעוד אנחנו עומדות מול הרישום, לכודות במעין חידה, הופכת המבוכה להומור עצמי, וזה באמת מרגיע. כי הומור עצמי תמיד יש ביסודו אהבה.
אילנה שגיא פשוט אוהבת בני אדם. היא מסתכלת עליהם בגובה העיניים, מהמרחק המדויק, ובסוג של ענווה שקיימת אצל כאלה שכבר עברו משהו בחיים ומכירות פרופורציות. הקומפוזיציות מושלמות.
הרישומים שזזים בין הנימה האירוניה לגרוטסקה, תמיד יחזרו בסוף אל החלון או הכורסה או הראי שמוכרים לנו מהבית, כמו כרית אהובה או סוודר ישן שאנחנו מסרבות לזרוק לפח. וזה מנחם מאוד.
העדר הצבע מתחיל להרגיש כאמירה. הוא איננו מקרי (אילנה מציירת גם בצבע). הרישומים קוראים להתרכז ברגע בלי הסחות דעת. ידוע שצבעוניות יכולה לטרוף אותנו בחגיגה של חושים וזה לא מתאים פה, כי אז קיימת סכנה שנפספס את האישה שיושבת על הכיסא מולנו בתמונה, שבדיוק נפל לה האסימון על איך לפתור את היחסים עם הבת שלה. או את זאת עם הבקבוק שאולי תכף ייפתח לה המכסה במפתיע ויתיז עלי משהו. בכל רישום ורישום אני מוצאת סיפור חיים.
והם לא גדולים, הרישומים. הם כמו החיים, כאלה שמנסים לעבור בשלום. תמיד, בפורמט אורכי, בלי להתחכם, כי הרי לדמות אנושית, אפילו אם היא יושבת, יש בעיקר אורך.
הטכניקה היא טוש, טוש מדולל, פחם, כל דבר שמוציא שחור.
למעשה אילנה רושמת רק בשחור. אולי זו בכלל טעות להגיד ״שחור-לבן״. הלבן יוצא מהדף, מלמטה, כמו אורח לא קרוא שלאט לאט מוצא את מקומו והופך להיות לא פחות חשוב במסיבה. הלבן מאזן ומשלים ויחד עם זאת גם מספר את הסיפור של עצמו, לקהל שמקשיב.
הבאתי פה מספר דוגמאות אבל זה ממש לא במקום ללכת לבית האמנים, להיכנס לאולם הראשון משמאל בבניין השני J , ולתת לרישום המופלא המחויך-פסיכי הזה לפעול עלינו.
תאמינו לי שזו חוויה שלא נמצא כל יום.
התערוכה תימשך עד 23.9.2017