לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
הסתרת שרשור מעל 
עדכן
פורום תמיכה נפשית לצעירים
שלום,ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות. מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:http//www.sahar.org.ilאנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.בברכה,צוות סהר

הנהלת הפורום:

אודות הפורום תמיכה נפשית לצעירים

שלום,ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות. מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:http//www.sahar.org.ilאנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.בברכה,צוות סהר
הוספת הודעה

צרף
תמונה וידיאו קובץ
קבצים המצורפים להודעה

x
הודעה מהנהלת הפורום
בפורומים של סהר אנו שומרים על אוירה תומכת, מקבלת ולא שופטת. הודעות בפורום שיעמדו בסתירה לעקרונות אלו – ימחקו.
למידע נוסף אנא עיינו בכללי השימוש בפורומים של סהר
המשך >>

איך להתמודד עם עלבון?
25/04/2016 | 01:50
2
27
יש לי חברה מזה קצת פחות משנתיים ואנחנו ממש חברות מאוד קרובות. לא יכולות אחת בלי השנייה תמיד צמד חמד
לפני שנתיים שהכרתי אותה הכרתי אותה שהייתי אז בזמנו רזה ממנה ב30 קג . התביישתי בה ולמרות זאת נתתי לקשר ביננו להתפתח ואם הזמן הפגמים שראיתי בחיצוניות שלה מבחינת המשקל נעלמו כלא היו . היום אני רואה אותה בזווית ממש שונה. לדעתי היא בחורה נאה ולדעתי הולך לה ממש עם בחורים לעומתי שבלי קשר למשקל תמיד בכל מה שקשור לאהבה הייתי לא מחוזרת (ואני מתכוונת לבחורים הרציניים בלבד)
 
בחודשים האחרונים וגם לפני זה היא הייתה מעבירה עליי ביקורת עך כך שאייני מטופחת מבחינת האיפור ולהתלבש יפה ולא זרוק.
היא זורקת מדי פעם הערות ועקיצות לגבי המראה החיצוני שלי
נגיד היום היא ביקשה שאני ישב קצת ברכב עם ידידים שלה עד שהיא תגיע כדי שהם לא יתייאשו ויסעו הביתה כי היא מתעקבת לישיבה.
הגעתי ליד הבית שלה חיפשתי אותם לא הייתי בטוחה ב100 אחוז שזה הרכב עם הידידים שלה.
היא דיברה איתי בטלפון הסברתי לה שאני מפחדת שחלילה אני לא יתבלבל ויכנס לאוטו הלא נכון..
היא בדיוק הייתה בדרך אלי מחברה ושמעתי אותה צוחקת עלייי שמה אני בכלל מפחדת שינסו לגעת בי בכלל?? אמרה אל תדאגי אף אחד לא יגע בך מי בכלל ירצה לגעת בך תגידי לייי ..אני שזה לא הפעם הראשונה שהיא זורקת לי עקיצות כל פעם מחדש המומה ממנה ..אני תמיד מפרגנת לה לגבי ככה שהיא יפה והכל והיא עוקצת אותי בכל הזדמנות..
איך אפשר לדבר איתה?
להעביר לה מסר
ניסיתי רק להגיד לה שלמה לא ירצו אבל זה לא עוזר היא ממשיכה לצחוק עליי
אני לא חושבת שאני מכוערת פשוט היא מקטינה אותי 
אני לא מבינה מה הקטע שלה
לפתוח נושא רגיש
25/04/2016 | 18:34
1
13
שלום קרמה יקרה,
אני שומעת שנושא המראה החיצוני והזוגיות הוא מעין נקודת מורכבות בקשר שלכן, שיחד עם הקרבה ביניכן יש גם מקום להשוואה הדדית ואולי אפילו לרגשות של תחרותיות שהן טבעיות.. ועם זאת, נשמע שדרך העקיצות מצידה יוצא משהו שהוא קצת מעבר, שנותן תחושה של לגלוג ופוגענות, של השפלה ומעין מאבק כוחות.. וזה יכול להיות בטח גם מאד פוגע וגם מאד מאכזב, שבמקום לפרגן ולתת אחת לשניה כוחות, תחושת משענת, ביטחון – שאת לא יכולה להרגיש את זה בקשר ביניכן.
 
נשמע שזה גם מרגיש לך מאד לא הוגן, שאחרי שאת 'התעלמת' מהמראה החיצוני שלה, לא הערת לה עליו, לא השמעת בפניה ביקורת בקשר למראה שלה, ולא נתת לו להשפיע על הקשר ביניכן - שהיא משמיעה הערות כאלו באוזנייך.
 
יקירה, אולי כדאי לנסות לדבר איתה על זה באופן ישיר, לספר איך ההערות האלו גורמות לך להרגיש, איך הן משפיעות עלייך ועל הקשר ביניכן. לפעמים אנחנו מקווים שהסביבה תבין אותנו ותתנהג בהתאם לציפיות שלנו – ולפעמים זה מצליח, אבל הרבה מאד פעמים לא יקרה שינוי עד שלא נאמר במפורש את מה שאנחנו חושבים ומרגישים.. מה דעתך?
 
דיברתי איתה על הנושא בטלפון היום..
25/04/2016 | 23:37
11
היא טוענת שהיא צוחקת איתי ולא עליי ומהיום והלאה לא יהיה יותר צחוקים איתיי. גם ציינה שהיא לא משקרת שידידים שלה אכן אומרים לה שהיא משדכת ביננו
( ובעיניים שלי אני לא באמת רואה בשידוכים שהיא עושה בזמן הישיבה לאכפתיות מצידה אלא כסוג של לעג כדי להסתלבט עליי לידם הרי לדעתה מי בכלל יסתכל עליי ורוצים רק אותה כי היא יפה ואני מכוערת  היא פשוט מנסה לסחוט מהם תגובה. אפילו גם אתמול היא עשתה"שידוך"  ואחרי זה הוסיפה שלדעתה הבחור של הידיד שלה אני לא הטעם שלו וחייכה חיכתה לתגובה שלו והוא שתק. אני אמרתי לה למה את מעמידה אותי במצב לא נעים ..) שהם באים בשביל להכיר לקשר איתה ולא אותיי ולא מבינה למה אני כועסת אם אני במילא לא מגיעה להכיר..אמרתי לה נכון אני לא מעוניינת להכיר אותם אבל הגישה שלך אני לא אוהבת ואז נפלט לי עליה שאז הכרתי אותה בתחילת הדרך ומעולם לא שיתפתי אותה גם אני התביישתי בה אבל שיניתי את דעתי עליה מהקצה אל הקצה. 
אמרתי לה מה על אותו המקרה על בחור התפוס שאנחנו מכירות לא באפן אישי היא זרקה לי אז בזמנו ביקורת באוויר שמה נראה לי בכלל שהוא יסתכל לכייון שלי .
היא רק ענתה "טוב" ושאין לה כח לזה שמהיום היא לא צוחקת איתי. אמרתי לה אני בחיים לא יגיד לך גם לא בצחוק שמה נראה לה שהבחור ירצה אותה כי מה שאני לא מאמינה בו אני לא יגיד וגם אם כן הייתי חושבת שאף אחד לא ירצה אותה לא הייתי אומרת לה כדי לא לפגוע בה. היא אמרה תגידי שהיא יודעת שאף אחד לא יגע בה. אמרתי לה זה לא נכון שכל הזמן היא משוויצה כמה רוצים אותה אז היא אמרה נכון שהיא לא משקרת  שהיא העלתההשבוע  תמונה לפייסבוק וקיבלה המון לייקים ופניות אבל זה לא אומר שהיא חושבת שירצו אותה לקשר רציני שאם בחורה מכוערת בחור יפה לא יסתכל עליה ירצה ממנה רק דבר אחד.. אז אמרתי לה בתגובה אבל פה את באה ואומרת אף אחד לא יגע בי אז היא אומרת שמה נראה לי שמישהו פתאום יחליט לאנוס אותי שאין לי מה לפחד
נכון שהיא יצאה מהסיפור נקייה ואני לא בסדר שאני סתם מגיעה למסקנות לבד..אבל אני לא מאמינה כי לא פעם ולא פעמיים היא העירה לי על כך שאייני מתאפרת ושהיא לא רוצה שיגידו לה איזה מן חברה היא מביאה לישיבה ושאפילו פעם אחד בחור בישיבה אמר שאני יפה והיא בתגובה ענתה שלדעתה אני ממש לא יפה וצחקה שלדעתה אני נראית מישהי מהשטחים את זה שכחתי לציין לה היום. פשוט ראיתי שהיא מנסה לצאת מהסיפור בסדר ורק ענתה לי "טוב" בצורה יבשה שתגידי מה שבא לך..
אני בחיים לא הייתי צוחקת על חברה . אם אני לא יחשוב  שהיא יפה אני יכולה להגיד למישהי אחרת עליה אבל אני לא יפגע בה אישית והיא בכל זאת עוקצת אם אני יבוא ויצחק עליה שאף אחד לא יגע בה אני ירגיש שאני עושה צחוק מעצמי ושגם להערה שלי לא יהיה שום ערך שכן היא יודעת מה היא שווה וגם אני חושבת שהיא נראית טוב אז בשביל מה לזרוק הערות חסרות משמעת רק בשביל הצחוקים. אני מאמינה שבכל צחוק יש אמת..
אני חושבת שהיא לא הייתה כנה איתי לגמרי בשיחה כי גם אני אם היו מעמידים אותי במצב כזה שבו אני אשמה או שהייתי מתנצלת או שהייתי מנסה ליפות את מה שיצא לי מהפה כדי לא להסתכסך עם חברה.
עובדה אני באה ואומרת על הערה המעליבה שלה על בחור שבכלל לא אמרתי לה אם אני רוצה אותו או לא (ואני לא..)  רק ציינתי שהוא תפוס וישר היא מיהרה לצחוק עליי ולהיכנס איתי למאבק "למה שהוא ירצה אותך ואני בתגובה למה שלא ירצה.. " ובתוך תוכי אז שהיא אמרה לי את ההערה זה היה ממש פוגע כאילו יש פי פגם חיצוני שאין מצב שבחור כזה שנראה טוב יגלה בי עניין היא לעומת זאת מקרינה לי הפוך שהיא נוצצת כמו זהב שבחורים נופלים לרגליה ולא חסר בה כלום 
לפני השיחה הרגשתי שזה יעזור לי לשחרר מועקה אבל ידעתי שזה שאני יפתח את הנושא לא יגרום לשינוי היא לא מודה שעוקצת אותי ושהיא לא היייתה בסדר רק שהיא מוכנה לעשות זאת מאחורי הגב כי היא יודעת איך אני יגיב פעם הבאה..

אני מודעת לכך שאני צריכה לרזות דחוף כי אני נושקת ל90 קג ואני מרגישה דודה אבל שינוי חיצוני בלבד לא יעשה את כל העבודה כי אין לי ביטחון עצמי כמו שלה יש
גם אז שנראתי ממש טוב נכון החמיאו לי והתחילו איתי פה ושם אבל עדיין לא הרגשתי שרוצים אותי 
והיא שאפילו קצת יותר שמנה ממנה צוחקת עליי
הבנתי שאיתה אין מה לדבר היא לא תודה שזה מה שהיא חושבת עליי באמת
אני יודעת שהבעיה העיקרית שלי שאני בן אדם סגור בתוך העולם שלי, קשה לי להיפתח אל העולם לתקשר חופשי עם כולם כאילו אני לא קיימת היא לא כזאת למשל היא דומיננטית.
הייתי רוצה ביחד עם שינוי חיצוני במשקל שאני רוצה להתחיל לשנות גם את האישיות שלי אפילו בקצת אבל אני לא יודעת איך להיפתח אל העולם ואני עוד מעט בת 30 בלי זוגיות בלי כלום 
 
חרדות וחוסר אונים.
24/04/2016 | 11:10
2
34
אני כבר מתחיל להשתגע, כמעט שנתיים עברו מאז והמחשבות לא מרפות. לאחר משבר נפשי, שנדמה שהצלחתי לצאת ממנו לאט לאט, ועם טיפול תרופתי שעוזר, וכלפי חוץ הכל טוב ויפה אבל...מבפנים אני רוצה למות...החוסר וודאות והחשש ילוו אותי עוד מי יודע כמה זמן, ללא יכולת לאמת את הדברים. ואני לבד בזה, למרות שיש את מי לשתף, אני מתבייש בזה ומעדיף לשתוק...לחיות עם החרדות וללכת עשר צעדים אחרונית .... זו התוצאה בסופו של דבר. כשהייתי בצבא בבסיס סגור זה קרה... כשהיינו מתקלחים כל החיילים בבסיס, אחד החיילים הוציא את המכשיר הנייד וצילם אותי מתקלח. למרות שמחק את הסרטון והראה לי שלא שלח דבר, אני לא מפסיק מאז לחשוב על העניין הזה שאולי בכל זאת הוא שמר את זה ופירסם... מי יודע איפה. ומאז אני מרגיש שאני רוצה ויכול לקום ולצאת מהמצב הזה, אם רק הייתי יודע ולא נשאר בחוסר וודאות שמובילים לחרדות ופחדים.
חשש שלא מרפה
25/04/2016 | 17:57
1
18
היי סאן יקר,
אני מבינה כמה שאתה מוצף בתחושות של חוסר אונים, אובדן שליטה.. נמצא במעין מצב מעגלי ומתסכל שגורם לך להרגיש תקוע, בלי היכולת לשחרר את עצמך, לנוע..
כמה שזה מכעיס ולא הוגן להרגיש שבאותו הרגע של צילום ללא הסכמתך, תחושת השליטה נעקרה מידיך, החופש והבחירה שלך נלקחו ממך והופקרו..
מבינה שהפחד הזה מכרסם בך מבפנים, כמו סיר לחץ שלא מרפה ממך, כל הזמן שוצף ורוחש מתחת לפני השטח.. ואתה כל כך רוצה להפטר ממנו, אך מרגיש משותק, משתתק.. ואני מתארת לעצמי שעצם שמירת הסוד, יוצרת בדידות שבטח מכבידה כל כך והופכת את ההתמודדות לקשה וכבדה יותר, כמו משא שמכפיל את משקלו מעצם כך שאתה סוחב אותו לבד.. יקר, הזכרת שהטיפול התרופתי עוזר לך קצת, האם אתה מקבל גם טיפול פסיכולוגי?
שלום.
25/04/2016 | 19:26
12
הייתי בטיפול פסיכולוגי כשנתיים שגם קצת עזר, למרות שהעניין הזה לא הועלה בפני המטפלת אבל עם סיום הטיפול העניין הזה שב להטריד. אני חושש שהעניין הזה יעסיק אותי כל חיי ושתחושת הדיכאון והרצון למות יהיו עוצמתיים יותר.
כל אחד צריך שתהיה לו איזו מצרים
20/04/2016 | 11:33
23
"כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם"
(מאת אמנון ריבק)
 
חברים יקרים, חג פסח קרב אלינו, ואנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות ולהזמין אתכם לספר לנו על מצרים הפרטית שלכם.. בין אם בעבר, בהווה, או כזו שאתם צופים בעתיד. על מצרים שנחלצתם ממנה, או תרצו להחלץ.. על המסע שלכם לאביב שלכם, ואיך האביב הזה נראה.
תוכלו גם לספר על החג שלכם, האם ואיך תחגגו, על התחושות שהוא מעורר בכם, על כל גווניהן..
 
אנחנו עוטפים ושולחים לכן ולכם חיבוק גדול וחם, מאחלים חג שמח, ושנה של העצמה, פריחה, יציאות מצריים אישיות, שחרור מחשכות פרטיות, מסעות מחזקים וחופש במקומות בהם אתם זקוקים לו
 
תקופה בלתי נסבלת
18/04/2016 | 22:40
1
32
תקופה כל כך קשה כל כך הרבה שינויים כל כך הרבה לחץ..עייפות שלא נגמרת בעיקר בגלל כדורים פסכיאטרים שגורעים מתפקודי בחיי היום יום..פעמים שניסיתי להפסיק כל העבר המגעיל שלי חזר ולא נתן לי גם לתפקד..ממש חוסר אונים..יש ימים שכל כך קשה לקום מהמיטה והראש מתפוצץ ממחשבות שרצות לי בראש..רק שיעבור קשה לי עם שינויים וחיים כל כך כל כך עמוסים..עד מתיייי???
לחלוק את העומס
20/04/2016 | 11:20
16
גל יקרה,
נשמע שאת מוצפת מאוד והמועקה שבה את נמצאת מקשה עלייך לתפקד כפי שהית רוצה ...את מרגישה שהמחשבות הרבות שמתרוצצות בראשך הן כמו מערבולות  אשר מתסכלות אותך ולא נותנות לך מנוח ובעצם משתלטות על מי שהית רוצה להיות...
אני שומעת בלבול גדול ודילמה -באיזו סיטואציה תצליחי לתפקד יותר ביום יום... עם הטיפול התרופתי או ללא..
מצד אחד הטיפול אולי מקשה על התפקוד שלך,לפעמים יוצר אצלך תחושה של איבוד שליטה על העייפות ... ומצד שני הטיפול מאפשר לתת למחשבות ולנפש קצת מרגוע.. ואולי הניסיון להתמודד לבד, בלעדיו, יכול להציף אותך ולתת לך גם תחושה של איבוד שליטה..
יקירה, את מדברת פה על קושי עם שינויים ועומס גדול בחייך, תרצי לשתף אותנו כאן על אילו שינויים מדובר? מהם הדברים שאת מרגישה שמכבידים עלייך בתקופה זו?שגורמים לך לעומס ?
מוות
11/04/2016 | 19:03
1
98
היי, אני בתקופה מאוד קשה עם ההורים, עם המשפחה בכללי עם החברים ועם אנשים מסביבי אני רגישה ונפגעת מאוד מהר פוגעים בי עושים לי ביריונות ואני נשברת אני עוברת ביריונות כבר המון זמן ואני כבר לא חזקה נפשית אני מרגישה מתה אני מרגישה ריקה שאין אף אחד בעולם שמבין אותי אני רוצה למות אני לא רוצה להישאר כאן לא אוהבים אותי אני יודעת שלא אוהבים אני אני ריקה אני שבורה אני פגועה אני מרוסקת ומיואשתתתתתתת
למלא את הריק
12/04/2016 | 16:31
47
אלמוג, יקרה..
 
זה בטח מייאש לעבור את מה שאת עוברת, להיות לבד בלי אף אחד, שכל מי שקרוב אלייך פוגע או לא מבין. אני מרגישה שנמאס לך, שאם אין לך אף אחד אז את לא יכולה להיות שם יותר, ואז את רוצה לזרוק את הכל, פשוט למות, ואולי לגלות, "בדיעבד", שלמישהו כן היה אכפת - כי את כל כך רוצה למצוא מישהו כזה...
 
ורציתי להגיד שאנחנו נשתדל להיות כאן בשבילך. אם תרצי לספר יותר על הבריונות שאת סובלת ממנה, נוכל לחשוב יחד איך תוכלי להתמודד.. ואם את מרגישה מאד מוצפת, את יכולה לפנות גם לצ'ט שלנו בשעות הפעילות, וכך ייתכן ותרגישי שיש מישהו איתך בתוך כל הריק והיאוש, ואולי נוכל למלא במקצת את הריקנות הזו...
 

 
פרידה
01/04/2016 | 14:33
1
58
אני לא יכולה יותררררר. זה כל כך כואב אני מרגישה שאני נחנקת.
כבר עברו כמעט שבועיים וזה עדיין כואב נורא. אהבה ראשונה ענקית של שלוש שנים והלב לא מרפה! הצילו...
למצוא נחמה
04/04/2016 | 12:54
20
אריאל יקרה,
אני שולחת לך ברשותך קודם כל חיבוק ענקי וחם, חיבוק שעוטף ולא משאיר אותך לבד עם הצער הבוער הזה, עם הלב שמפורק לרסיסים ולא ברור איך אפשר להתחיל ולאחות אותם, עם המועקה הנוראית הזו שיושבת לך על הנשמה, מערערת כל כך, יוצרת מחנק כזה אדיר, מחנק וייאוש..
ואולי אין דרך טובה לעבור פרידה, האמת היא שפרידות הן דבר קשה ומפורר בד"כ. לפעמים הן תופסות אותנו הכי לא מוכנים לזה, אחרי שנים רבות של זוגיות, אחרי שכבר רקמת חלומות וציפיות לבאות, אחרי שמתרגלים ליציבות, לאותו האדם, שראה אותנו כבר בטוב וגם ברע.. לפעמים קשה מאד להמשיך הלאה, ואפילו בכלל לדמיין שיש איזשהו 'הלאה' להמשיך אליו.. אבל יחד עם היותן תקופה ותהליך נוראי, פרידות הן לא בהכרח רעות.. לפעמים הן קורות כי אין ברירה, כי זה הצעד הנכון ביותר.. לפעמים הן מוציאות החוצה איזו מציאות חדשה, שלא היתה שם קודם לכן, שהתפתחה לה לאט לאט - מציאות שכבר לא היתה ברירה אלא לקבל, אבל לא לוקחת ממך או שוללת את הטוב שהיה, את הטוב שהיה בקשר הזה, יחד עם כל הקושי ורגעי המשבר.
אני מאחלת לך, אריאל יקרה, שרגעי הכאב הבוער האלו ילכו וישככו לאט לאט, שתהליך האיחוי יהיה שלם ועמוק, שהמחנק הזה יפנה לאט לאט מקום לחמצן חדש שיכנס למערכת.. את מוזמנת להמשיך ולשתף במחשבות וברגשות שסוערים בך יקירה, אנחנו כאן איתך, עוטפים ומקשיבים
תעסוקה לבעלי חרדה חברתית
29/03/2016 | 15:28
1
56

שלום לכולם. אני ענת,בת 25 והשאלה שלי היא מאוד פשוטה-באילו תחומים עובדים אנשים בעלי חרדה חברתית ורגישות יתר?
 
אני כרגע בתהליכי חיפוש עבודה.התפטרתי לפני כמעט חודש ממקום שהיווה לי משענת כלשהי בזכות האנשים המדהימים שהיו שם-ועכשיו אין לי מושג  איך ומאיפה להתחיל משהו חדש.זה פשוט מפחיד ואני מרגישה כ"כ חסרת בטחון בנוגע לקשרים הבינאישיים שכרגע כל תחום נראה לי פשוט גדול עליי וככזה שלא אוכל להתמודד איתו-וזה למרות שעד עכשיו התמודדתי עם עבודות הרבה יותר גרועות ומלחיצות.אני מניחה שזה בגלל שהרבתי להסתגר בבית כל החודש הזה ופחות לצאת ולהתקל בסיטואציות עם אנשים שלא מוכרים לי,אבל בכל מקרה-אני פשוט מרגישה אבודה בכל הנוגע לזה..יש איזשהי עבודה מוכרת לאנשים עם בעיות ספציפיות כאלה?
 
הבחירה שלך בעבודה
30/03/2016 | 22:54
50
ענת היקרה
נשמע שאולי את פוחדת מלהתחיל לעבוד במקום עבודה חדש מבלי אותה תמיכה שהייתה לך במקום העבודה הקודם
שאולי את תרגישי חסרת ביטחון ליצור קשרים חברתיים עם אנשים חדשים,אולי תרגישי חרדה ורצון להסתגר כדי
לא להיות בלחץ .שאולי את תרגישי לחץ שיתגבר,שאולי את לא מספיק חזקה ולא יהיה לך כוח להתמודד איתו.
אולי כמו שכתבת התמודדת עם עבודות מלחיצות בעבר ושהצלחת ליצור קשרים חברתיים בעבודה הקודמת ושלא
צריכה להיות עבודות ספציפיות שמהן את צריכה לבחור לעבוד אלא שאת יכולה לבחור בעבודה שמתאימה לך
בהתאם לסביבת עבודה שאת רוצה לעבוד בה ולהתפתח בה.
רע לי אולי טריגר
23/03/2016 | 19:05
1
133
פשוט רע לי בעיקר שנזכרת בעבר..האישפוזים הזזריקות..הקשירות..זה פשוט מלווה בכול מה שאני עושנ וזה מכאיב כמו סכין בלב. קשה לדעת שאף פעם אני לא יהיה כמו כולם שתמיד תשאר הטראומה מאשפוז בכפיייה בניגוד לרצוני.. התהליך שם הכדורים והזריקות והקשירה בכפייה..כופים עליי את החיים..אני מודה להם על זה..שאני לא חושבת על מוות..באשפוז אחד ניסיתי פעמיים להתאבד על ידי כדורים ואז אשפזו אותי בכפייה..אני מודה על זה..אבל כל מה שעברתי שמה זה פשוט טראומה שכופים הכום ואני מרגישה שזה משפיע עליי גם היום..שנותנים לי סמכות אני מתגוננת ומפחדת מזה ורואים אותי כמתנשאת בגלל זה..יש לי דברים שהאשפוז השפיע על החיים שלי לטוב ולרע
ללכת צעד צעד
27/03/2016 | 19:58
48
יקירה
 
נדמה שלמרות שאת מרגישה אסירת תודה למטפלים שלך בבית החולים, את גם כועסת ומתוסכלת מהטיפול תחת כפיה שקיבלת, ונשמע שזה משאיר אותך מבולבלת וחסרת אונים.. על פי מה שאת מספרת, רצית למות ומנעו זאת ממך בכוח - שאחרי שבלעת את הכדורים, הכל קרה מהר מאד וחזק מאד: לקחו אותך.. קשרו אותך... הזריקו לך... ונשמע שאף אחד לא ממש דיבר איתך, שאל אותך, התעניין בך...שבעצם לא קשרו רק את הרגליים והידיים שלך אלא גם את הפה שלך ואולי גם את הנשמה שלך, ואני מרגישה שברוטאליות הטיפול השאירה אצלך סימנים כואבים מאד – הפחד, חוסר האונים, השבריריות.... וככה גם היום, כאשר את בבית, וכבר לא קשורה במיטה ולא מקבלת זריקות, את עדיין מרגישה שברירית ולא בטוחה בעצמך, ואולי גם הפחד יותר חזק כי את כבר לא מקבלת את ההגנה שכל הכפיה הזאת נתנה לך..
 
לפעמים, הצעדים הגדולים ביותר מתחילים בצעדים קטנטנים. אולי תרצי לשקול ולשתף בצעד שהיית רוצה לקחת אך מפחדת ממנו, משהו שהיית רוצה לומר, תגובה למשהו שקרה, החלטה שאת דוחה, כל דבר שיעלה בדעתך....אנחנו נהיה כאן כדי ללוות אותך אם תרצי...לקחת צעד קטן קדימה למרות הפחד, להוריד לרגע את הווילון שהצבת כדי להגן על עצמך, ולתת לאור להכנס..
 
 
קשה לי מאוד..הפעם צריכה עיצה
16/03/2016 | 20:52
2
107
מרגישה חוסר כוחות..וכול הזמן עייפה..לא יודעת למה..חושבת שצריכה להוריד מינון של התרופות הפסכיאטריות או להוריד בכלל ולראות איך אני מגיבה..אני הולכת ללימודים בבוקר לא מצליחה לקום חוזרת יושנת כמה שעות מתעוררת ועדיין עיפה הולכת לעבודה עייפה..כל הזמן עייפה..יש לי כל כך הרבה דברים לעשות..אבל מרגישה כמו סמרטוט שהגוף כבד וגם אם אני מנסה זה לא מצליח לי אני נשאבת למיטה..כל כך לא טוב לי ושאני כמה אני מרגישה מסוחררת...מוזר אני בטוחה שזה מהסרוקול והגיע הזמן שאני יותר לא צריכנ את זה במילא אני במינון ילדים..ואני לא ילדה..אני עוברת תקופה קשה מהרבה בחינות ומנסה להחזיק מעמד אבל כאילו הגוף מתמוטט ולא נותן לי לתפקד.
מה חושבים?לא יודעת מה לעשות
סחף.
18/03/2016 | 00:40
1
39
כשאת כותבת איך כמו בקצה המערבולת סוחבת סוחפת את מטלטלת ומתלבטת בין המצב הקשה שלך ותגובות פיסיות שמתקיימות בך . את מתלבטת אם המקור לתופעות האלה הן התרופות שלך . 
ללא רופאים כמונו, לא ברורה הסיבה לדברים שאת עוברת ונראה שהכתובת לבחון איתה את המצב ולקבל אולי סיבה לתופעות שאת מזהה בעצמך, הוא הרופא המטפל שלך.. 
אולי המצב שלך מצריך בדיקות ומעקב זהיר עוד יותר . התופעות יכולות להיות משפיעות אבל גם מושפעות מהתרופות. נראה שאולי עכשיו הזמן לבחון את מצבק באופן מדוייק ולהתמודד ביחד איתו בחיים. 
מחכים לשמוע ממך שוב. 
 
פסכיאטר
19/03/2016 | 09:48
41
הפסכיאטר שלי מזמן אמר שאני יכולה להפסיק את הכדורים אבל לא הצלחתי להגמל ותופעות מסוימות שהפריעו לי לתפקד חזרו..
הוא תמיד אומר שהוא סומך עליי וזה נטו לפי איך שאני מרגישה..
אני לוקחת כשש שנים את הסרוקול אז אני מכירה את התרופה טוב..וכשיש לי עייפות זה שהמינון גבוה לי..אבל כיום אני במינימום הכי קטן 25 מיליגרם שלא קיים פחות מזה..אז זה או להפסיק לגמרי שאני מנסה עכשו וזה לא פשוט או להמשיך עם אותו מינון שגורם לי לעייפות.
נראה איך יגיב זה מלחמה עם הכול ..כי ברגע שאני מספיקה חוזר לי ocd, מצבי רוח וכול מיני דברים הלוואי שאני יצליח להשתלט על זה..אבל זה קשה לי מאוד על אחת כמה וכמה בתקופה קשה שאני נמצאת בה
בדידות
14/03/2016 | 23:35
1
132
אין לי כחח להעמיד פנים כל הזמן ולשקר ולנסות לרצות את כולם. לעבוד ולבזבז ולא באמת לחו כי אף אחד לא באמת בראש שלך ואין לך שום אדם קרוב ששואל מידי פעם לשלומך או בכלל יודע איפה אתה. אני יכול להעלם ימים שלמים ואף אחד פשוט לא ישים לב, לא בתור קלישאה אלא ממש אין אדם או גוף או שום דבר אחר שאשכרה יודע איפה אני עכשיו לדוגמא או איפה הייתי אתמול ואפילו אני לא יודע מה אעשה מחר. להורים מזמן לא אכפת והמחנך גם כה כבר התייאש. כולם חברים שלי ואני נחשב חד וחריף שלא כדאי להתעסק איתו, אז כזה אחד מהחבר'ה כמו כולם ולא מהווה לאף אחד אדם קרוב. למה פשוט לא לסיים עם כל השקרים האלה וההגנות גם ככה זה לא שזה מוביל לאיפשהו. כל אחד צריך מישהו לידו.. והבדידות הזאת הורגת. והכי גרוע זה שאף אחד לא שם לב, כי, זה חלק ממהות הבדידות.. אף אחד לא באמת מכיר אותי, ואני חושב שכבר אני גם לא
גבולות המסכה
16/03/2016 | 12:23
33
היי ברטימאוס,
אני מבינה כמה שזה מתיש עבורך לתחזק מעין 'מסכה' שהיא לא אתה, להתאמץ ולהיות כל הזמן במעין דריכות כזו לעמוד באיזה סטנדרט או ציפייה חיצונית. מסכה שיכולה לגבות ממך מחיר לא פשוט, של מעמסה ועול, וגם של ניתוק וריחוק מעצמך כשכבר הגבול בינה לבינך מתחיל להטשטש..
אני מבינה כמה שזה שוחק אותך יקר, ומעלה הרבה תסכול וכעס, כי למרות המאמץ הזה, נראה שאתה מרגיש מאד בודד, כאילו המאמץ הוא לשווא באיזשהו מקום, כאילו מה הטעם בכלל להתאמץ אם בסופו של יום אתה מרגיש שלאף אחד לא באמת אכפת, שלא באמת רואים אותך כמו שאתה או מתעניינים בשלומך, בצרכים וברצונות שלך. מעין נוגע-לא נוגע כזה, מוקף באנשים, אבל לא מרגיש שמישהו באמת נכנס פנימה, שמישהו באמת נוגע וקרוב.
ברטימאוס יקר, הזכרת את המסכה והשקרים מצידך, שהם כמו מעטה של שיריון שמגן עליך, שומר מהאמת הפנימית שלך מלהיות חשופה ופגיעה מול אחרים. תרצה לנסות ולספר לנו על האמת הזו יקר, על מה שמאחורי המסכה, ועל התחושה הזו שאתה צריך להתגונן מאחרים?
אנחנו כאן איתך יקר, גם כשהבדידות הזו מרגישה מכלה, תזכור שלפחות כאן יש אנשים שאכפת להם ממך, שדואגים לך ורוצים להכיר אותך עוד
טיפול אינטנסיבי בהפרעת אכילה(עלול להיות טריגרי)
12/03/2016 | 00:10
1
50
עד אתמול, מזה כמעט שנתיים, הייתי בתכנית שיקומית לצעירים שעברו משבר נפשי. התכנית כללה דיור מוגן, ליווי ע"י אשת מקצוע ומדריכה ופעילויות חברתיות.
לאחר התמוטטות והזעקת הצוות פעמים רבות בשעות לא שגרתיות, הוחלט להוציא אותי מהתכנית. הנימוקים של הצוות מתחלקים לשניים: אחד- זה שאני לא אוכלת יכול לגרום להתעלפויות והתמוטטות והם לא יכולים לקחת אחריות על הפרעת אכילה פעילה. השני- זו לא תכנית שיש בה ליווי 24/7 של מדריכים.
לכן, הם חושבים שאני צריכה מסגרת יותר מכילה-בשביל מצבי המשבר שמתרחשים הרבה ובשביל לקבל תמיכה טיפולית משמעותית בהפרעת האכיל.
מה הבעיה? אני סטודנטית באורנים(קרית טבעון) ובדיוק לפני שבוע עברתי לדירה משלי. אני לא רוצה לוותר על הלימודים ועל הדירה, אבל כל מסגרת שהיא יותר עוטפת ממה שהייתי בה, היא הוסטל או בית שיקומי. אני מאוד צריכה זמינות של צוות בכל שעה, אבל לא רוצה שהצוות יגור איתי ו/או לחזור לגור עם אנשים.
אני תוהה האם מניסיונכם אתם מכירים מסגרת ביניים כלשהי, או האם שמעתם על 'חירם' שבקיבוץ הרדוף(לא ההוסטל, רק דיור המעבר או הדיור המוגן), על 'בית צידה לדרך' שברמת ישי ועל המרפאה להפרעות אכילה ברמב'"ם.
אשמח למאוד להארות, הצעות ורעיונות.
תודה ושבת שלום!
 
בין שחור ללבן
16/03/2016 | 12:10
20
היי נועה יקרה, אני מבינה שאת נמצאת במצב מאד מתסכל, מעין בין לבין כזה, מצב בו את זקוקה להחזקה יותר אינטנסיבית ומקיפה, אבל מוטרדת מ'קפיצת המדרגה' שתהיה כרוכה במסגרות האלו, חוששת מהגבלת העצמאות שלך, מהמחיר שעשוי להתלוות לכך.
 
כאילו יש איזו חלוקה ברורה של שחור או לבן, שאת לא מרגישה שאת נופלת לתוכה עכשיו, כי מצד אחד את מרגישה צורך בליווי קבוע וזמין תמידית, ומצד שני רוצה לחיות לבדך ולהמשיך בשגרת חייך הקודמת ללא הפרעה.
 
לצערי אני לא מכירה מסגרת ביניים שכזו להמליץ לך עליה, אבל אולי תוכלי לחשוב איזה מהקצוות את מעדיפה כרגע, איזה מהצרכים מקבל חשיבות גבוהה יותר בעינייך – אם יותר חשוב לך להמשיך בלימודים ולגור לבדך, אולי תוכלי לפנות לטיפול פרטני אינטנסיבי עבור הפרעת האכילה, במסגרת המשך החיים בבית ששכרת. אם יותר חשוב לך לייצב את המצב הנפשי שמרגיש לך מאד רעוע ומטלטל כרגע, אולי תוכלי לבחור לעשות הפסקה של סמסטר בלימודים כדי לאסוף את עצמך מחדש ולהתחזק, או אפילו לנסות ולהמשיך בלימודים אבל לוותר על המגורים העצמאיים באופן זמני.
מה דעתך יקירה?
עצב
04/03/2016 | 22:43
1
108
אני חושבת שאני כותבת כאן עכשיו בעיקר כדי שיהיה לי למה לצפות. כדי שאני ארגיש שרואים את החלק הזה בי. שאין סיכוי שלא תהיה עדות לזה שזה קרה. לזה שלפעמים אני מרגישה כל כך נורא.
לפעמים אני מרגישה שאין "שלב הבא". שאין לי למי לפנות. שאין אדם בעולם שאני יכולה לספר לו את התמונה הגדולה, את כל מה שאני רוצה להגיד, בלי פילטרים ובלי השמטות של חלקים מסוימים. כאילו האדם היחיד שיוכל לקבל אותי ואת היום יום שלי ואת כל המכלול ואת כל הרגשות האלה, זו אני. ואני לא עושה עבודה כל כך טובה כרגע גם ככה. 
אני מרגישה חסרת אונים לפעמים. כי זה ככה רק כשאני לבדי. רק כשאין הצדקה להחזיק את עצמי. אין מישהו לרצות. אבל אז כל האוויר יוצא מהבלון והוא שוקע שוקע שוקע.. אפילו לא הרגשתי קודם חור קטן, הכל היה די בסדר.. אבל אז הכל מתכבה. 
מרגיש כאילו אין מוצא וכאילו זה ימשך תמיד. והחלק הזה כבד בי מאוד..
למצוא הכלה
09/03/2016 | 16:16
21
סהר יקרה,
את כותבת בצורה מאד אמיצה על אותם חלקים שלפעמים כאילו מטואטאים מתחת לשטיח, על ידי הסביבה ולפעמים גם על ידינו עצמנו.
חלקים שלא תמיד מוצאים ביטוי או מפלט, שלא תמיד מוצאים מרחב בטוח שבו הם יכולים להתקיים, בלי שזה יהיה ממוטט או מוכחש.
והמחיר של טיאטוא החלקים האלו, הוא לא קל.. ולפעמים עולה במחיר של בדידות כבדה, ומעין תחושת מחנק והעדר החופש להיות באמת את, בלי הפילטרים וההשמטות, בלי לייפות לפעמים את התמונה או להציג רק חלקים מעודנים ממנה. וזה קשה, כשמרגישים שאין אל מי להביא את כל החלקים האלו בנו, שאם אנחנו רוצים שמישהו יכיל אותם ויחזיק אותם – זו חייבת להיות את, לבדך. שאין על מי לסמוך מלבד עצמך, אפילו ברגעים של תשישות כשכל מה שרוצים זה שיהיה שם עוד מישהו שיוכל להחזיק אותנו, להיות איתנו.
אולי אפשר למצוא, ולו אדם אחד, שיוכל להכיל גם את החלקים הקשים, אפילו חלקית, ושאיתו תוכלי להרחיב לאט לאט את המסגרת, להוסיף עוד ועוד חלקים של השלם.. ואולי גם כתיבה על התהליך הזה, תוכל להקל במקצת..
אני מחבקת אותך סהר יקרה, ומאחלת לך יותר ויותר רגעים בהם תוכלי להרגיש שאת עצמך, על כל חלקייך.
 
די כבר דיייייייייייייי
26/02/2016 | 23:28
4
159
נמאס לי לחיות כמו שאתם רוצים נמאס לי להיות הילדה הטובה שאתם מבקשים נמאס לי לשתוק נמאס לי לרצות אני רוצה להיות אני לצאת לעשן לשתות לחיות!!!!!
נכון אני בת 19 אני לא צריכה תחת אחריותכם יותר אבל אתם לא משחררים נכון אני במסגרת של שירות לאומי אבל אני יעשה את השירות הזה כמו שאני רוצה תפסיקו להקטין אותי תראו אותי תראו איך אני אוכלת את עצמי מבפנים לא להפוך את השולחן ולהתפוצץ תראו שאני משתדלת לא להראות לכם כמה רע לי תתחשבו בי אני מרגישה כלואה התוך הבית בתוך עצמי הכל רק כדי שתיהיו מרוצים שלא ילכלך את השם של המשפחה הרי יש לנו שם טוב כולם אנשים טובים אצלנו אבל אני לא כמו כולם אני שונה אני אחרת לא רוצה להיות כמו כולם תשחררו אותי נמאס ליייייייייי!!!!!!! אני מעדיפה להיות מאושפזת לפחות שם אני יהיה אני
מקום להיות עצמך
29/02/2016 | 13:02
66
ילדה אהובה,
זה נשמע כל כך מתסכל להרגיש כלואה ולא שייכת בדרך שאת מתארת, ממש נקרעת בין הצורך לרצות אחרים לבין הרצון לעשות את מה שאת מרגישה לנכון בשבילך..
ואני מתארת לעצמי כמה שזה מכעיס אותך, כמה שכבר קשה לך להכיל את הפער הזה בין הרצון שלך לשל אחרים, את התחושה שאת תמיד צריכה לוותר על עצמך.. מבינה כמה שאת רוצה להרגיש יותר בשליטה, יותר בוחרת, ולא להרגיש את חוסר האונים הזה, את התחושה שלא רואים אותך ואת הרצונות שלך, כאילו את נמחקת בשביל אחרים, בשביל לא לפגוע, מוחקת את הזכות שלך לבחור ולסלול לעצמך את הדרך..
 
ההורים שלך עושים לך רע
09/03/2016 | 18:41
2
35
ואת רוצה להעניש את עצמך ע"י הכנסת חומרים רעילים לגוף שלך כמו טבק ואלכוהול?!
איזה תפיסה מעוותת יש לך עישון ואלכוהול=חיים.
 
בדיוק הפוך, אלכוהול מכניס לגוף מי שרוצה לברוח מהחיים, וסיגריות גורמות לך למות. על איזה חיים את מדברת?!
החיים שלי
17/03/2016 | 23:55
1
33
אלה החיים שלי ככה אני חיה אותם בשבילי לחיות זה לעשן זה לשתות אלכוהול ככה אני נהנית לא אכפת לי למזה יגרום אחר כך אני חייה את ההווה לא את העתיד...
עזבי את העתיד
18/03/2016 | 06:05
19
לא דיברתי בכלל על העתיד. בעתיד יכול להיות שאלכוהול וסיגריות יגרמו לך למות ואז יהיה לך רק עבר.
אבל עזבי את העתיד.
לא בעתיד את נחנקת אלא בהווה, ואם היית באמת חיה בהווה ומקבלת את ההוויה והמציאות כפי שהיא באותו רגע לא היה לך את הצורך לצרוך אלכוהול ולברוח מהמציאות ולטשטש אותה.
לשתות ולעשן זה בדיוק ההפך מלחיות את העכשיו, זה לברוח מהעכשיו.
אני מקווה ששתזכי לגדול, להחכים, ללמוד ולהבין קצת על עצמך ועל החיים לפני שתהרגי את עצמך.
 
פשוט עצוב לקרוא אותך, את המקרה אולי הכי עצוב ששמעתי.
תגובה
26/02/2016 | 00:07
1
73
איזה כאב לב אני מקבלת בכל פעם שאני מתחברת לשם המשתמש הזה. אני מצטערת אם נמאס לך לשמוע אותי. אני עדיין מרגישה כאילו תגיבי לי בכל רגע. שאקבל הודעה אקראית ממך כמו שקורה פעם בחצי שנה. לא נשמע לי הגיוני שלא. כבר כמעט שלושה חודשים ולא נשמע לי הגיוני שלא. אני בטוחה שנמאס להם מזה שאני מבלבלת עליך את השכל אבל אני רק רוצה להשאיר אותך חיה כמה שיותר. בבקשה תשמרי עלי כי אני לא יודעת עד כמה אני אצליח לעשות את זה בעצמי.
תקווה ושברה
29/02/2016 | 12:56
31
פיינטבוקס יקרה,
אני מבינה את התקווה שנבנית אצלך כל פעם מחדש, תקווה שמהולה באכזבה, בתסכול שלפעמים מרגיש לך כמו ידוע מראש, ובכל זאת - את עדיין מקווה, כל כך מייחלת לסימן, לאות, לתגובה..
ואני מבינה גם כמה שזה יכול להיות מטלטל, כמה שברירית זה בטח גורם לך להרגיש..
וזה בסדר יקירה, רק עוד קצת לקוות.. להאחז בתקווה, להחזיק אותה בשבילך ובשבילה..
כאב
17/02/2016 | 22:56
2
97
כמה שמנסים להראות מאושרים ולהסתפק בדברים הקטנים..רואים בסופו של דבר שעמוק בפנים זה לא ככה..ואת לא מאושרת..אני במרוץ אחרי זה..במרוץ אחר החיים..והאיזון..והעצבים..חוגגת 6 שנים בלי חיתוכים אחרי אשפוז לפנח הרבה שנים..מרגישה כל כך מלאה בעצב..בבדידות..אין לי חברים מאז שאני זוכרת את עצי.בגלל שלא יכלתי להרגיש שאני יכולה לסמוך על מישהו..התקופה הזאת התישה אותי טוטאלית וטיפול כרגע לא יוכל להרשות לעצמי..שאני באמת צריכה את זה..מרגישה ריקה מבפנים..למרות שיש דברים שאני אוהבת..אני עצובה..ולא מרוצה מעצמי..למרות שמצליחה בהרבה דברים..
הצלחה וכאב
22/02/2016 | 18:11
1
47
יקירה, בין כל הבלבול שמתבטא במילים שכתבת, אני מרגישה צורך לציין שאני גאה בך על ההתמודדות, על כך שעשית דרך ארוכה ואת כבר לא אותה הילדה שלפני שש שנים חתכה את עצמה, את בוגרת ומצליחה, את נמצאת במקום שונה עכשיו...
ועם זאת, הילדה הקטנה הזאת נמצאת בך, פועמת בתוכך, ואיתה יש את הכאב שלא מרפה גם ברגעים המאושרים... עצב זה רגש אבסולוטי שמשתלט על כל מה שאנחנו מרגישים, ולעומת זאת שמחה, היא באה לידי ביטוי ברגעים הקטנים האלה, בהם את מרגישה שמחה ומצליחה...
יקירה, היכולת לשמוח באמת ולהיות מאושרים ניתנת גם בעזרת הסביבה התומכת שלנו, האנשים שנמצאים סביבנו ואנחנו  יכולים לסמוך עליהם ולהישען עליהם... מהודעתך אני מבינה שכרגע האנשים שסביבך לא מהווים עבורך משענת, ושאת גם לא נמצאת בטיפול שיכול להוריד מעליך מעט את העול... נשמע שהעובדה הזאת פוגעת ביכולת שלך להגיע לאושר שלו את מייחלת...
היכולת לסמוך על אנשים היא יכולת נרכשת, השינוי שעשית בחייך הוא גדול והוא עוד יניב פירות רבים, ובניהן לאט לאט ועם טיפול נכון תצמח היכולת לסמוך על אנשים...
אני מבינה שכתבת שאת לא יכולה להרשות לעצמך טיפול, אבל אני גם מבינה כמה הדבר יכול לעזור לך, ולעודד אותך ללמוד לקבל תמיכה מסביתך... נסי אולי לבדוק בקופת החולים על טיפול מוזל או קבוצת תמיכה, אולי בעקבות כך תוכליי לקרב אלייך אל האושר שלו את מייחלת...
 
יקירה, אני בטוחה ששיחה טובה תוכל לתת לך אולי קצת שלווה, ולכן אני מזמינה אותך לצ'ט שלנו. אני מאחלת ומקווה בשבילך שתמצאי סביבך אנשים שיכולים להפיג ממך את הבדידות, לפחות במעט..
מוזמנת להמשיך ולשתף גם בפורום 
לא צריכה עזרה תודה ולא צאט אישי
24/02/2016 | 23:19
42
רק רוצה לפרוק..ולא צריכה עזרה מאף אחד..רגילה להתמודד עם דברים לבד..לספוג על עצמי..כרגיל
קישור לדף המאבק
14/02/2016 | 22:57
40
הצילו
13/02/2016 | 22:14
1
90
הכעס שלי הוא אוכל אותי הוא יוצא מפרופוציות ואני כבר לא יכול לסבול אותו יותר הוא פוגע בי  נשבר לי כבר 
מפלט מהכעס
14/02/2016 | 11:12
33
שלום יקר,
אני שומעת את התחושה שלך כאילו אתה טובע בכעס הזה, כמו בתוך ים סוער שמטביע אותך, מציף ושוצף, ואתה מרגיש כל כך חסר אונים בו, כל כך חסר שליטה אל מול העוצמות הלא נשלטות של הרגש החזק הזה..
וזה באמת יכול להיות כל כך מפחיד, להרגיש את הכעס, את השנאה והיסורים שנלווים אליו, כי יש בו משהו כל כך משתק, כל כך גדול, עד שלפעמים הוא גורם לנו להרגיש כאילו אנחנו מאבדים את עצמנו בתוכו..
יקר, אני מזמינה אותך לשתף עוד כאן בפורום, לתת מקום וביטוי במילים לכעס שסוער בך מבפנים, לאוורר אותו קצת החוצה, לתת לו מפלט, ולא להשאר ולשאת אותו לבד בתוכך..
המחשבות על המוות שוב עולות
08/02/2016 | 20:52
1
108
אני שוב יושבת בחדר לבד מן הסתם כשכולם שם בסלון נהנים וצוחקים.
שוב שומעת שירים עצובים
שוב אותה הרגשה של בדידות וחוסר יחס מבני המשפחה
שוב אותו ניתוק והרגשה של ריקנות בלב .
ושוב המחשבות עולות להן כשהמחשבה היחידה שעולה לי היא מוות
שוב אני חושבת לעצמי מה אני עושה כאן כשלפתע צצות לי תמונות של המשפחה .
שוב אני חושבת על החצי שנה שעשיתי ,
שוב אני בוכה ,ושוב לאף אחד זה לא אכפת כי כל אחד עסוק בענייניו
שוב המחשבות והבדידות מכות בי
שוב אי חושבת מה אני יגיד כשישאלו אותי למה העיניים שלי אדומות
שוב אני חושבת על מחר כשאצטרך ללכת ללימודים עם תחושת הריקנות והתחושה של למות
שוב אני יבוא לבית כשאני רוצה למות , ושוב יהיו אנשים שירצו לעצור ושוב יעלו תמונות של אנשים שלא הייתי רוצה לאכזב
ושוב אני לא עושה את המעשה
אבל אני מחכה בקוצר רוח ליום שהמילים שוב , מוות ,עצב לא יופיעו באוצר מילים שלי
עד אז אני פשוט יחכה ליום הזה ויעמיד פנים שהכל בסדר אולי עד שיום אחד לא אוכל לעשות את זה ואני אלך לי לדרכי...
שוב
09/02/2016 | 11:26
63
עדן יקרה,
בזמן שקראתי את המילים שכתבת, דמיינתי מול עיני את תחושת המעגליות הזו, השוב, ושוב, שאת מרגישה כלואה בה.. דמיינתי כמה תסכול וחוסר אונים המעגליות הזו בטח מעוררת בך..
 
אני מבינה שאת מרגישה בודדה מאד יקירה, שומעת את כולם מהצד, רואה אותם ממרחק, כאילו גדר ותהום מפרידה ביניכם, למרות המטרים הספורים ביניכם. להרגיש שכל המשפחה שם, לא רחוק – אבל כל אחד עסוק בענייניו, ואף אחד לא מצליח באמת לראות את מה שמתרחש בליבך, לשים לב שלא הכל כרגיל, שכואב.. ואני מבינה שזה אולי גורם לך להרגיש לא נראית, לא נשמעת, תחושה שבפני עצמה גורמת לנו להרגיש כאילו אנחנו מתפוגגים, מאבדים אחיזה, והריק מתחיל להתפשט שוב, כמו עננה אפורה שהולכת וגדלה, שואבת לתוכה וממסכת כל תחושת משמעות ועניין, כל רצון, הנעה והנאה, עד שאת נותרת במעין תחושה של.. כלום.
 
ובסחרחרה של הכלום הזה (שלמרות שמצד אחד הוא 'העדר' – כל אדם שחווה אותו יוכל להעיד כמה שהוא ממשי ומוצק, כמה שהוא נוכח), לפעמים נראה שמוות הוא המוצא היחידי, הפתרון היחידי שיש, גם כשיש עוד דרכים..
 
עדן אהובה, את עושה בחירה אמיצה מאד לחכות ליום הזה ששוב המילים הכואבות האלו לא יהיו חלק מהלקסיקון שלך. ואולי יקירה, אפשר לחכות ליום הזה, אבל בינתיים לא לנסות ולהעמיד פנים שהכל בסדר, אלא לאפשר לתחושה שמשהו לא בסדר לעלות על פני השטח, לקבל התייחסות וטיפול. לגעת במילים הכואבות, לתת להן מקום, ולנסות למלא את החלל שהן מותירות, בתהליך של תמיכה וטיפול, עד שהן יאבדו מעוקצן, עד שיהיה מקום גם לעוד מילים, כמו תקווה, התמלאות, משמעות ושמחה..
את מוזמנת להמשיך ולשתף אותנו במחשבות שלך יקירה, בתהליכים שתעברי, ברגשות שאת חווה.. את לא לבד בהן עדן
מתוסכלת
06/02/2016 | 15:53
1
97
אז היי... לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל... בגדול- כמו רבים פה, התקופה לא משהו- בכל מיני (אם לא ברוב) חזיתות. כחלק מזה, ומתוך רצון 'לצאת מזה' הבנתי שהשינוי צריך להתחיל מבפנים. במקרה שלי- בבית בו אני חיה, בארבע קירות מהם אני יוצאת ליום שלי וחוזרת מהיום שלי. כבר למעלה משנה אני גרה עם שותפה- חברת ילדות, בדירה של המשפחה שלי. בהתחלה הכל היה ממש ממש סבבה אבל באיזשהו שלב התחילה הידרדרות. הבנתי שלשותפה/ חברה שלי יש עוד צדדים, שלא הייתי מודעת לקיומם (או לרמות שלהם- כמו למשל מניפולציות כאלו ואחרות שלפעמים גובלות בשקרים), דבר שעורר אצלי הרבה כעסים וחוסר אמון שאגרתי במשך הזמן. בדיעבד, אני מאמינה שבשלב הזה התחלנו לאבד את החברות בינינו ומערכת היחסים בינינו הפכה להיות יותר טכנית, בקטע של שותפות. כאמור, משגיליתי את הצדדים בה שפחות מתאימים לי, חשבתי שלפחות נוכל להיות אחלה שותפות עם נגיעות חברות קלות . אבל גם פה התבדיתי: אם בהתחלה חשבתי שהיא תקתקנית בכל מה שקשור לענייני הבית- מסתבר שהיא הרבה יותר דיבורים ממעשים (הייתה אומרת שהיא עושה כל מיני דברים לטובת הבית אך בפועל הייתה יותר מדברת מעושה, בעיקר מדברת). בנוסף, בבית, היא התנהלה באופן ילדותי (והיא נושקת ל-30...) בהרבה מקרים די בנאליים היא הייתה ממש חסרת מושג וכיוון לגבי מה עושים ואיך עושים- כמו למשל הזמנת טכנאי, החלפת מנורה שנשרפה, כך שתמיד הכל נפל עליי בסופו של דבר- דבר אשר עצבן ועייף אותי בו זמנית. בכל אופן, ולאחר שניסינו לדבר מספר פעמים ושום דבר לא השתנה, הבנתי שהכי נכון יהיה לפרק את השותפות, מתוך מחשבה גם עליי (אותה מחשבה איתה התחלתי..) אבל גם על החברות בינינו שאולי עוד יהיה אפשר לשקם עם הזמן ואני מאמינה שכדאי, על אף הכעסים כרגע- שכן, כאמור, אנחנו חברות ילדות.
מה שמפריע לי ועליו רציתי להתייעץ הוא, שלמרות שכבר ניהלנו בינינו שיחה ושמנו את הקלפים על השולחן והיא בעצמה אמרה שהיא מעוניינת לעזוב, היא עדיין מעוררת בי כעסים רבים. אני מרגישה שהיא ממשיכה עם המניפולציות שלה וגוררת אותי בדיוק לאותם המקומות מהם אני מנסה להימנע, אותן אלו שגרמו לי להחליט שאני לא רוצה לגור איתה. אני מרגישה שהמגורים איתה הם כמו לגדל ילד מתבגר שמנסה למשוך את תשומת הלב בכל מחיר. בסיטואציה אחרת בחיים שלי הייתי מנסה לעזור לה, אבל אני מרגישה שאין בי פניות כרגע, היא הצליחה לעייף אותי ויותר מזה- אני חושבת שאיבדתי את תחושת האמון הבסיסית שלי בה, בין כל המניפולציות שלה.
השאלה מפה היא איך הכי נכון יהיה לי להעביר את התקופה בה אנחנו עוד גרות יחד? הסיכום בינינו היה שבינתיים היא תחפש דירה כל עוד היא גרה פה (כלומר היא לא מסולקת חלילה או משהו כזה), אבל שזה צריך להיות גם בפרק זמן סביר.
חשוב לי לסיים את התקופה הזאת בטוב מצד אחד, ומצד שני אני לא יכולה להתעלם מזה שאני מאוד כועסת עליה ועל ההתנהלות שלה, שממשיכה גם לאחר כל השיחות בינינו, כולל זאת האחרונה בה החלטנו על פירוק החבילה.
 
אז, מה עושים ומאיפה מביאים את הכוחות??
 
להתיר את החברות מבלי להותירה מאחור
07/02/2016 | 13:07
37
שלום סטאר יקרה, אני מבינה שאת מרגישה מותשת מתחושת עומס כללית והתמודדות רב-מערכתית, כשהמוקד העיקרי בהתמודדות הזו כרגע הוא קשרי החברות והשותפות עם חברת ילדותך.
 
אני מניחה שהבסיס לשותפות ביניכן מלכתחילה היתה החברות ביניכן, מתוך אמון, ציפיות ותקוות מסוימות והדדיות. וכעת - הרגשות העוצמתיים שעולים בקשר ביניכן - אכזבה, כעסים שנאגרו, ואולי אף שנאה ותחושת בגידה בתוך הקשר – נראה שהופכים אותו לבלתי נסבל, מעיק ומייאש.
 
וזה שם אותך במצב מאד לא נוח של מתיחות, מעין היקרעות בין הרצון לשמר את החברות, 'לצאת בסדר' מול חברת ילדות, לנסות לסגור את הדברים כמה שיותר יפה, לבין ההבנה שהקשר כרגע פוגע בך ומוסיף לך מצוקה לחיים, במקום להפחיתה כמו שאולי כולנו מצפים מקשר חברי והדדי.
 
ומעבר לקונפליקט, וגם לאחר התרת השותפות, נראה שאת מרגישה שפקעת החוטים הזו עודנה סבוכה ומהודקת בתוכך, לא מרפה ומקשה עלייך להשתחרר מהתסכול והכעס הרב שנוצר בקשר. מרגישה שמצד אחד עלייך רק להיאזר בסבלנות ולהמתין עוד קצת עד שהיא תצא מחייך, ומצד שני מרגישה שזה מצריך ממך כוחות-על שקשה כל כך לגייס כשכל הזמן את מרגישה שהיא מזכירה לך את מקור הכעס והפיצול ביניכן, ולא מותירה שום אפשרות של שיקום הקשר ביניכן כרגע.
 
יקירה, למרבה הצער ועם כל הרצון הטוב, לא תמיד אפשר לסיים הכל בצורה חיובית, ויש גם קשרים שיגמרו בטונים צורמים, לפחות לעת עתה. אולי מפרספקטיבה של זמן ומרחק ביניכן, כל אחת תוכל למצוא בהמשך את דרכה חזרה אל הקשר ואל החברות, אבל לא תמיד הציפייה שזה יקרה בהכרח תתממש בהווה – לפעמים צריך את הזמן ואת המרחק האלו, כדי שזה יתאפשר, ולפעמים נכון לוותר על קשרים מסוימים בשלבי חיים מסוימים (מה שלא שולל את האפשרות לחזור אליהם מאוחר יותר בחיים, אם הם יתאימו ויהלמו את הצרכים ההדדיים של שתיכן). ולפעמים, גם מבינים שקשרים מסוימים התאימו לנו בשלב מסויים, אך לאחריו הם כבר ממצים את עצמם, משתנים, כפי שהאנשים שמרכיבים את הקשרים משתנים, וכך גם הדינמיקה ביניהם.
 
אני מקווה שתוכלו למצוא ביחד וכל אחת לחוד - את הדרך להתרה טובה ככל הניתן של הקשר כרגע, שתוכלו לקחת ממנו את החוויות והרגעים המעצימים והיקרים שהיו לכן, וגם את ההבנה שכרגע אולי הוא פחות מתאים לשתיכן..
 
מרגיש מיותר בעולם
04/02/2016 | 04:46
5
136
יום אחד מתחנן שאלוהים לא יקח אותי
יום אחר מתחנן שאלוהים יקח אותי
אני פשוט לא מתאים לחיים
הלוואי והייתי יכול לבקש המתת חסד
אחי זה לא נכון בכלל...
04/02/2016 | 23:30
1
112
לכל אחד יש מקום בעולם ולכל אחד מגיע להנות מהעולם באופן שווה. זה שאתה מרגיש לא מתאים לעולם זה רק בגלל שאתה מיוחד ונעלה משאר בני אדם הרגילים- לכן זה טבעי שלא תרגיש שייך אך יש לך המון מה לתת ולקבל.
המון אושר והצלחה בהמשך הדרך...:)
מאיפה אתה יודע אם אני מיוחד ונעלה?
05/02/2016 | 09:20
58
מתאים לחיים
05/02/2016 | 18:21
78
מורמורטו היקר,
ההרגשה הזאת, שהחיים גדולים עלינו, היא הרגשה שנובעת מרגשות רבים שמציפים ומבלבלים... היא מורכבת מאכזבה, עצב... אולי אי ידיעה...
יש המון רגשות שמסתתרות מאחורי האמירה הזאת, שלדעתך אתה לא מתאים לחיים...
יקירי, נשמע שמה שאתה צריך עכשיו זה סדר בבלגן, אולי כדי שתבן קצת יותר מאיפה כל החושך הזה הגיע... תנסה אולי לכתוב את זה, או לדבר על זה ... נדמה לי שזה יכול לעזור לך לצאת מתוך החושך הזה, ואולי להרגיש קצת יותר מחובר לחיים...
 
אני מזמינה אותך לצ'ט של סה"ר, שם תוכל לשוחח עם נציג על הכל (:
וכמובן אשמח אם תחזור לשתף בפורום
המון בהצלחה
יש לך את הכוח להצליח
16/02/2016 | 11:30
48
מרמוטו, אתה צודק. להרגיש חסר ערך וחוסר טעם בכל דבר שנמצא סביבך זו הרגשה מאוד לא טובה ולא קלה. אבל יעזור את אני אגיד לך שכולנו מרגישים ככה לפעמים? כולנו נמצאים בשלבים בחיים בהם יש עליות וירידות, תחושות קשות ותחושות טובות.
ברגעי השפל לפעמים אנחנו נוטים לשכוח את כל מה שטוב וכל מה שיש לחיים להציע לנו אבל זה כמו להיות בתוך בועה שבה הכל נראה לנו שחור, אם ננסה לפוצץ אותה עולם חדש יכול להתגלות מלפנינו. כשהשמים אפורים ויורד גשם השמש מלמעלה עדיין זורחת היא לא נעלמה...צריך קצת סבלנות כדי שהיא תתגלה אלינו.
אני מתחברת לדברים שכתבו לך שאתה מיוחד ונעלה, כי רק נשמות גבוהות יכולות להגיע לשפל התהום ולצאת משם, יש לך את הכוח להתגבר ולהתעלות, אחרת לא היית מקבל ניסיון שכזה. יש לך הרבה פוטנציאל ודברים נפלאים לגלות בחייך כל שאתה צריך זה לא להאמין לייאוש ולא לתת לו להכריע אותך, יש לך את כל הכוחות להצליח.
אשמח לשמוע האם התחברת לדברים 
 
 
מה קורה אחי?
09/03/2016 | 18:46
18
ספר לי מה איתך... אני פה
חם בפורומים של תפוז
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
פורום דרושים עובדים
פורום דרושים עובדים
פורום פחד במה חרדת קהל
סובלים מפחד קהל?
פורום תמ
פורום תמ"א 38
מקרא סימנים
בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ