לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
הסתרת שרשור מעל 
עדכן
פורום תמיכה נפשית לצעירים
שלום,ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות. מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:http//www.sahar.org.ilאנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.בברכה,צוות סהר

הנהלת הפורום:

אודות הפורום תמיכה נפשית לצעירים

שלום,ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות. מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:http//www.sahar.org.ilאנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.בברכה,צוות סהר
הוספת הודעה

צרף
תמונה וידיאו קובץ
קבצים המצורפים להודעה

x
הודעה מהנהלת הפורום
בפורומים של סהר אנו שומרים על אוירה תומכת, מקבלת ולא שופטת. הודעות בפורום שיעמדו בסתירה לעקרונות אלו – ימחקו.
למידע נוסף אנא עיינו בכללי השימוש בפורומים של סהר
המשך >>

ההורים שלי... הזהרת חפירה ובילבול
28/05/2016 | 14:39
1
14
אני לא בטוחה שזה המקום להודעה הזאת אבל אני חייבת לשחרר קיטור-אני מתנצלת מראש אם אני פוגעת במשהוא/יא
 
להורים שלי
רוב הזמן אני כועסת על עצמי ומרגישה שאני שופטת אתכם יותר מידיי, אני משתדלת לעבוד על החלקים האלה אבל כשרגעים דומים לאלה שמתרחשים ביומיים האחרונים קורים- אני מרגישה פתעום שאולי אני לא מגזימה...
וזה כואב כל כך חזק!!!!
 
אתמול היה לאחד האחיינים שלי יום הולדת, אחותי ביקשה שנישמור עליו לאיזה שעה כדי שהם יוכלו להיתארגן. אתם התרגזתם עלייה; איך היא מעיזה לבקש ממכם עזרה במקום להסתדר לבד,ליידי אמרתם שאתם מיתחרטים על העובדה שאתם גרים ליידה כי היא מנצלת אתכם(שעה של שמירה פעם בשבוע שבה (בואו נהיה כנים) אני שומרת על הקטנטן ואתם לרוב  במצב "נוכח". שעה של יום חופש שהיא לוקח ממכם!) .
אתם בכלל מודעים לזה שאיך שהוא "נישמור" תמיד כולל אותי ואת אחד מיכם- אתם בכלל שמים לב שאף פעם לא מדובר עליכם, אלא תמיד עלי עם...
אני לא רוצה לספר לה על התגובה שלכם,הרי התגובה הזאת מיצטרפת להרבה תגובות בסיגנון...וגם אם הפעם אני יכולה להבין אני לא רוצה, כי בפעם הקודמת דובר על זה שאבא מסיע אותי ללימודים בדרך לעבודה שלו(הוא ניכנס לחנייה של העבודה שלו ואני יוצאת ללימודים).
זה תמיד קשור לדברים שאם אתם יכולים אז מצופה ממכם לעשות כהורים- את שמים לב לזה?!
אתפ זוכרים שבתיכון ישנתי אצלה המון כדי לעזור לה כשהקטנטן נולד?!- אני שהייתי בת 16!!!!!! לא אתם, אתם כעסתם כשהיא ביקשה שתבואו לבקר...
אז אני ניפגעת בשם שתיינו היום
פשוט כי זה מעליב
ילדים גורמים לדאגות.
29/05/2016 | 20:34
3
הורים גורמים לחרדות.
 
 
ולעצבים.
מועקה וכאב
18/05/2016 | 21:07
4
45
תקופה של בדידות ואכזבה מאנשים קרובים שיתמכו שאני מקבלת התקפי חרדה ..שיקימו אותי..שידברו איך זה לא קורה..מדברת בשברירי שניה עם חברים ללימודים על מה שאני מרגישה ואז יודעת כמה אני לבד עם הכאב..התסכול. וחוסר הסיפוק..כל כך כואב שאין עם מי לדבר ולספר עד כמה קשה לי..הגירושין של ההורים ..האריזה של הבית..הקושע בעבודה עם לימודים אנטינסיבים מאוד..ולעמוד בדרישות של הסביבה שבקושי אני מצליחה למלא את הדרישות הבסיסיות של עצמי..הבדידות מחניקה..הרצון להשתייך מרגישה כבר מוזרה...והעבר שמציף כל שנייה בחיים שחי וישאיר לי טראומה כל חיי..לא יודעת כבר כמה בנאדם יכול להכיל ולהשאיר את זה בפנים..
שונאת
19/05/2016 | 19:07
1
20
פשוט שונאת אותנ..שונאת כל כך בוגדת..כל כך לא מקשיבה..כל כך שונאת..לא רוצה לראות את הפרצוף שלה
הבכי
19/05/2016 | 22:22
15
הבכי משתלט עליי..איו לי דרך כבר להוציא את הכעס והתסכול מהמצב הוא פשוט ולג ולא מפסיק
20/05/2016 | 00:41
1
18
מבחינים איך את ממלאת עצמך בכול הרגשות והחרדות , התחושות והאכזבות. כמו בקבוק פקוק שאינו משחרר ,או מתחלק... או בלון שמתמלא ומתנפח והדופן המתמתחת נעשית דקה יותר ויותר. ניראה שאותו רגע שלא תוכלי להכיל יותר ידחוף אותך לפינה , להתפוצץ להתפרק.. הפורום וגם אנחנו כאן כדי להקשיב ,כדי להגיב, כדי להיות לצידך כשאת מחלקת ומתחלקת ומשחררת את האוויר הכלוא בפנים . החברים בפורום וגם אנחנו פה בשבילך, לקבל את מה שאת משחררת. בכוח שלך, בקצב שלך, במנגינה פרטית . 
כמו מים שקטים וחמימים שלא משאירם אותך מאחור.....לבד....כולנו מרחיקים ממך את הבדידות.. 
כך בזמן שכול הכוכבים שברקיע נראים  בהירים יותר כשהשמים אפלוליים,
שולחים לך חיבוק עדין שמרחוק.
 
 
תודה סהר
20/05/2016 | 23:46
11
אבל זה לא אותו דבר כמו במציאות..זה נכון אבל זה לא התמיכה שחסרנ לי בחיי היים יום ..כמו אנשים במציאות ולא דרך פורום
בדידות
17/05/2016 | 00:23
1
37
תמיד הייתי ילד טוב כזה,לא מפריע לאף אחד,לא פוגע או לפחות משתדל.
גם תמיד היו חברים סביבי ויחסית הייתי מקובל בחבר'ה אבל משהו בשנה שנתיים אחרונות התחיל להשתנות...יכול להיות שזה באשמתי כי אינני יודע לשמור על קשר עם חברים או אנשים שקרובים לליבי.
אני "מזניח" אותם ולא יוצר קשר ולרוב מתקשרים אליי...למה אני "מזניח"?אני פשוט פוחד להיראות חופר מידי או להראות יותר מידי התעניינות שגובלת בחדירה לפרטיות.
מעגל החברים שלי כל כך קטן בשנה האחרונה שזה פשוט מדהים איך זה קרה...כל החברים שלי בבית הספר שהייתי בקשר טוב איתם בזמן בית הספר והיינו יוצאים יחסית הרבה ביחד,הכול נעלם.
מידי פעם,לעיתים רחוקות אנחנו עדיין יוצאים.
נשארתי רק עם החברים מהשכונה שיחסית אנחנו בסדר,תמיד היה לי קשר יותר טוב עם החברים מהשכונה מאשר עם החברים בבית הספר,פשוט אנחנו,החברים מהשכונה יודעים שתמיד אנחנו יכולים לסמוך אחד על השני לא משנה לאיזה מצב נקלענו...אבל עם כל זה אני מרגיש שאף אחד לא מבין אותי,אף אחד לא מתעניין בי,לא שואל לשלומי.
אני והחברים מהשכונה בד"כ יוצאים הרבה ביחד,בעיקר בסופ"שים כי כולם עובדים באמצע השבוע,היה לי חבר אחד שבאמת סמכתי עליו בעיניים עצומות ולא יודע מה קרה אבל הקשר שלנו התחיל להתרופף כזה,היה לי בן דודה שסמכתי עליו כמעט ב100% אבל קרה מקרה והוא איכזב אותי ומאז האמון שלי בו לא אותו דבר.
אמון זה הדבר הכי חשוב בשבילי...כולנו חברים טובים אחד של השני ואנחנו מעבירים בכיף את הזמן ביחד אבל אני מרגיש שאף אחד לא מבין אחד את השני ובטח לא אותי...או שאולי אלה לא החברים האמיתיים שצריכים להיות לי...
כנראה אני מרגיש בודד כי אני מחכה לרגע שבו יהיו לי 2-3 חברים שאני אוכל לסמוך עליהם בעיניים עצומות או אפילו חבר אחד ואז אולי אפסיק להרגיש כל כך בודד...
לפחות אני שמשהי אחת מהמשפחה שלי דואגת לי,מתקשרת אליי כל יום,שואלת לשלומי ועוזרת לי בכל מה שאני צריך ושיאמר לזכותה היא חילצה אותי מרוב הבעיות שהיו לי בחיים...ואני לא מעריך את זה מספיק.
קשה לי להביע רגש,קשה לי להביע הערכה.
אני לא יודע למה וזה יוצר בעיה מכיוון שכך אנשים חושבים שאני לא מעריך כלום ואני כפוי טובה...מזל שהיא לפחות מכירה אותי כמו את כף היד שלה...היא יודעת שאני מעריך כל מה שהיא עושה למעני והיא יודעת שהייתי נותן כליה בשבילה...אבל עדיין אני רוצה לומר תודה ולא יודע איך...רוצה להחמיא ולא יודע איך...לקרב אליי אנשים,לשאול,להתעניין ולא יודע איך...לפעמים אני מרגיש שאני חסר רגשות ואני יודע למה אני בצורה כזאתי...
כי נכוותי מאהבה נכזבת שהתפרקה כי הראתי "יותר מידי אהבה" ומאז הפכתי למפלצת חסרת רגשות...לא יודע להגיד"אני אוהב אותך" לא יודע להגיד "תודה" ולכן כל הקשרים שלי לאחר מכן עם נשים התפרקו...הייתי חסר רגשות,לא התעניינתי,לא התקשרתי,לא הראתי אכפתיות כי פחדתי שאותו תסריט יחזור על עצמו...
באמת השתנתי...הפכתי מילד ביישן,חסר ביטחון עצמי שיודע להגיד תודה ולהראות רגש לבן אדם בעל בטחון עצמי גבוהה,שחצן,שלא יודע להגיד תודה(למרות שאני מעריך מה שעושים למעני) ולא מראה רגש(כי מפחד שאותו תסריט יחזור על עצמו).
הפכתי מילד שהיה מגמגם ליד נשים,לילד שרק מחפש לדבר עם נשים ולקדם עניינים,אני לא אכנס להשתלשלות האירועים איך הפכתי מילד ביישן,חסר ביטחון עצמי ומאוד מאוד נחמד לאדם בעל בטחון עצמי גבוהה,שחצן,חד וחריף עם נשים כי זה סיפור בפני עצמו.
החבר'ה בשכונה מכירים אותי הם צוחקים כאשר אני משתחצן וכולנו לוקחים את זה בצחוק כי הם מכירים אותי...אבל מי שלא רואה בי אדם שוויצר ומתנשא.
אולי אשנה גישה?
אולי לא...
אינני יודע אבל איני מאמין שיש קשר בין הבדידות שאני מרגיש לצורת ההתנהגות שלי...או שכן?
למצוא את דרך האמצע
17/05/2016 | 23:25
15
דן יקר,
אני שומעת את התסכול שמתעורר בך עם התחושה של הנתק הגובר והולך מהחברים שלך, כמו סדק קטן באדמה שהתחיל להפער, להעמיק, עד שאולי זה מרגיש שאוטוטו יהיה כבר קשה לגשר עליו.. זו בטח תחושה מאד בודדה, להרגיש כאילו מה שהיה לך קודם – מתחיל לזלוג מבין האצבעות, כמו חול שאינך מצליח להאחז בו..
 
ובתוך תחושת הבדידות והחשש מדחייה שאתה מתאר, אני מבינה שלא פשוט לך להרגשתך בתוך קשרים בינאישיים.. שאתה מחפש את המקום שלך, בסבך הקשרים החברתיים, ולא תמיד מרגיש לגמרי שייך, לגמרי בנוח.. לפעמים אולי מרגיש קצת בצד, לא בטוח עד כמה החברויות שיש לך עכשיו, הן באמת עמוקות ומשמעותיות, כאלו שלא יתמוססו או ידעכו עם הזמן..
 
במקביל, אני מבינה כמה שזה מכביד עליך, להרגיש כמו מעין חסימה, קושי לבטא את הרגשות שלך, קושי שיוצר הרבה ריחוק.. ומבינה את החשש שלך, שאולי אם כן תבטא את הרגשות, הם יצאו 'יותר מידי' - גדולים ומאיימים מידי, מציפים..
 
וכעת, נראה שאתה מחפש את שביל הזהב, את הדרך באמצע – גם לבטא רגשות, וגם להרגיש בשליטה עליהם, את הדרך שבה זה לא יהיה או זה או זה - או לשמור הכל לגמרי בלב – או שהכל יתפוצץ החוצה באופן לא מבוקר..
מחפש את המרחק הנכון בשבילך בין תלות וקרבת-יתר, לבין נתק וריחוק, את האמצע שבין שני הניגודים, את גווני האפור והצבעוני שיכולים להיות בין השחור ללבן.
מחפש דרך, בה תוכל להיפתח יותר, לאפשר לעצמך להוציא את מה שבלב, להחזיר משהו מהרכות והרגישות הקודמות שלך, שיאפשרו לך לשפר את הקשרים והתקשורת שלך מול אחרים..
 
ואולי, דן יקר, אפשר לחשוב על היכולות החברתיות שלנו כמעין 'שריר', שבהתחלה אנחנו לא שולטים בו טוב כ"כ, והוא יכול לעשות תנועות לא מבוקרות, גסות מכפי שהתכוונו, לקפוץ ולהפיל דברים.. אבל עם הזמן, ככל שנאמן אותו יותר, נרכש כישורים יותר עדינים והתנועות יהיו יותר מעודנות, מכווננות ומתאימות, יהיו יותר דרכים 'באמצע', בין לאהוב יותר מידי – לבין לא לבטא רגשות כלל..
מה אתה אומר?
מה נראה לכם כדאי לעשות?
15/05/2016 | 15:06
3
80
אני חושב על לנסות להתייבש בכוונה
עד כדי התעלפות
15/05/2016 | 15:10
26
להראות את מועקת הלב
17/05/2016 | 21:54
1
39
נתי,
נשמע שמשהו כבד יושב לך על הלב.. שאתה מוצף וזקוק למישהו שיקשיב לך. מישהו שישים לב למצוקות שלך, ש'יתעורר' ויראה אותך..         
נתי יקר, אנחנו כאן בשבילך, נרצה לשמוע עוד על מה שמעיק עלייך, על הסיבה שבגללה אתה שוקל להתייבש עד עלפון...
 
הייתי במצב רוח על הפנים עקב זה שהמורה ביטלה לי את הבגרות
18/05/2016 | 16:56
15
אתגר חדש בפורום יצירה!
12/05/2016 | 18:20
12
חברים יקרים מזמינים אתכם לבקר בפורום יצירה, ולהשתתף באתגר החודש שעוסק בסמיכות שבין זיכרון לעצמאות...
להלן הקישור לאתגר: http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/64/180739875//
 
מחכים לשמוע מכם
חג שמח!
 
רגרסיה לשלב הכעס
11/05/2016 | 00:37
3
64
לא ברורה לי הסיבה ..(לציין שגם הפלאשבקים חזרו וזה מעיק נורא בימים האחרונים)
אבל זאת עובדה לפני שעה הגעתי הביתה מהערב הארוך הזה 
וכל כך הרבה רגשות היו שם אבל הכעס עקף את כולם עמדתי שם בקהל כועסת (גם עצובה ומתגעגעת אבל קודם כל כועסת).
הלכתי את כל העיר ברגל -משימה כואבת נורא כי הפציעה שלי למעשה שתיהן כואבות נורא  (קבוע ביום הזיכרון ..גם בתאריכי האירועים ...) 
זה עזר קצת .. ועכשיו מה?!
 
מרגישה קצת לא נורמלית להסביר שבשבועות האחרונים אני מרגישה אותו פה בצורה ממש פיזית הוא מקבל החלטות במקומי אני מרגישה את היד שלו על הכתף שלי .. הוא מת עוד רגע 8 שנים ואני מרגישה אותו  ושומעת אותו .. וזאת הקלה עצומה בשבילי כל מי ששמע אותי מדברת עליו בשנים האלה יודע כמה הוא חסר לי בדיוק ברגעי קבלת החלטות ...וזה מזעזע גם אותי שככה אני מרגישה ...
 
אולי זה התקופה הזאת , השינויים בחיים , שפשוט העבירו את המוח שלי איזה סף לחץ שהוא לא יכול להתמודד איתו אחרת ..
אני לא יודעת ..מרגישה שאני קצת יוצאת מדעתי ...פגישה הבאה עם הפסכולוגית ביום ראשון . מנסה לא להתפרק .
 
עדכון בוקר
11/05/2016 | 08:52
19
נרדמתי עם רדיו עובד - הייתי מותשת הלילות האחרונים היו זוועה.
לבשתי בגד שאני יודעת שהוא היה אוהב .
אני מנסה כבר שנתיים ללבוש לבוקר הזה משהו שהיה גורם לו לחייך ולא את החולצה הלבנה ולא הייתי מסוגלת .. הפסכולוגית הציעה את התרגיל הזה מזמן ולא הצלחתי ...
 
יש עוד כמעט שעה עד שהמונית תיהיה פה ..
החלק הרציונילי שלי אומר שלא אכלתי מאתמול אחר הצהורים אבל אין תאבון אין בכלל רק המחשבה על אוכל עושה לי לא טוב .
 
לאסוף את שברי הסערה
12/05/2016 | 19:29
1
46
פנינה היקרה,
 
נשמע שאת מרגישה כאילו על סף התפוצצות- מצד אחד, נמצאת במעגל קסמים של עייפות נפשית שמתערבבת עם העייפות הפיזית (ואולי גורמת לה?), ומצד שני, בשילוב עם הכאב הפיזי בימים של כאב מנטלי, נדמה שהכל מתנקז יחד למעין סערת רגשות... סערה של כעס, בלבול, אולי אכזבה מהרגרסיה כפי שכתבת, מועקה מהעובדה שהוא עדיין כל-כך משמעותי עבורך, וההבנה שזה לא משנה את זה שאת ההחלטות תאלצי בכל זאת, לקבל לבד...  
ואז, גם ההקלה מכך שהסביבה מכירה בזה ומבינה, גם הניסיונות להסיח את הדעת עם הליכה בעיר, גם הניסיון לפעול בעצת הפסיכולוגית... הם לא מצליחים לסתום את החור שבלב, שבבטן, את החלל שנפער בגוף, את הלבד...
 
אל תפחדי לתת בימים כאלו ביטוי גם לחלק האמוציונלי שבך, להתאבל, להיעצב. כי מותר. כי זה מובן. כי כואב. להתפרק כדי להתחבר מחדש.... אל תפחדי לנסות ולמצוא אנשים נוספים שיכולים לתמוך בך בימים קשים אלו..
"מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה,
שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע".
 
יקירה, יחד עם המודעות העצמית הגבוהה שיש לך לגבי מה גורם לסיר הלחץ הזה, אל תישארי לבד עם התחושות ועם העצב, כתבי לנו פנינה יקרה, נרצה לנסות להיות לצדך ברגעים הקשים... בינתיים, אנו שולחים חיבוק גדול, ומחזקים אותך מרחוק 
 
כעס ועצב לסרוגין
14/05/2016 | 19:48
5
כלפי חוץ אני עושה את המינמום המתחייב , אפילו הייתי אתמול באונברסיטה  .
אבל אני מריגשה זוועה:
באיזה שלב היום חשבתי פתאום שזאת פעם ראשונה שאני באמת עצובה . אחת החברות אמרה שמכוון שעד עכשיו לקחתי עבודות שמזכירות צבא קצת יותר מדי  אז המוח שלי בלם את ההבנה של מה שקרה. אני נוטה להסכים איתה(אני זוכרת מהמחשבות שלי מחשבות כמו  זה שהוא פשוט במקום אחר ועוד כמה ימים שניכם תיצאו הביתה ותפגשו-מחשבות שבאו שנים אחרי שזה קרה) .זאת נשמעת מסקנה איומה אבל אולי זה נכון, אולי עד עכשיו התחמקתי ?!
בשנה האחרונה כשזה היה מתפרץ זה היה כבר מפחיד ראיתי את זה בתגובות של אנשים אבל גם תמיד הייתה לי סיבה לתת למוח הוראה חד משמעית שזה זמן לא טוב עכשיו... הפעם האחרונה הייתה מאוד בולטת : אבטחתי איזה סיור שעבר גם בהר הרצל בכיתי אחרי שסיפרתי , ואז אחד האנשים הבין שהיה איזה אירוע בירושלים בפחות מדקה עברתי להיות זאת שבודקת שכולם מעודכנים ועושיםמה שצריך.. כמו על אוטומט. ..
לפני כמה שבועות בעידוד חברים (שכנראה הבינו כבר תקופה שאני פשוטת בורחת מהמציאות עם העבודות האלה שמרחיקות אותי מהבית) מצאתי עבודה ליד הבית  מאלה שבאים כל יום הביתה... מצאתי את עצמי בבעיה כי הייתי צריכה להסביר לגבי יום הזיכרון פעם ראשונה שפשוט אמרתי ועמדתי על הזכויות שלי לגבי זה .... ואז התחיל השבוע ובהתחלה המוח הריץ את זה שוב ושוב ולא יכולתי להתרכז או לחשוב על שום דבר עד כדי כך שבערב יום הזיכרון יצאתי מהעבודה מוקדם המדריך בקורס הבין שזה לא יעיל שאני יושבת שם כרגע. ואז בא הכעס על הכל ועל כולם ..ומהבוקר אני עצובה ..  אני לא זוכרת את עצמי ככה ליותר מכמה שעות בשום שלב -היה שלב של שוק אבל  אני לא זוכרת אחרי זה תחושה חזקה כל כך של עצב ושל אין כלום ... אני לא יודעת מה עושים עכשיו , מה אני עושה מחר בבוקר בעבודה ? אין לי אנרגיות להקשיב לאף אחד אין לי שום יכולת להכיל אף אחד אחר כרגע . אפילו מטלות של מוצ"ש שאני עושה בדרך כלל באמת בכיף לא בא לי אבל כולם צריכים לאכול מחר ...מה עושים?
איך להתמודד עם עלבון?
25/04/2016 | 01:50
3
57
יש לי חברה מזה קצת פחות משנתיים ואנחנו ממש חברות מאוד קרובות. לא יכולות אחת בלי השנייה תמיד צמד חמד
לפני שנתיים שהכרתי אותה הכרתי אותה שהייתי אז בזמנו רזה ממנה ב30 קג . התביישתי בה ולמרות זאת נתתי לקשר ביננו להתפתח ואם הזמן הפגמים שראיתי בחיצוניות שלה מבחינת המשקל נעלמו כלא היו . היום אני רואה אותה בזווית ממש שונה. לדעתי היא בחורה נאה ולדעתי הולך לה ממש עם בחורים לעומתי שבלי קשר למשקל תמיד בכל מה שקשור לאהבה הייתי לא מחוזרת (ואני מתכוונת לבחורים הרציניים בלבד)
 
בחודשים האחרונים וגם לפני זה היא הייתה מעבירה עליי ביקורת עך כך שאייני מטופחת מבחינת האיפור ולהתלבש יפה ולא זרוק.
היא זורקת מדי פעם הערות ועקיצות לגבי המראה החיצוני שלי
נגיד היום היא ביקשה שאני ישב קצת ברכב עם ידידים שלה עד שהיא תגיע כדי שהם לא יתייאשו ויסעו הביתה כי היא מתעקבת לישיבה.
הגעתי ליד הבית שלה חיפשתי אותם לא הייתי בטוחה ב100 אחוז שזה הרכב עם הידידים שלה.
היא דיברה איתי בטלפון הסברתי לה שאני מפחדת שחלילה אני לא יתבלבל ויכנס לאוטו הלא נכון..
היא בדיוק הייתה בדרך אלי מחברה ושמעתי אותה צוחקת עלייי שמה אני בכלל מפחדת שינסו לגעת בי בכלל?? אמרה אל תדאגי אף אחד לא יגע בך מי בכלל ירצה לגעת בך תגידי לייי ..אני שזה לא הפעם הראשונה שהיא זורקת לי עקיצות כל פעם מחדש המומה ממנה ..אני תמיד מפרגנת לה לגבי ככה שהיא יפה והכל והיא עוקצת אותי בכל הזדמנות..
איך אפשר לדבר איתה?
להעביר לה מסר
ניסיתי רק להגיד לה שלמה לא ירצו אבל זה לא עוזר היא ממשיכה לצחוק עליי
אני לא חושבת שאני מכוערת פשוט היא מקטינה אותי 
אני לא מבינה מה הקטע שלה
לפתוח נושא רגיש
25/04/2016 | 18:34
2
26
שלום קרמה יקרה,
אני שומעת שנושא המראה החיצוני והזוגיות הוא מעין נקודת מורכבות בקשר שלכן, שיחד עם הקרבה ביניכן יש גם מקום להשוואה הדדית ואולי אפילו לרגשות של תחרותיות שהן טבעיות.. ועם זאת, נשמע שדרך העקיצות מצידה יוצא משהו שהוא קצת מעבר, שנותן תחושה של לגלוג ופוגענות, של השפלה ומעין מאבק כוחות.. וזה יכול להיות בטח גם מאד פוגע וגם מאד מאכזב, שבמקום לפרגן ולתת אחת לשניה כוחות, תחושת משענת, ביטחון – שאת לא יכולה להרגיש את זה בקשר ביניכן.
 
נשמע שזה גם מרגיש לך מאד לא הוגן, שאחרי שאת 'התעלמת' מהמראה החיצוני שלה, לא הערת לה עליו, לא השמעת בפניה ביקורת בקשר למראה שלה, ולא נתת לו להשפיע על הקשר ביניכן - שהיא משמיעה הערות כאלו באוזנייך.
 
יקירה, אולי כדאי לנסות לדבר איתה על זה באופן ישיר, לספר איך ההערות האלו גורמות לך להרגיש, איך הן משפיעות עלייך ועל הקשר ביניכן. לפעמים אנחנו מקווים שהסביבה תבין אותנו ותתנהג בהתאם לציפיות שלנו – ולפעמים זה מצליח, אבל הרבה מאד פעמים לא יקרה שינוי עד שלא נאמר במפורש את מה שאנחנו חושבים ומרגישים.. מה דעתך?
 
דיברתי איתה על הנושא בטלפון היום..
25/04/2016 | 23:37
1
21
היא טוענת שהיא צוחקת איתי ולא עליי ומהיום והלאה לא יהיה יותר צחוקים איתיי. גם ציינה שהיא לא משקרת שידידים שלה אכן אומרים לה שהיא משדכת ביננו
( ובעיניים שלי אני לא באמת רואה בשידוכים שהיא עושה בזמן הישיבה לאכפתיות מצידה אלא כסוג של לעג כדי להסתלבט עליי לידם הרי לדעתה מי בכלל יסתכל עליי ורוצים רק אותה כי היא יפה ואני מכוערת  היא פשוט מנסה לסחוט מהם תגובה. אפילו גם אתמול היא עשתה"שידוך"  ואחרי זה הוסיפה שלדעתה הבחור של הידיד שלה אני לא הטעם שלו וחייכה חיכתה לתגובה שלו והוא שתק. אני אמרתי לה למה את מעמידה אותי במצב לא נעים ..) שהם באים בשביל להכיר לקשר איתה ולא אותיי ולא מבינה למה אני כועסת אם אני במילא לא מגיעה להכיר..אמרתי לה נכון אני לא מעוניינת להכיר אותם אבל הגישה שלך אני לא אוהבת ואז נפלט לי עליה שאז הכרתי אותה בתחילת הדרך ומעולם לא שיתפתי אותה גם אני התביישתי בה אבל שיניתי את דעתי עליה מהקצה אל הקצה. 
אמרתי לה מה על אותו המקרה על בחור התפוס שאנחנו מכירות לא באפן אישי היא זרקה לי אז בזמנו ביקורת באוויר שמה נראה לי בכלל שהוא יסתכל לכייון שלי .
היא רק ענתה "טוב" ושאין לה כח לזה שמהיום היא לא צוחקת איתי. אמרתי לה אני בחיים לא יגיד לך גם לא בצחוק שמה נראה לה שהבחור ירצה אותה כי מה שאני לא מאמינה בו אני לא יגיד וגם אם כן הייתי חושבת שאף אחד לא ירצה אותה לא הייתי אומרת לה כדי לא לפגוע בה. היא אמרה תגידי שהיא יודעת שאף אחד לא יגע בה. אמרתי לה זה לא נכון שכל הזמן היא משוויצה כמה רוצים אותה אז היא אמרה נכון שהיא לא משקרת  שהיא העלתההשבוע  תמונה לפייסבוק וקיבלה המון לייקים ופניות אבל זה לא אומר שהיא חושבת שירצו אותה לקשר רציני שאם בחורה מכוערת בחור יפה לא יסתכל עליה ירצה ממנה רק דבר אחד.. אז אמרתי לה בתגובה אבל פה את באה ואומרת אף אחד לא יגע בי אז היא אומרת שמה נראה לי שמישהו פתאום יחליט לאנוס אותי שאין לי מה לפחד
נכון שהיא יצאה מהסיפור נקייה ואני לא בסדר שאני סתם מגיעה למסקנות לבד..אבל אני לא מאמינה כי לא פעם ולא פעמיים היא העירה לי על כך שאייני מתאפרת ושהיא לא רוצה שיגידו לה איזה מן חברה היא מביאה לישיבה ושאפילו פעם אחד בחור בישיבה אמר שאני יפה והיא בתגובה ענתה שלדעתה אני ממש לא יפה וצחקה שלדעתה אני נראית מישהי מהשטחים את זה שכחתי לציין לה היום. פשוט ראיתי שהיא מנסה לצאת מהסיפור בסדר ורק ענתה לי "טוב" בצורה יבשה שתגידי מה שבא לך..
אני בחיים לא הייתי צוחקת על חברה . אם אני לא יחשוב  שהיא יפה אני יכולה להגיד למישהי אחרת עליה אבל אני לא יפגע בה אישית והיא בכל זאת עוקצת אם אני יבוא ויצחק עליה שאף אחד לא יגע בה אני ירגיש שאני עושה צחוק מעצמי ושגם להערה שלי לא יהיה שום ערך שכן היא יודעת מה היא שווה וגם אני חושבת שהיא נראית טוב אז בשביל מה לזרוק הערות חסרות משמעת רק בשביל הצחוקים. אני מאמינה שבכל צחוק יש אמת..
אני חושבת שהיא לא הייתה כנה איתי לגמרי בשיחה כי גם אני אם היו מעמידים אותי במצב כזה שבו אני אשמה או שהייתי מתנצלת או שהייתי מנסה ליפות את מה שיצא לי מהפה כדי לא להסתכסך עם חברה.
עובדה אני באה ואומרת על הערה המעליבה שלה על בחור שבכלל לא אמרתי לה אם אני רוצה אותו או לא (ואני לא..)  רק ציינתי שהוא תפוס וישר היא מיהרה לצחוק עליי ולהיכנס איתי למאבק "למה שהוא ירצה אותך ואני בתגובה למה שלא ירצה.. " ובתוך תוכי אז שהיא אמרה לי את ההערה זה היה ממש פוגע כאילו יש פי פגם חיצוני שאין מצב שבחור כזה שנראה טוב יגלה בי עניין היא לעומת זאת מקרינה לי הפוך שהיא נוצצת כמו זהב שבחורים נופלים לרגליה ולא חסר בה כלום 
לפני השיחה הרגשתי שזה יעזור לי לשחרר מועקה אבל ידעתי שזה שאני יפתח את הנושא לא יגרום לשינוי היא לא מודה שעוקצת אותי ושהיא לא היייתה בסדר רק שהיא מוכנה לעשות זאת מאחורי הגב כי היא יודעת איך אני יגיב פעם הבאה..

אני מודעת לכך שאני צריכה לרזות דחוף כי אני נושקת ל90 קג ואני מרגישה דודה אבל שינוי חיצוני בלבד לא יעשה את כל העבודה כי אין לי ביטחון עצמי כמו שלה יש
גם אז שנראתי ממש טוב נכון החמיאו לי והתחילו איתי פה ושם אבל עדיין לא הרגשתי שרוצים אותי 
והיא שאפילו קצת יותר שמנה ממנה צוחקת עליי
הבנתי שאיתה אין מה לדבר היא לא תודה שזה מה שהיא חושבת עליי באמת
אני יודעת שהבעיה העיקרית שלי שאני בן אדם סגור בתוך העולם שלי, קשה לי להיפתח אל העולם לתקשר חופשי עם כולם כאילו אני לא קיימת היא לא כזאת למשל היא דומיננטית.
הייתי רוצה ביחד עם שינוי חיצוני במשקל שאני רוצה להתחיל לשנות גם את האישיות שלי אפילו בקצת אבל אני לא יודעת איך להיפתח אל העולם ואני עוד מעט בת 30 בלי זוגיות בלי כלום 
 
...
12/05/2016 | 00:22
6
זה ממש מעליב היחס הזה שאת מקבלת ממנה. גישה מתנשאת ומלגלגת.
אני מזזדהה אית שגם אם יהיה שינוי חיצוני למראה טוב יותר זה עדיין לא יעזור כי אין ביטחון עצמי ... מניסיון גם כשנראתי טוב ואפילו בתקופות שהציעו לי לדגמן הייתי גם קצת חסר בטחון ומתוסבך.
 
אני יודע שזה לא יפה אבל עצם  זה שאת קרובה לגיל 30 עם הבעיות שתיארת מנחם אותי מהסיבה שגם אני בחור גדול.. זאת אומרת - אנחנו בערך באותה סירה מבחינה של גיל ומעוד בחינות.
 
אין לך חברות אחרות?
חרדות וחוסר אונים.
24/04/2016 | 11:10
2
58
אני כבר מתחיל להשתגע, כמעט שנתיים עברו מאז והמחשבות לא מרפות. לאחר משבר נפשי, שנדמה שהצלחתי לצאת ממנו לאט לאט, ועם טיפול תרופתי שעוזר, וכלפי חוץ הכל טוב ויפה אבל...מבפנים אני רוצה למות...החוסר וודאות והחשש ילוו אותי עוד מי יודע כמה זמן, ללא יכולת לאמת את הדברים. ואני לבד בזה, למרות שיש את מי לשתף, אני מתבייש בזה ומעדיף לשתוק...לחיות עם החרדות וללכת עשר צעדים אחרונית .... זו התוצאה בסופו של דבר. כשהייתי בצבא בבסיס סגור זה קרה... כשהיינו מתקלחים כל החיילים בבסיס, אחד החיילים הוציא את המכשיר הנייד וצילם אותי מתקלח. למרות שמחק את הסרטון והראה לי שלא שלח דבר, אני לא מפסיק מאז לחשוב על העניין הזה שאולי בכל זאת הוא שמר את זה ופירסם... מי יודע איפה. ומאז אני מרגיש שאני רוצה ויכול לקום ולצאת מהמצב הזה, אם רק הייתי יודע ולא נשאר בחוסר וודאות שמובילים לחרדות ופחדים.
חשש שלא מרפה
25/04/2016 | 17:57
1
24
היי סאן יקר,
אני מבינה כמה שאתה מוצף בתחושות של חוסר אונים, אובדן שליטה.. נמצא במעין מצב מעגלי ומתסכל שגורם לך להרגיש תקוע, בלי היכולת לשחרר את עצמך, לנוע..
כמה שזה מכעיס ולא הוגן להרגיש שבאותו הרגע של צילום ללא הסכמתך, תחושת השליטה נעקרה מידיך, החופש והבחירה שלך נלקחו ממך והופקרו..
מבינה שהפחד הזה מכרסם בך מבפנים, כמו סיר לחץ שלא מרפה ממך, כל הזמן שוצף ורוחש מתחת לפני השטח.. ואתה כל כך רוצה להפטר ממנו, אך מרגיש משותק, משתתק.. ואני מתארת לעצמי שעצם שמירת הסוד, יוצרת בדידות שבטח מכבידה כל כך והופכת את ההתמודדות לקשה וכבדה יותר, כמו משא שמכפיל את משקלו מעצם כך שאתה סוחב אותו לבד.. יקר, הזכרת שהטיפול התרופתי עוזר לך קצת, האם אתה מקבל גם טיפול פסיכולוגי?
שלום.
25/04/2016 | 19:26
17
הייתי בטיפול פסיכולוגי כשנתיים שגם קצת עזר, למרות שהעניין הזה לא הועלה בפני המטפלת אבל עם סיום הטיפול העניין הזה שב להטריד. אני חושש שהעניין הזה יעסיק אותי כל חיי ושתחושת הדיכאון והרצון למות יהיו עוצמתיים יותר.
כל אחד צריך שתהיה לו איזו מצרים
20/04/2016 | 11:33
38
"כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם"
(מאת אמנון ריבק)
 
חברים יקרים, חג פסח קרב אלינו, ואנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות ולהזמין אתכם לספר לנו על מצרים הפרטית שלכם.. בין אם בעבר, בהווה, או כזו שאתם צופים בעתיד. על מצרים שנחלצתם ממנה, או תרצו להחלץ.. על המסע שלכם לאביב שלכם, ואיך האביב הזה נראה.
תוכלו גם לספר על החג שלכם, האם ואיך תחגגו, על התחושות שהוא מעורר בכם, על כל גווניהן..
 
אנחנו עוטפים ושולחים לכן ולכם חיבוק גדול וחם, מאחלים חג שמח, ושנה של העצמה, פריחה, יציאות מצריים אישיות, שחרור מחשכות פרטיות, מסעות מחזקים וחופש במקומות בהם אתם זקוקים לו
 
תקופה בלתי נסבלת
18/04/2016 | 22:40
1
57
תקופה כל כך קשה כל כך הרבה שינויים כל כך הרבה לחץ..עייפות שלא נגמרת בעיקר בגלל כדורים פסכיאטרים שגורעים מתפקודי בחיי היום יום..פעמים שניסיתי להפסיק כל העבר המגעיל שלי חזר ולא נתן לי גם לתפקד..ממש חוסר אונים..יש ימים שכל כך קשה לקום מהמיטה והראש מתפוצץ ממחשבות שרצות לי בראש..רק שיעבור קשה לי עם שינויים וחיים כל כך כל כך עמוסים..עד מתיייי???
לחלוק את העומס
20/04/2016 | 11:20
28
גל יקרה,
נשמע שאת מוצפת מאוד והמועקה שבה את נמצאת מקשה עלייך לתפקד כפי שהית רוצה ...את מרגישה שהמחשבות הרבות שמתרוצצות בראשך הן כמו מערבולות  אשר מתסכלות אותך ולא נותנות לך מנוח ובעצם משתלטות על מי שהית רוצה להיות...
אני שומעת בלבול גדול ודילמה -באיזו סיטואציה תצליחי לתפקד יותר ביום יום... עם הטיפול התרופתי או ללא..
מצד אחד הטיפול אולי מקשה על התפקוד שלך,לפעמים יוצר אצלך תחושה של איבוד שליטה על העייפות ... ומצד שני הטיפול מאפשר לתת למחשבות ולנפש קצת מרגוע.. ואולי הניסיון להתמודד לבד, בלעדיו, יכול להציף אותך ולתת לך גם תחושה של איבוד שליטה..
יקירה, את מדברת פה על קושי עם שינויים ועומס גדול בחייך, תרצי לשתף אותנו כאן על אילו שינויים מדובר? מהם הדברים שאת מרגישה שמכבידים עלייך בתקופה זו?שגורמים לך לעומס ?
מוות
11/04/2016 | 19:03
1
121
היי, אני בתקופה מאוד קשה עם ההורים, עם המשפחה בכללי עם החברים ועם אנשים מסביבי אני רגישה ונפגעת מאוד מהר פוגעים בי עושים לי ביריונות ואני נשברת אני עוברת ביריונות כבר המון זמן ואני כבר לא חזקה נפשית אני מרגישה מתה אני מרגישה ריקה שאין אף אחד בעולם שמבין אותי אני רוצה למות אני לא רוצה להישאר כאן לא אוהבים אותי אני יודעת שלא אוהבים אני אני ריקה אני שבורה אני פגועה אני מרוסקת ומיואשתתתתתתת
למלא את הריק
12/04/2016 | 16:31
59
אלמוג, יקרה..
 
זה בטח מייאש לעבור את מה שאת עוברת, להיות לבד בלי אף אחד, שכל מי שקרוב אלייך פוגע או לא מבין. אני מרגישה שנמאס לך, שאם אין לך אף אחד אז את לא יכולה להיות שם יותר, ואז את רוצה לזרוק את הכל, פשוט למות, ואולי לגלות, "בדיעבד", שלמישהו כן היה אכפת - כי את כל כך רוצה למצוא מישהו כזה...
 
ורציתי להגיד שאנחנו נשתדל להיות כאן בשבילך. אם תרצי לספר יותר על הבריונות שאת סובלת ממנה, נוכל לחשוב יחד איך תוכלי להתמודד.. ואם את מרגישה מאד מוצפת, את יכולה לפנות גם לצ'ט שלנו בשעות הפעילות, וכך ייתכן ותרגישי שיש מישהו איתך בתוך כל הריק והיאוש, ואולי נוכל למלא במקצת את הריקנות הזו...
 

 
פרידה
01/04/2016 | 14:33
1
73
אני לא יכולה יותררררר. זה כל כך כואב אני מרגישה שאני נחנקת.
כבר עברו כמעט שבועיים וזה עדיין כואב נורא. אהבה ראשונה ענקית של שלוש שנים והלב לא מרפה! הצילו...
למצוא נחמה
04/04/2016 | 12:54
23
אריאל יקרה,
אני שולחת לך ברשותך קודם כל חיבוק ענקי וחם, חיבוק שעוטף ולא משאיר אותך לבד עם הצער הבוער הזה, עם הלב שמפורק לרסיסים ולא ברור איך אפשר להתחיל ולאחות אותם, עם המועקה הנוראית הזו שיושבת לך על הנשמה, מערערת כל כך, יוצרת מחנק כזה אדיר, מחנק וייאוש..
ואולי אין דרך טובה לעבור פרידה, האמת היא שפרידות הן דבר קשה ומפורר בד"כ. לפעמים הן תופסות אותנו הכי לא מוכנים לזה, אחרי שנים רבות של זוגיות, אחרי שכבר רקמת חלומות וציפיות לבאות, אחרי שמתרגלים ליציבות, לאותו האדם, שראה אותנו כבר בטוב וגם ברע.. לפעמים קשה מאד להמשיך הלאה, ואפילו בכלל לדמיין שיש איזשהו 'הלאה' להמשיך אליו.. אבל יחד עם היותן תקופה ותהליך נוראי, פרידות הן לא בהכרח רעות.. לפעמים הן קורות כי אין ברירה, כי זה הצעד הנכון ביותר.. לפעמים הן מוציאות החוצה איזו מציאות חדשה, שלא היתה שם קודם לכן, שהתפתחה לה לאט לאט - מציאות שכבר לא היתה ברירה אלא לקבל, אבל לא לוקחת ממך או שוללת את הטוב שהיה, את הטוב שהיה בקשר הזה, יחד עם כל הקושי ורגעי המשבר.
אני מאחלת לך, אריאל יקרה, שרגעי הכאב הבוער האלו ילכו וישככו לאט לאט, שתהליך האיחוי יהיה שלם ועמוק, שהמחנק הזה יפנה לאט לאט מקום לחמצן חדש שיכנס למערכת.. את מוזמנת להמשיך ולשתף במחשבות וברגשות שסוערים בך יקירה, אנחנו כאן איתך, עוטפים ומקשיבים
תעסוקה לבעלי חרדה חברתית
29/03/2016 | 15:28
1
73

שלום לכולם. אני ענת,בת 25 והשאלה שלי היא מאוד פשוטה-באילו תחומים עובדים אנשים בעלי חרדה חברתית ורגישות יתר?
 
אני כרגע בתהליכי חיפוש עבודה.התפטרתי לפני כמעט חודש ממקום שהיווה לי משענת כלשהי בזכות האנשים המדהימים שהיו שם-ועכשיו אין לי מושג  איך ומאיפה להתחיל משהו חדש.זה פשוט מפחיד ואני מרגישה כ"כ חסרת בטחון בנוגע לקשרים הבינאישיים שכרגע כל תחום נראה לי פשוט גדול עליי וככזה שלא אוכל להתמודד איתו-וזה למרות שעד עכשיו התמודדתי עם עבודות הרבה יותר גרועות ומלחיצות.אני מניחה שזה בגלל שהרבתי להסתגר בבית כל החודש הזה ופחות לצאת ולהתקל בסיטואציות עם אנשים שלא מוכרים לי,אבל בכל מקרה-אני פשוט מרגישה אבודה בכל הנוגע לזה..יש איזשהי עבודה מוכרת לאנשים עם בעיות ספציפיות כאלה?
 
הבחירה שלך בעבודה
30/03/2016 | 22:54
61
ענת היקרה
נשמע שאולי את פוחדת מלהתחיל לעבוד במקום עבודה חדש מבלי אותה תמיכה שהייתה לך במקום העבודה הקודם
שאולי את תרגישי חסרת ביטחון ליצור קשרים חברתיים עם אנשים חדשים,אולי תרגישי חרדה ורצון להסתגר כדי
לא להיות בלחץ .שאולי את תרגישי לחץ שיתגבר,שאולי את לא מספיק חזקה ולא יהיה לך כוח להתמודד איתו.
אולי כמו שכתבת התמודדת עם עבודות מלחיצות בעבר ושהצלחת ליצור קשרים חברתיים בעבודה הקודמת ושלא
צריכה להיות עבודות ספציפיות שמהן את צריכה לבחור לעבוד אלא שאת יכולה לבחור בעבודה שמתאימה לך
בהתאם לסביבת עבודה שאת רוצה לעבוד בה ולהתפתח בה.
רע לי אולי טריגר
23/03/2016 | 19:05
1
148
פשוט רע לי בעיקר שנזכרת בעבר..האישפוזים הזזריקות..הקשירות..זה פשוט מלווה בכול מה שאני עושנ וזה מכאיב כמו סכין בלב. קשה לדעת שאף פעם אני לא יהיה כמו כולם שתמיד תשאר הטראומה מאשפוז בכפיייה בניגוד לרצוני.. התהליך שם הכדורים והזריקות והקשירה בכפייה..כופים עליי את החיים..אני מודה להם על זה..שאני לא חושבת על מוות..באשפוז אחד ניסיתי פעמיים להתאבד על ידי כדורים ואז אשפזו אותי בכפייה..אני מודה על זה..אבל כל מה שעברתי שמה זה פשוט טראומה שכופים הכום ואני מרגישה שזה משפיע עליי גם היום..שנותנים לי סמכות אני מתגוננת ומפחדת מזה ורואים אותי כמתנשאת בגלל זה..יש לי דברים שהאשפוז השפיע על החיים שלי לטוב ולרע
ללכת צעד צעד
27/03/2016 | 19:58
50
יקירה
 
נדמה שלמרות שאת מרגישה אסירת תודה למטפלים שלך בבית החולים, את גם כועסת ומתוסכלת מהטיפול תחת כפיה שקיבלת, ונשמע שזה משאיר אותך מבולבלת וחסרת אונים.. על פי מה שאת מספרת, רצית למות ומנעו זאת ממך בכוח - שאחרי שבלעת את הכדורים, הכל קרה מהר מאד וחזק מאד: לקחו אותך.. קשרו אותך... הזריקו לך... ונשמע שאף אחד לא ממש דיבר איתך, שאל אותך, התעניין בך...שבעצם לא קשרו רק את הרגליים והידיים שלך אלא גם את הפה שלך ואולי גם את הנשמה שלך, ואני מרגישה שברוטאליות הטיפול השאירה אצלך סימנים כואבים מאד – הפחד, חוסר האונים, השבריריות.... וככה גם היום, כאשר את בבית, וכבר לא קשורה במיטה ולא מקבלת זריקות, את עדיין מרגישה שברירית ולא בטוחה בעצמך, ואולי גם הפחד יותר חזק כי את כבר לא מקבלת את ההגנה שכל הכפיה הזאת נתנה לך..
 
לפעמים, הצעדים הגדולים ביותר מתחילים בצעדים קטנטנים. אולי תרצי לשקול ולשתף בצעד שהיית רוצה לקחת אך מפחדת ממנו, משהו שהיית רוצה לומר, תגובה למשהו שקרה, החלטה שאת דוחה, כל דבר שיעלה בדעתך....אנחנו נהיה כאן כדי ללוות אותך אם תרצי...לקחת צעד קטן קדימה למרות הפחד, להוריד לרגע את הווילון שהצבת כדי להגן על עצמך, ולתת לאור להכנס..
 
 
קשה לי מאוד..הפעם צריכה עיצה
16/03/2016 | 20:52
2
125
מרגישה חוסר כוחות..וכול הזמן עייפה..לא יודעת למה..חושבת שצריכה להוריד מינון של התרופות הפסכיאטריות או להוריד בכלל ולראות איך אני מגיבה..אני הולכת ללימודים בבוקר לא מצליחה לקום חוזרת יושנת כמה שעות מתעוררת ועדיין עיפה הולכת לעבודה עייפה..כל הזמן עייפה..יש לי כל כך הרבה דברים לעשות..אבל מרגישה כמו סמרטוט שהגוף כבד וגם אם אני מנסה זה לא מצליח לי אני נשאבת למיטה..כל כך לא טוב לי ושאני כמה אני מרגישה מסוחררת...מוזר אני בטוחה שזה מהסרוקול והגיע הזמן שאני יותר לא צריכנ את זה במילא אני במינון ילדים..ואני לא ילדה..אני עוברת תקופה קשה מהרבה בחינות ומנסה להחזיק מעמד אבל כאילו הגוף מתמוטט ולא נותן לי לתפקד.
מה חושבים?לא יודעת מה לעשות
סחף.
18/03/2016 | 00:40
1
45
כשאת כותבת איך כמו בקצה המערבולת סוחבת סוחפת את מטלטלת ומתלבטת בין המצב הקשה שלך ותגובות פיסיות שמתקיימות בך . את מתלבטת אם המקור לתופעות האלה הן התרופות שלך . 
ללא רופאים כמונו, לא ברורה הסיבה לדברים שאת עוברת ונראה שהכתובת לבחון איתה את המצב ולקבל אולי סיבה לתופעות שאת מזהה בעצמך, הוא הרופא המטפל שלך.. 
אולי המצב שלך מצריך בדיקות ומעקב זהיר עוד יותר . התופעות יכולות להיות משפיעות אבל גם מושפעות מהתרופות. נראה שאולי עכשיו הזמן לבחון את מצבק באופן מדוייק ולהתמודד ביחד איתו בחיים. 
מחכים לשמוע ממך שוב. 
 
פסכיאטר
19/03/2016 | 09:48
48
הפסכיאטר שלי מזמן אמר שאני יכולה להפסיק את הכדורים אבל לא הצלחתי להגמל ותופעות מסוימות שהפריעו לי לתפקד חזרו..
הוא תמיד אומר שהוא סומך עליי וזה נטו לפי איך שאני מרגישה..
אני לוקחת כשש שנים את הסרוקול אז אני מכירה את התרופה טוב..וכשיש לי עייפות זה שהמינון גבוה לי..אבל כיום אני במינימום הכי קטן 25 מיליגרם שלא קיים פחות מזה..אז זה או להפסיק לגמרי שאני מנסה עכשו וזה לא פשוט או להמשיך עם אותו מינון שגורם לי לעייפות.
נראה איך יגיב זה מלחמה עם הכול ..כי ברגע שאני מספיקה חוזר לי ocd, מצבי רוח וכול מיני דברים הלוואי שאני יצליח להשתלט על זה..אבל זה קשה לי מאוד על אחת כמה וכמה בתקופה קשה שאני נמצאת בה
בדידות
14/03/2016 | 23:35
1
147
אין לי כחח להעמיד פנים כל הזמן ולשקר ולנסות לרצות את כולם. לעבוד ולבזבז ולא באמת לחו כי אף אחד לא באמת בראש שלך ואין לך שום אדם קרוב ששואל מידי פעם לשלומך או בכלל יודע איפה אתה. אני יכול להעלם ימים שלמים ואף אחד פשוט לא ישים לב, לא בתור קלישאה אלא ממש אין אדם או גוף או שום דבר אחר שאשכרה יודע איפה אני עכשיו לדוגמא או איפה הייתי אתמול ואפילו אני לא יודע מה אעשה מחר. להורים מזמן לא אכפת והמחנך גם כה כבר התייאש. כולם חברים שלי ואני נחשב חד וחריף שלא כדאי להתעסק איתו, אז כזה אחד מהחבר'ה כמו כולם ולא מהווה לאף אחד אדם קרוב. למה פשוט לא לסיים עם כל השקרים האלה וההגנות גם ככה זה לא שזה מוביל לאיפשהו. כל אחד צריך מישהו לידו.. והבדידות הזאת הורגת. והכי גרוע זה שאף אחד לא שם לב, כי, זה חלק ממהות הבדידות.. אף אחד לא באמת מכיר אותי, ואני חושב שכבר אני גם לא
גבולות המסכה
16/03/2016 | 12:23
41
היי ברטימאוס,
אני מבינה כמה שזה מתיש עבורך לתחזק מעין 'מסכה' שהיא לא אתה, להתאמץ ולהיות כל הזמן במעין דריכות כזו לעמוד באיזה סטנדרט או ציפייה חיצונית. מסכה שיכולה לגבות ממך מחיר לא פשוט, של מעמסה ועול, וגם של ניתוק וריחוק מעצמך כשכבר הגבול בינה לבינך מתחיל להטשטש..
אני מבינה כמה שזה שוחק אותך יקר, ומעלה הרבה תסכול וכעס, כי למרות המאמץ הזה, נראה שאתה מרגיש מאד בודד, כאילו המאמץ הוא לשווא באיזשהו מקום, כאילו מה הטעם בכלל להתאמץ אם בסופו של יום אתה מרגיש שלאף אחד לא באמת אכפת, שלא באמת רואים אותך כמו שאתה או מתעניינים בשלומך, בצרכים וברצונות שלך. מעין נוגע-לא נוגע כזה, מוקף באנשים, אבל לא מרגיש שמישהו באמת נכנס פנימה, שמישהו באמת נוגע וקרוב.
ברטימאוס יקר, הזכרת את המסכה והשקרים מצידך, שהם כמו מעטה של שיריון שמגן עליך, שומר מהאמת הפנימית שלך מלהיות חשופה ופגיעה מול אחרים. תרצה לנסות ולספר לנו על האמת הזו יקר, על מה שמאחורי המסכה, ועל התחושה הזו שאתה צריך להתגונן מאחרים?
אנחנו כאן איתך יקר, גם כשהבדידות הזו מרגישה מכלה, תזכור שלפחות כאן יש אנשים שאכפת להם ממך, שדואגים לך ורוצים להכיר אותך עוד
טיפול אינטנסיבי בהפרעת אכילה(עלול להיות טריגרי)
12/03/2016 | 00:10
1
60
עד אתמול, מזה כמעט שנתיים, הייתי בתכנית שיקומית לצעירים שעברו משבר נפשי. התכנית כללה דיור מוגן, ליווי ע"י אשת מקצוע ומדריכה ופעילויות חברתיות.
לאחר התמוטטות והזעקת הצוות פעמים רבות בשעות לא שגרתיות, הוחלט להוציא אותי מהתכנית. הנימוקים של הצוות מתחלקים לשניים: אחד- זה שאני לא אוכלת יכול לגרום להתעלפויות והתמוטטות והם לא יכולים לקחת אחריות על הפרעת אכילה פעילה. השני- זו לא תכנית שיש בה ליווי 24/7 של מדריכים.
לכן, הם חושבים שאני צריכה מסגרת יותר מכילה-בשביל מצבי המשבר שמתרחשים הרבה ובשביל לקבל תמיכה טיפולית משמעותית בהפרעת האכיל.
מה הבעיה? אני סטודנטית באורנים(קרית טבעון) ובדיוק לפני שבוע עברתי לדירה משלי. אני לא רוצה לוותר על הלימודים ועל הדירה, אבל כל מסגרת שהיא יותר עוטפת ממה שהייתי בה, היא הוסטל או בית שיקומי. אני מאוד צריכה זמינות של צוות בכל שעה, אבל לא רוצה שהצוות יגור איתי ו/או לחזור לגור עם אנשים.
אני תוהה האם מניסיונכם אתם מכירים מסגרת ביניים כלשהי, או האם שמעתם על 'חירם' שבקיבוץ הרדוף(לא ההוסטל, רק דיור המעבר או הדיור המוגן), על 'בית צידה לדרך' שברמת ישי ועל המרפאה להפרעות אכילה ברמב'"ם.
אשמח למאוד להארות, הצעות ורעיונות.
תודה ושבת שלום!
 
בין שחור ללבן
16/03/2016 | 12:10
25
היי נועה יקרה, אני מבינה שאת נמצאת במצב מאד מתסכל, מעין בין לבין כזה, מצב בו את זקוקה להחזקה יותר אינטנסיבית ומקיפה, אבל מוטרדת מ'קפיצת המדרגה' שתהיה כרוכה במסגרות האלו, חוששת מהגבלת העצמאות שלך, מהמחיר שעשוי להתלוות לכך.
 
כאילו יש איזו חלוקה ברורה של שחור או לבן, שאת לא מרגישה שאת נופלת לתוכה עכשיו, כי מצד אחד את מרגישה צורך בליווי קבוע וזמין תמידית, ומצד שני רוצה לחיות לבדך ולהמשיך בשגרת חייך הקודמת ללא הפרעה.
 
לצערי אני לא מכירה מסגרת ביניים שכזו להמליץ לך עליה, אבל אולי תוכלי לחשוב איזה מהקצוות את מעדיפה כרגע, איזה מהצרכים מקבל חשיבות גבוהה יותר בעינייך – אם יותר חשוב לך להמשיך בלימודים ולגור לבדך, אולי תוכלי לפנות לטיפול פרטני אינטנסיבי עבור הפרעת האכילה, במסגרת המשך החיים בבית ששכרת. אם יותר חשוב לך לייצב את המצב הנפשי שמרגיש לך מאד רעוע ומטלטל כרגע, אולי תוכלי לבחור לעשות הפסקה של סמסטר בלימודים כדי לאסוף את עצמך מחדש ולהתחזק, או אפילו לנסות ולהמשיך בלימודים אבל לוותר על המגורים העצמאיים באופן זמני.
מה דעתך יקירה?
עצב
04/03/2016 | 22:43
1
118
אני חושבת שאני כותבת כאן עכשיו בעיקר כדי שיהיה לי למה לצפות. כדי שאני ארגיש שרואים את החלק הזה בי. שאין סיכוי שלא תהיה עדות לזה שזה קרה. לזה שלפעמים אני מרגישה כל כך נורא.
לפעמים אני מרגישה שאין "שלב הבא". שאין לי למי לפנות. שאין אדם בעולם שאני יכולה לספר לו את התמונה הגדולה, את כל מה שאני רוצה להגיד, בלי פילטרים ובלי השמטות של חלקים מסוימים. כאילו האדם היחיד שיוכל לקבל אותי ואת היום יום שלי ואת כל המכלול ואת כל הרגשות האלה, זו אני. ואני לא עושה עבודה כל כך טובה כרגע גם ככה. 
אני מרגישה חסרת אונים לפעמים. כי זה ככה רק כשאני לבדי. רק כשאין הצדקה להחזיק את עצמי. אין מישהו לרצות. אבל אז כל האוויר יוצא מהבלון והוא שוקע שוקע שוקע.. אפילו לא הרגשתי קודם חור קטן, הכל היה די בסדר.. אבל אז הכל מתכבה. 
מרגיש כאילו אין מוצא וכאילו זה ימשך תמיד. והחלק הזה כבד בי מאוד..
למצוא הכלה
09/03/2016 | 16:16
25
סהר יקרה,
את כותבת בצורה מאד אמיצה על אותם חלקים שלפעמים כאילו מטואטאים מתחת לשטיח, על ידי הסביבה ולפעמים גם על ידינו עצמנו.
חלקים שלא תמיד מוצאים ביטוי או מפלט, שלא תמיד מוצאים מרחב בטוח שבו הם יכולים להתקיים, בלי שזה יהיה ממוטט או מוכחש.
והמחיר של טיאטוא החלקים האלו, הוא לא קל.. ולפעמים עולה במחיר של בדידות כבדה, ומעין תחושת מחנק והעדר החופש להיות באמת את, בלי הפילטרים וההשמטות, בלי לייפות לפעמים את התמונה או להציג רק חלקים מעודנים ממנה. וזה קשה, כשמרגישים שאין אל מי להביא את כל החלקים האלו בנו, שאם אנחנו רוצים שמישהו יכיל אותם ויחזיק אותם – זו חייבת להיות את, לבדך. שאין על מי לסמוך מלבד עצמך, אפילו ברגעים של תשישות כשכל מה שרוצים זה שיהיה שם עוד מישהו שיוכל להחזיק אותנו, להיות איתנו.
אולי אפשר למצוא, ולו אדם אחד, שיוכל להכיל גם את החלקים הקשים, אפילו חלקית, ושאיתו תוכלי להרחיב לאט לאט את המסגרת, להוסיף עוד ועוד חלקים של השלם.. ואולי גם כתיבה על התהליך הזה, תוכל להקל במקצת..
אני מחבקת אותך סהר יקרה, ומאחלת לך יותר ויותר רגעים בהם תוכלי להרגיש שאת עצמך, על כל חלקייך.
 
די כבר דיייייייייייייי
26/02/2016 | 23:28
4
185
נמאס לי לחיות כמו שאתם רוצים נמאס לי להיות הילדה הטובה שאתם מבקשים נמאס לי לשתוק נמאס לי לרצות אני רוצה להיות אני לצאת לעשן לשתות לחיות!!!!!
נכון אני בת 19 אני לא צריכה תחת אחריותכם יותר אבל אתם לא משחררים נכון אני במסגרת של שירות לאומי אבל אני יעשה את השירות הזה כמו שאני רוצה תפסיקו להקטין אותי תראו אותי תראו איך אני אוכלת את עצמי מבפנים לא להפוך את השולחן ולהתפוצץ תראו שאני משתדלת לא להראות לכם כמה רע לי תתחשבו בי אני מרגישה כלואה התוך הבית בתוך עצמי הכל רק כדי שתיהיו מרוצים שלא ילכלך את השם של המשפחה הרי יש לנו שם טוב כולם אנשים טובים אצלנו אבל אני לא כמו כולם אני שונה אני אחרת לא רוצה להיות כמו כולם תשחררו אותי נמאס ליייייייייי!!!!!!! אני מעדיפה להיות מאושפזת לפחות שם אני יהיה אני
מקום להיות עצמך
29/02/2016 | 13:02
78
ילדה אהובה,
זה נשמע כל כך מתסכל להרגיש כלואה ולא שייכת בדרך שאת מתארת, ממש נקרעת בין הצורך לרצות אחרים לבין הרצון לעשות את מה שאת מרגישה לנכון בשבילך..
ואני מתארת לעצמי כמה שזה מכעיס אותך, כמה שכבר קשה לך להכיל את הפער הזה בין הרצון שלך לשל אחרים, את התחושה שאת תמיד צריכה לוותר על עצמך.. מבינה כמה שאת רוצה להרגיש יותר בשליטה, יותר בוחרת, ולא להרגיש את חוסר האונים הזה, את התחושה שלא רואים אותך ואת הרצונות שלך, כאילו את נמחקת בשביל אחרים, בשביל לא לפגוע, מוחקת את הזכות שלך לבחור ולסלול לעצמך את הדרך..
 
ההורים שלך עושים לך רע
09/03/2016 | 18:41
2
47
ואת רוצה להעניש את עצמך ע"י הכנסת חומרים רעילים לגוף שלך כמו טבק ואלכוהול?!
איזה תפיסה מעוותת יש לך עישון ואלכוהול=חיים.
 
בדיוק הפוך, אלכוהול מכניס לגוף מי שרוצה לברוח מהחיים, וסיגריות גורמות לך למות. על איזה חיים את מדברת?!
החיים שלי
17/03/2016 | 23:55
1
43
אלה החיים שלי ככה אני חיה אותם בשבילי לחיות זה לעשן זה לשתות אלכוהול ככה אני נהנית לא אכפת לי למזה יגרום אחר כך אני חייה את ההווה לא את העתיד...
עזבי את העתיד
18/03/2016 | 06:05
26
לא דיברתי בכלל על העתיד. בעתיד יכול להיות שאלכוהול וסיגריות יגרמו לך למות ואז יהיה לך רק עבר.
אבל עזבי את העתיד.
לא בעתיד את נחנקת אלא בהווה, ואם היית באמת חיה בהווה ומקבלת את ההוויה והמציאות כפי שהיא באותו רגע לא היה לך את הצורך לצרוך אלכוהול ולברוח מהמציאות ולטשטש אותה.
לשתות ולעשן זה בדיוק ההפך מלחיות את העכשיו, זה לברוח מהעכשיו.
אני מקווה ששתזכי לגדול, להחכים, ללמוד ולהבין קצת על עצמך ועל החיים לפני שתהרגי את עצמך.
 
פשוט עצוב לקרוא אותך, את המקרה אולי הכי עצוב ששמעתי.
תגובה
26/02/2016 | 00:07
1
81
איזה כאב לב אני מקבלת בכל פעם שאני מתחברת לשם המשתמש הזה. אני מצטערת אם נמאס לך לשמוע אותי. אני עדיין מרגישה כאילו תגיבי לי בכל רגע. שאקבל הודעה אקראית ממך כמו שקורה פעם בחצי שנה. לא נשמע לי הגיוני שלא. כבר כמעט שלושה חודשים ולא נשמע לי הגיוני שלא. אני בטוחה שנמאס להם מזה שאני מבלבלת עליך את השכל אבל אני רק רוצה להשאיר אותך חיה כמה שיותר. בבקשה תשמרי עלי כי אני לא יודעת עד כמה אני אצליח לעשות את זה בעצמי.
תקווה ושברה
29/02/2016 | 12:56
35
פיינטבוקס יקרה,
אני מבינה את התקווה שנבנית אצלך כל פעם מחדש, תקווה שמהולה באכזבה, בתסכול שלפעמים מרגיש לך כמו ידוע מראש, ובכל זאת - את עדיין מקווה, כל כך מייחלת לסימן, לאות, לתגובה..
ואני מבינה גם כמה שזה יכול להיות מטלטל, כמה שברירית זה בטח גורם לך להרגיש..
וזה בסדר יקירה, רק עוד קצת לקוות.. להאחז בתקווה, להחזיק אותה בשבילך ובשבילה..
חם בפורומים של תפוז
מסגרת החינוך שמתאימה לילדיך
מסגרת החינוך שמתאימה...
אז איך עושים את זה בצורה נכונה? ועל מה חשוב לשים...
מסגרת החינוך שמתאימה לילדיך
מסגרת החינוך שמתאימה...
אז איך עושים את זה בצורה נכונה? ועל מה חשוב לשים...
אירוח בנושא חיסכון פנסיוני
אירוח בנושא חיסכון...
מה אנחנו יכולים לעשות כבר עכשיו כדי לשפר את מצבנו...
אירוח בנושא חיסכון פנסיוני
אירוח בנושא חיסכון...
מה אנחנו יכולים לעשות כבר עכשיו כדי לשפר את מצבנו...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
יתרון אנושי השמה וגיוס כח אדם בע
יתרון אנושי השמה וגיוס כח
פורום פחד במה חרדת קהל
סובלים מפחד קהל?
פורום מכשירי שמיעה
פורום מכשירי שמיעה
מקרא סימנים
בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ