לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן

פורום תמיכה נפשית לצעירים

שלום,ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות. מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:http//www.sahar.org.ilאנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.בברכה,צוות סהר

הנהלת הפורום:

אודות הפורום תמיכה נפשית לצעירים

שלום,ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות. מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:http//www.sahar.org.ilאנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.בברכה,צוות סהר
הוספת הודעה

צרף
תמונה וידיאו קובץ
קבצים המצורפים להודעה

x
הודעה מהנהלת הפורום
בפורומים של סהר אנו שומרים על אוירה תומכת, מקבלת ולא שופטת. הודעות בפורום שיעמדו בסתירה לעקרונות אלו – ימחקו.
למידע נוסף אנא עיינו בכללי השימוש בפורומים של סהר
המשך >>

לצפיה ב-'חרדה אחרי אירוע רפואי חריג'
חרדה אחרי אירוע רפואי חריג
27/08/2016 | 12:56
2
16
בלילה שבין חמישי לשישי היה לי התקף אלרגיה
אושפזתי ליום אחד שוחררתי כמה שעות אחרי שבדיקות הדם ובדיקת האקג חזרו לעצמן.עם המון תרופות. 
אני חלשה עדיין , בוכה לסרוגין אבל הבכי לא בכי טוב ומשחרר כי  אין לי מספיק אוויר בשביל זה... 
שבת ובחוץ השכנים עושים אוכל לא שאני בדרך כלל מצטרפת אבל עכשיו סגרנו את כל החלונות רק בגללי ,  אני בת 28 וההורים שלי מעבירים את השבת בלשמור עלי כי אני עלולה לעשות עוד התקף ב-72 השעות שאחרי התקף ללא סיבה נוספת.. וזה עלול להיות גרוע יותר מההתקף המקורי.
הפסקתי טיול (עבודה) באמצע הבוס שלי היה הראשון לדעת שקרה משהו והראשון להגיע לבית החולים ,אחר כך הגיע ידיד מהצבא ואז אבא.  כולם באמת היו מדהימים אבל אני פשוט מרגישה במצוקה  מעבר למצוקה הפיזית הברורה.
אני מרגישה  בהיסטריה  ובעיקר מרגישה טיפשה זה היה מהאוכל מהצדנית שלי הפעם חדר האוכל הוכרז מזמן כמחוץ לתחום , מהארוחות נטולות החלב אני יכולה להיכנס לברר אם יש חמגשיות לאלרגיים או ירקות שלמים שאפשר לקחת אבל להיכנס ולצאת לא לשבת שם. 
ההתקף הפעם לא עצר גם אחרי שמדא הוסיפו עוד אדרנלין מעבר לאפיפן שאני הזרקתי לקח שעות עד שהאקג שלי חזר לעצמו.
יש לי פשוט קטע שלם שאני לא זוכרת ממנו כמעט כלום,
אני בבית מישהי סוגרת את השבת במקומי .. ויקח לי כמה שבועות לחזור לשגרה מלאה אמרו לי שאני אעשה יומיות תקופה(בניגוד לרגיל וכן העבודה שלי נשמעת קצת כמו המשך של הצבא במובן הזה .. ואני מרגישה רע לגבי זה שמישהי סוגרת במקומי).
אני חייבת להירגע ולא יודעת איך לא יודעת מה לעשות , זה היה הפעם מאוד מסוכן אני מבינה את זה ,אני גם יודעת שלא יכולתי למנוע את זה עשיתי את כל כללי הזהירות האפשריים. אבל התסכול ענק .. וגם תחושת הסכנה .. וזה סכנה מאוכל זה לא שאני יכולה פשוט להפסיק לאכול ויהיה בסדר .. גם כשאוכלים לידי זאת בעיה..
אם מישהו נמצא פה בשבת בצהורים בבקשה תעשו סימן אני מרגישה שאני מתחרפנת ...
 
 
לצפיה ב-'לעכל את החוויה הטראומטית'
לעכל את החוויה הטראומטית
28/08/2016 | 13:02
1
2
שלום פנינה יקרה,
אני שומעת כמה שאת מרגישה חסרת אונים אל מול האלרגיה והאשפוז, מעין תחושה כזו של אובדן שליטה שיכול להיות ממש מפחיד, מעבר לסכנה שבהתקף עצמו.. תחושה כאילו החיים יורדים ממסלולם בגלל האלרגיה, ואליהם נראה שנלוות תחושת דריכות לא נעימה, כמו הרגשת סכנה מתמדת שמרחפת והולכת איתך לאן שתלכי..
ובזמן שאת מנסה להתמודד ולהתאושש מההתקף, אני מבינה שעולות בך גם תחושות של אשמה ואחריות, שלדאגה לעצמך מתווספת גם הדאגה לאחרים – שצריכים לשמור עלייך, שצריכים לעבוד במקומך וכו'..
יקירה, ההתקף אומנם חלף אבל נשמע שלמשקעים הנפשיים שלו ול'אקג הרגשי' עוד יקח זמן לעבור ולהתייצב.. ובתקופה הזו, כדאי לנסות אולי לשחרר את האשמה ואת תחושת האחריות, לזכור שלא ביקשת לעצמך את האלרגיה ושאת עושה ככל יכולתך לשמור על עצמך מפניה, וגם כשזה לא מצליח – זה לא הופך אותך לעול או למועקה עבור אחרים, גם אם זה  לפעמים מרגיש ככה.
בנוסף אולי כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ולנסות לעבוד איתו על שיטות התנהגותיות וקוגניטיביות להירגעות והפחתת חרדה, וכן לפתוח את החוויה הקשה והטראומטית לעיבוד על מנת להתמודד איתה ולאפשר לה 'לשקוע' למקום הנכון.
מאחלת לך החלמה מהירה ובריאות איתנה יקירה, את מוזמנת תמיד להמשיך ולשתף אותנו כאן בתחושות ובמחשבות שלך, במה שאת עוברת..
לצפיה ב-'תודה/ אחרי ביקור אצל הרופא'
תודה/ אחרי ביקור אצל הרופא
28/08/2016 | 14:36
2
הוא ניסה להבין ממני מה בדיוק קרה..הוא אומר שהתחושה הפיזית לפחות אמורה להשתפר ברגע שאני אפסיק עם הסטאורדים עוד 3 ימים..הפסכולוגית שלי בחופשה אבל שלחתי לה הודעה ..הרופא שלי אומר שאני פשוט מתנתקת בגלל הלחץ וזה בסדר ..(זה לא קורה במצבי לחץ אחרים).
אני חושבת לנסות לקדם את התורים שלי ליותר מוקדם פשוט לנסות לקבל תשובות ...
בכל מקרה עברנו על האוכל שלי  ואני לא אמורה לנסות מאכלים חדשים  , אין יותר חדר אוכל...גם בקניות קונים מעכשיו רק את מה שאני כבר מכירה ואכלתי בלי בעיות.זה מאוד מגביל חברתית ...ירדתי כמעט ק"ג ב-4 ימים פשוט קשה להצליח לאכול ככה אפילו שעכשיו אני כבר מרגישה טעמים וכבר אוכלת בלי להעיר את התחושה שהגרון שלי פשוט חסום..
מקווה לחזור לעבודה לקראת סוף השבוע לדעתי זה הדבר היחיד שיגרום לי להרגיש נורמלית ...אני בחרדה לגבי זה למרות שהבוס שלי הבטיח לי שיהיה בסדר.
 
 
לצפיה ב-'מיואשת מהחיים '
מיואשת מהחיים
27/08/2016 | 18:05
1
12
אני נואשת מהכל ... מרגישה שאין אף אחד שמבין אותי. אני בת 20 ומסיימת שירות לאומי ... אני עובדת ישר אחרי השירות לאומי, כל יום, ולאימא שלי זה לא מוצא חן [היא טוענת שאני צריכה מנוחה] אבל זאת הדרך היחידה "לברוח" כי כשאני בבית הכל חוזר אליי, כל הפלאשבקים, החרדות ...
ההורים שלי כל הזמן רבים, ברמה של צרחות וקללות, לפעמים אבא שלי יוצא ונעלם לכמה שעות ואימא שלי בוכה בייאוש
זה קורה כשהוא שותה, הוא שתיין .... ואימא שלי תמיד מזמינה חבר של המשפחה וכשהוא בא הם תמיד חייבים לשתות ואז אבא שלי משתכר ורב עם כולם והם צורחים ואני מפחדת כלכך וישלי התקפי חרדה מריבים וצרחות. אחותי הקטנה עברה לגור אצל סבתא שלי, מהסיבה הזאת, ואני לא יכולה, היא משוגעת [אפרט בהמשך]
בנוסף עברתי תאונה לפני כמעט שנה, ולא התייחסו לזה בכלל ברצינות. כשזה קרה התקשרתי לאימא שלי והיא אמרה "תעזבי אותי אני בעבודה" כאילו לא אכפת לה שהבת שלך עברה תאונה, השוטרים אפילו דיברו איתה ולא היה לה אכפת, התחלתי לבכות מולם כמו מטומטמת.
סבלתי מכאבים כמה חודשים וכל הבדיקות בבית חולים ובקופת חולים "הכל תקין" אבל אני בכיתי מכאבים, מרגישה שמזלזלים בי, שחושבים שאני ממציאה.
גם בבית ספר חוויתי אדישות מהמורים, זלזלו בכל מה שאמרו, צחקו עליי והשפילו אותי, והתלמידים גם הציקו לי כל הזמן. בעיקר נטפלו אליי כי קיבלתי חינוך גרמני-אירופאי והייתי ממש מנומסת ושקטה, קראו לי יקית וקרה, לעומתם שהם צרחו והתפרעו בכל מקום, הם הציקו לי וגרמו לי להצטער על זה שאני חיה, שנולדתיי, רק כי אני שונה כי אני מחונכת ...
אין לי תמיכה מהמשפחה, סבתא שלי עם בעיה נפשית אבל היא ממש עשירה והיא מחפרנת לי את השכל, מחליטה משהו ואז משנה דעה לגמריי או אומרת משהו ואחר כך אומרת משהו אחר, וכשאני אומרת להורים שלי הם אומרים "עזבי את לא תביני" "היא בסדר גמור" "היא זקנה" והם בעצמם סובלים מהבלבולי מוח שלה
דודה שלי מצד אימא שלי שונאת אותי, והיא גם ממש עשירה, גרה בבית ענקי ... יש לה 3 ילדים. בכל חיי היא ובעלה חיפשו כל הזדמנות להשפיל אותי, לפני שמצאתי עבודה על כל פיפס היא הייתה צועקת לי "איך את מצפה להתקבל לעבודה ככה, איך, את לא יודעת להתנהג עם אנשים" וכד' ואני בעצמי עובדת בשירות לקוחות [עבודה כדי לחסוך כסף ללימודים ומגורים, לא רוצה להיוות תלוייה במשפחה]
סתם משפילה אותי, למשל כשהיא ילדה לא מזמן הכנתי לה עוגה, היא לא רצתה לטעום ממנה והחזירה אותה לאימא שלי אחר כך. כל כך נעלבתי
לבן דוד שלי היה יום הולדת וכשבאתי היא אמרה "למה באת את לא חייבת לבוא, אם באלך תחזרי הביתה" וזה היה ממש מעליב והיא גם החלה לומר ש"לא יהיה אוכל ולמה באת מה את מחפשת פה" מרגיש לי כמה אני לא רצוייה במשפחה הזאת. אנחנו עשירים, יש לי הכל, מחשב לפטופ אייפד פלזמה חתול דירה מפוארת ... חוץ מאהבה, תמיכה והערכה. מרגישה זרה.
וגם המנקה של המשפחה התחליה להגיד לי שלא ייצא ממני כלום בחיים ושאני מטומטמת וטיפשה ושלא עובדת בגיל 19 [זה היה לפני שמצאתי עבודה] ושיושבת כל היום בבית ומציקה להורים, ממש נפגעתי ואמרתי להורים שלי הם אמרו "מה את רוצה את מפריעה לה לנקות" כאילו זה ממש לא תירוץ וזה לא מצדיק שום סיבה שהיא תדבר אליי ככה, ואם אני מרפיע שתגיד בנימוס ולא תרד עליי
המשפחה היחידה שאני הסתדרתי איתה, ראיתי אותה פעם אחת, זאת דודה שלי מדרגה שנייה היא גרה בשוויץ עם בעלה. הם באו לבקר אותנו וממש התחברתי איתם, דיברתי איתם שעות וצחקנו, סוףסוף הרגשתי שמצאתי משיהו שמבין אותי במשפחה הזאת. אבל הם היו צריכים לעזוב מיד, לחזור לשוויץ, כלכך ייחלתי שיציעו לי לבוא איתם ... אבל שוב נשארתי לבד. ישלי את הטלפון והסקייפ שלהם אבל הם עסוקים כל היום ולא באלי להטריד אותם
אפילו מתביישת לבקר אותם ... יצא לי רושם שאני פשוט מטרידה אנשים, שלא רוצים לדבר איתי ושאני מפריעה, והכל בגלל המשפחה הזאת
אני מרגישה כלכך כועסת על העולם, כלכך מיואשת
המשפחה שונאת אותי
כל החברים שלי בגדו בי, פגעו בי
בבית ספר השפילו אותי, זרקו עליי חול ואבנים ולמורים לא היה אכפת, גם הם היו לפעמים בצד שלהם או שהם אמרו שיש לי בעיה נפשית
אני מרגישה אבודה ... לא רצוייה בשום מקום
עם חרדות של נטישה ושלא יקבלו אותי בגלל שזאת אני
הייתה לי חברה הכי טובה שגרה בעיר אחרת, היינו מדברות מלא, עם בדיחות משוטפות ומבקרות אחת את השנייה. חשבתי שהיא נהנהת איתי, צחקנו מלא והיא אמרה שכיף לה לבלות איתי ואז יום אחד היא התחילה לסנן אותי ואחרי כמה ימים היא שלחה לי נאום ארוך בווטסאפ למה היא לא רוצה להיות חברה שלי וחסמה אותי.
נדמה שהיא באה אליי הביתה רק כדי לאכול אוכל איכותי כי אימא שלה לא יודעת לבשל ...
זה היה הדבר הכי פוגע שעשו לי, לא עשיתי לה כלום, חשבתי שהיא נהנת איתי, עזרנו אחת לשנייה, דיברנו על הבעיות שלנו ונתנו פתרונות אחת לשנייה, היינו מטיילות מלא ומדברות על תחומי עניין שלנו ... מה עשיתי לא בסדר ?! גם היא כניראה ניצלה אותי ! החברה הכי טובה הקודמת שלי גם ניתקה איתי קשר בלי סיבה, וגם היא כל הזמן אמרה "את חברה מדהימה, כיף לי איתך" וכד'
איבדתי אמון באנשים, מרגישה שלא אמצא בחיים חברים אמייתיים, כולם שונאים אותי שמשקרים לי שעושים לי טובה כשמדברים איתי ... אני עובדת כל היום ומרגישה כמו זומבי, הלכה לי שמחת החיים, אהבתי לצייר ולכתוב סיפורים, זאת אני עושה כששי לי זמן וכשאני לא שקועה בייאוש מהחיים, לבלות עם חברות ולעשות שטויות.
אף אחד לא תומך בי
נדמה שמסתובבים איתי רק כי אני עשירה ושיש אצלי אוכל של מסעדות, כדי לנצל אותי ולזרוק
מתעלמים ממני
קוראים לי מעצבנת ובלתי נסבלת
מזזלים בי בכל מקום שאני באה
יורדים על המוצא שלי
נמאס לי ...
לצפיה ב-'צמיחה על סף ייאוש'
צמיחה על סף ייאוש
28/08/2016 | 13:44
7
שלום אצט יקרה,
את מתארת תחושות כל כך קשות ומכאיבות, שמציפות כולן ביחד – תחושות של בדידות ותסכול, תחושה של להיות בין הפטיש לסדן, שאין לאן לברוח, שאין אף מקום בו תוכלי לשים את הראש ולהרגע, בלי לדאוג משום דבר, בלי להפגע ולחוות כל הזמן יחס מזלזל.. תחושה שאין מי שמחזיק אותך, שאין מי שדואג, שאין מישהו שאכפת לו ממך.. עד שאת 'מתרגלת' להרגיש כל כך נטושה ומוזנחת, לא מוערכת, שאין אף אחד שמגן עלייך, שעומד לצידך..
אני מבינה, יקירה, כמה שאת עייפה מלהתמודד עם כל התחושות האלו.. מצד אחד רוצה כמה שיותר לצאת מהבית כדי לברוח מהמצוקה שהוא מעורר בך, להעסיק את עצמך כמה שרק אפשר, כמעט עד קצה גבול היכולת, עד למצב שהעומס שעלייך כל כך גדול שכבר קשה לך להמשיך ולשאת הכל על כתפייך.. וכמה שזה מייאש, שדווקא הבית מהווה מקום מציף ולא מוגן עבורך, מלא בתוקפנות ורגשות עוצמתיים שמתפוצצים ואף אחד לא מצליח להכיל, כאילו התא המשפחתי כל הזמן מוצף ולאף אחד אין מרחב להכיל בו את עצמו, שלא לדבר על אחרים.. וכל הזמן צריך להיות במצב של מגננה או מתקפה, בלי שיש מקום לתמיכה, לביחד..
יקירה, את מתארת תחושות קשות כל כך של זלזול והשפלה, תחושת ניכור ודחייה וזה כל כך לא הוגן שנאלצת לחוות את זה, לא בסביבת הלימודים ובטח ובטח שלא מהמשפחה, שממה שאת מתארת נשמע שבהרבה מקרים גורמת לך להרגיש מיותרת, לא רצויה בחיים שלהם, גורמת לך להרגיש כאילו משהו בך לא בסדר, שאת זו שאשמה..
אצט, חשוב לי לומר לך שזה ממש לא מובן מאליו, שאחרי כל האכזבות והפגיעות שידעת - שיחד עם כל זה את מצליחה למצוא בעצמך את הכוחות, לעבוד, לתכנן תוכניות, לחשוב על העתיד, את ממשיכה ונאבקת, מחפשת מוצא, עובדת ומשקיעה כדי להוציא את עצמך מהמצב בו את נמצאת כעת, כדי לבנות את עצמך מחדש ולאפשר לעצמך חיים אחרים, כפי שאת היית רוצה אותם. זה מדהים ומעורר השראה בעיני יקירה, ואני מאחלת לך שתוכלי למצוא את הדרכים להפוך את החוויות הקשות שעברת – לדלק ודשן שיניע אותך קדימה, יאפשר לך לצמוח למעלה..
ואולי כדאי, למרות (ודווקא בגלל) העומס, לנסות ובכל זאת לפנות קצת זמן ומרחב לעצמך, לדברים שאהבת פעם לעשות, אפילו לחצי שעה ביום, לשבת מול דף נייר עם צבעים, לשבת עם מחברת אישית בפינה שקטה ולתת ליד וללב לכתוב, להוציא, לדמיין את העתיד שיהיה אחרת, לכתוב עליו סיפורים.. לפעמים הדברים הקטנים האלו, הם כל כך הכרחיים, ועושים שינוי כל כך גדול בתחושה שלנו..
תמשיכי לשתף אותנו יקירה, תמשיכי לכתוב.. אנחנו כאן איתך, לא משאירים אותך לבד, מזכירים שיש אנשים שאכפת להם ממך, גם אם אנחנו לא מכירים אישית
לצפיה ב-'אל תגידו לי שיהיה בסדר..'
אל תגידו לי שיהיה בסדר..
19/08/2016 | 22:41
1
42
אל תגידו לי שיהיה בסדר..
בבקשה אל תגידו לי שיהיה בסדר, 
אם אתם לא בטוחים בזה.
אל תגידו לי שיהיה בסדר,
אם אתם לא יכולים לעשות שזה יקרה.
אל תגידו לי שיהיה בסדר כדי לנחם אותי..
אל תגידו לי שיהיה בסדר כדי לגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי,
כי זה לא עוזר.
וכשזה לא קורה,
זה רק גורם לי לשנוא את עצמי יותר,
זה רק גורם לי לכעוס עליכם, ולא לסמוך עליכם.
כי הבטחתם, כי אמרתם. כי באמת האמנתי לכם..
כי לא נשאר לי יותר כלום, מלבד האמונה..
ואני רוצה, אני באמת רוצה להאמין ולחשוב שיהיה בסדר,
כי זה הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים..
אבל יש גבול דק מאוד בין אופטימיות לנאיביות,
ונראה לי שחציתי אותו כבר מזמן..
תמים מצדי לחשוב שיהיה בסדר,
תמים מצדי לחשוב שהכל יעבור..
תמים ומטומטם מצדי לחשוב שמתישהו יהיה טוב..
כמה אפשר לקוות ולהתאכזב?
כמה אפשר לרצות ולהישבר?
כמה אפשר לבכות בסתר?
בשלב מסוים הכוחות אוזלים,
וכרגע, אני ממש מייחלת כבר לחזור לאלוהים.
 
לצפיה ב-'אמונה עצמית בשינוי '
אמונה עצמית בשינוי
21/08/2016 | 14:15
17
אנונימית יקרה,

כמה שזה מרגיז לשמוע שיהיה בסדר, כשמרגיש שכל-כך לא בסדר לך.
כמה שזה מעצבן שאנשים מבטיחים שיהיה בסדר, כשבעצם אי אפשר להבטיח דבר כזה.
כמה מתסכל זה שאחרים בוחרים לצבוע את המציאות עבורך בוורוד, בזמן שאת מעדיפה להסתכל למציאות בעיניים, כמו שהיא (גם אם זה נעשה במטרה להקל עלייך). כמה שהם חוזרים על המנטרה שלהם, המציאות שלך לא באמת משתנה. וזה מאכזב אותך, וזה מייאש, וזה גורם לך לכעוס עליהם, ולתהות האם נשארה עוד תקווה לשינוי כלשהו..
ואת יודעת, אולי לא חשוב אם הם חושבים שיהיה בסדר. אולי מה שחשוב זו האמונה הפנימית שלך שהמצב באמת יכול להשתנות, שיש לך את הכוח לשנות...?
 
יקירה, אם תסכימי לשתף, נשמח לשמוע ממך על מה לא בסדר, מה מטריד אותך, מהו הדבר שאת מייחלת ומקווה לו שלא מסתדר? אם תרצי, את מוזמנת גם לבוא אלינו לשיחה בצ'ט מדי לילה בין 21:00-00:00, לפרוק את כל מה שיושב עלייך, במקום לא שיפוטי, אנונימי לחלוטין....
 
"לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף שתי המלים "יהיה בסדר". צירוף המלים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המלים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא בסדר:  יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. כן, ה"יהיה בסדר",  אותה טפיחת כתף חבר'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי"... ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא בסדר." - יצחק רבין
 
לצפיה ב-'ריבים עם אמא'
ריבים עם אמא
18/08/2016 | 16:34
1
32
היי אני בת 14 ואני תמיד רבה עם אמא שלי על הלימודים ובכללי אני רבה עם אמא שלי והיא תמיד מענישה אותי או צועקת עלי ולפעמים אני מרגישה שהיא בכלל לא מבינה אותי שקשה לי בלימודים ואני הכי מתאמצת שיש ותמיד כשהיא רבה איתי היא מוציאה מילים שפוגעות בי ואני תמיד בוכה וקשה לי עם המצב הזה שכל הזמן אנחנו רבות ושהיא צועקת עלי וזה זה פוגע בי כל פעם מחדש ובאלי למות כבר/לברוח מהבית אני כמעט כל הזמן בוכה
לצפיה ב-'משאלה לשקט'
משאלה לשקט
21/08/2016 | 13:26
13
אביה יקרה,
 
אני שומעת כמה קשה לך בריבים ובמלחמות עם אמא שלך, כמה את נפגעת מהמילים המכאיבות ומהידיעה שאת מנסה הכי הכי שאת יכולה וזה לא מספיק, ואת לא מקבלת תמיכה. לפעמים בלהט הדברים, במהלך ויכוח יכולות להיפלט מילים קשות ופוגעניות, ואם רק אותן אמרות היו נאמרות בשיח ולא בכעס וצעקות, יכול להיות שזה היה מקל על ההקשבה וההפנמה, ולא סוגר אותך. אבל בינתיים.... את נסגרת, וכל הבלגן שבבית-בלב-בראש, רק גורמים לך לרצות לברוח אל שקט, למקום אחר שבו לא תבכי ולא תרגישי פגועה, אלא מנוחמת, מוערכת ואהובה.
יקרה, האם את מוצאת מפלט בתחומים אחרים שלא קשורים ללימודים, בהם אתן מסתדרות ומוצאות מכנה משותף, מגיעות להסכמה? האם את מוצאת בסביבתך חברים או בני משפחה אחרים להיתמך בהם?
 
אם תרצי לחלוק איתנו עוד מהקושי, מההתמודדות, מהרצון לברוח, או כל דבר אחר, את מוזמנת לכתוב לנו גם בצ'ט כל יום בין 21:00-00:00, נהיה שם בשבילך, אחד על אחד, מכל הלב. בינתיים, קבלי חיבוק גדול מאיתנו 
 
"לא רוצה להיות עצוב ולא יכול להיות שמח 
כבר לא בטוח מה חשוב לא רוצה להתווכח 
שוב צריך לדעת איך למחות את הדמעות 
ושוב צריך לדעת ללכת הלאה

 
לצפיה ב-'פרידה '
פרידה
16/08/2016 | 22:05
1
24
היי שמי רון בן 21. בקצרה: לפני חודשיים אני ומישהי שהיינו ביחד 6 שנים נפרדנו. אחרי 4 ימים ראיתי אותה עם מישהו שעובד איתה ואז הבנתי שבעצם הפרידה הזאתי הגיעה בגלל שהיא התאהבה במישהו אחר.
ממש תמצתי את זה, היה הרבה דברים בדרך מהרגע שהתחיל הבלאגנים(במאי) עד שנפרדנו, ורק אחרי זה הבנתי שזה בגלל מישהו.
הם עדיין יוצאים ביחד והיא מאושרת איתו כאילו 6 שנים לא היו בכלל.
היה לנו זוגיות מעולה ומעבר לכך היינו החברים הכי טובים בעולם.
אני ממש ממש מתקשה להסתגל למצב הקיים, למרות שאני מנסה ממש הרבה ואני במלחמות עם עצמי בכל יום מחדש, אני פשוט לא מצליח לראות איך החיים ממשיכים מכאן
לצפיה ב-'כשהלב כואב'
כשהלב כואב
21/08/2016 | 11:33
9
רון,
 
אני שומעת מבעד למסך את הכאב שלך, כמה מייסר אותך לראות את החברה הקודמת עם מישהו אחר.. כמו תחושת בגידה, למרות שאתם כבר לא ביחד, נשארת פגוע, לבד, לא מצליח למצוא את האור בקצה המנהרה, נאבק בעצמך כדי להמשיך הלאה, למרות שאתה לא יודע איך.
ואולי ההשערות לגבי סיבות הפרידה גם הן מערבלות לך את הלב, או הגעגועים, ואולי זו התחושה שכאילו נשארת  מאחור בזמן שהיא כביכול מתקדמת, ואולי בכלל המחשבה שכאילו בזבזתם את הזמן, אם בסופו של דבר זה נגמר, היא זו שמשגעת אותך..
 
"הלב שלנו חייב להישבר לפעמים. זה סימן טוב, לב שבור. זה אומר שניסינו להשיג משהו". - אליזבת גילברט (מתוך הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב")
 
רון יקר, הכנסת גם נקודת אור בהודעה שלך- כתבת על "איך החיים ממשיכים מכאן". נראה שקיימים בתוכך, לצד העצב והכאב, גם ניצנים קטנים של תקווה להתחלות חדשות, להמשך אחר טוב, וידיעה חשובה- שיש גם "הלאה מכאן"...
התקופה שלאחר פרידה יכולה להיות מכבידה, מכבה, מתסכלת ומייאשת... אם אתה מחפש מקום לפרוק בו או לשתף על ההתמודדות שלך, אתה מוזמן גם להגיע לצ'ט האנונימי שלנו מדי יום בין השעות 21:00-00:00, לשיחה אחד על אחד (או כמובן להמשיך לכתוב לנו בפורום). נשמח לנסות להיות לצדך, לשכך מעט את הכאב, לעזור לך לשאת את הכובד שבלב.... 
 
בינתיים, שולחים לך חיבוק חיזוק וירטואלי גדול
 
לצפיה ב-'איך מורידים געגוע לאקס? ומורידים הלקאה עצמית?'
איך מורידים געגוע לאקס? ומורידים הלקאה עצמית?
12/08/2016 | 00:08
3
33


אקצר את הסיפור כדי לא להכביד. האקס ואני נמצאים כעת בפרידה שניה שלנו.
באיזשהו מקום האמנתי שגם הפעם נחזור. אך לצערי הוא מצא בן זוג חדש. אני באמת מאמין שזה ריבאונד. כי אני מכיר חלקית את הבחור החדש.
אבל כיון שאני לא יודע מה האקס חושב אז אין לי טעם לנסות לנתח אם זה ריבאונד או לא.
בכל מקרה, אני לא הפסקתי לחשוב עליו בחצי שנה האחרונה. וכשנודע לי שהוא בזוגיות - אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר.
הקול שלו, הצחוק שלו, הגוף שלו, המגע שלו. הכל מאוד מוחשי.
אני רוצה לנסות להפחית את עוצמאות של הגעגוע והעצב. 
חשבתי למצוא רעיונות ומשפטים שיגרמו לי להתשחרר יותר בקלות.
כי כואב לי. כי קשה לי.
אני מנסה לדבר עם כמה שיותר אנשים. לשתף. לספר. לדבר. לצאת. אבל הזכרון לא פוחת. 
הזמן יעשה את שלו. ואין קיצורי דרך. אבל בכל זאת.
נסיתי להזכיר לעצמי למה נפרדנו. מה היה פחות טוב.
נסיתי לעודד שאני מחוזר ע״י אחרים. שאני טוב וחזק גם בלעדיו. שאני לא צריך אותו בתור אמת מוסר למה נכון.
שיש הרבה גייז וסטטיסטית יש מישהו שיעשה לי טוב כמוהו.
שיש המון שעושים פרק ב׳ בחיים ואומרים שזה אפילו יותר נכון ומוצלח מפרק א׳.
שזה צריך לבוא ממנו גם. אחרת אני אהיה יס מן בנסיון השלישי שלנו
שזו ההזדמנות שלי להיות חופשי לנסות למצוא עוד (אולי אני גרידי)


אבל לכל טיעון האני האחר שלי מוצא טיעון נגד.
אני מאמין שאני מפחד לשחרר. הלא נודע. הספק. הם לא נעימים.
לכן מנגנון הגנה מנסה למנוע שחרור.
אני יכול לעבוד על עצמי וללכת הפוך על הפוך? כמה שאני מודע עדיין לא מצליח לחוות את המחשבה ולתעל אותה נכון.
גם כשיצאתי מהארון לקח לי זמן רב עד שאחד הקולות גבר על האחרים.
אני נמצא בטיפול פסיכולוג ובכל זאת בין מפגש למפגש אני מתייסר וסובל מגעגועים ומזכרון מוחשי וממשי ככ.

אודה למי שיש לו טיפים או מנטרות שהיה אומר לעצמו אחרי פרידה כה כואבת ועזרו לו להתגבר.
תודה
 
לצפיה ב-'מקום בלב'
מקום בלב
12/08/2016 | 14:53
1
38

וכמה שאתה רוצה להיות חזק בלעדיו, עדיין הזיכרון חזק איתך.. זיכרון שחצי השנה שעברה לא מחקה..  כמה זה בוודאי קשה למחות עקבות של אדם אהוב מעל הנפש והגוף, מעל החיים. יש קשרים שקשה מאד לנתק, כמו קשרי דם, ויש קשרים שקשה מאד לנתק, כי הם חזקים אולי כמו קשרי דם, רק בלי המחויבות, לכאורה, שנגזרת מאלו האחרונים.. איך אפשר להכניס בנאדם לתוך הלב, ואחר כך להוציא אותו משם? לא פשוט. אז אתה מחפש טיעונים למה טוב בלעדיו, כותב את ההסטוריה מחדש: היה לא טוב, עכשיו טוב יותר, ויהיה אפילו עוד יותר טוב. ובדרך, מנסה למחוק גם את הטוב שהיה. ובאותה דרך אתה מרגיש גם את ההתנגדות שעולה בתוכך, ההתנגדות לשינוי, למחיקה, לציפיה לפרק ב' שמי יודע איך הוא יהיה.. איך אפשר להשלים עם מצב שכבר הפך לעובדה, בלי לנסות לחזור לעבר במעין מכונת זמן שאתה עדיין מנסה ללמוד כיצד להפעיל אותה?
ואולי, גם אם אי אפשר לחזור לעבר, לא חייבים להוציא את האקס מהלב. אולי משהו ממנו תמיד יישאר שם, עם הצחוק והקול והמגע המיוחדים.. ותשאיר לו את הפינה הזאת, ויחד עם זאת תוכל לפתוח את הלב לאדם חדש שיכניס משב רוח רעננה על הזכרונות הישנים, ינער את האבק, ויזכיר לך איך זה לאהוב כל כך... בצורה אחרת.
 
לצפיה ב-'זה מקסים, אבל אני לא רואה מקום בלב לאדם נוסף'
זה מקסים, אבל אני לא רואה מקום בלב לאדם נוסף
13/08/2016 | 01:42
12
כל אחד יהיה בצילו 
וזה עניין של זמן. אבל באמת שאין לו מחליף אצלי
או שני לידו בלב
לצפיה ב-'ערקונות או גחמה מתוך חרדה?'
ערקונות או גחמה מתוך חרדה?
12/08/2016 | 00:14
8


אני נמצא בטיפול פסיכולוגי.
אני מנסה לנתח פרידה זוגית שאני מתחרט עליה מאוד.
אחד הנושאים שגרמו לפרידה הייתה רצון לרמת חיים שונה בין האקס לביני.
אני מאשים את עצמי בכל דבר אפשרי כעת.
הייתי עקשן,
הייתי קמצן,
הייתי הססן ועוד.
הפסיכולוג אמר שאין בעיה שאחשוב על לעגל תכונות שלי או לנסות לשנות את העוצמה שלהן. אבל בכל מקרה זה חלק מהדמות שלי. אלה עקרונות עליהן מושטתת הדמות שלי והן לאו דווקא רעים. יש הרבה שהיו רוצים לקנות לא אימפלוסיבית ולחיות בתקציב מאוזן.
אני יודע ממפגשים אחרים איתו שהרבה דברים צצים אצלי בגלל חרדה. לדגומא חרדה ממחסור בכסף.  

השאלה שמבלבלת אותי - כי בסופו של דבר אני מלקה את עצמי בגלל הפרידה - 
האם היו אלה עקרונות - ולכן טוב שנפרדתי כי לא רציתי למחוק את עצמי
או האם היו אלה פעולות לא רציונליות מתוך חרדות שלי. אותן אני רוצה לפעול להנמיך ולהיות מודע לכך שהן מתוך חרדה.
ברור לי שהתשובה לא יכולה להיות מלאה כי אין את כל הפרטים והסיפור.
ובכל זאת רציתי לנסות להעזר בחברי הפורום איך מבחנים בין עקרון/פעולה מתוך חרדה/גחמה גרידא.
כי לפי כך אוכל להבין עם עצמי אם יש מקום להלקאה או דווקא לשחרור והרגשה של השלמה.
תודה לעונים לשאלה הפילוסיפית
 
לצפיה ב-'בעיות עם ההורים'
בעיות עם ההורים
07/08/2016 | 20:40
1
133
אני בן 16 עולה לכיתה יא בגיל 9 התחלתי לשחק משחקי מחשב ויצא מצב ש"התאהבתי" בתחביב הזה וזה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות אני רוצה להדגיש שהציונים שלי בבית הספר נחמדים ואני לא תלמיד מופרע או משהו שנה שעברה הייתה שנה קשה בשבילי הרבה מריבות עם ההורים שגרמו לי לדיכאון ההורים לא נמצאים בבית עד שעה 6 בערב ככה שהיו ימים שפשוט לא הלכתי לבית הספר בסוף השנה בעקבות חיסורים רבים החליטו לא להביא לי את התעודה אלא בנוכחות ההורים בעקבות החיסורים הרבים וכתוצאה מכך אמא שלי אמרה לי שהיא לא קונה לי יותר ספרי לימוד ולא משלמת לבית הספר אם אני לא זורק את המחשב לפח שאמרתי לה שאני לא מעוניין בכח היא אמרה לי שכשיגיע יומולדת 16 שלי היא תזרוק אותי מהבית ועכשיו אני באמת לא יודע מה לעשות אם אני יישאר בלי בית ובלי התחביב הכי אהוב עלי...
לצפיה ב-'אחרי הסערה'
אחרי הסערה
12/08/2016 | 13:21
21

Zencer יקר,
נשמע שאתה מרגיש שההורים לא מבינים אותך. בסך הכל אתה משקיע בלימודים, וגם ההתנהגות שלך טובה, ולמרות זאת נראה שההורים לא רואים את הצדדים החיוביים האלה שלך, ואתם רבים. אני מבינה שנכנסת לדיכאון בעקבות המריבות הללו, ושבנוסף ההורים כמעט ולא נמצאים בבית, מה שאולי גורם לך להרגיש בודד מאד. החסרת הרבה מבית הספר, אולי כתוצאה מהדיכאון, אולי בגלל ה"חיסורים" של ההורים מהבית. ועכשיו, כשנודע להוריך על החיסורים, נראה שאתה מרגיש שהם לא מנסים להבין אותך, אלא פשוט מאיימים. נראה שאתה חווה זאת כניפוח הדברים מעבר לכל פרופורציה, שכן פרט לחיסורים אתה תלמיד טוב. בנוסף, אתה אוהב משחקי מחשב ולא רוצה לאבד את האהבה הזאת שלך. בוודאי המשחקים האלה מאפשרים לך להיות בתוך מציאות נפרדת, לחוות הרפתקאות, ומן הסתם לא תסכים לוותר על החוויה הזאת, מה גם שכנראה שאין קשר בין המשחק לבין החיסורים מבית הספר. נראה שההורים שלך לא מנסים להבין מה גורם לחיסורים אלא מנסים להעניש אותך, ויכול מאד להיות שאתה רואה בכך חוסר צדק, שכן, כפי שאתה רואה זאת, יש להם חלק בחיסורים האלה.
Zencer, לפעמים כשאנחנו כועסים, אנחנו מאבדים פרופורציות, ולא פועלים בהיגיון. יכול להיות שאימך לא התכוונה ברצינות שלא תקנה לך ספרי לימוד, או שתזרוק אותך מהבית, אלא אמרה את מה שאמרה מתוך כעס. אולי כדאי לתת להורים להירגע, ולנסות לדבר איתם ממרחק כלשהו של זמן. יכול להיות ששווה לפנות למישהו בבית הספר, יועץ או אדם שאתה סומך עליו, ולהתייעץ עימו בקשר למריבות עם ההורים, שגרמו לחיסורים מלכתחילה, ולאיומים שלהם. אולי שווה שיהיה מישהו מקצועי שילווה אותך, ויגשר בינך לבין ההורים. בכל מקרה, אתה מוזמן להמשיך לשתף בפורום, ולספר מה קורה איתך ולאן הדברים מתגלגלים.
 
לצפיה ב-'החיים'
החיים
06/08/2016 | 23:39
1
37
היי לא יודעת אם זוכרים אותי או לא זה לא כזה משנה אני עוברת תקופה קשה בחיים שלי תקופה של הרבה פרידות תקופה של שינויים...זה התחיל לפני שלושה חודשים שסבתא שלי נפטרה אחרי חודש סבא שלי ניפטר ואז פרידה מקבוצה של השירות לאומי ופרידה ממתנדבת שהייתי מאוד מחוברת אליה ועוד פרידה ממישהי שהייתי מחוברת אליה ובץוך כל הפרידות האלה אני מוצאת את עצמי שוקעת לדיכאון שוקעת לסמים לבדידות...אחרי שסבא שלי ניפטר עברתי לגור עם סבתא שלי כבר חודשיים שאני גרה אצלה והיום היא זרקה משהו שנורא פגע בי היא אמרה לאמא שלי וואי וואי אם הייתה לי ילדה כזאת הייתי משתגעת...חודשיים שהילדה הזאת שינתה את החיים שלה בשבילה שלא יוצאת מהבית כדאי שהיא לא.תישאר לבד שישנה באותה מיטה איתה את הילדה הזאת היא לא רואה...שיניתי את כל החיים שלי בשבילה וזה מה שישי לה להגיד עליי...אני מוצאת את עצמי כל לילה בוכה כל לילה לא ישנה כל לילה חושבת על מה שקרה חושבת על סבא שלי נזכרת באותו רגע שהוא נפטר באותו רגע ארור שראיתי אותו מפסיק לנשום...התקופה הזאת הורגת אותי אני כל יום נאבקת בעצמי לא לחתוך לא להשתגע אבל אני לא מצליחה חזרתי לסמים חזרתי לימים שמרוב שהייתי בסטלה פחדתי לחזור הביתה ואף אחד לא יודע את זה את אף אחד זה לא מעניין...האנשים הכי חשובים בחיים שלי נעלמו ואיתם גם אני נעלמת כל יום קצת מחכה שמישהו יראה שמישהו יעזור שלמישהו יהיה אכפת ממני


לצפיה ב-'במה להאחז'
במה להאחז
07/08/2016 | 17:13
32
פרידה אחרי פרידה, שינוי אחרי שינוי, טלטלה אחרי טלטלה..
ילדת כאב אהובה שלנו, זה נשמע כל כך מכאיב, לאבד כל כך הרבה, בזמן כל כך קצר.. כאילו ללב אין אפילו זמן להתאושש, להרים את הראש מעל המים, וישר מגיע עוד גל ששוטף אותך, בעודך נאבקת למצוא במה להאחז – אך במקום להאחז, מרגישה שאת רק הולכת ושוקעת..
 
ובין כל השינויים והפרידות, בין כל ההסתגלות מחדש שנדרשת ממך, עולה גם מעין תחושה כזו של חוסר הערכה, כאילו הסביבה לא רק שלא רואה עד כמה קשה וכואב לך, אלא גם לא נותנת לך כוחות, מתייחסת אלייך בצורה מבטלת, לא רואה אותך, לא רואה את הטוב ואת הכוחות שבך, שלך עצמך אין כוחות להאמין בהם כרגע..
 
אהובה, מצער כל כך לשמוע לאיזו סחרחרות של כאב את נכנסת, איך הייאוש מציף והאכזבה מהסביבה מרפה את ידייך.. אנחנו כאן איתך, מושיטים אלייך את ידינו, רואים את הכאב שלך, רוצים לתת לו מקום.. תמשיכי לשתף אותנו יקירה, לספר על מה מה שאת עוברת, על מה שמכאיב.. אולי לא נוכל להעלים את הכאב, אבל אולי לפחות נוכל לסחוב אותו לקצת ביחד, להתחלק במעמסה..
לצפיה ב-'בעיה עם ההורים, לא מקבלים אותי כמו שאני'
בעיה עם ההורים, לא מקבלים אותי כמו שאני
02/08/2016 | 19:57
1
56
בתור בי פולארי עם הפרעת חרדה, זה יכול להיראות לכם קצת מוזר, אבל אני אדם שאוהב לחיות על הקצה, לשחק בגורל, אני לא מפחד מכלום ואף אחד. אני מנהל את החיים שלי בצורה מאוד אגרסיבית. אני סופר אינטליגנטי ויכול לנתח ולהתמודד עם מצבים שאחרים ישברו מהם תוך שניה (התמודדתי עם סמים, גרתי ברחוב), אני אימפולסיבי וחזק, ואני מעריץ את עצמי כי אני בדיוק מי שאני רוצה ליהיות.
אבל ההורים שלי דואגים לי מאוד, כי אני כזה שיכול בקלות למצוא עצמו נהרג בתאונה או ננעל מאחורי הסורגים, בשני המקרים לי זה לא מזיז, אבל זה מטריף אותם וזה מביא לריבים. השאלה, איך אני גורם להם להבין שאני כבר לא ילד קטן, שאני חיי את החיים שאני רוצה, ואליהם לכבד את זה?
לצפיה ב-'גבולות'
גבולות
03/08/2016 | 00:34
28
r3dt4g  יקר,
 
נשמע שאתה נהנה להיענות לסקרנות שפועמת בך, שגורמת לך לחקור ולגלות ולבחון גבולות, ושאתה שלם עם עצמך, מוכן לקבל על עצמך את ההשלכות של החיים בסטייל ה"אגרסיבי", כפי שכתבת. נשמע מתסכל ואולי גם מעיק שההורים שלך נטרפים מפחד, מנסים למתן אותך, בזמן שאתה מרגיש חסין, בעל כוחות התמודדות חזקים, מלא תעוזה...
האם יש גיל בו ההורים מפסיקים לדאוג לילדים שלהם, לנכס הכי יקר שלהם? לא בטוח.
האם בגיל מסוים הורים מפסיקים להסתכל על ילדיהם כעל גוזל קטן? גם זה לא בטוח.
למה? אולי הדאגה מונעת מאהבה, אולי מרצון אינסופי לגונן ולעטוף, ואולי לחלקם קשה ההבנה שהמציאות משתנה והילדים מתבגרים לנגד עיניהם.
האם ישנו גורם אחר אשר יכול לסייע לתיווך בינך ובין הוריך? אולי יכול להגדיל את התחושה בקרב הוריך שיש מי או מה שדואג למתן את ההתנהגות האימפולסיבית, כדי שלא ימצאו אותך מאחורי סורגים במקרה הטוב, או נהרג בתאונה במקרה הרע?
אם תרצה לשתף אותנו בהמשך התלבטויות, מחשבות או תחושות, נשמח להיות לך אוזן קשבת, להיות לצדך, כמה שנוכל...
 
"גם אני רוצה לצאת, לשתות, לרקוד, לבגוד, לשדוד 
גם אני רוצה לדפוק שמחת חיים ברמקולים של אוטו עם כבוד. 
גם אני רוצה לחטוף, לאכול, לטרוף, לזלול, להקיא את הכל 
לרמוס את כל מי שעומד בדרכי, לעמוד על שלי בלי ליפול. 
גם אני רוצה אקדח קטן שפותח דלתות וסוגר עניין 
אני רוצה לשלם במזומן מתחת לשולחן לאיזה עבד נאמן פודלמן. 
גם אני רוצה לשלוף מהשרוול, לצחוק בביטול ולהגיד בזלזול: 
קניתי, מכרתי, פתחתי, סגרתי, כיוונתי, יריתי, פגעתי בול.
 
אני רוצה הכי גדול, הכי מהר, הכי יפה. 
אני רוצה הכל הכי טוב, הכי הרבה. 
אני רואה את זה מולי, צבעוני, טבעי, על המסך שלי. 
אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם, 
אני רוצה גם, אני רוצה גם... 

אבל איפה אני, 
ואיפה כולם? 
איפה אני, 
איפה כל העולם?"
 
לצפיה ב-'היי , רציתי לבקש את דעתכם בעניין..'
היי , רציתי לבקש את דעתכם בעניין..
17/07/2016 | 16:58
1
84
אני בת 23 ולמרות שהצלחתי במשך שנים לחיות עם תחושת מועקה וריקנות, אני מרגישה שזה כבר מתחיל להשתלט עליי ואני לא מצליחה למתן את זה..
היום שלי מסתכם בעבודה-בית, לא חברתית בכלל, אם כבר ההפך- יד לי חרדות בכל מה שנוגע לזה..
אין לי שום כיוון ללימודים, עדיין חיה בבית עם ההורים והמשפחה למרות שאני כ"כ רוצה לצאת מהבית ולהרגיש חופשיה קצת..
 
כמה שזה לא ראלי אני רק רוצה לעזוב את העבודה ולעוף להתבודד על איזה אי , התחושות האלה צצות לי הרבה בזמן האחרון וזה עוד סימן שאני מאבדת את דעתי..
 
האם זה מצב ששבירת שגרה יכולה לעזור בו ? 
אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה שאם אני אתרחק מהאנשים בחיים שלי, אני אהיה טיפה יותר מאושרת (אבל לבד)..
 
סליחה על הבאלגן - כל דעה בנושא תעזור..תודה !
לצפיה ב-'לגבש את עצמך מחדש'
לגבש את עצמך מחדש
17/07/2016 | 21:02
44
היי פרפל יקרה,
נשמע שאת נמצאת במעין צומת דרכים עכשיו, מרגישה מבולבלת ואולי קצת אבודה, נאבק בתחושת חוסר האונים הזו שמלווה אותך..
מנסה להאחז במשהו, לחזור לתחושת שליטה, לבסס תחושת ייעוד, אחיזה כלשהי, כשברקע עולות חרדות שחוסמות אותך, כמו מסך שמפריד בינך לעולם, ובטח הופך את הבדידות למכבידה כפליים..
ובאופן כללי נראה שאת מרגישה מעין חסימה שכזו, כאילו הכנפיים שלך מקופלות וקשורות, והסביבה והשגרה היומיומית שלך מרגישות לך כל כך מחניקות וצרות, עד שאת רוצה להשאיר את הכל מאחור, ללחוץ על ריסטרט ולהתחיל מחדש, מדף לבן..
 
יקירה, אני שומעת את הקונפליקט שלך, את התהייה האם שבירת שגרה תעזור, ולצערי אין כאן תשובה פשוטה – יתכן ושבירת שגרה תועיל, תתחיל תהליך חיובי של שינוי, שכמו המשפט המוכר 'משנה מקום משנה מזל' - שינוי המקום יניע תהליכים חיובים עבורך.. אבל יכול להיות שזה גם לא יספיק, שיש דברים שבאים איתנו, גם כשאנחנו הולכים למקומות אחרים, ועד שלא ניגע בנקודות העמוקות האלו בעצמנו, עד שלא נתייחס לשורשים ונטפל בבסיס, התזוזה והשינוי המיוחלים יאחרו לקרות..
פרפל יקרה, אל מול ההתלבטות הזו, כדאי אולי לקחת זמן ופשוט לאפשר לעצמך להתלבט, לנסות דברים שונים, בלי להחליט על מסלול אחד קבוע וסגור.. לנסות להעזר אולי בעזרה מקצועית של פסיכולוג או יועץ תעסוקתי, ולאפשר לעצמך גם להיות במקום ששוקל, שבוחן, שלא יודע.. מקום ממנו תוכלי לגדול ולבחור את הדרכים בהן תרצי לגבש את עצמך מחדש..
לצפיה ב-'האם יש הגבלה על כמות הטיפולים שאפשר לבקש מקופח כללית?'
האם יש הגבלה על כמות הטיפולים שאפשר לבקש מקופח כללית?
14/07/2016 | 00:18
1
31

אני מטופל כבר שנה וחצי במרפאת בריאות הנפש אצל מטופל מסוים.
המטפל הודיע לי שהוא מתכנן לצאת לחל״ת ואז לעזוב את המרפאה בעוד 5 טיפולים לכן התחלנו לעשות שיחות סיכום כבר לפני 2 מפגשים.
בקופח כללית אישרו לי 15 טיפולים + 30 טיפולים. ועכשיו עוד סט של 30 טיפולים. למעשה הם יהיו עם מטפל חדש.
 
לתומי חשבתי שאציע למטפל הנוכחי שלי הצעה:
לתת למטפל הבא כמה שיותר טיפולים כדי שתהיה אפקטביות כלשהי לטיפול החדש ולא יהיה קצר מדי. כלומר לסיים עם המטפל הנוכחי שלי בעוד מפגש או שניים. ולהשאיר למטפל הבא 30+2 מפגשים בערך.
 
הייתה לי שיחה עמוקה וארוכה עם המטפל שלי על המחשבה הזו שלי.
הוא הציע שאבחן למה אני ממהר להפרד. למה אני מתחמק מהרגש של סיום טיפול.
אני לא משלים את הסיכום. אני נמנע מרגש.
 

אני חשבתי באמת שאני מסתכל מבחינה טכנית בלבד שאני רוצה לתת לטיפול הבא כמה שיותר זמן טיפול. הרגשתי שהסיכום מחדש לי פחות וכבר עברתי שבועיים של סיכום ואחכ עוד שבוע נוסף שיהיה.
ידידה המליצה לי להשאר עם המטפל שלי עד הסיום של השירות שלו (קרי עוד 5 מפגשים) אפילו שזה אומר שהטיפול הבא יהיה רק 27-26 מפגשים.
היא אומרת שהטיפולים בסיום - הם הכי חשובים.
מישהו יודע אם בקופ״ח כללית (או בכלל) יש הגבלה על מספר הפעמים שאפשר לבקש טיפולים? כי יש סבירות שארצה לבקש עוד 30 בעתיד. 
אישרו לי כבר 15+30+30. סיכוי קלוש לבקש בעתיד עוד 30?


האם זה הגיוני שאני באמת חושב שהשיקול שלי הוא שכלתני נטו. ואני לא מרגיש התחמקות או רגש של המנעות?
 
אני יכול לחשוב בכח על רגעים מהעבר של פרידה וחרדות שהיו לי בתור ילד, נער ובוגר מפרידה. אבל אני לא באמת בטוח שזה קשור לפרידה הזו. כמה כדאי להציף זאת בפני המטפל? 
 
הייתה לי תחושה גם של חוסר אמון במטפל. חשבתי לרגע על האינטרס שלו שאשאר כמה שיותר זמן בטיפול כי הוא גם ככה לפני עזיבה ולא יכניס מטופל חדש בשעות שאני על פניו אפנה לו אם אסיים איתו קודם בחודש.
הייתם מקצרים את הטיפול הנוכחי כדי להאריך את הבא?
 
לצפיה ב-'היי יקר, ענינו בפורום תמיכה נפשית למבוגרים '
היי יקר, ענינו בפורום תמיכה נפשית למבוגרים
17/07/2016 | 20:06
16
לצפיה ב-'מישהי שאני מכיר נאנסה'
מישהי שאני מכיר נאנסה
02/07/2016 | 14:17
5
113
מישהי שאני מכיר סיפרה לי שהיא נאנסה לפני מספר שנים, בקושי יש מי שיודע מזה והיא מעולם לא הגישה תלונה או עשתה משהו עם זה.

אני רוצה שהבן זונה שעשה את יכנס לכלא וישלם על מה שהוא עשה ! אבל היא לא רוצה להתמודד עם כל מה שכרוך ולא מוכנה להגיש תלונה.

בבקשה תעזרו לי, מה אפשר לעשות במצב כזה? האם אני יכול לנקוט איזשהו צעד ללא יוזמה או הסכמה שלה לפעול נגד הבחור? האם מישהו פה התנסה במקרים כאלה שהקורבן מפחדת או כאובה מדי כדי להגיש תלונה ולהתעמת עם האונס הבן זונה.. האם אפשר להביא אותה איכשהו למצב שהיא תגיש נגדו תלונה?

אשמח לייעוץ ועזרה בעניין...
לצפיה ב-'למצוא את הכוחות להתמודד..'
למצוא את הכוחות להתמודד..
04/07/2016 | 22:11
1
72
היי,
 
ריגשת אותי מאוד בהודעה שלך, בה הבעת את חוסר האונים שלך אל מול אותו אדם שהרס לאותה בחורה את החיים ביום בהיר אחד...אני שומעת את הכעס שלך ואת הרצון שלך לצדק ואת הכמיהה שלך שייתן את הדין על מעשיו האכזריים כלפיה.
מצד שני יקירי, זו בחירה של אותה בחורה..זה נתון בידיים שלה בלבד..
תהליך של הגשת תלונה על אונס יכול להיות מאוד מטלטל ומציף שאין לכפות אותו על אדם שאינו בשל לכך רגשית ונפשית...
מה שאתה כן יכול לעשות בינתיים , זה לתמוך בה כפי שאתה בוודאי כבר עושה כיום..לעודד אותה לפנות לתמיכה ואולי , בהמשך, כשהיא תתחזק ,היא תוכל להרגיש מספיק חזקה על מנת להגיש נגדו את התלונה...
ישנן כמה עמותות התומכות בנשים נפגעות תקיפה מינית ואונס, מצרפת לך קישור עם כמה מהעמותות הבולטות:
מקווה שתמצא את הכוח להיות שם עבורה ברגעים הקשים שיהיו לה, ולאותה בחורה את הכוחות להתמודד עם החוויה הקשה שעברה.
 
לצפיה ב-'זה בדיוק מה שרקוב'
זה בדיוק מה שרקוב
05/07/2016 | 20:51
29
שהאנסים בונים על זה שזאת חוויה מטלטלת והנאנסות לא יעיזו להגיש נגדם תביעה, מה גם שקשה לרשיע- וככה האנסים יודעים שהם יוצאים מהמעשה בקלות וממשיכים לחגוג... צריך לעשות פה שינוי
לצפיה ב-'"מה אפשר לעשות במצב כזה?" - פשוט להיות שם בשבילה.'
"מה אפשר לעשות במצב כזה?" - פשוט להיות שם בשבילה.
04/07/2016 | 23:53
2
63
קודם כל אתחיל ואומר שאני מבינה את הרצון שלך לפעול נגד הבחור. גילוי על חוויה נוראית כמו אונס עשוי להיות מכאיב ומטלטל. על אחת כמה וכמה כאשר לא הוגשה תלונה ולא נעשה דבר בעניין כמו במקרה זה. תחושת חוסר הצדק שנוצרת אכן מקוממת ומכעיסה מאד. 
ובכל זאת, הבחירה האם להגיש תלונה או לא, האם להתעמת עם האנס או לא, נתונה בידיה של הבחורה בלבד ולא בידיו של אף אחד אחר. לפי דעתי בצדק, זכות הבחירה כשלעצמה כבר מעניקה לבחורה כוח מסוים, אתה לא חושב?
חשוב להכיר בעובדה שהתעמתות עם האונס בכלל והגשת תלונה בפרט היא תהליך קשה מאד אשר מצריך כוח נפשי רב. לעיתים התהליך של הגשת תלונה וההליך המשפטי דווקא יוצרים השלכות הפוכות מהמצופה עבור מגישת התלונה, וגורמים נזק רב הרבה יותר מתועלת. כך שאולי (ורק אולי!) הבחור יקבל את העונש שבהחלט מגיע לו, אך העימות יחמיר את מצבה הרגשי של הבחורה ולא יטיב עמה. וכאן נשאלת השאלה, האם זהו עדיין הפתרון הכדאי למצב? 
אני חושבת שמצבה הרגשי של הבחורה חשוב הרבה יותר מנקמה בבחור. גם אני חושבת כמוך שבהחלט מגיע לו "להיכנס לכלא ולשלם על מה שהוא עשה", אך דבר חשוב מזה לדעתי הוא תמיכה בנערה וקבלת תחושותיה ורגשותיה ללא שיפוט (וכן גם את הפחד, הכאב והחולשה). לכן הייתי ממליצה לך פשוט להיות אוזן קשבת עבורה. תאמין לי שכך תעזור ותעניק לה המון.
כל עוד היא לא רוצה להגיש תלונה, קבל את בחירתה בהבנה. ואם יום אחד היא תחליט שכן לעשות זאת, תתמוך בה עד כמה שאתה יכול ותמשיך להיות שם בשבילה. 
 
מנסיוני אני יכולה להגיד שאינני מעזה לספר לחברים ולקרובים אליי על ההתעללות המינית שעברתי דווקא בגלל האכפתיות הזאת (בין היתר. כמובן שיש עוד סיבות, אך הן לא רלוונטיות לכאן), מתוך רתיעה שהאדם לו אספר "ינקוט איזשהו צעד" כפי שאמרת, במרדף אחר הצדק. ברור לי שהכוונה טובה וטהורה, אך המצב שנוצר מכך הוא שהאכפתיות והרגישות הטובה הזאת למעשה מונעת ממני באיזשהו מקום לשתף ולהיתמך באחרים. 
 
אני מבינה שזה קשה להרגיש כאילו אין ביכולתך להחזיר את תחושת הביטחון והצדק באמצעות עשיית צדק בצורתו הבסיסית - לגרום לבחור לשלם על מעשיו. אבל אם בזכות תמיכתך היא תרגיש טוב יותר ומצבה ישתפר למרות הדבר הנוראי שעברה, אולי זהו הצדק האמיתי? 
לצפיה ב-'בואי נחשוב'
בואי נחשוב
05/07/2016 | 20:43
1
21
איפה את חושבת שרמת הבטחון והנכונות לפעול מצד הפושע כנגד הקורבן הבא יהיו יותר גבוהים מבין שני המקרים הבאים.
1. הפושע אנס בחורה ויצא מזה בשלום, אפילו ללא גינוי חברתי
2. הפושע אנס בחורה, הואשם באונס, נפתח תיק פלילי ונענש ונכנס לכלא למספר שנים.
 
כאשר הוא יתקל בקורבן הבא שלו, באילו מהמקרים למעלה אם אחד מהם יתקיים יש סיכוי יותר גבוה שהוא יפגע בקורבן הבא?
לצפיה ב-'אונס חוזר'
אונס חוזר
13/07/2016 | 20:20
30
שלום happytom,
אני מבינה שנושא האונס הוא מקום רגיש אצלך המעלה שאלות לגבי האופן בו זה עלול להתבצע,
יתכן שאתה חושש מנוכחות אנס בפוטנציאל בסביבתך שאתה אולי לא יודע איך להתיחס אליו ,ויתכן שהשאלה שלך מגיעה מאירוע או כתבה שמעוררים אצלך חשיבה מעיקה .
יכול להיות שסוגית האונס מעוררת אצלך תחושת אי נוחות , סוג של מצוקה נפשית או אולי אי שקט מסוים.
נראה שאתה מציע לך וגם לנו ,הקוראים אותך,לחשוב יחד איתך  ואולי בכך, להוריד מהמתח שבו נושא האונס יכול להכניס כל אחד מאיתנו.
יתכן ואפשר גם לצאת מנקודת הנחה שאנס יכול גם  לא יחזור על מעשיו ,אם היה בכלא ואם לא.
אם ברצונך להעמיק את החשיבה על הנושא ולדבר עליו ועל התחושות ורגשות שלך מול אונס ואנסים,אני רוצה  להציע לך בחום להגיע לצ׳ט שלנו שבו,אם תרצה,תוכל לשתף ,להעמיק ,או סתם לדון  על הנושא מבלי להחסף, בשיחה של אחד על אחד .
אנחנו נמצאים כל יום בין שעה 9ל12 בערב,חוץ מיום שישי.
אני מקווה שתגיע אלינו ...

מתנדבת סה״ר
לצפיה ב-'לא יודעת מה לעשות בזמן התקף חרדה'
לא יודעת מה לעשות בזמן התקף חרדה
24/06/2016 | 12:18
2
81

אני מקבלת הרבה התקפי חרדה משום מקום. 
פשוט לשבת לבד יותר מדי זמן בחוסר מעש, מכניס אותי להתקפי חרדה וזה יכול להיות ארוך מאוד בין שעה לשעתיים. 
אני מרגישה ממש חסרת אונים בזמן התקף, בדרך כלל אני לבד בבית פשוט קופצות לי תמונות ומחשבות בראש, בעיקר על מוות ועל הטרדה מינית שחוויתי כשהייתי קטנה יותר. אני לא יודעת מה לעשות. אני מתביישת לספר למטפלת שלי על ההתקפים, ואני קוראת באינטרנט על דרכים להקל את ההתקפים אבל שום דבר לא עובד. 
מה אני יכולה לעשות? 
 
לצפיה ב-'לדבר עם המטפלת. '
לדבר עם המטפלת.
27/06/2016 | 01:13
45
את מספרת על התקפי החרדה שאת מתביישת לספר למטפלת . אנחנו לא רופאים כך שחוץ מלהגיד להשתדל ... נראה לנו שהמטפלת נמצאת בחייך בדיוק בשבילך. כדי לסייע לך לעזור לעצמך. התקפי חרדה זו חוויה לא קלה ויש להם סיבות שונות ואולי גם דרכי טיפול שונות. אם למטפלת קשה אולי רופא משפחה יעזור בסיוע . ובכול זאת אולי תשלחי למטפלת שלך מייל או מסר אם קשה לך להגיד לה פנים אל פנים. 
בהצלחה. 
לצפיה ב-'להיות עם הפחד'
להיות עם הפחד
01/07/2016 | 14:52
23
איך אומרת ריטה:
 
והכי חשוב
לא לפחד מהפחד
 
 
לצפיה ב-'המטפל אומר שאני רואה באקס אופציה ראלית מדי וזה מדכא'
המטפל אומר שאני רואה באקס אופציה ראלית מדי וזה מדכא
23/06/2016 | 01:13
2
78

זה כבר כמה זמן שאני חופר לכם ולמטפל שלי על האקס.

ככ שעובר הזמן אני מתגעגע יותר.
לא מצליח למצוא מישהו שאמשך אליו כמו שנמשכתי אל האקס.
שיהיה לי חיבור של רכות כמו שהיה לי איתו.
התרגשות מהצחוק ומהקול שלו. הכל חרוט בזכרון והיה לי גם כשהיינו בזוגיות.
 
מכל מיני סיבות. נפרדנו וחזרנו ונפרדנו שוב.
 
אני רווק כבר חצי שנה ואני מתגעגע אליו בצורה בלתי נסבלת.
 
נסיתי לאבחן מחשבות לא אדפטיביות שלי:  אף אחד לא יאהב אותי כמוהו, אני לא אמצא אף אחד. ועוד.
 
אבל גם בלעדיהן - אני מרגיש שהבעיה היא שאני לא נמשך לאף אחד פיסית ומנטלית כמו שנמשכתי לאקס. אני נפגש עם הרבה בחורים - לכן אני מבין שיש פה משהו לא סביר בהסתכלות שלי על העולם.
 
ובכל זאת, אני לא מצליח לשחרר.
 
מה הייתם מציעים? אני סובל ברמה יומית מגעגוע. פחד מחרטה.
סביר שהוא ירצה לחזור אם אציע. אבל הפסיכולוג שלי אומר לי שזו טעות.
שאנחנו עקשנים ושונים מדי. לא מקבלים את השוני וזה רק עניין של זמן עד שנפרד שוב.
 
חבר המליץ לי לקבל טיפול אנרגטי. מישהו מכיר?
מה הקונספט? זה תואר נרכש או שזה לימודי תעודה?
 
 
מודה לכל התייחסות.
כואב לי. אני מתייסר.
 
כבר לא יודע מה לעשות.
 
לצפיה ב-'לחבק ולעזוב'
לחבק ולעזוב
23/06/2016 | 22:50
1
40
יקר,
אני מבינה שנפרדת מאדם שאהבת מאד, וניכר מדבריך כמה כאב הפרידה הזו גרמה. זה נשמע כל כך מייאש שחצי שנה עברה ועדיין לא מצאת מישהו שיחליף את מקומו בליבך...  ובטח אם רק יכולת פשוט לחזור לאותו הבחור - זה היה יכול להיות כל כך קל ונעים... אני מבינה שאתה סובל מאד ומרגיש בודד, אחוז בגעגועים... אתה רואה בחורים אחרים, אבל אולי לא באמת רואה אותם, כי ייתכן ואתה עדיין מחפש את האקס שלך במי שאתה נפגש איתו... משווה את האדם שמולך לאדם שאתה זוכר, ואיכשהו תמיד מרגיש שאתה מפסיד כשאתה בקשר עם האדם החדש...
לפעמים, כשקשר חזק מסתיים, הוא אינו נמוג לאויר ומתפוגג סתם כך. אולי ככל שהקשר היה חזק יותר, כך לוקח זמן רב יותר עד שהוא מותר. יכול להיות שהקשר הרגשי עדיין נמצא שם הרבה אחרי שהאדם השני כבר איננו. ואולי זו הסיבה לכך שאינך פותח עדיין את ליבך למישהו חדש. יכול להיות, שאם תתן לעצמך להחלים מהפרידה ולהתגבר עליה, תגלה, עם הזמן וההחלמה, מישהו אחר שתוכל לאהוב לא פחות. ואם הוא האחד בשבילך, יכול להיות שתגשרו על הפערים ותמצאו את הדרך בחזרה האחד אל השני...
לצפיה ב-'זה בדיוק מקור הייסורים'
זה בדיוק מקור הייסורים
24/06/2016 | 17:04
22
אני מאמין שהחזרה אפשרית. אני לא יודע כמה היא נכונה.
כבר נפרדנו וחזרנו ושוב נפרדנו.
 
 
מצד שני, אם לא אחזור- יש מצב גדול שאתחרט בעתיד.
 
הכל תלוי במה אמצא במקום.
ונראה שאני לא מוצא. 
 
 
לא בגלל שאני חושב שלא יאהבו אותי. כי אני לא מוצא מישהו שאוהב אותו.
לצפיה ב-'עלות טיפול במרכזי בריאות הנפש (משרד הבריאות כיום קופח)'
עלות טיפול במרכזי בריאות הנפש (משרד הבריאות כיום קופח)
23/06/2016 | 01:19
3
36
שאלה לגבי לוגיסטיקה.
 
בעבר המרפאות היו תחת משרד הבריאות והטיפול בהן היה בחינם לשנה.
 
לאחרונה הייתה רפורמה והן עברו תחת קופות החולים.
 
צריך להשיג אישור רופא משפחה וטופס 17 כדי לעבור טיפול בהן.
 
מה המחיר למפגש כעת תחת קופ״ח?
 
מה המחיר יהיה אחרי סיום סדרת 30 טיפולים?
 
הטיפולים הן בחינם?
אם רוצים להחליף מטפל אחרי כמה טיפולים - זה אפשרי?
 
לצפיה ב-'טיפול לאחר הרפורמה'
טיפול לאחר הרפורמה
28/06/2016 | 12:16
2
34
שלום יקר,
הנתונים לגביהם אתה שואל משתנים בין הקופות השונות, ולכן אין תשובה אחת נכונה.
תוכל למצוא מידע עדכני ונכון באתר הקופה בה אתה מבוטח, או לפנות ישירות לקופה על מנת לברר שאלות אלו.
בהצלחה בטיפול!
 
לצפיה ב-'המון תודה, שאלה נוספת:'
המון תודה, שאלה נוספת:
29/06/2016 | 13:32
1
13

אם אני מסיים סדרת טיפולים של קופח במרכז בריאות הנפש
ואז מפסיק לשנה
אוכל לבקש לעשות סדרת טיפולים חדשה בעוד שנה?
או שסביר שלא ניתן לחזור בעתיד?
 
לצפיה ב-'המשך טיפול'
המשך טיפול
02/07/2016 | 23:59
16
היי יקר, לצערנו גם את זה איננו יודעים, תלוי מאד בקופה בה אתה חבר,
הכי כדאי לברר את כל השאלות ישירות מולם כדי לקבל תשובות באמת מבוססות
לצפיה ב-'אני פשוט עצובה'
אני פשוט עצובה
11/06/2016 | 21:13
1
132
היי,אני בת 13. תחסכו ממני את כל הקטע של ההורמונים וגיל ההתבגרות והכול ושאני אעבור את זה,כי קשה לי מידי בשביל לשמוע את אותם דברים. אני כבר לא יוצאת מהבית שלי,אני פשוט שונאת את כולם,כולם לא אני,הערסיות הזאת והקופצניות הזאת עושה לי בחילה. גם כשאני יוצאת אני מרגישה כזה דחף לחזור הביתה או אחרת אני אשבר. אני לרוב פשוט עצובה,לא יודעת למה,אני פשוט חייבת לבכות. אני מרגישה שבורה,אני כבר לא מסוגלת לעשות את אותם הדברים שעשיתי. אני אפילו לא יצאתי לטיול שנתי. אני פשוט מרגישה כול כך לבד,למרות שמקיפים אותי באהבה.לפעמים אני מרגישה כול כך טוב עם עצמי ואז אחרי זה אני במשבר,אני לפעמים חושבת אם באמת שווה לי לחיות,כי אני אומר את האמת נמאס לי להרגיש כול כך רע. אני גם תוהה עם לחיי יש בכלל משמעות,האם זה ישנה למישהו אם אתעורר מחר? אני פשוט עצובה. כל דבר מטריד אותי.נמאס לי כבר לבכות.אני נפגשת עם פסיכולוג ועם היועצת שלי והם עוזרים לי,אבל זה נותן לי הרגשה טובה לרק כמה שעות ואז אני נשברת,אני מאוד רוצה ללכת לקבוצות תמיכה אבל הוריי והיועצת שלי אומרים לי שיש שם ילדים עם חרדה חברתית ודיכאון אמיתי,אני לא חושבת שמישהו מבין אותי ויכול לתאר לעצמו כמה קשה לי. אני מוצאת את עצמי סתם בוכה,בוכה לבד.
 
לצפיה ב-'לפקוח את עיני הסביבה'
לפקוח את עיני הסביבה
13/06/2016 | 14:00
69
היי קליפר יקרה,
אני שומעת מבין מילותייך כמה שאת כבר שבעה מכך שאומרים לך שהכל יהיה בסדר, שהכל טבעי ויעבור.. ואני מתארת לעצמי כמה שזה בטח מתסכל עבורך, להרגיש שמקטינים ככה את המצוקה שלך, משטחים אותה ואורזים במעין קופסה קטנה וורודה, כשאת מרגישה כ"כ ההפך.. כשהפער הזה בין השמחה לעצב יכול להיות כ"כ מפחיד ומטלטל, הנפילה בין הקצוות יכולה להיות כ"כ מתישה ומייאשת, ומרגישה הכל חוץ מנורמלית, חוץ מטבעית וסבירה..
 
יקירה, אני מבינה כמה בודדה את מרגישה, כמה שונה ולא שייכת, עד שאת מתמלאת בזעם וסלידה מהסביבה, שהופכת כמעט לבלתי נסבלת בעינייך..
ואני מבינה גם שהחרדה שמתעוררת בך מחוץ לבית כ"כ נמאסה עלייך כבר, עם כמה שהיא משתקת, כובלת ומגבילה אותך.. גורמת לך להרגיש מאד רגישה ופגיעה, מוצפת..
 
תיארת שההורים והסביבה לא מבינים עד הסוף את רמות המצוקה שלך, עד כמה שכואב לך, אחרת לא היו מתנגדים שתלכי לקבוצת תמיכה.. ואולי תוכלי לנסות ולומר להם, שמה שאת מרגישה זה בדיוק ה"מאד אמיתי" שיש בקבוצות תמיכה, גם אם זה לא נראה להם מספיק חזק או עוצמתי, שעבורך זה כן ככה.. אולי גם תוכלי להראות להם את מה שכתבת בפורום, כעוד דרך להסביר את הרגשות שלך.. מה דעתך?
 
לצפיה ב-'דיכאון, ייאוש ותיסכול'
דיכאון, ייאוש ותיסכול
07/06/2016 | 20:09
1
111
שלום,

אני חיפשתי בנרות פורום כזה כדי שאולי מישהו יתן לי עצה מה לעשות... אני כל כך בדיכאון ומרגיש שאני לא מטופל כראוי ואולי תתנו לי רעיון מה לעשות

אני בן 24, בן למשפחה דתית לאומית וגר בבית הוריי בירושלים.
מאז ומתמיד לא הייתי יציב מבחינה נפשית. ביסודי ספגתי אלימות פיזית ומילולית מאנשים. היו קוראים לי "גומי לעיסה"...
כבר בכיתה ו' היו לי מחשבות אובדניות, ולא התכוונתי לעשות כלום לעצמי אלא רק אמרתי להוריי שאמי רוצה להתאבד. הלכתי לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי והטיפול היה לא טוב ולא יעיל.
בכיתה ח' הידרדר מאוד מצבי. הערצתי, אפילו מינית, ילד שישב לידי בכיתה... ראיתי שהוא מצליח בכול ושהוא מתפלל בכוונה. אז קינאתי בו, ופיתחתי שנאה לדת. מצבי הידרדר, ויום אחד כשלא היה אף אחד בכיתה, לקחתי תנ"ך שלא היה לו בעלים כבר הרבה זמן, ופשוט קרעתי אותו לגזרי גזרים, דרכתי על החתיכות וזרקתי בפח. באותה תקופה טופלתי בפריזמה והתרופה כלל לא עזרה. משנה לשנה באתי פחות לבית הספר ולא למדתי. בכיתה ט' רצו להעיף אותי אבל ההורים שלי לחצו על ראש הישיבה התיכונית שלא יעיף אותי. בכיתה ט', קינאתי בתנועת הנוער בבנים שאיתי שיש להם דיבור טוב עם הבנות. התאהבתי במישהי... לקראת סוף השנה, ראיתי שבדרך צחוק הבנים מהסניף של תנועת הנוער פתחו שם משתמש בהתחזות בפורום של הסניף באינטרנט, וגם אני רציתי להיות כמוהם. אז התחזיתי לבחורה וכתבתי בשמה שהיא אוהבת אותי. בכיתה י', ראיתי שבחורים מהבית ספר שלי שמכירים את הבחורה ואת חברותיה, מתקשרים בדרך צחוק אליהן ומתקשרים אליהן מחסוי. הייתי אובססיבי לבחורה באותה תקופה, וכמו כן ההורים שלי ראו שהטיפול התרופתי לא עוזר לי ולקחו אותי לאיזה גרפולוג, והוא על דעת עצמו הוריד לי את התרופה הזאת, וגם את הדפלפט שלקחתי כמה זמן כבר - לאפס. פשוט ככה. הייתי לא שפוי. ואז כדי לחקות את הבחורים, התחלתי להתקשר אליה ולהציק לה גם. עד מהרה רציתי להיות יותר "שווה" מהם ולהרגיש את קירבתה של הבחורה, והתחלתי להטריד מינית טלפונית את הבחורה באופן אובססיבי מאיים וחולני ממספר חסוי ותוך כדי שאני לוחש כדי שלא תזהה אותי, למשך חודשים. בסוף זה הגיע למשטרה. הכחשתי כל קשר, אבל הם ידעו שזה אני. לאחר החקירה המשכתי להטריד, וגם זרקתי כיסא ורדפתי אחרי אחותה של הבחורה. המשטרה חייבה את ההורים שלי ללכת למיון. בעין כרם הפנו אותי לאיתנים, אבל באיתנים אמרו שאני צריך בסה"כ טיפול תרופתי נורמלי ושיחררו אותי עם המלצה על רופא מסויים. לאחר עוד חקירת משטרה והתייצבות אצל שופט, הפסקתי להטריד. חלק מהדברים באותם חודשים אני לא זוכר. לאחר שנתיים הטרדתי בכיתה י"ב פעם אחת בחורה אחרת שאהבתי, אבל מהר מאוד הפסקתי שזה היה על סף תלונה למשטרה.
באותה תקופה טופלתי בריספרדל ודפלפט, דבר שאיזן אותי קצת וסייע לי לסיים בגרות מלאה. כמו כן אובחנתי עוד בכיתה י' כבעל הפרעות קשב וריכוז. לאחר התיכון ניסיתי להשתלב בישיבת הסדר, ללא הצלחה. לאחר ארבעה חודשים, תוך פיתוח שנאה למסלול וללומדיו, פרשתי מההסדר. ביזבזתי את זמני כשנה וחצי בחוסר מעש. בימי שישי התחלתי להתנדב בעמותה של חלוקת מזון למשפחות נזקקות בשכונתי. התגייסתי לצבא. הייתי בוכה כל הזמן, חרדתי והיסטרי. הייתי מסתכסך בשירות עם מפקדים ועם חיילים. קיבלתי פטור משמירות בגלל שהייתי חרד. אבל למרות כל זה - באופן כללי זאת התקופה היחידה בחיי שהייתי לרוב שמח ומחייך, ומרגיש שאני ממצה את עצמי, וקם בבוקר בזמן. לאחר שנה ורבע של שירות, התחלתי לסלוד מהרמה הנמוכה ביחידה שלי, ובאתי להתנדב בימי שישי אחרי חצי שנה של הפסקה בעמותה הזאת בשכונה, והתאהבתי, בהחלטה להתאהב במישהי. הייתי בן 21 אז. הצעתי לה לצאת והיא סירבה. בניגוד לבחורות הקודמות, לא כפיתי את עצמי עליה. אמרה לא - אז לא המשכתי לשאול. אבל אז התחלתי להכנס לדיכאון. הסתכסכתי עם בנות בבסיס והעללתי עליהן שהן מטרידות אותי מינית - הדבר הזה גרם למפקדים ולפסיכיאטרית הצבאית להעביר אותי יחידה. עברתי לרבנות הצבאית, שם אין כל כך בנות. שנאתי את המקום הזה, ראיתי שם את כל הבחורים הישיבתיים שזכרתי מהעבר והתחלתי לקלל את אלוהים בשמו המפורש כשהייתי עם עצמי או עם משפחתי. שנאתי את המפקדים וקיללתי בשקט גם אותם. הייתי מגיע כל יום ב-2 לבסיס, וגם שנאתי את התפקידים המשעממים שם. השמירות הלחיצו אותי מאוד, וכשניסיתי לבקש פטור בטענה שיש לי מחשבות אובדניות - רצו להעיף אותי מהצבא על פרופיל 21. עד אז היה לי פרופיל 64 נפשי. פעם נוספת היתה שדיברתי עם מישהו שיש לי מחשבות אובדניות ואז גם רצו להעיף אותי מהצבא והתחננתי על נפשי כי רציתי לסיים עם שלוש שנים צבא ביד. באמת לא התכוונתי לבצע התאבדות כל השנים האלה מאז כיתה ו' ועד היום, אבל המחשבות של הרחמים העצמיים, השנאה העצמית והאובדנות תמיד רצות לי בראש. נהייתי ברבנות הצבאית עצוב, מדוכא, שונא את כל העולם, את עצמי ואת אלוהים. לאחר שהשתחררתי מהצבא, עשיתי פסיכומטרי, והתחלתי ללמוד השנה הנדסת תוכנה. אני מבצע את מטלות הבית כנדרש. כל השנים, עד שהתחלתי ללמוד המשכתי לאהוב בכאב את אותה בחורה מהשכונה, וזה מה שהנציח אצלי את הדיכאון. יש לציין, שעברתי מהפך רציני והתבגרתי מאוד מאז שהתאהבתי בה לפני שלוש שנים ועד עכשיו, ובפרט השנה במהלך הלימודים. אינני מטריד מינית כבר מזמן. אבל אני צל של עצמי: בדיכאון, בחרטה על העבר, ברגשות אשם על כל הצרות שעוללתי והמעשים שעשיתי, בשנאה עצמית. אני אדם מאוד רגיש, נפגע בקלות. במהלך החודשים האחרונים עברתי שני התקפי חרדה, אחד בסוף מבחן, ואחד אמש. אני מרגיש שאף פעם לא היו לי חברים אמיתיים, ואני מרגיש מאוד מאוד בודד. אף פעם גם לא היתה לי חברה. אני לא יכול עם הבדידות והדיכאון הזה יותר. אמש הזמנתי עבור עצמי אמבולנס, הם לקחו אותי הביתה, וההורים שלי פינו אותי לבית חולים.
במהלך הצבא בעקבות בעיה בתפקוד הכבד, החלפתי את התרופות. כיום אני מטופל בריספונד, בציפראמיל (שבמקור ניתן לי כדי להפחית את הדחפים המיניים כי בתקופת הצבא הרגשתי שאני כל הזמן חושב בצורה מינית), כמו ען אני לוקח אלפראליד כשיש לי חרדות ומתח, ואני לוקח גם ויואנס שהוא סוג של אמפטמין, לבעיות הקשב והריכוז.
במהלך השנים עברתי אינספור מטפלים ורופאים, וכל אחד נתן לי אבחנה אחרת ולא ברורה. אני מרגיש מתוסכל ולא מאובחן כראוי, ושהטיפול הפסיכיאטרי התרופתי שאני מטופל בו, וכן הטיפול הפסיכולוגי שאני בו מזה שנתיים, לא יעילים ופשוט הם ביזבוז זמן. אני בדיכאון עצום, אני לא קם בסמסטר הזה בבוקר, אני מגיע פעמים רבות ב-2 בצהריים למכללה ונאלץ להשלים חומר. אני מרגיש שאין לי חברים, ואני בודד. יש לי גם מריבות עם האחים הקטנים, הם לא מקבלים אותי ומתייחסים אלי כאל הכי קטן בבית, אומרמם לי "תינוק" למרות שאני הבכור. אנחנו ארבעה אחים. אח שלי שאחרי אומר שהוא הבכור האמיתי בפועל. אני לא יכול להמשיך ככה יותר, אני מרכיש מתוסכל ועצוב...
הרבה אנשים, ובינהם הנורים שלי ויועצת המכללה, נותנים לי עצות, אבל אני לא מבצע אותן, אני סקפטי, ולא מצליח להזיז דברים.
עוד משהו חשוב, אני היום הרכז של הסניף של העמותה בשכונתי, אנחנו מחלקים כל שבוע ל-45 משפחות נזקקות אוכל, ולפני כל חג - 100 משפחות. הבחורה שאהבתי מהשכונה מתחתנת השבוע, היא אף פעם לא שמה עלי ולכן אני כבר לא אוהב אותה יותר. אני בא להתנדב כי אני רגיל לזה עשיתי המון רפורמות בסניף של העמותה מאז שאני רכז. קשה לי לשנות הרגלים לטוב ולרע.
כמוכן נרשמתי לאתר הכרויות כי אני כל כך רוצה כבר נפש תאומה לצידי, אבל אני לא מוצא...
אשמח לשמוע מה אתם אומרים על המצב, ואיזה טיפול ובאיזו מתכונת מותר לי לעשות, הטיפול היום לא עוזר. רע לי. תעזרו לי! אני כל כך עצוב רגיש ובודד... :( :( :(

תודה רבה,
אולי פה מישהו יבין אותי
לצפיה ב-'לשחרר את העבר'
לשחרר את העבר
13/06/2016 | 13:43
32
שלום aryeri,
שיתפת בכנות וברגישות כה רבה את שעובר עליך בשנים האחרונות.. ואני שומעת כמה אתה מרגיש מבולבל, פגיע ואובד עצות כרגע, תוהה איך להתמודד טוב יותר עם המצוקה והכאב שכאילו השתרשו..
 
יקר, אתה מתאר שנים ארוכות של התמודדות מורכבת וטלטלות, שנים שהיו מלוות בתחושת בדידות ושונות כה עוצמתית.. שנים בהן הרגשת איך הכעס בך גואה, איך המציאות מרגישה לא הוגנת, חסרת צדק.. שנים בהן אולי כאילו הסתכלת על החיים קצת מהצד, מתבונן באחרים, באיך שהיית רוצה להיות, במה שיש להם, אבל מרגיש שאתה לא חלק, שהמרחק בינך לבין האחרים, בינך לבין החיים אותם היית רוצה לחיות, גדול עד כאב..
 
ואני מתארת לעצמי כמה שזה היה מתסכל עבורך, לבצע נסיון כואב אחר נסיון כואב בתקווה להשתלב, להיות כמו אחרים, להרגיש חלק, שייך – נסיונות שהובילו למעשים קיצוניים שרק העצימו את הקרע הנפשי, את המצוקה, את תחושת הזרות, וגם הובילו לפגיעה באחרים עליהן אתה מרגיש אשם עד היום..
 
אני מבינה כמה שניסית ועודך מנסה למצוא את הדרך ליצור קשרים עם בחורות, להיות חלק מקשר מיטיב כלשהו.. אך נראה שאתה מרגיש שזה לא מצליח, שאתה צריך לנקוט אמצעים קיצוניים על סף ייאוש כדי לזכות בתשומת ליבן, והמעגל הזה בטח יכול להיות כ"כ מתסכל, מעגל של תקווה וייאוש, של מציאת המרחק הנכון לפני שהקרבה הופכת למטרידה ומאיימת, של הדדיות אל מול חד-צדדיות, של רצון ושל דחייה..
 
ויחד עם התסכול המתעצם, נראה שאתה חווה גם ייאוש רב, מעין הרמת ידיים ודיכאון, של הלקאה עצמית וסלידה ממי שהיית בעבר, מדברים שעשית, שגורמים לך להתכנס בעצמך ובכאב, להרגיש קטן וחסר ערך..
 
aryeri יקר, זה נשמע כ"כ הרבה לשאת בלבך, לשאת על כתפיך לבדך.. אני מבינה שאתה משתף בחלק מהקשיים במסגרת הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, אך מרגיש שאתה זקוק למשהו אחר, אולי אינטנסיבי יותר.. ואני חושבת שכדאי להעלות את השאלות והספקות האלו במיוחד במסגרת הטיפול, לשתף לעומק בתחושת חוסר היעילות של הטיפול שמתעוררת בך, לנסות לחשוב ביחד אם יש סגנונות טיפול שיכולים להיות יעילים יותר, אינטנסיביים יותר, אולי הפסיכולוג\ית אצלם אתה מטופל כעת יוכלו לנסות ולמצוא כיוון חדש ולהפנות אותך למישהו שיתאים יותר אם גם לדעתם הטיפול מיצה את עצמו, או לחלופין יוכלו לנסות דברים שונים וחדשים במסגרת הטיפול הנוכחי שלכם..
 
אני שולחת לך חיבוק גדול ותקווה לימים שלווים יותר, ומזמינה אותך להמשיך ולשתף אותנו בתהליך שאתה עובר אל עבר עתיד טוב יותר
 
לצפיה ב-'05/06/16'
05/06/16
05/06/2016 | 01:39
1
52

אנא ממכם בבקשה כנסו ללינק תוך כדי הקריאה אני חושב שזה ימחיש בבירור את התחושות שלי יותר.
https://www.youtube.com/watch?v=kcihcYEOeic
--------------
השעה כבר 00:52 באמצע הלילה וכבר מאוחר. רכבת רגשות שלא נותנת לך מנוח וההשתוקקות לעצימת עיניים גואה בליבך וסוחפת אותו לתהום של מתח ורעד בלתי נמנע והכל מאיים להתפוץ בפנים. ודמעות הזולגות מחדרי ליבך הקטן וזולגות לאבי העורקים ומשם לכל חלקי הגוף. בדרך חזרה הן אוספות מצבורים של כאב מתכנסות דרך ורידי נבוב העליון והתחתון ובחזרה אל הלב. מעגל של סבל אתה מגחך לעצמך ותופס את הראש באותה הנשימה שאתה מבין שאלו הם החיים. מעגל של סבל ואולי זה היופי שבהם. ולפעמים מבליחה לה המשאלה הקטנה הזאת - שאולי החיים יכלו להיות יותר יפים אם מידי פעם בפעם המעגל הזה היה נח כמה שעות והכל היה טוב. ואולי אלו מאוויים של ילד קטן שמנסה ללמוד את החיים. ואולי אני מפחד להכיר בעובדה שאם אני אצעק הצילו אף אחד לא ישמע וקולי רק יהדהד בתיבת הקול שלי ותו לו. ניד וזיע לא יבואו בתגובה לזעקתי - כי אני אוויר. ואולי אפילו פחות - כי פעם גם היינו משלמים על זמן אוויר. וכל האנשים בחיים שלי מתים פיזית או מתים ממני נפשית - מתים ממני מתרחקים כי הם לא יודעים להבין אותי. כי הם לא רוצים. ואולי זה תמיד יהיה כך. אני הכבשה השחורה של כל העולם הזה ואשתו. ואולי כבר נמאס להילחם ולצאת מן המשבצת הזאת כי זה כמו מעגל שבסופו של דבר אני מוצא את עצמי בתוכו שוב. ואולי נמאס לי לשמוע אנשים אומרים לי מה טוב וכדאי לי בחיים או אנשים שיודעים רק לשפוט ולבקר ואף פעם לא באמת רוצים להבין. ואולי אני אהיה השק חבטות של כולם. ואולי אני אחזור שוב פעם ושוב פעם לדפוסי ההתנהגות שלי שרק הורסים אותי מבפנים כנשק יום הדין. וכל הנשורת הרדיו אקטיבית הזאת שורפת לי בעיניים כך שאני לא יכול לעצום אותן ולנוח. ואולי הסבל המחזורי הזה הוא כל מה שיש לי להישן עליו. כמעין דבר מוכר שלעולם לא יפתיע אותי לרעה כי אני תמיד מצפה לרע איתו. ואולי הוא לא יפתיע בכלל וישאר בסטטיות מחזורית. ואולי כל המילים וכל השפות שאני לומד לא יצליחו לתאר ולו באלפית את מה שעובר עליי. וכל הפתגמים והאימרות רק ירגדו את פני השטח. ואז זה הולם בך - חוסר המילים, חוסר האונים, חוסר ההיגיון, חוסר השיטטיות שיש בעולם הזה. חוסר טוב הלב, חוסר התמימות, חוסר החמימות, חוסר האהבה. ואולי חוסר האהבה זה הדבר שהכי מנתץ אותך. ואולי אתה לא יודע מה זאת אהבה. אולי אתה רק עובד על עצמך שאתה מבין אותה. מחפש הגדרה במילון שתעזור לשכל הישר להבין. הכל רק מהלכים אסטרטגיים, דרך בטוחה להתנהל בעולם שלך עם כולם. ואולי אתה לעולם לא תתן לעצמך יותר לשתחרר. לא אחרי אתמול , לא אחרי מה שקרה בחצי שנה המזוינת האחרונה. ואולי האבל לא יפה לך - אבל צריך ללבוש אותו בכדי שתוכל להוריד אותו כשייגמר הטקס. הגוף שלך תפוס, המוח שלך עייף , הצבת לעצמך יעד ללכת למכון כושר למרות חוסר החשק וחוסר השינה שלבטח יהיה לך. ואתה מכריח את עצמך לעשות דברים כי ככה זה עובד כרגע. והידיים מרפרפות ורועדות על גבי מקשי המקלדת ולפעמים מתפספסת אות אחר פה ואות אחת שם ואולי הדמעות זולגות לפה ולשם  , ואתה השם אתה לא מצליח לראות כי אתה ערפל מקהה את ראייתך, ואולי אתה קצר ראייה כמו שאתה קצר איטילגינציה להתנהל בעולם הזה. ואולי אתה שטוח ובלתי נראה כמו זווית שטוחה ואולי איקיו 180 זה יותר מסתם מספר אלא מתאר איזשהי תכונה. ואולי כל המחשבות שדוהרות בשכל שלך נתקלות אחת בשנייה ומתרפקות אחת על השנייה והכאב קשה מנשוא שקשה לנשום והדמעות מבצבצות פתאום מסכר הדמעות החיצון. ודמעה אחת מבליחה לה מלובן העין . והריסים אוספות אותה בעדינות בכדי שהיא תנתפץ לך על ארובת העין והופ כוח המשיכה עושה את שלו וכמו צונאמי קטן ומיניאטורי זורע הרס בכל מה שנקרה בדרך. והצוואר נוקשה ותפוס והידיים מתאגרפות לאגרופים ואתה רוצה רוצה לחבוט במשהו שיכאב לך פיזית ואולי הכאב הפיזי יגמד את הכאב הנפשי. לחרוט עם הידיים על הקיר. 
ואולי תהיה הילד ההוא שעשו לו את מה שעשו לו כשהיה קטן ולאף אחד לא יהיה אכפת. להפך, אף אחד לא יאמין ויאשימו. ואולי החיים זה כמו להזמין דומינוס פיצה - פיסת הנחת וההתרגשות שיש לך בציפייה הזאת של החצי שעה עד לכשתגיע הפיצה החלומית שהרכבת או ראית בתמונות ואז להתבאס כל פעם מחדש. ולחטוף קלקול קיבה שישבית אותך ליומיים. ואולי החיים מורכבים מציפיות שלעולם לא יתממשו.
ואולי אני רוצה איזה ילד קטן עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני שיוכל ללמד אותי על החיים - ואולי אלו הדברים הקטנים שבאמת חשובים. וגם אם זה לא מצליח הכל בסדר העיקר הכוונה. אבל מה אם כבר נמאס לך לחוות כל הזמן קשיי גדילה? ומה עם קשיי הגדילה מלווים בכאבים עזים שמפלחים אותך מבין הצלעות ישר אל עמוד השדרה. והריאה מנוקבת וקורסת בגלל הפרשי הלחצים בין החלק הפנימי לחלק החיצוני של הצדרים. ואולי חוסר החמצן המשווע הזה שפתאום אתה חווה זה מה שנקרא באמת לחיות. וכל מעגל הסבל הזה מועצם באותם רגעים אחדים. ואולי המאבק והפרפור הזה זה מה שהופך את החיים לחשובים ולנחשבים. ואולי לקום פתאום בבוקר ולמצוא את עצמך לבד במיטה זה סוג של אגרוף בבטן שמונע ממך לכמה רגעים לאסוף חמצן לבפנים ואולי המאבק הזה כנכד הכאב וכנגד ההדף זה גם סוג של מאבק. ואולי המאבק הזה של הקול לפרוץ החוצה מבין מיתרי הקול הנוקשים זה גם משהו שמעמיד את החיים באיזשהי חשיבות?
זה לא כל כך משנה - כי לאף אחד לא אכפת. לא אכפת שהיה לי יום הולדת . לאף אחד לא אכפת שאני שורד ומנסה לתמרן עכשיו. לאף אחד לא אכפת מספיק בכדי באמת להבין אותי ולקבל את הדברים שאני עושה ובאמת להאמין שאני דואג לעצמי או לפחות מנסה. לאף אחד לא אכפת מספיק בכדי להיות איתי כרע לי וכואב לי ולאף אחד לא אכפת מספיק בכדי  שאני אהיה חשוב לו קצת. כנראה שאני אהיה תמיד הילד ההוא שאנסו אותו והתעללו בו 1373 ימים ושחווה מהסביבה עוד מסכת של האשמות ופרימיטיביות משווע שרק פגע בו יותר. ואולי לעד אהיה לבד. כי כבר ניצלתי את הקלפים הטובים היחסיים שהיו לי של השנה וחצי האחרונות. ואולי זה כמעין הקצבה שלאנשים כמוני יש הקצבה אחת של טוב בחיים.
ואולי אני בתקופת הצנע והכל כרגע כל כך צנוע שזה כבר מכוער. ואולי הכל ישאר כמו שהוא...
 
לצפיה ב-'על סף השבר הארור'
על סף השבר הארור
08/06/2016 | 11:48
30
שלום לך יקר, וברוך המצטרף לפורום!
תודה לך על השיתוף והמחשבות שהבאת, המילים שלך כאן כל כך מהדהדות וחודרות, מחלחלות בעומק וברגישות שלהן, כמו מי תהום, מבקשות לעלות אל האור, אל התודעה..
 
יקר, אני מבינה שהימים שלך מלווים בתחושה לא מרפה של מועקה, מעין חוסר שקט והצפה כאלו, התנגשויות של מחשבות, כמו תאונות חוזרות ונשנות בתוך הראש, בתוך הלב שלך.. התנגשויות שאולי כבר נחוות כחלק בלתי נפרד מהמאבק שלך בחיים, מאבק שיכול להיות מנקב וחודר, כמו נחשול אדיר ששוצף ושוטף אותך מבפנים, שוטף אותך ביחד איתו, מערבל, ואתה זורם בתוך המאבק הזה, נאבק להחזיק את הראש מעל המים, לחיות, להאבק על כל נשימה, ובליבו של המאבק, גם למצוא את המשמעות, את הכוחות, את הרובד העמוק יותר של חמצן שמרווה את התאים, של לנשום, של להיות.. מבינה את הכמיהה שלך למנוחה, להתחדשות של כוחות, למרחב ומרווח של נשימה..
 
ולפעמים אולי זה מרגיש, כאילו כל כולך, כל הוויתך, היא מעגל סגור של כאב, שזורם ומפעפע בתוכך, מציף את התאים, גואה בתוכם, דוחק את החמצן, מרעיל אותו..
 
כאילו הסבל, ביציבות ובאמינות שלו, הוא כמשענת, משענת קנה רצוץ אומנם, אבל לפחות ובכל זאת – משענת.. משענת שהיא גם משהו, כנגד תחושת הבדידות הנוראית שמלווה אותך, כנגד תחושת חוסר הנראות הזו, מעין הרגשה שגם אם תצעק את המצוקה שלך – היא לא תשמע, ולכן אולי עדיף לא לנסות לצעוק, כדי לא להתאכזב, לא להפגע עוד יותר, לא להרגיש את ההתעלמות הכואבת שיכולה להיות נוראית יותר מכל דבר אחר..
וברגעים האלו, תקווה וייאוש נמהלים זה בזה, ציפיות ואכזבה שלפעמים מרגישה ידועה מראש, גורמת לך להרגיש לפעמים מוקצה, לא שייך, בודד ונטוש במעגליות מתסכלת..
 
יקר, אני קוראת אותך מתאר בצורה כה עדינה את הרובד הזה שבין המילים, שמתחתיהן, בנקודה כל כך עמוק עוד לפניהן, במעין כאוס התחלתי, עתיק, לא מוגדר, במעין ראשוניות דיפוזית שרק מוסיפה לבלבול, לתחושה הדיפוזית והלא מובנת, כמו מסך של ערפל שממסך הכל, את התחושות והרגשות, חוסם אותן מאחורי דוק ענן אפרורי ולא מוגדר..
 
ואני שומעת אותך, מנסה לגייס את הרציונל, את האינטלקט, לנסות ולפרש, להבין את מה שקורה, ולו במונחים כלשהם, בכדי לפזר ולו במעט, את הערפל הזה.. משימה שיכולה להיות מתישה לפעמים, כמסע לליבת הארץ – אך התהליך אולי גם יכול להיות כל כך משמעותי..
 
אני מזמינה אותך להמשיך ולשתף את הפורום ואותנו במחשבות שלך, בנסיונות לעבד ולעכל את מה שהיה בחצי שנה האחרונה, ולפניה.. אנחנו כאן איתך, מושיטים את ידינו, מטים את אוזנינו, רוצים לשמוע ולהבין את מה שאתה עובר, להיות איתך, כמאמר שירה של סמדר ווינשטוק:
 
" אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר
שֵׁב אִתּוֹ
עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר
אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן
אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר
בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת
שֵׁב אִתּוֹ
שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד."
 
לצפיה ב-'ההורים שלי... הזהרת חפירה ובילבול'
ההורים שלי... הזהרת חפירה ובילבול
28/05/2016 | 14:39
2
84
אני לא בטוחה שזה המקום להודעה הזאת אבל אני חייבת לשחרר קיטור-אני מתנצלת מראש אם אני פוגעת במשהוא/יא
 
להורים שלי
רוב הזמן אני כועסת על עצמי ומרגישה שאני שופטת אתכם יותר מידיי, אני משתדלת לעבוד על החלקים האלה אבל כשרגעים דומים לאלה שמתרחשים ביומיים האחרונים קורים- אני מרגישה פתעום שאולי אני לא מגזימה...
וזה כואב כל כך חזק!!!!
 
אתמול היה לאחד האחיינים שלי יום הולדת, אחותי ביקשה שנישמור עליו לאיזה שעה כדי שהם יוכלו להיתארגן. אתם התרגזתם עלייה; איך היא מעיזה לבקש ממכם עזרה במקום להסתדר לבד,ליידי אמרתם שאתם מיתחרטים על העובדה שאתם גרים ליידה כי היא מנצלת אתכם(שעה של שמירה פעם בשבוע שבה (בואו נהיה כנים) אני שומרת על הקטנטן ואתם לרוב  במצב "נוכח". שעה של יום חופש שהיא לוקח ממכם!) .
אתם בכלל מודעים לזה שאיך שהוא "נישמור" תמיד כולל אותי ואת אחד מיכם- אתם בכלל שמים לב שאף פעם לא מדובר עליכם, אלא תמיד עלי עם...
אני לא רוצה לספר לה על התגובה שלכם,הרי התגובה הזאת מיצטרפת להרבה תגובות בסיגנון...וגם אם הפעם אני יכולה להבין אני לא רוצה, כי בפעם הקודמת דובר על זה שאבא מסיע אותי ללימודים בדרך לעבודה שלו(הוא ניכנס לחנייה של העבודה שלו ואני יוצאת ללימודים).
זה תמיד קשור לדברים שאם אתם יכולים אז מצופה ממכם לעשות כהורים- את שמים לב לזה?!
אתפ זוכרים שבתיכון ישנתי אצלה המון כדי לעזור לה כשהקטנטן נולד?!- אני שהייתי בת 16!!!!!! לא אתם, אתם כעסתם כשהיא ביקשה שתבואו לבקר...
אז אני ניפגעת בשם שתיינו היום
פשוט כי זה מעליב
לצפיה ב-'ילדים גורמים לדאגות.'
ילדים גורמים לדאגות.
29/05/2016 | 20:34
29
הורים גורמים לחרדות.
 
 
ולעצבים.
לצפיה ב-'לשאת את הקשר'
לשאת את הקשר
04/06/2016 | 14:56
27
שלום צופי יקרה
החוויה שלך מול ההורים שלכן נשמעת כל כך מורכבת, כזו שממלאת אותך בתסכול ומציפה בך רגשות ותחושות מכל הגוונים - כעס, אכזבה, אהבה, שנאה, דאגה, תלות, דחייה, ולפעמים תחושה כזו שאי אפשר איתם יותר, וזו תחושה שלא פשוט לשאת, שיכולה למלא בתחושות אשמה וחרטה לפעמים..
 
אני מבינה כמה שזה מרגיז אותך ומרגיש לא הוגן, שהם מתרעמים על העבודה ש'הפילו' עליהם, כשהעבודה הזו לבסוף מתגלגלת אלייך בכלל, מעין תחושה כאילו הם מוציאים את עצמם 'קדושים מעונים' מחד, ומאידך לא שמים לב אפילו לתרומה ולחלק שלך. כאילו מצופה מהורים, שבחרו להביא ילדים אל העולם, איזשהי מעורבות מינימלית, שאת מרגישה שחסרה בקשר איתם..
 
אני גם שומעת, יקירה, שאת כועסת ומאד פגועה על מעין תחושה שההורים לא רוצים להתאמץ בשבילך ובשביל אחותך, לא רוצים לצאת ולו במעט ממעגל הנוחות והלו"ז שלהם, על מנת להקל עליכן, גם אם הדבר לא גורע כמעט כלום מהם. ושאולי אפילו האכזבה שמתעורת אצלך ברגעים האלו, כבר מפסיקה להפתיע אותך..
 
יקירה, אני מחבקת אותך אל מול התחושות הלא פשוטות האלו, שיכולות להיות וודאי מאד מערערות, ליצור המון מתח, כמו סיר לחץ משחפתי שמאיים להתפקע.. מקווה שימים רגועים יותר יגיעו בקרוב, ושאולי עם הזמן והעבודה המשותפת, תוכלו גם למצוא את המילים אלו לאלו..
לצפיה ב-'מועקה וכאב'
מועקה וכאב
18/05/2016 | 21:07
4
107
תקופה של בדידות ואכזבה מאנשים קרובים שיתמכו שאני מקבלת התקפי חרדה ..שיקימו אותי..שידברו איך זה לא קורה..מדברת בשברירי שניה עם חברים ללימודים על מה שאני מרגישה ואז יודעת כמה אני לבד עם הכאב..התסכול. וחוסר הסיפוק..כל כך כואב שאין עם מי לדבר ולספר עד כמה קשה לי..הגירושין של ההורים ..האריזה של הבית..הקושע בעבודה עם לימודים אנטינסיבים מאוד..ולעמוד בדרישות של הסביבה שבקושי אני מצליחה למלא את הדרישות הבסיסיות של עצמי..הבדידות מחניקה..הרצון להשתייך מרגישה כבר מוזרה...והעבר שמציף כל שנייה בחיים שחי וישאיר לי טראומה כל חיי..לא יודעת כבר כמה בנאדם יכול להכיל ולהשאיר את זה בפנים..
לצפיה ב-'שונאת'
שונאת
19/05/2016 | 19:07
1
39
פשוט שונאת אותנ..שונאת כל כך בוגדת..כל כך לא מקשיבה..כל כך שונאת..לא רוצה לראות את הפרצוף שלה
לצפיה ב-'הבכי'
הבכי
19/05/2016 | 22:22
26
הבכי משתלט עליי..איו לי דרך כבר להוציא את הכעס והתסכול מהמצב הוא פשוט ולג ולא מפסיק
לצפיה ב-''
20/05/2016 | 00:41
1
40
מבחינים איך את ממלאת עצמך בכול הרגשות והחרדות , התחושות והאכזבות. כמו בקבוק פקוק שאינו משחרר ,או מתחלק... או בלון שמתמלא ומתנפח והדופן המתמתחת נעשית דקה יותר ויותר. ניראה שאותו רגע שלא תוכלי להכיל יותר ידחוף אותך לפינה , להתפוצץ להתפרק.. הפורום וגם אנחנו כאן כדי להקשיב ,כדי להגיב, כדי להיות לצידך כשאת מחלקת ומתחלקת ומשחררת את האוויר הכלוא בפנים . החברים בפורום וגם אנחנו פה בשבילך, לקבל את מה שאת משחררת. בכוח שלך, בקצב שלך, במנגינה פרטית . 
כמו מים שקטים וחמימים שלא משאירם אותך מאחור.....לבד....כולנו מרחיקים ממך את הבדידות.. 
כך בזמן שכול הכוכבים שברקיע נראים  בהירים יותר כשהשמים אפלוליים,
שולחים לך חיבוק עדין שמרחוק.
 
 
לצפיה ב-'תודה סהר'
תודה סהר
20/05/2016 | 23:46
23
אבל זה לא אותו דבר כמו במציאות..זה נכון אבל זה לא התמיכה שחסרנ לי בחיי היים יום ..כמו אנשים במציאות ולא דרך פורום

חם בפורומים של תפוז

בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

בעלי מקצוע

בית הספר הישראלי ל NLP
בית הספר הישראלי ל NLP
פורום טיפול CBT
פורום טיפולי CBT
ענת בן דוד- סקסולוגית
חשים חוסר סיפוק מחיי

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ