לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
הסתרת שרשור מעל 
עדכן
פורום תמיכה נפשית לצעירים
שלום,ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות. מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:http//www.sahar.org.ilאנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.בברכה,צוות סהר

הנהלת הפורום:

אודות הפורום תמיכה נפשית לצעירים

שלום,ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות. מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:http//www.sahar.org.ilאנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.בברכה,צוות סהר
הוספת הודעה

צרף
תמונה וידיאו קובץ
קבצים המצורפים להודעה

x
הודעה מהנהלת הפורום
בפורומים של סהר אנו שומרים על אוירה תומכת, מקבלת ולא שופטת. הודעות בפורום שיעמדו בסתירה לעקרונות אלו – ימחקו.
למידע נוסף אנא עיינו בכללי השימוש בפורומים של סהר
המשך >>

מתוסכלת
06/02/2016 | 15:53
5
אז היי... לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל... בגדול- כמו רבים פה, התקופה לא משהו- בכל מיני (אם לא ברוב) חזיתות. כחלק מזה, ומתוך רצון 'לצאת מזה' הבנתי שהשינוי צריך להתחיל מבפנים. במקרה שלי- בבית בו אני חיה, בארבע קירות מהם אני יוצאת ליום שלי וחוזרת מהיום שלי. כבר למעלה משנה אני גרה עם שותפה- חברת ילדות, בדירה של המשפחה שלי. בהתחלה הכל היה ממש ממש סבבה אבל באיזשהו שלב התחילה הידרדרות. הבנתי שלשותפה/ חברה שלי יש עוד צדדים, שלא הייתי מודעת לקיומם (או לרמות שלהם- כמו למשל מניפולציות כאלו ואחרות שלפעמים גובלות בשקרים), דבר שעורר אצלי הרבה כעסים וחוסר אמון שאגרתי במשך הזמן. בדיעבד, אני מאמינה שבשלב הזה התחלנו לאבד את החברות בינינו ומערכת היחסים בינינו הפכה להיות יותר טכנית, בקטע של שותפות. כאמור, משגיליתי את הצדדים בה שפחות מתאימים לי, חשבתי שלפחות נוכל להיות אחלה שותפות עם נגיעות חברות קלות . אבל גם פה התבדיתי: אם בהתחלה חשבתי שהיא תקתקנית בכל מה שקשור לענייני הבית- מסתבר שהיא הרבה יותר דיבורים ממעשים (הייתה אומרת שהיא עושה כל מיני דברים לטובת הבית אך בפועל הייתה יותר מדברת מעושה, בעיקר מדברת). בנוסף, בבית, היא התנהלה באופן ילדותי (והיא נושקת ל-30...) בהרבה מקרים די בנאליים היא הייתה ממש חסרת מושג וכיוון לגבי מה עושים ואיך עושים- כמו למשל הזמנת טכנאי, החלפת מנורה שנשרפה, כך שתמיד הכל נפל עליי בסופו של דבר- דבר אשר עצבן ועייף אותי בו זמנית. בכל אופן, ולאחר שניסינו לדבר מספר פעמים ושום דבר לא השתנה, הבנתי שהכי נכון יהיה לפרק את השותפות, מתוך מחשבה גם עליי (אותה מחשבה איתה התחלתי..) אבל גם על החברות בינינו שאולי עוד יהיה אפשר לשקם עם הזמן ואני מאמינה שכדאי, על אף הכעסים כרגע- שכן, כאמור, אנחנו חברות ילדות.
מה שמפריע לי ועליו רציתי להתייעץ הוא, שלמרות שכבר ניהלנו בינינו שיחה ושמנו את הקלפים על השולחן והיא בעצמה אמרה שהיא מעוניינת לעזוב, היא עדיין מעוררת בי כעסים רבים. אני מרגישה שהיא ממשיכה עם המניפולציות שלה וגוררת אותי בדיוק לאותם המקומות מהם אני מנסה להימנע, אותן אלו שגרמו לי להחליט שאני לא רוצה לגור איתה. אני מרגישה שהמגורים איתה הם כמו לגדל ילד מתבגר שמנסה למשוך את תשומת הלב בכל מחיר. בסיטואציה אחרת בחיים שלי הייתי מנסה לעזור לה, אבל אני מרגישה שאין בי פניות כרגע, היא הצליחה לעייף אותי ויותר מזה- אני חושבת שאיבדתי את תחושת האמון הבסיסית שלי בה, בין כל המניפולציות שלה.
השאלה מפה היא איך הכי נכון יהיה לי להעביר את התקופה בה אנחנו עוד גרות יחד? הסיכום בינינו היה שבינתיים היא תחפש דירה כל עוד היא גרה פה (כלומר היא לא מסולקת חלילה או משהו כזה), אבל שזה צריך להיות גם בפרק זמן סביר.
חשוב לי לסיים את התקופה הזאת בטוב מצד אחד, ומצד שני אני לא יכולה להתעלם מזה שאני מאוד כועסת עליה ועל ההתנהלות שלה, שממשיכה גם לאחר כל השיחות בינינו, כולל זאת האחרונה בה החלטנו על פירוק החבילה.
 
אז, מה עושים ומאיפה מביאים את הכוחות??
 
מרגיש מיותר בעולם
04/02/2016 | 04:46
3
17
יום אחד מתחנן שאלוהים לא יקח אותי
יום אחר מתחנן שאלוהים יקח אותי
אני פשוט לא מתאים לחיים
הלוואי והייתי יכול לבקש המתת חסד
אחי זה לא נכון בכלל...
04/02/2016 | 23:30
1
39
לכל אחד יש מקום בעולם ולכל אחד מגיע להנות מהעולם באופן שווה. זה שאתה מרגיש לא מתאים לעולם זה רק בגלל שאתה מיוחד ונעלה משאר בני אדם הרגילים- לכן זה טבעי שלא תרגיש שייך אך יש לך המון מה לתת ולקבל.
המון אושר והצלחה בהמשך הדרך...:)
מאיפה אתה יודע אם אני מיוחד ונעלה?
05/02/2016 | 09:20
4
מתאים לחיים
05/02/2016 | 18:21
5
מורמורטו היקר,
ההרגשה הזאת, שהחיים גדולים עלינו, היא הרגשה שנובעת מרגשות רבים שמציפים ומבלבלים... היא מורכבת מאכזבה, עצב... אולי אי ידיעה...
יש המון רגשות שמסתתרות מאחורי האמירה הזאת, שלדעתך אתה לא מתאים לחיים...
יקירי, נשמע שמה שאתה צריך עכשיו זה סדר בבלגן, אולי כדי שתבן קצת יותר מאיפה כל החושך הזה הגיע... תנסה אולי לכתוב את זה, או לדבר על זה ... נדמה לי שזה יכול לעזור לך לצאת מתוך החושך הזה, ואולי להרגיש קצת יותר מחובר לחיים...
 
אני מזמינה אותך לצ'ט של סה"ר, שם תוכל לשוחח עם נציג על הכל (:
וכמובן אשמח אם תחזור לשתף בפורום
המון בהצלחה
זה עוזר תמיד להכול!!!
04/02/2016 | 22:46
12
פורומים חדשים בתפוז
( לעמוד שלי בתפוז )
03/02/2016 | 15:14
3
 מתעניינים בצורפות? מחפשים טבעות נישואין וזקוקים להכוונה?
בפורום צורפות טבעות נישואין תוכלו לשאול ולהתייעץ!
http://www.tapuz.co.il/forums/forumpage/2550
 
 מעצבים את הסלון מחדש וזקוקים לייעוץ לגבי הוילונות? מתלבטים בין וילון ארוך לקצר?
בפורום וילונות תוכלו להתייעץ עם מומחה מתחום הוילונות!
http://www.tapuz.co.il/forums/forumpage/2549 

 מעוניינים לדעת מהם הכלים הטובים ביותר להשקעה נבונה וחסכונית? רוצים לנסות להשיג את המקסימום משוק ההון?
בפורום ייעוץ השקעות תוכלו לקבל מענה לכל השאלות!
http://www.tapuz.co.il/forums/forumpage/1591 

 מתעניינים בעולם הגאדג'טים ורוצים לדעת מהם החידושים הכי חמים בתחום? היכנסו עכשיו לפורום גאדג'טים בתפוז!
http://www.tapuz.co.il/forums/forumpage/673
 
 יש לכם שאלות בנושא בריאות הגוף והנפש? מתעניינים בשיטת הרפואה הפונקציונלית?
בפורום ריפוי ותזונה טבעית תוכלו להתייעץ עם מומחה מהתחום!
http://www.tapuz.co.il/forums/forumpage/2552 
 
 רוצה לתקן את נזקי הזמן ולהעניק לפנים מראה צעיר יותר? מתעניינת בניתוח למתיחת פנים?
בואי לדבר על זה עכשיו בפורום מתיחת פנים!
http://www.tapuz.co.il/forums/forumpage/2046
 
טלטול
01/02/2016 | 23:08
1
29
חיים עם הרגישות..לחיות בין השמחה המוקצנת(איי) לדאון הקיצוני. לא היתי ממליצה לאף אחד להרגיש את זה..זה נןראי ומתיש. ואילו שסובלים מזה ומחליטים להלחם ולתפקד בחיי היום יום ולהיות "נורמטיבים" ולקבל טיפול אם זה כדורים שמשנים כל כמה זמן שמשגעים את הגוף והמוח..אם זה אשפוזים בעקבות זה(למרות שהרבה שנים אני יציבה מאז האשפוז האחרון), לחיות עם אובססיביות לדברים..לבדוק כל שנייה ששמתי את הדברים במקום להסתכל במראה שעות..תודה לאל שהרופאים ריפאו אותי מזה..זה מתיש..ומעייף מאוד וכשאני לחוצה ממשהו זה חוזר..אבל הרגישות של המצבי רוח נשארה..וזה משהו שילווה אןתי כול החיים..אני כזאת ומקבלת את זה..תסכול זה הכדורים שאני לוקחת יום יום..אבל אני יודעת ומודעת שבלעדיהם אני לא יהיה יציבה וזה חלק מטיפול..למרות שהם גורמים לעייםות כל הזמן..לתיאבון מוגבר השמנתי מזה 15 קילו...לפני כול הכדורים האילו הייתי מאוד רזה..בקיצר החוויה של הרגישןת יתר עם החיים והמטלות של החיים גורמת לנפילות לכן אני יתחיל טיפול שוב..אין מה לעשות.התקופה הנוראית הזאת תעבור בקרוב.
לקחת את המושכות בידיים
03/02/2016 | 09:48
7
גל אהובה,
החיים עם רגישות כפי שתיארת אותם, נשמעים כמו מאבק להסתגלות, מאבק מול תחושת חוסר יציבות, כשהכל כל כך קיצוני, ולפעמים זה מרגיש שאין במה להאחז, מבפנים או מבחוץ..
והמאבק להמשיך בכל זאת, להמשיך את החיים ולמצות אותם כמה שיותר, עם כל האתגרים ולמרות הכל – מספק הצצה לא רק לאומץ שטמון בך, אלא גם לכוחות ולתעצומות הרוח והנפש שדרושים לשם כך.
יקירה, מרגש לקרוא על הדרך בה את לוקחת אחריות על חייך, על המחויבות שלך לעצמך, ללהרגיש טוב יותר, ללכת לטיפול, ולא לוותר. מאמינים כמוך שהתקופה הנוראית הזו תעבור בקרוב, בזכותך ובזכות הבחירות האמיצות שאת עושה.
 
קשה לי בחיים
30/01/2016 | 23:18
1
39
היי לכולם אני חדשה כאן אבל אני רוצה לשתף מישהו במה שקורה לי
אני בת 18 יש לי משפחה גדולה בלי עין הרעה אבל אני מרגישה לפעמים אולי בעצם כל הזמן שאין מישהו שמקשיב לי כולם פשט מחלטים על מה שאני יעשה,לאן אני יצא,עם מי ומתי
הם החליטו שכדאי שאני יהיה עתודאית ( אני לומדת כרגע אלקטרוניקה) כבר עברה לה חצי שנה ומהתחלה לא אהבתי את החומר וכשאני שואלת אם מה לעשות הם פשוט עושים לי פרצוף עצוב של חבל אם תפרשי וכל אחד מהאחים פשוט אומר לי מה הוא היה עושה וחבל שהוא לא למד את זה לפני הצבא.
כל יום במשך חצי שנה קמתי כאילו אני חייבת ללמוד וכל יום קמתי כאילו אני עושה זאת בשביל לרצות אותם .
לפני כחודשיים חשבתי על התאבדות ניסיתי לעשות את זה אבל עשו אותי ומאז פשוט לא מפסיקים לתחקר אותי אם אני יוצאת לאנשהו
יש מצבים שאני הולכת לישון כשאני בוכה ואת האמת זה נראה כאילו זה לא אכפת לאחרים אז מידי יום אני ואלת את עצמי כשאני כאן לא אכפת להם אז למה ני חייבת להיות כאן.
אין לי מישהו לדבר איתו , אין לי מישהו שיחבק אותי ויגיד לי לא נורא אם תפרשי נכון זה יהיה קצת חבל אבל העיקר שתיהיה מאושרת את תמיד יכולה ללמוד אחרי הצבא משהו שאת אוהבת ושאת תהני ללמוד .
חודש שלם כבר שאני חיה בבדידות ובתחושה שאני כלום בעולם הזה וכלום במשפחה שלי חשוב לי לציין גם שאני כמעט נכשלתי בכל המבחנים ויש סיכוי שיעיפו אותי אבל אז אני חושבת על איך המשפחה תגיב לכך או מה היא תגיד ...
ואז אני חושבת על התאבדות וזה פתאום נראה לי פתרון מושלם לכל הבעיות שלי .
חשבתי היום לחתוך ורידים כשהם לא יהיו בבית עם סכין יפני אז במקרה ואני ימות או יקרה לי משהו תדעו שזאת הפעם הראשונה שדיברתי או כתבתי את זה כאן כי לפחות כאן אני מרגישה שאף אחד לא ישפוט אותי.
ואם למישהו יש בעיות גדולות יותר משלי ובאלו להגיד לי כמה עדיף שאני לא אתאבד אז תחסכו את זה ממני כי זה לא ישנה כלום
להרגיש חסרת אונים ובחירה
31/01/2016 | 12:51
15
שלום עדן יקרה, וברוכה המצטרפת לפורום!
עצוב לקרוא על התחושה שלא רואים אותך ואת הצרכים והרצונות שלך, את זכותך הבסיסית לכוון את חייך בדרכים שנראות לך לנכון ולבחור לעצמך את השבילים בהם תלכי.
זו נשמעת כמו תחושת לחץ ומועקה כל כך איומה, כמו להיות כל הזמן מתחת לזכוכית מגדלת, וכאילו המעשים והבחירות שלך באיזשהו מקום נלקחים ממך – ונתונים לרשות הרבים, כשלכולם כל הזמן יש מה להגיד (כשאת אולי היית רוצה שדווקא יותר ישמעו ויקשיבו, לפני שכל אחד אומר את דעתו..)
 
לפעמים משפחות, בד"כ מתוך אהבה, דאגה ורצון לגונן, מרגישות שהן 'יודעות הכי טוב' ושזה תפקידן וחובתן לעזור ולכוון את בני המשפחה לאפיקים רצויים. לפעמים ההכוונה הזו יכולה להיות מאד מועילה, ומנגד – לפעמים היא יכולה להיות מאד מוחקת ומשתקת, ולגרום לאדם להרגיש כאילו מוציאים את המושכות לחייו שלו מיידיו, כאילו הוא איזה גורם שולי בחיים של עצמו.
 
יקירה, אני מבינה את המשאלה שלך לסביבה יותר תומכת, שתיתן יותר מקום לקול שלך, ויתמכו בך בכל החלטה אשר תקבלי – בין אם תחליטי לפרוש מהמגמה ובין אם לא. ומבינה גם כמה שקשה למצוא את המילים האלו מול המשפחה שלך, לשתף אותם בתחושות שלך, לבקש מהם את התמיכה לה את זקוקה מהם כמשפחה. יקירה, אולי יהיה לך קל יותר להדפיס ולהראות להם את מה שכתבת כאן בפורום, כדי לאפשר להם הצצה לרחשי ליבך, כדי שאולי יוכלו להבין כמה שהלחץ שמופעל עלייך, גם אם נובע מתוך כוונות טובות, רק פוגע וגורם לך להרגיש בודדה וחסרת אונים עד ייאוש..
עדן אהובה, החיים שלך כל כך חשובים, ויש בהם עוד כל כך הרבה, גם ברגעים שמרגישים הכי חשוכים וחסרי מוצא. יקירה, אני מבקשת שלפני שתקבלי החלטה מכל סוג, על אחת כמה וכמה החלטות שאת עשויה להתחרט עליהן ואין מהן דרך חזרה – שתגיעי לשוחח איתנו, בצורה אנונימית ובטוחה בצ'ט האישי דרך האתר שלנו (הצ'ט פעיל כל יום חוץ משישי, בין 9 בערב לחצות) – מבטיחים להוות אוזן קשבת וכתף תומכת, בלי לשפוט או להחליט בשבילך..
מחכים לך יקירה, ועוטפים בינתיים בחיבוק חם מעומק הלב
 
דכאון בעבודה
30/01/2016 | 19:19
1
20
היי לכולם.מניחה שלחלקכם הנושא מוכר,לכן אני כותבת כאן.איך מתמודדים עם דכאון בעבודה?
אני בת 26,ממלצרת מזה 8 חודשים.עד עכשיו הכל היה בסדר.יחסית.לאחרונה המצב שלי התדרדר,ואני מוצאת את עצמי הולכת לעבודה בלי חשק.אני לא ממש יודעת מה לעשות במצבים שזה מחריף ואני צריכה ללכת למשמרת.כמו היום,למשל.מצד אחד אני יכולה לומר לבוס שאני לא במצב לעבוד,מבח' נפשית,אבל מפחדת כמובן מהסיכון שהוא עלול לפטר אותי ושלא אמצא מקום אחר שבו ארגיש נוח. מה עושים במצב כזה?מה אתם הייתם עושים?אשמח לעזרה/עצה.
למצוא מפלט
31/01/2016 | 12:37
9
היי יקירה, אם הבנתי נכון, מתארת תחושת דיכאון שמתעוררת רק כאשר את נמצאת בעבודה, לקראתה, או חושבת עליה? זה נשמע כל כך מתסכל להרגיש דחוקה ללכת למקום בלי חשק, לעשות דברים שאין לך כוח אליהם, להרגיש שאת הולכת ונכבית שם..
 
לגבי שאלתך מה כדאי לעשות, נראה שחשוב קודם להבין את ההקשר והקונטקסט המלאים של הסיטואציה - האם במשך היום עצמו את גם מרגישה מדוכאת לפעמים, שלא בהקשר של העבודה, או שהתחושה קשורה לעבודה בלבד? האם להרגשתך יש טריגרים מסוימים שמעוררים את התחושה הזו? מה בעבודה אולי מעורר את תחושת הדיכאון? במידה ומדובר בתחושה כללית יותר - האם תוכלי לחשוב למה היא מתקשרת?
 
יקירה, אלו שאלות רבות שיכולות להיות מבלבלות (וגם קצת מציפות אם מנסים להתמודד איתן לבד), ואולי כדאי לך להתייעץ עם איש מקצוע כדי לנסות ולהבין ביחד ממה המצוקה שאת חשה בעבודה נובעת, מה מעצים או משמר אותה, ומה אולי יוכל לעזור להתמודדות עם המצוקה בצורה הטובה ביותר.
 
מוצפת
29/01/2016 | 23:07
1
16
לא יודעת איך להוציא את העצבים...המתח..עייפה מאוד אין לי כוח..רוצה שהתקופה המגעילה הזאת תגמר..מוצפת רגשית..בוכה מידי פעם בשביל להוציא..אבל מרגישה עדיין מלא..מפחדת לא להצליח..מפחדת להכשל..אין כוח לעמוד בעומס..רוצה שקט..וכמה דקות של רגעים עם עצמי ולא במשימות..באמת שדי...אני מרגישה שאני מתפוצצת רגשית..כל כך קשה לי
תחושת מחנק
31/01/2016 | 12:29
8
גל יקרה, זה נשמע שאת נמצאת כמו במעין סיר לחץ, כשהקירות לוחצים מסביב, החרדות מתגברות, והכל סוער ומציף ודוחק, במין תחושת תסיסה חסרת אונים שכזו.. ואפשר רק לתאר, כמה כוחות זה בטח שואב, כמה שאת מותשת ורק מחכה להתבהרות העננים..
יקירה, כמה זמן עוד נשאר לסוף התקופה המגעילה? אולי גם כשזה מרגיש כמו עוד נצח, זה יכול לעזור קצת לחשוב שעוד X זמן זה יעבור, שזה זמני, ואוטוטו תוכלי לנשום בהקלה רבה יותר..
עומס
25/01/2016 | 22:35
1
257
כמה אפשר שיהיה קשים..כמה הרים אפשר מולי..כמה מכשולים ..לא מספיק עם מה שאני חווה..קרועה בין השגרה לבין העצמי שצריך חופש קצת..נמאס כמה מנסים אותי..אי אפשר קצת שקט ושלווה בלי לחץ וכעסים ועצבנות ומרדף אחרי הזמן שנאבד בשניה..כל כך מפחיד להכשל במה שאני כל כך אוהבת..אבל הגוף עייף..ומותש..יודעת שיצליח בסוף אבל קשההההה
לשרוד את הסופה
28/01/2016 | 09:02
10
גל יקרה, אני קוראת את המילים שלך, ומרגישה כמה שאת מרגישה חנוקה, משוועת לאוויר, למרחב, לרגע של שלווה ונחת, של מנוחה, שיאפשרו לך להתמלא קצת, להתרווח, להרגיש יציבות וסיפוק..
 
זה נשמע כל כך מתסכל, להרגיש שאין רגע של מנוח, שכל הזמן את מוקפת בלחצים, מוטרדת, חסרת מנוחה, צריכה להמשיך ולתפקד כלפי חוץ, כשמבפנים התחושה היא של קריסה תחת העומס..
 
יקירה, בין כל הקושי והאתגרים שאת ניצבת בפניהם, אני מקווה שתוכלי למצוא גם כמה פינות שקטות, שהן רק שלך, כמה רגעים של שלווה ופינוי זמן לעצמך – וחשוב לאפשר לעצמנו את הרגעים האלו, גם על חשבון דברים אחרים, גם על חשבון זה שלא נספיק את הכל או לא נצליח לרצות את כולם. אלו רגעים חיוניים שיתנו לך דלק להמשיך, יתנו קצת חמצן לנשימה..
תחזיקי מעמד שם גל שלנו!
החיים יפים אך קשים.
25/01/2016 | 13:12
1
267

כרגע אני עברתי תקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים אבל יחד עם זאת גם הכי יפה.(יפה ברוחניות כמובן)
אני בת 24, במשך 6 שנים הייתי תקועה בהרגשת דיכאון שהתחבא אצלי עמוק בפנים ואף פעם לא יצא לאור. תמיד רציתי שינוי, שיקרה לי משהו שמח.שאצא מהמצב הזה. תמיד הרגשתי שאני אגיע רחוק כי אני האמנתי בעצמי. האמנתי בכוח שלי.
 
השינוי הגיע כשהגיע אלי מהשמיים בחור שחיזר אחרי, ואני לא כלכך רציתי קשר באתה תקופה כי הייתי בתהליך של קבלה עצמית. אבל בכל מקרה הוא הגיע, ואמרתי לעצמי שלא אתן להזמנות הזו לברוח לי מהיידים.
הבחור לא מצא חן בעניי כלכך בהתחלה. אבל לאחר 3 חודשים אינטנסיבים של שיחות התחברתי אליו ולכל מה שקשור אליו. התחלתי להתאהב.
אני חייבת לציין שבמהלך 3 חודשים אלו לא ראינו אחד את השני. נפגשנו רק פעמים מכיוון שהוא גר במדינה אחרת. הוא הגיע לטייל.
 
החלטתי שאסע למדינה בה הוא גר כדי שניפגש ונוכל להכיר לעומק. כי בטלפון זה משהו אחר לגמרי.
במהלך 3 חודשים הייתי במצב של סטרס ולחץ. החלו לקרות לי שינויים בגוף. רזיתי, הפנים השתנו, נכנסתי למצב של חוסר ביטחון מוחלט.
ולקראת הטיסה התחלתי לקבל פחדים והלחץ גבר עליי.
כשנפגשנו, כשראינו אחד את השני שמחנו, וקצת התלבלנו.
אבל הוא המשיך לאהוב אותי ואני הגעתי למצב של התלבטות.
חודש שלם נפגשנו.חודש של כאב, שמחה, התרגשות והתאהבות. במהלך כל הפגישות אני הייתי מבולבלת, מבוהלת, לא מבינה מה אני רוצה בכלל. אם אני צריכה את זה. החוסר ביטחון עצמי, וגם הכל היה מבולבל אצלי. והוא לא הבין כי לא הסברתי. שתקתי.
בגלל שהייתי שקועה בעצמי לא ראיתי את כל הטוב שעשה למעני.
פעלתי בצורה לא מכובדת, לא הערכתי שום דבר שעשה, שהתאמץ כלכך. אמרתי לו שאני צריכה טיפה זמן להבין ולחשוב. הוא הבין ושוב התחלנו לנסות ושוב פעם היה לי את הבלבול הזה ושוב אמרתי לו ושוב פעם הוא לא הבין. שיחקתי איתו משחקים. פעם כן פעם לא פעם כן פעם לא. הייתי לא אני. פשוט כך.
אני כמובן מספרת הכל בקצרה אבל זה נורא קשה להסביר בידיוק מכיוון שיש רגשות וכאבים.
החלטתי שאני שמה סוף לסיפור כי התחלתי להיות "משוגעת" מכל הסיפור הזה. שמתי סוף וחזרתי לארץ.
השארתי את האהוב שלי פגוע, חסר אונים. הוא חזק ולעולם לא יראה את הכאב שהשארתי לו. אני יודעת שהוא יסתדר בחיים וימצא את האחת. האחת הזו תהיה הכי מאושרת בעולם.
 
ואני כאן בארץ לא יכולה לחזור לחיים. מתקשה מהחלטה שקיבלתי. מתקשה שלא הייתי אני, שלא הייתי כנה.שלא ידעתי לאהוב. אני נכנסתי לדיכאון מוחלט. איבדתי את עצמי. איבדתי את שמחת החיים שטיפה עוד היתה לי. מאוד קשה לי. מאוד.אין לי רצון לכלום....
 
תקופה של בלבול מטלטל
28/01/2016 | 08:53
11
שלום יקירה,
אני קודם כל חייבת לומר כמה שזה מרגש ולא מובן מאליו לקרוא על תעצומות הנפש שלך, על האופטימיות והכוחות, על היכולת שלך לצמוח ממשבר, להתחזק מהקושי, לתת מקום למורכבות, להעמיק ברגשות – גם כשהם לא פשוטים, לקחת סיכון וסיכוי ולהעז גם מעל חוסר וודאות וספק, גם כשהתוצאות העתידיות לא מובטחות, ולהמשיך לשאוף קדימה – על אף ובזכות הקושי. נראה שאלו נטועים כל כך עמוק בך, ומקרינים החוצה למרחוק.
 
נשמע שהרבה מאלו גם הגיעו לשיא בתקופה האחרונה, שטמנה בחובה הרבה בלבול, חרדה, אי וודאות, לבטים, ספקות, ואולי גם תחושות של חוסר סיפוק, שאולי זה לא זה, שאת עדיין מחפשת את המקום האחר הזה שהיית רוצה להגיע אליו. שהיו רגעים של רגשות סוערים שלא תמיד הצליחו למצוא את דרכם כלפי חוץ, לא תמיד הצליחו לצאת במילים, בהסבר. שהנסיבות היו אולי לא צפויות, גדולות, מרגשות, וגם לא ברורות, מעוררות חשש. והכל היה גדול ומסעיר, אולי עד כדי כך שכבר התחלת להרגיש שזה מערער אותך יתר על המידה, שאת מאבדת אחיזה, שהבלבול הזה מציף ומטלטל מידי..
 
ומהמקום הזה קיבלת החלטה במטרה לנסות ולהקל על כל המעורבים בעניין, לשמור על עצמך וגם על אהובך, לעצור את התקופה הכל כך מטלטלת הזו, לקחת ממנה קצת מרחק..
יקירה, אני מבינה שכרגע את מוצפת בתחושות מאד קשות של אכזבה, של פספוס, תחושה שלא הצלחת להחזיק ולהנות ממה שהיה לך בידיים. ומצד שני, אולי באותם הרגעים, אותו דבר נפלא היה גם פחות מתאים, התיישב על מקומות ומורכבויות שהפכו אותו למציף מידי, שהפכו את זה לבלתי אפשרי להנות מהזוגיות הזו כרגע. שהרי גם דברים טובים צריכים להגיע בזמן הנכון, כדי שנוכל להחשיב אותם לכאלו.
 
יקירה, כעת עומדת בפנייך תקופה שיכולה להיות לא פשוטה,שיכולה לקחת זמן, אבל שתהיה גם שווה את זה. תקופה של איסוף עצמך מחדש, של איחוי השברים, של ניסיון ללמוד ממה שהיה, לנסות ולהבין את מקורות הקושי והמצוקה, וטיפול עדין ורגיש בהם, תוך חמלה, רגישות והבנה כלפי עצמך.
 
אני מאחלת לך שהתהליך הזה יהיה משמעותי עבורך, ומציעה שאולי הוא גם יהיה מלווה בתהליך מכיל ומצמיח של טיפול מקצועי, שיעזור לך להבין ולעבד את כל שהיה, ולהמשיך לצמוח משם, למצוא את טיפות שמחת החיים שכרגע מרגישות חסרות. מחבקת אותך חזק, ומזמינה אותך להמשיך ולשתף אותנו בדרך שלך!
 
ליפול [טריגר]
21/01/2016 | 13:26
1
36
ליפול עמוק בתור הבור הזה של הדיכאון שמכה בי כמו גל שמאיים לבלוע לא רוצה להרגיש יותר כרגע כול מה שאני חושבת זה אסור לך ליפול אסור וזה כול מה שעושה למה צריכים אותי בעולם הזה לאף אחד לא אכפת אמא שלי לא רואה שאני נופלת היא אומרת שאני מכוערת שמגיעה לי מה שקרה שניצלו אותי מינית  כי  מי בכלל ירצה משוגעת כמוני נכון אומרים לי אל תקחי ללב אבל אני לוקחת כול מילה שהיא אומרת  היא אמרה לי אל תקחי תתרופות אל תטפלי בעצמך בלי התרופות הכול היה בסדר ומה אכפת לי ליפול  החיים שלי לא חשובים לי מתי יבינו את זה אני שונאת שונאת את עצמי וראבק באלי לחתוך אוקי החזקתי מעמד מחנוכה אבל עכשיו הכול מציף יותר מידי על הראש שירשו לי זה הכול כמעט ניכנעתי בראשון והסכין כבר היתה אצלי בידים בין הגרון ישבתי בחדר על הרצפה וכול מה שחשבתי זה אל תעשי את זה תחזיקי מעמד מצד שני זה ישחרר אותך זה יקל עליך אין לי כוח ליפול קשה לי לכתוב להביע רגשות או שבוכה בלי הפסקה או שצוחקת  מה יקרה עם לא היה פה העולם גדול אז מה אכפת לי גם ככה כולם רק מנצלים אותי לקחו לי את הנשמה את כול כולי לקחו ופגעו באמון שלי בנפש בטחתי אנשים פעם אבל עכשיו כבר לא כניראה אני תמימה מידי מה אני יעשה....
להחזיק חזק
22/01/2016 | 14:47
22
אני קוראת אותך וכואב לי מאוד, נשמע שהחושך כרגע מסתיר את כל האור... 
והעובדה שאמא שלך, שאמורה להבין ולהיות אמפטית, לא נמצאת איתך בתוך הכאב רק מקהה את החושים...
יקירה, עזבי הכל וטפלי בעצמך!!! דברי על זה איתנו פה בסה"ר או בכל מקום אחר, פני לפורום נפגעות תקיפה מינית, הכל! רק לא להיות לבד בחושך...
אנחנו כאן בפורום זמינים לשמוע אותך בכל עת, גם כשקשה וכואב ונשמע שלחתוך זה הפיתרון היחידי, עיצרי רגע... זכרי שיש אנשים שיקשיבו, שישמעו ויחבקו גם מרחוק...
 
מצרפת רשימה של מקורות טלפוניים וממוחשבים אליהם את יכולה לפנות
 
תהיי חזקה,
המון בהצלחה 
החיים עם רגישות היתר
20/01/2016 | 23:52
41
יש לפעמים שהיית רוצה שכול העבר ימחק ..שאני לא יקוטלג לחולה במשהו..שלא הצטרך את הכדורים האילו..שהכול יעלם..אבל זה לא קורה בעיקר בתחום המקצועי שאני לומדת וזה נוגע בי כמו סכין שמסתובב ומכאיב לי כול פעם מחדש. הקטע שבסביבה שאני נמצאת אני לא יכולה להסביר את התנודות במצבי הרוח והעצבים שיש לי לפעמים..מה אני יגיד תקשיבו אני חולה היית בבית חולים פסכיאטרי תקופה והשתקמתי...בעיקר שמלמדים על תחום הפסכיאטריה בלימודים שלי זה לא מסתדר..ויש סטיגמות על חולי נפש..למרןת שאני לא מגדירה את עצמי ככה..החברה מגדירה אותנו ככה..עצוב..שצריך לפחד לשתף בגלל מה יחשבו עליי..מפחיד שהיית צריכה לחשוב פעמיים לפני שרשמתי את כול הפרטים שלי כולל אשפוזים לעבודה שאני עובדת בה היום..מפחיד ליפול..מפחיד לאבד את כול מה שיש לי כיום..המעמסה של הלימודים והדרישות האקדמיות עם הקשיים בחיים האישיים שלי ועבודה..היא מתישה במקביל לרגישות יתר שלי מבחינה נפשית..כל כך רוצה להצליח ולא לאבד את זה..אבל כל כך צריכה מנוחה שתתן לי את הכוח להמשיך להלחם..ואין לי יום כזה שאני יכולה באמת לנוח..
לא רואה בעיניים
15/01/2016 | 18:03
1
55
בדרך כלל תראו אותי עם סיגריה בפה וסביר להניח שלא אהיה הכי נחמד וסבלני
לפעמים אומרים לי לקס אתה בנאדם קר ומנותק
ואני מודה.לא פותח ידיים ומחבק את כולם.
בתכלס יש לי סבלנות ים..אבל לפעמים חושב כאילו למה באמת צריך לשאוף כל כך קדימה כשכולם מנחיתים אותך כל כך למטה כל הזמן.
וללכת בראש נגד כל הדברים שסוטרים לי על הפנים כל יום כל דקה
אז הגעתי לנקודה כל היא שהיא רחוקה מהשנים הקודמות שטבעתי בלא מודע
ומכאן אני נכנס לבועה שאין לה הרבה דרכים או שהיא תעלה יפה באוויר או שהיא תתפוצץ ובי.
מרגיש חנוק.
מליון דברים עוברים לי בראש ...אבל מה... אין אל מי לדבר.
בתכלס יש אבל מזה ישנה עכשיו דברים?.ממילא כל השיט שקורה נשאר איתי אז זה לא ואם לכלום .
דעה פה עצה שם .בסופו של דבר זאת בחירה שלי ואני שוב בסיבוב של יאוש שאוחז בי 7\24.
כבר אין לי לאן לשאוף ..היו לי חלומות אבל לא מעוניין אפילו לממש אותם כשכל כך הרבה חרא בחיים.אם עכשיו ככה מה יבטיח לי שיהיה סבבה אחר כך... לא אומר וורוד .. אבל סבבה כזה .
כאילו שיגידו תמשיך טיפול ...וכל מיני פינות אחרות שהקלטתי אליהם לחיים שאני צריך לתקן ולסדר .אבל לא נולדתי כדי לראות שחור בעיניים.
אבל כרגע ..וואלה אני עיוור צבעים ודי נשברתי.
נחמד..
19/01/2016 | 02:50
21
מתמודד ויודע שהחזית שנדמה לך שמתארת את מה שהסביבה אינה אמיתית. מתנדנד ומבקש מזור ותשובה ונראה שכול מה שאת זקוק לעשות הוא לעבוד וגם לנוח ובקש חברים וסיוע. 
אנחנו כאן מקשיבים. 
יאוש וחוסר כיוון בחיים
11/01/2016 | 08:57
3
64
שלום לכולם
 
אני בן 27. מאז השיחרור מהצבא אני חווה מחשבות רבות של חוסר תקווה ויאוש מהחיים. אחרי השיחרור עברתי במקומות רבים, קהילות רוחניות וכו'.
הייתי בחו"ל ואחרי החזרה חוויתי פחד מאוד גדול להתמודד עם מסגרת של לימודים ועבודה, פחד שקשור לחשש מויתור והתפשרות על מה שחשוב לי, כך שמצאתי את עצמי לא ממש מתמסר עד הסוף. יחד עם זה, עברתי קורס מקצועי ורציני של הדכת ילדים בטבע, שמספק לי פרנסה לא רעה, אך אני חש חוסר סיפוק מהעבודה ומרגיש שזה לא הכיוון הנכון. לפני שנתיים וחצי, הכרתי בחורה בגילי. היינו ביחד שנתיים. אחרי חצי שנה ביחד, עברתי משבר גדול מאוד(היו סימנים מקדימים אבל הייתה ההתפרצות הגדולה) שקשור לחוויות שתיארתי, של יאוש, חוסר תקווה וחוסר כיוון. החברה סייעה לי מאוד וחיזקה אותי עד שבשלב מסוים הייתי מסוגל ורציתי ללמוד באוניברסיטה וזה מה שעשיתי בשנה שעברה. אנחנו נפרדנו לפני חצי שנה, ביוזמה שלה, בעיקר בגלל דברים שעשיתי. היו לנו הרבה קונפליקטים ולפעמים הייתי מאוד אגריסיבי אליה - כעסתי מאוד, קיללתי לפעמים והיו פעמים שהיא כבר הייתה צריכה ללכת בזמן שהיינו בריב והלכתי אחריה בבית ואמרתי לה שוב ושוב שתלך. אני מרגיש מאוד אשם על כך. אני זוכר פעמים תוך כדי שאני תוקפני אליה שאני אומר לעצמי שזה לא יכול להמשיך ככה ושהיא תעזוב אבל לא מצליח להפסיק. מרגיש נורא אשם ומיואש - בא אליי מלאך ואני גירשתי אותו. בנוסף לתוקפנות כלפיה, סיבה נוספת שהיא עזבה בגללה היא שהדימוי העצמי שלי היה מאוד שעון על פידבק ממנה. באמת שהיא בחורה מיוחדת וכיום היא לא מוכנה לדבר איתי כלל - אני יכול להבין אותה. בעקבות הפרידה בקיץ, עזבתי את הלימודים שהתחלתי באותה שנה ופניתי למסלול לימודים בלתי פורמלי שקיוויתי שיחזק אותי. הלימודים מעניינים ומחזקים ואף על פי כן, אני חווה קשיים גדולים. אני עובד בעבודה שמפרנסת אותי בצורה סבירה, אך עדיין מקבל כסף מההורים. אני מרגיש לכוד בכלוב של זהב - לא רוצה להתמך אבל פוחד להפסיק. חוץ מזה, מיד לאחר הפרידה התחלתי טיפול נפשי, גם בתקווה שזה שהיא תראה שאני מנסה להשתנות אולי יקרב אותה בחזרה. הטיפול התפוצץ לפני חודשיים בעקבות משבר עם המטפל - הרגשתי שהוא תובע ממני לתת אמון במקום שעוד לא הייתי מוכן לתת. בחודשיים האחרונים הייתי ללא טיפול וקיווית שאני אצליח להתמודד לבד. בשבועיים האחרונים אני חווה הרבה מאוד יאוש מהחיים, מחשבות על כך שכבר מאוחר מידי עבורי לעשות משהו משמעותי בחיים ושלכל היותר הצליח להיות בינוני. טוב, יצא ארוך, אז אסכם:
 
* מאז השיחרור מהצבא אני לא מליח למצוא כיוון מקצועי ברור בחיים
* עברתי משבר גדול של דיכאון (אף על פי שלכאורה תפקדתי) שבת הזוג שלי לשעבר עזרה לי לצאת ממנו
* נפרדנו בגלל שהייתי אגרסיבי אליה ובגלל שהדימוי העצמי שלי היה שעון במידה רבה עליה
* התחלתי טיפול נפשי שנגמר בפיצוץ בגלל משבר אמון
* אני לומד כיום במסגרת לימודים בלתי פורמלית על מנת לחזק את עצמי
* אני חווה קושי גדול מאוד למצוא כיוון בחיים כרגע ומרגיש הרבה יאוש בגלל זה
 
אני אשמח מאוד לשמוע פרספקטיבה על הסיפור שלי וגם רעיונות לאיזה סוג תמיכה כדי לי לפנות
תודה רבה
דריכה במקום
11/01/2016 | 21:55
2
38
היי לך רוח עצמיות יקר,
כמו שבהודעה שלך יש שני צדדים- השתלשלות סיפור חייך שתיארת תחילה, וסיכומו בנקודות בסוף בדברים, אני מרגישה שגם חייך מתחלקים לשני צדדים.
מצד אחד, יש לך את היכולת לעבוד ולהתפרנס, גם אחרי משבר, יש לך את היכולת ללמוד דברים חדשים ויש לך את הקשרים עם המשפחה- כל אלו הם שלעצמם מאוד מעודדים, שכן הם נותנים מסגרת של תמיכה ומסגרת שחשובה מאוד בזמנים סוערים.
מצד שני, אני שומעת את הבלבול הרגשי שאתה מטלטל בו, את החוויה שלך שהדברים שקורים אינם מספקים ואינם עומדים בדרישות שהצבך לעצמך אחר הצבא, את הפחד שהמצב הקיים לא ישתנה, החרדה מהעתיד הלא ברור, את הקושי לסמוך על עצמך או על אחרים, רגשות האשמה על איך שהתנהלת והתנהגת בעבר.
יקר, נשעמ שבתוך החוויות האלו כבר כתבת את הפרק הבא, כבר קצת הרמת ידיים והחלטת שהכול אבוד.. אבל אתה עדיין בא להתייעץ, עדיין נלחם ולא נכנע לייאוש, וזה מעודד מאוד.
יהיה זה בלתי מקצועי לחוות דעה על הטיפול שעלה על שרטון, אך אני יכולה בכל זאת להגיד שסיוע טיפולי-מקצועי נשמע כמו רעיון טוב, על מנת למנוע מהמצב להפוך לגרוע יותר. ההרגשה ש"הכול אבוד" יכולה להתפרש כסממן של חשיבה דכאונית, ויחד עם זה, ברור מדבריך שבנימי נפשך אתה כמה להצלחה ולשינוי, כמה להרגיש שלם ובטוח עם בחירותיך, כמה להרגיש סיפוק ומשמעות מהחיים. אם יש אפשרות, כדאי לחזור למטפל שהיית אצלו ולהמשיך את התהליך שהתחלת, אם נראה לך שעדיף משהו אחר- אפשר גם לחפש טיפול אחר שיתאים לך יותר. 
ישנן שיטות רבות לטיפול ולשינוי.. וכמו שאומרים, כל הדרכים מובילות לרומא.
יחד עם זאת, בכל שיטה שלא תבחר, יידרש ממך האומץ ללכת בדרכים לא סלולות, למצוא את עצמך ובו בעת להמציא את עצמך מחדש בהתאם למציאות העכשווית.
על אף האובדנים שחווית בשנים האחרונות, גם בעבודה וגם באהבה, עדיין לא מאוחר מדיי למצוא כיצד לחיות ולהיות אחרת.
אני מצרפת כאן קישור ל"מאמרון" שמסכם שיטות טיפול רבות- ספר אם יש משהו שמוצא חן בעיניך מביניהן-

היי לך רוח עצמיות יקר,
כמו שבהודעה שלך יש שני צדדים- השתלשלות סיפור חייך שתיארת תחילה, וסיכומו בנקודות בסוף בדברים, אני מרגישה שגם חייך מתחלקים לשני צדדים.
מצד אחד, יש לך את היכולת לעבוד ולהתפרנס, גם אחרי משבר, יש לך את היכולת ללמוד דברים חדשים ויש לך את הקשרים עם המשפחה- כל אלו הם שלעצמם מאוד מעודדים, שכן הם נותנים מסגרת של תמיכה ומסגרת שחשובה מאוד בזמנים סוערים.
מצד שני, אני שומעת את הבלבול הרגשי שאתה מטלטל בו, את החוויה שלך שהדברים שקורים אינם מספקים ואינם עומדים בדרישות שהצבך לעצמך אחר הצבא, את הפחד שהמצב הקיים לא ישתנה, החרדה מהעתיד הלא ברור, את הקושי לסמוך על עצמך או על אחרים, רגשות האשמה על איך שהתנהלת והתנהגת בעבר. 
יקר, נשעמ שבתוך החוויות האלו כבר כתבת את הפרק הבא, כבר קצת הרמת ידיים והחלטת שהכול אבוד.. אבל אתה עדיין בא להתייעץ, עדיין נלחם ולא נכנע לייאוש, וזה מעודד מאוד.
יהיה זה בלתי מקצועי בעיניי לחוות דעה על הטיפול שעלה על שרטון, אך אני יכולה בכל זאת להגיד שסיוע טיפולי-מקצועי נשמע כמו רעיון טוב, על מנת למנוע מהמצב להפוך לגרוע יותר. ההרגשה ש"הכול אבוד" יכולה להתפרש כסממן של חשיבה דכאונית, ויחד עם זה, ברור מדבריך שבנימי נפשך אתה כמה להצלחה ולשינוי, כמה להרגיש שלם ובטוח עם בחירותיך, כמה להרגיש סיפוק ומשמעות מהחיים. אם יש אפשרות, כדאי לחזור למטפל שהיית אצלו ולהמשיך את התהליך שהתחלת, אם נראה לך שעדיף משהו אחר- אפשר גם לחפש טיפול אחר שיתאים לך יותר. 
ישנן שיטות רבות לטיפול ולשינוי.. וכמו שאומרים, כל הדרכים מובילות לרומא.
יחד עם זאת, בכל שיטה שלא תבחר, יידרש ממך האומץ ללכת בדרכים לא סלולות, למצוא את עצמך ובו בעת להמציא את עצמך מחדש בהתאם למציאות העכשווית.
על אף האובדנים שחווית בשנים האחרונות, גם בעבודה וגם באהבה, עדיין לא מאוחר מדיי למצוא כיצד לחיות ולהיות אחרת.
אני מצרפת כאן קישור ל"מאמרון" שמסכם שיטות טיפול רבות- ספר אם יש משהו שמוצא חן בעיניך מביניהן-

היי לך רוח עצמיות יקר,
כמו שבהודעה שלך יש שני צדדים- השתלשלות סיפור חייך שתיארת תחילה, וסיכומו בנקודות בסוף בדברים, אני מרגישה שגם חייך מתחלקים לשני צדדים.
מצד אחד, יש לך את היכולת לעבוד ולהתפרנס, גם אחרי משבר, יש לך את היכולת ללמוד דברים חדשים ויש לך את הקשרים עם המשפחה- כל אלו הם שלעצמם מאוד מעודדים, שכן הם נותנים מסגרת של תמיכה ומסגרת שחשובה מאוד בזמנים סוערים.
מצד שני, אני שומעת את הבלבול הרגשי שאתה מטלטל בו, את החוויה שלך שהדברים שקורים אינם מספקים ואינם עומדים בדרישות שהצבך לעצמך אחר הצבא, את הפחד שהמצב הקיים לא ישתנה, החרדה מהעתיד הלא ברור, את הקושי לסמוך על עצמך או על אחרים, רגשות האשמה על איך שהתנהלת והתנהגת בעבר. 
יקר, נשעמ שבתוך החוויות האלו כבר כתבת את הפרק הבא, כבר קצת הרמת ידיים והחלטת שהכול אבוד.. אבל אתה עדיין בא להתייעץ, עדיין נלחם ולא נכנע לייאוש, וזה מעודד מאוד.
יהיה זה בלתי מקצועי בעיניי לחוות דעה על הטיפול שעלה על שרטון, אך אני יכולה בכל זאת להגיד שסיוע טיפולי-מקצועי נשמע כמו רעיון טוב, על מנת למנוע מהמצב להפוך לגרוע יותר. ההרגשה ש"הכול אבוד" יכולה להתפרש כסממן של חשיבה דכאונית, ויחד עם זה, ברור מדבריך שבנימי נפשך אתה כמה להצלחה ולשינוי, כמה להרגיש שלם ובטוח עם בחירותיך, כמה להרגיש סיפוק ומשמעות מהחיים. אם יש אפשרות, כדאי לחזור למטפל שהיית אצלו ולהמשיך את התהליך שהתחלת, אם נראה לך שעדיף משהו אחר- אפשר גם לחפש טיפול אחר שיתאים לך יותר. 
ישנן שיטות רבות לטיפול ולשינוי.. וכמו שאומרים, כל הדרכים מובילות לרומא.
יחד עם זאת, בכל שיטה שלא תבחר, יידרש ממך האומץ ללכת בדרכים לא סלולות, למצוא את עצמך ובו בעת להמציא את עצמך מחדש בהתאם למציאות העכשווית.
על אף האובדנים שחווית בשנים האחרונות, גם בעבודה וגם באהבה, עדיין לא מאוחר מדיי למצוא כיצד לחיות ולהיות אחרת.
אני מצרפת כאן קישור למאמר קצר (באנגלית) שמסכם שיטות טיפול רבות- ספר אם יש משהו שמוצא חן בעיניך מביניהן
ובעברית-
 
תודה! ושאלה בפנים
11/01/2016 | 22:43
1
15
מה הכוונה שנשמע שכבר כתבתי את הפרק הבא? את מתכוונת שההרגשה שהכל אבוד היא זאת שכותבת אותו?
שמחתי לעזור במה שיכולתי
11/01/2016 | 22:54
15
וכן, בדיוק לזה התכוונתי.
משנה מקום משנה מזל?
11/01/2016 | 22:06
2
42
המצב רוח  שלי הוא כמו גלים בחוף אי אפשר כ"כ לדעת מה יהיה איתי
נכון שאני תמיד מתפקדת מחייכת ושמחה אבל יש תקופות שהכאב מכרסם בתוכי ואני שואלת איזה פתרון יכול לעזור לי?
חשבתי לעבור אולי לעבור לעיר אחרת,ראיתי אצל חברה אחרת שהייתה כמוני  וזה שינה אותה לטובה ושימח אותה.
כ"כ בא לי את האומץ לקחת את הדברים ולעבור לעזוב את כולם את החברים שלא יודעים אליי גם ככה דבר חוץ מזה שאני  חייכנית מצחיקה ואת אלה  שמתייחסים בצורה דוחה.
ברור לי שבכל מקום יש את האנשים שהתחבר ואת האלה שלא אבל  כל כך בא לי להתחיל הכל מהתחלה הכל...
כל כך בא לי...
שוקלית היקרה
31/01/2016 | 23:25
2
אני קוראת את הדברים שכתבת, וליבי יוצא אלייך. את מתארת כמה שאת סוערת מבפנים לעומת איך שאחרים רואים אותך מבחוץ. מדברייך אני מבינה שהחברים מסביב לא מודעים למצוקה בה את נמצאת. קשה לשמוע שאת מתמודדת לבדך, ואני רוצה להושיט לך כאן יד לעזרה. אני מבינה שלא קל לך להיפתח ולספר מה עובר עלייך, ואני שמחה ששיתפת פה במה שאת מרגישה. אני חושבת שזה מעשה אמיץ מאד. טוב עשית שפנית וכתבת את אשר על לבך, אין סיבה להישאר לבד עם התחושות האלו, ודעי שתמיד ימצא כאן מי שישמח לחלוק אתך את המשא.
 
הדימוי שלך את מצב הרוח כגלים אלי חוף נגע לליבי. זה בוודאי מצב לא פשוט להתמודד אתו.  האם תוכלי בבקשה לשתף מה למשל משפיע על מצב הרוח שלך? אני חושבת שהמחזוריות של תקופות טובות יותר טובות פחות הן חלק טבעי מן החיים, ממש כמו הגלים בחוף. אני לא מכירה מישהו שיכול באמת להיות כל הזמן רק שמח, וזה בסדר להפגין גם את הצד העצוב שלנו כלפי חוץ. ולפעמים דווקא מהחלקים הקשים יותר בחיים נולדת הזדמנות להכיר את עצמנו טוב יותר, לצמוח ולהיות חזקים יותר. העובדה שאת ממשיכה לתפקד על אף הקושי והכאב שמרים ראש מדי פעם, מעידה על הכוחות הפנימיים שבך.
 
אולי תוכלי להכין רשימת 'לשעת חירום' ובה לציין כל מיני דברים ופעילויות שמשמחים אותך ויכולים לעזור לך להעביר את הימים הקודרים יותר בקלות. אפשר וכדאי גם לשתף מישהו סביבך במה שעובר עליך, או לכתוב אלינו ממש כאן. 'כל עוד הנר דולק - אפשר לתקן'. אז גם אם עכשיו קשה וכואב, דעי לך יקרה, שיש עוד הזדמנות לשינוי. את שואלת, 'איזה פתרון יכול לעזור?' ומזכירה את חברתך שעברה לעיר אחרת וזה עשה לה טוב. האם תוכלי לספר לי עוד על אותה חברה?
 
מעבר לעיר אחרת יכול להיות הזדמנות להתחיל מחדש, להכיר חברים חדשים ואולי להרגיש יותר טוב עם עצמך באופן כללי. אבל יכול להיות שבשביל זה לא חייבים להרחיק לעיר אחרת.. התחלה חדשה צריכה להיות מלווה בשינוי שבא מבפנים, וזה הדבר העיקר. המקום הוא הרבה פעמים בעיקר תפאורה, ואיך שאנחנו תופסים את המציאות היא מה שיקבע אם נרגיש שם טוב יותר או פחות.  נסי לחשוב: איך היית רוצה שיראו חייך לאחר מעבר לעיר אחרת? האם תוכלי לפעול כדי להשיג זאתעוד לפני מעבר הדירה? 

אני מאחלת לך שבהמשך תרגישי שאת מסוגלת לחייך מבפנים, גם בתקופות הפחות טובות. חיוך כזה יכול לבא, כשמשתפים בקשיים ומגלים שיש מי שיחלוק אתך ויעזור. חברי אמת יוכלו להתמודד עם השדים הפנימיים שיש לכל אחד מאתנו. ואת אלו שמתייחסים בצורה שלא מתאימה לך, אני מציעה לך להרחיק מחייך. אז נכון, זה לא תמיד קל לשתף אחרי במה שבאמת עובר בראש, בלב... אבל כמו שד"ר סוס אומר, 'בשביל כל העולם אתה יכול להיות אדם אחד, אבל בשביל אדם אחד אתה יכול להיות כל העולם'. שווה לחפש את האדם המיוחד הזה, שאיתו מרגישים בנוח, ולטפח את החברות איתו, בצורה הדדית ופתוחה.
 
מחבקת אותך  ומזמינה אותך לחזור ולשתף כאן במה שעובר עליך, 
סימבה.
 
שוקלית היקרה
01/02/2016 | 07:12
4

 
שוקלית היקרה,
 
אני קוראת את הדברים שכתבת, וליבי יוצא אלייך. את מתארת כמה שאת סוערת מבפנים לעומת איך שאחרים רואים אותך מבחוץ. מדברייך אני מבינה שהחברים מסביב לא מודעים למצוקה בה את נמצאת. קשה לשמוע שאת מתמודדת לבדך, ואני רוצה להושיט לך כאן יד לעזרה. אני מבינה שלא קל לך להיפתח ולספר מה עובר עלייך, ואני שמחה ששיתפת פה במה שאת מרגישה. אני חושבת שזה מעשה אמיץ מאד. טוב עשית שפנית וכתבת את אשר על לבך, אין סיבה להישאר לבד עם התחושות האלו, ודעי שתמיד ימצא כאן מי שישמח לחלוק אתך את המשא.
 
הדימוי שלך את מצב הרוח כגלים אלי חוף נגע לליבי. זה בוודאי מצב לא פשוט להתמודד אתו.  האם תוכלי בבקשה לשתף מה למשל משפיע על מצב הרוח שלך? אני חושבת שהמחזוריות של תקופות טובות יותר טובות פחות הן חלק טבעי מן החיים, ממש כמו הגלים בחוף. אני לא מכירה מישהו שיכול באמת להיות כל הזמן רק שמח, וזה בסדר להפגין גם את הצד העצוב שלנו כלפי חוץ. ולפעמים דווקא מהחלקים הקשים יותר בחיים נולדת הזדמנות להכיר את עצמנו טוב יותר, לצמוח ולהיות חזקים יותר. העובדה שאת ממשיכה לתפקד על אף הקושי והכאב שמרים ראש מדי פעם, מעידה על הכוחות הפנימיים שבך.
 
אולי תוכלי להכין רשימת 'לשעת חירום' ובה לציין כל מיני דברים ופעילויות שמשמחים אותך ויכולים לעזור לך להעביר את הימים הקודרים יותר בקלות. אפשר וכדאי גם לשתף מישהו סביבך במה שעובר עליך, או לכתוב אלינו ממש כאן. 'כל עוד הנר דולק - אפשר לתקן'. אז גם אם עכשיו קשה וכואב, דעי לך יקרה, שיש עוד הזדמנות לשינוי. את שואלת, 'איזה פתרון יכול לעזור?' ומזכירה את חברתך שעברה לעיר אחרת וזה עשה לה טוב. האם תוכלי לספר לי עוד על אותה חברה?
 
מעבר לעיר אחרת יכול להיות הזדמנות להתחיל מחדש, להכיר חברים חדשים ואולי להרגיש יותר טוב עם עצמך באופן כללי. אבל יכול להיות שבשביל זה לא חייבים להרחיק לעיר אחרת.. התחלה חדשה צריכה להיות מלווה בשינוי שבא מבפנים, וזה הדבר העיקר. המקום הוא הרבה פעמים בעיקר תפאורה, ואיך שאנחנו תופסים את המציאות היא מה שיקבע אם נרגיש שם טוב יותר או פחות.  נסי לחשוב: מה היית רוצה לשנות בחייך? האם ניתן להתקדם לכיוון עוד לפני מעבר דירה?
 
אני מאחלת לך שבהמשך תרגישי שאת מסוגלת לחייך מבפנים, גם בתקופות הפחות טובות. חיוך כזה יכול לבא, כשמשתפים בקשיים ומגלים שיש מי שיחלוק אתך ויעזור. חברי אמת יוכלו להתמודד עם השדים הפנימיים שיש לכל אחד מאתנו. ואת אלו שמתייחסים בצורה שלא מתאימה לך, אני מציעה לך להרחיק מחייך. אז נכון, זה לא תמיד קל לשתף אחרי במה שבאמת עובר בראש, בלב... אבל כמו שד"ר סוס אומר, 'בשביל כל העולם אתה יכול להיות אדם אחד, אבל בשביל אדם אחד אתה יכול להיות כל העולם'. שווה לחפש את האדם המיוחד הזה, שאיתו מרגישים בנוח, ולטפח את החברות איתו, בצורה הדדית ופתוחה.
 
מחבקת אותך  ומזמינה אותך לחזור ולשתף כאן במה שעובר עליך
 
ביסקסואלית בארון
09/01/2016 | 00:22
2
42
אני כלכך רוצה להגיד את זה לכולם להיות אני לא להתחבא...אני ביסקסואלית!!!! 
למה אסור להגיד את זה למשפחה לחברים....אם ההורים שלי ידעו זה יהיה הסוף הם לא יקבלו אותי הם יגעלו ממני הם כלכך נגד הקהילה אבא שלי בכלל לא יכול לשמוע שמדברים על הקיהלה מה יקרה כשהוא יגלה שאני חלק מהם? הם חושבים שזה מחלה כל פעם שהם שומעים שמישהו יצא מהארון התגובה הראשונה שלהם זה אלוהים ישמור מסכנים ההורים שלו....הם חושבים שזה מחלה אבל זה לא... זה הנטייה שלי אני אוהבת גם וגם אבל אם אני יהיה עם אישה אנינ ימצא את עצמי לבד בלי משפחה... אני כל יום חושבת על זה לספר להם לא לספר להם...כאילו אין לי עוד דאגות ועוד התלבטויות אני כל הזמן במחשבות על כל מיני דברים...
זוכרים את הטרנסגנדר שהתאבד? זה ידיד טוב שלי אני ראיתי את הגופה שלוו והתמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש... אותו המשפחה קיבלה אבל החברה לא...החברה שלנו לא מסוגלת לרבל אנשים שהם שונים מהם אנשים עם נטיות שונות משלהם דווקא יש כלכך הרבה מודאות לקהילה וכל שנה יש מצעד אנשים פשוט מתכחשים לזה....
אז כנראה שאני יצטרך לחיות כל החיים בארון ללכת נגד הנטיות שלי זה קשה אני מקווה שאני יוכל  להתמודד עם זה :(
 
חיבוק
09/01/2016 | 01:46
12
יקירה,
אל תהיי כל כך בטוחה, אני חושבת שאף הורה לא רוצה לראות את הילד שלו סובל, לכן גם הורייך לא.
מה דעתך לפנות לאי"גי? לי אין מושג איך מספרים להורים ומה נכון אבל שם יש מלא חבר'ה במצבך, מבולבלים לעיתים, פוחדים תמיד, אבל יש שם מדריכים ממש מנוסים שיודעים בדיוק מה לייעץ. בהצלחה. אל תשכחי שאת מופלאה.
קוראת מהמחבוא
11/01/2016 | 20:48
17
ילדה יקירה,
אני שומעת את הכמיהה לקבלה ואהבה מצד משפחתך. שומעת כיצד היית רוצה להיות מסוגלת לחיות כפי שאת מבלי חוש שאת צריכה להסתיר מפניהם את דמותך.. מבלי להרגיש שאת צריכה להתחבא.
שומעת שכמו שהנטייה המינית היא חלק טבעי עבורך עכשיו, כך היית רוצה שכל מי ששונה, בין אם בגלל נטייה מינית, או בין אם בגלל  משהו אחר, יוכל לחיות את חייו בנחת ובטבעיות, מבלי לדאוג מההשלכות.
אהובה, הלוואי ולא היית צריכה לבחור בין מימוש הזהות שלך לבין קבלת התמיכה מהמשפחה, הלוואי ועולמנו היה תמיד כזה שמאפשר לך ליהנות משני החלקים שבך מבלי שהיו מתנגשים זה בזה..
נותר לי רק לאחל שעם מרוצת הזמן והחיים תמצאי את הדרך לאזן ולפשר בין העולמות המתנגשים, מבלי שתצטרכי לשלם מחיר כבד מדיי, ושאם יהיה מחיר, שתרגישי חופשייה מספיק כדי לעשות את הבחירות שעושות לך טוב, ותמצאי את הדרך שלך להיות מאושרת בחלקן, גם אם המציאות אינה מושלמת.
 
בכין כה וכה, זכרי שפה ביננו, יש לך מקום לספר על כל ההתרחשויות וכל רחשי הלב.. הכול מותר.
 
אי ודאות פחד
05/01/2016 | 23:51
3
65
יש פחד..אי ודאותת...עודף מחשבות..נוטלת כדורים פסכיאטרים חמש שנים שלא מאמינה בהם..מאמינה רק בעצמי..רק שיש יותר מידי דברים בדרך שבודקים את החוזק שלי..ומגיע שלב שנגמר האוויר..העבר הפסכיאטרי בכול דרך אפשרית בחיים שלי נוגע..עברתי כברת דרך..אבל האמת נמאס כל הזמן להיות חזקה
.נמאס לסחוב כל כך הרבה על עצמי..
אז הגעתי לדברים בחיים אחרי משבר שהרבה לא היו עושים או מנסים לעשות..בעיקר אחרי נפילה נפשית..ועשחתי ואני עוד עושה..אבל אני מותשת..עייפה פיזית ונפשית. קשה לסחוב על הגב מטענים של אחרים שאני צריכה לסחוב את עצמי..האמת אין לי כוח יותר להמשיך לעשות ולהראות שאני בסדר.האמת שהגעתי למקומות שלא הייתי מאמינה שיקבלן אותי אחרי העבר שלי אבל קיבלו..אבל איכשהו יש הרים שצריך לעלות בדרך ובדרך ההרים הזה יש רוחות וגשם עז..וקשה יותר לעלות את ההר..זה כמו החים שלי היום..אני נלחמת בכול מערכת אפשרית שרומסת זכויות בסיסיות..ואין לי איך להלחם בהם כי אין לי כסף בשביל זה..ועוד מלחמות אישיות יומיומיות..והכי עצוב בכול הסיפוק שאני מרגישה כל כך לבד עם כול הרגשית האילו..בתכלס אין לי חברים..זה חברים לטלפון אבל לא במציאות..פעם הית אונבת בדידות ..כיום זה כואב לי ועצוב לי.
פסכיאטרי
06/01/2016 | 00:09
37
רקע..הפורום הזה הציל אותי לפני כמה שנים...יש לי קצת מכול דבר..ocd.. עודף מחשבות..מאניה..דפרסיה..בקיצר זכיתי בכול הקופה..לפני כמה שנים ניסיתי להתאבד..והפורום הציל אותי היית מאושפזת במחלקה סגורה כמה חודשים עד שהשתקמתי..התחלתי לימודים שרציתי ..אני עובדת תוך כדי כיום..וזהו..מי שלא מכיר אותי אז רקע קצת..אני מאוד אוהבת את הפורום הזה הוא ברכה לשמה.
מסלול מכשולים
06/01/2016 | 21:26
1
19
גל סוחף2
נשמע שאת מותשת מתקופה של משברים שאת עוברת ,שאולי את מרגישה שזה כמו מבחן עם מסלול מכשולים
בלתי מוכר שרק נהיה יותר קשה ושכל מכשול מרוקן את הכוח הנפשי והפיזי וכבר אין לך כוח להמשיך במסלול .
ושנראה שאת מרגישה לבד ,מפחדת שאולי יראו אותך שמישהי שצריך להתרחק ממנה בגלל אותה נפילה נפשית שעברת. ושאולי היית רוצה שיהיו לך חברים שאת תרגישי קרובה אליהם ושאולי יתמכו בך בתקופה שאת עוברת.
יקירה את מתארת שאת נלחמת במערכת ושזכויותייך נרמסות,תרצי לשתף אותנו,מה היא אותה המלחמה שאת
מרגישה שאולי מתישה אותך ?
מסלול
06/01/2016 | 21:31
13
נלחמת בתור לקוית למידה על זכויות בסיסיות שמגיעות לי בלימודים גבוהים שאני לומדת..עובדת ולומדת..מתמודדת עם העייפות שהכדורים עושים לי..והזיכרון נפגע לי מהכדורים..התרגלתי..אני נלחמת..אבל באמת נגמר לי האוויר..והדבר היחיד שהיית רוצה זה תמיכה..הקשבה..אבל אין כי כל הקרובים אליי עם הבעיות הקשות שלהם..ואני מרגישה שאני נופלת בין הכסאות..ויש עוד דברים..פשוט מפחדת שמישהו יזהה אותי פה
רשימה של מה שהחיים לימדו אותי עד כה
03/01/2016 | 00:31
53
מה החיים לימדו אותי ב 30 שנות חיי
1. ברגע האמת, 9 מתוך כל 10 חברים שיש לכם, יפנו לכם עורף
2. לומר בוקר טוב בעבודה זה כיף, כי מישהו בצד השני מחזיר לכם באותה מידה, אבל מספיק שתיפלו על איזה מישהו שיסבוב אליכם את הגב וילך, וכל היום שלכם ייהרס, אם זה לא אנשים קבועים שאם רואים בתדירות גבוהה, זה פשוט לא שווה ליהיות נחמד אליהם
3. צריך תמיד לשקר, בניגוד לאגדות, מי שאומר אמת תמיד נידפק בסוף
לעומת זאת האנשים שמשקרים, ובמיוחד אלא שמשקרים טוב, תמיד זוכים לכבוד והערכה והצלחה
4. זוגיות זה OVERRATED ואהבה זה רגש בסכנת הכחדה
5. פסיכיאטרים קודם כל דואגים לתחת של עצמם וכמובן לרשיון העבודה שלהם, לא מעניין אותם שהם הורסים לאנשים את החיים, ואם זה אומר לפוצץ איזה ילד בכדורים אנטיפסיכוטיים חזקים, רק כי הם חוששים שהילד הזה אלול פגוע בעצמו וחס וחלילה שההורים שלו לא יתבעו אותם, אז הם יאכילו את אותו הילד בעוד ועוד כדורים ויהפכו אותו לזומבי חסר חיים וחלול, העיקר שהרשיון שלהם נישאר בתוקף והמשכורת ניכנסת בתחילת החודש.
5. אין דבר כזה סמים קלים
6. אנשים אומרים שהם דואגים לכם כי זו העבודה שלהם ועל זה משלמים להם, לא כי זו היא האמת. האנשים היחידים שידאגו לכם בעולם הזה, זה ההורים שלכם, והמשפחה בכללי, אלא אם כן לא זכיתם לברכה והמשפחה שלכם הרוסה ורקובה מהשורשים, במקרה זה, אתם לבד
7. עד גיל 20 בארך, אנשים עוד יתרוצצו סביבכם בכדי לעודד ולעזור, ככל שהשנים יעברו לאחר מכן, תגלו שלקראת גיל 30 אתם כבר שרופים, ובכל פעם שתצתרכו סיוע כזה או אחר, יסתכלו אליכם מלמעלה, כאילו עושים לכם טובות, ואף אחד כבר לא ימהר לעזור לכם, אלא אם כן תאיימו אליו עם תביעה משפטית.
8. רק אחוזים בודדים מהרופאים בתחום הנפשי, עושים זאת מתוך שליחות במטרה לעזור לאחרים, כל השאר עושים זאת בשביל הכסף
9. נכים הם אזרחים סוג ב'
10. צריך לפסיק לחשוב על איך אחרים מסתכלים עלי, ולפתח את הצד האיגואיסטי שבי, לב טוב עדיין לא נתן לי כלום בחיים האלו
אין לי חברים
01/01/2016 | 23:04
1
69
היי
אני בת 20 ואין לי חברים
יש לי חבורה מצומצמת כשרק אחת מהן חברה טובה שלי. מאז סיום התיכון כולנו דיי התרחקנו
יש לי חברים בצבא אבל זה לא אותו דבר
מרגישה בודדה ומאוד מפחדת מהעתיד
כילדה הייתי מאוד נחבאת אל הכלים והייתי קורבן לחרמות והעלבות
היום אני כבר לא במקום הזה אבל עדיין מרגישה לבד ומרגיש לי שהלבד הזה לא יגמר אף פעם..
בדידות
02/01/2016 | 11:58
38
היי
המעבר מהתיכון לצבא טומן בחובו המון בדידות, ואפילו המעגלים החברתיים החזקים ביותר לעיתים לא צולחים את המעבר הזה... אני מבינה שאולי עכשיו המצב הזה נראה לך כמו משו סטטי, שאי אפשר לשנות, אבל תתפלאי כמה פעולה קטנה מצידך תוכל לשנות את כל התמונה... 
אני יודעת שאולי נדמה לך שהמעגל החברתי בצבא לא יציב מספיק, אולי כי לכל אחד יש את החברים שלו מהבית, אבל זה מעגל שאפשר לחזק... אולי בעזרת פעילויות משותפות בערב? יציאות משותפות? אולי אם תחשבי על אפשרויות איך לאגד את החברים שיש לך עכשיו בצבא אז תגרמי לכך שכולם ירגישו פחות בודדים במסגרת החדשה הזאת 
בנוסף לכך, אולי כדאי לך להעשיר את עצמך במסגרת נוספת, שתגרום לך לפגוש חברים חדשים - אולי חוג מסויים או התעמקות בתחביב מסויים שיש לך...
 
מקווה שהשנה החדשה תביא עמה חברים חדשים וסביבה מהנה יותר
 
צה"ל
27/12/2015 | 20:09
1
65
אני כרגע באמצע שרותי הצבאי. אני חופ"לת (חובשת) ואני לא מצליחה להתמודד עם הלחץ. אחרי כל מסדר אני פשוט רוצה לבכות, הכל מתבלגן לי, יש לי מלא עבודה, וכל מיני דברים קטנים שלא מסתדרים יוצרים לי מועקה בלב. אני מנסה להיות מסודרת אבל איכשהו כל פעם הכל מתבלגן במהלך המסדר. אני מנסה לרצות את כולם ואיכשהו אני תמיד מרגישה שמאוכזבים ממני. כל פעם מישהו אחר בא אליי בתלונות /טענות ואני לוקחת הכל קשה מידי. אני רגישה מידי ואני פשוט לא מצליחה להתמודד עם הדברים כמו שצריך. כתוצאה מהרגשנות שלי גם העבודה שלי איטית / לא מסודרת /לא יעילה ואני סתם נמרחת עם הדברים. אני עצובה ואני מבצעת את התפקיד בחוסר מוטיבציה שמגיעה אל החיילים והמפקדים שלי. קשה לי גם לבטא את עצמי ולהסביר דברים ולכן לפעמים יוצאים מצבים שבהם אני מדברת עם חיילים / מפקדים והם לא מבינים אותי נכון ומתעצבנים ושוב נוצרת אצלי מועקה כי לא התכוונתי לדברים בצורה שהם הבינו אותי- בראש שלי זה נשמע אחרת. החוסר התבטאות שלי גם לא מאפשר לי לפרוק ולהסביר לאנשים מה אני מרגישה. אני יודעת שאני "אדישה" ואמרו לי שהתשובות שלי לא רגישות מספיק אבל עמוק בפנים אכפת לי ואני לא מצליחה להראות את זה. אמרו לי גם לשנות גישה ואני לא יודעת איך לעשות את זה. נמאס לי כל היום להיות בדכאון ולבכות מכל דבר... 
כשזה פשוט יותר מדי..
30/12/2015 | 00:07
29
איך שעומס יכול לתסכל.. כשאין רגע לעשות "פוס" ולעכל את מה שקורה, להשתחרר מהמועקה של היום כדי לא להיסחב איתה מחר..
אני יכולה רק לתאר לעצמי יקרה כמה את מרגישה מותשת ומובסת בכל יום שעובר.. כמה זה מרגיש לא הוגן כשדברים מתפקששים גם כשאת משתדלת.. ושאותה רגישות שקשה לאחרים להבחין בה היא דווקא זו שמקשה עלייך לשמוע את הביקורות ולהמשיך הלאה...
תחזיקי מעמד.. אנחנו פה איתך, ונרצה לתת לך מקום לפרוק את המועקה הבלתי נסבלת הזאת.. ואולי גם לחשוב יחד איך אפשר להקל על העומס המטורף שנוצר..

חם בפורומים של תפוז
זוכים בספר צביעה
זוכים בספר צביעה
שתפו אותנו ביצירות שלכם עם הילדים ותוכלו לזכות...
זוכים בספר צביעה
זוכים בספר צביעה
שתפו אותנו ביצירות שלכם עם הילדים ותוכלו לזכות...
מזונות לילדי
מזונות לילדי
מה שיעור המזונות שעלי לדרוש מבעלי אחרי 27 שנות...
מזונות לילדי
מזונות לילדי
מה שיעור המזונות שעלי לדרוש מבעלי אחרי 27 שנות...
מרגיש הורה רע
מרגיש הורה רע
עכשיו בפורום, ``אני נתקל במצבים שגורמים לייאוש...
מרגיש הורה רע
מרגיש הורה רע
עכשיו בפורום, ``אני נתקל במצבים שגורמים לייאוש...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
אורלי גולד- זוגיות בקלות
נמאס לך מחיי הרווקות?
לסגור ולחייך- אבי עידן
לסגור ולחייך
תפוח - אימון אישי לאנשים ועסקים
תפוח - אימון אישי לאנשים
מקרא סימנים
בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ