לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן

פורום תמיכה נפשית לצעירים

שלום,ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות. מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:http//www.sahar.org.ilאנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.בברכה,צוות סהר

הנהלת הפורום:

אודות הפורום תמיכה נפשית לצעירים

שלום,ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות. מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:http//www.sahar.org.ilאנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.בברכה,צוות סהר
הוספת הודעה

צרף
תמונה וידיאו קובץ
קבצים המצורפים להודעה

x
הודעה מהנהלת הפורום
בפורומים של סהר אנו שומרים על אוירה תומכת, מקבלת ולא שופטת. הודעות בפורום שיעמדו בסתירה לעקרונות אלו – ימחקו.
למידע נוסף אנא עיינו בכללי השימוש בפורומים של סהר
המשך >>

לצפיה ב-'אני לבד...'
אני לבד...
21/01/2017 | 14:25
1
21
שכולם ביחד אני לבד
כשכולם במעודונים אני לבד
כשכולם מטיילים אני לבד
כשכולם נהנים אני לבד
כשכולם יוצאים אני לבד
כשכולם יושבים אני לבד
כשכולם שותים אני לבד
כשכולם רוקדים אני לבד
כשכולם נפגשים אני לבד
בכל מקום אני לבד
אני שהייתי הכי חברותית בעולם וחברה של כולם אני לבד
אני לבד בלי אף אחד איך זה יכול להיות?
אני שהייתי רואה מישהו לבד הייתי הולכת להיות איתו מזמינה אותו להצטרף אלינו ועכשיו השאירו אותי לבד אף אחד לא מזמין אותי להצטרף אליו אף אחד לא רואה אותי את אף אחד אני לא מעניינת...
לצפיה ב-'אי של בדידות'
אי של בדידות
22/01/2017 | 23:25
4

ילדת כאב היקרה,
 אני שומעת את הבדידות שמציפה אותך, ונובעת מכל משפט שאת כותבת...  נראה שאינך מרגישה שייכת, כי לאן שאת לא הולכת, את נשארת לבדך בעולם...
יכול להיות שאת מתוסכלת, כי זה נראה כמו חוסר צדק- שאת עמדת ליד כולם... אבל למרות הכל, כשאת צריכה את זה, אין מי שעומד לצידך.
אני מתארת לעצמי שאת כמהה בליבך לקרבה ואולי למישהו אכפתי שיושיט לך יד ידידותית ואולי גם ישמע את מה שיש לך להגיד...
יקרה, אם תרצי, תוכלי להיכנס לצ'אט שלנו, ושם תוכלי לדבר עם מתנדב או מתנדבת שישמעו את מה שיושב לך על הלב... ואולי גם תרגישי קצת פחות לבד...
הצ'אט שלנו פועל כל השבוע, פרט ליום שישי, בשעות 21:00 עד חצות. כמובן שאת מוזמנת להמשיך לשתף ולספר גם בפורום שלנו...
שולחת חיבוק חם 
שלך,
מתנדבת סה"ר
 
לצפיה ב-'קשה'
קשה
13/01/2017 | 13:25
2
44
הרבה זמן לא כתבתי פה יחסית. אני מרגישה די רע ובסבל תמידי. אני עם כדורים פסכיאטריים שוב עם מינונים גבוהים. אני חווה ביום יום כאב בלתי נסבל. אני מטופלת אצל פסיכולוגית מדהימה. עדיין אחרי החזרת הכדורים עדיין לא מאוזנת בכלל ומדרדרת מיום ליום. אני עם התקפי חרדה קשים, שינויים קיצוניים במצב רוח,התקפי זעם, פחדים, חרדות, התנתקויות, ובעיות שינה. אני בתקופה קשה ומקווה לעבור אותה.
לצפיה ב-'קריסה VS. נסיקה'
קריסה VS. נסיקה
17/01/2017 | 00:37
1
27
יקרה,
 
אני קוראת את שכתבת וזה נשמע לי שהיסודות היציבים והבטוחים שהכרת קורסים, כאילו את במעגל מסחרר של תחושות מעיקות, מייאשות, מבהילות, ואת נותרת חסרת אונים מול זה. עצם העובדה שהכדורים הפסיכיאטריים עוד לא הובילו להטבה בתחושות והמחשבות, נשמעת מאוד מתסכלת גם, כאילו שאין מוצא. ואולי.. אולי פשוט צריך זמן עד שהגוף יתאזן ויקבל?
יקרה, אני מרגישה מבעד למסך את הכאב שלך, את המצוקה, את התחושה של אובדן השליטה על הרגש והתחושות שמאמללת אותך. אני רוצה לעודד ולחזק אותך להמשיך לשמור על עצמך, להמשיך את התהליך הטיפולי ולתת לו צ'אנס, להיעזר במטפלת שלך, שכ"כ טוב לשמוע שאת חושבת שהיא מדהימה וטובה לך. וגם.. אל תישארי לבד עם הכאב, עם התחושות הקשות. אנחנו מאוד רוצים להיות כאן בשבילך, לשמוע מה איתך. אם את רוצה, אני מזכירה לך שאת תמיד יכולה להגיע לשיחות צ'אט בלילות, בין 21:00-00:00, ו"להפקיד" גם חלק מהקושי שלך אצלנו. בתקווה, אולי תרגישי מעט הקלה אח"כ...(?)
 
"גל רודף גל ונשבר 
גם אתה לפעמים 
יום רודף יום 
ונגמר 
גם אתה לפעמים 

לפעמים הים שקט ואין גלים 
גם אתה לפעמים 
ומחר תזרח השמש מבעד לעננים"
 
*שולחים לך חיבוק אנרגיה גדול, ומקווים גם שתעברי את התקופה הזו כמה שיותר מהר*
 
לצפיה ב-'לא צריכה ממכם כלום תודה'
לא צריכה ממכם כלום תודה
18/01/2017 | 19:58
22
תודה סהר
לצפיה ב-'למה מכל הסבתות בעולם, רק סבתא שלי נוראה ?'
למה מכל הסבתות בעולם, רק סבתא שלי נוראה ?
08/01/2017 | 00:06
2
44
כל אחד מכיר את הנשים השלטתניות האלו בסרטים המצויירים, כאלו שהבעל מפחד מהן, צועקות מעליבות חושבות שהכל מגיע להן. בלוני טונס זה אולי מצחיק אבל כשסבתא שלך כזו, זה ממש לא.
מישהי שאני מכירה הגיעה עם מלא שקיות. שאלתי: ואו קנית הרבה. היא ענתה: כן, לנכדים שלי.
רציתי לבכות באותו רגע. סבתגא שלי לא קנתה לי כלום לחג, לא כסף לא חג שמח. היא טוענת שבגלל שאני מעל 18 אז לא צריך להביא מתנות לא כלום. היא הייתה בשוק כשסיפרתי לה שסבתא שלי חופרת לי שהיא מתה שאעוף לה מהעיניים כשאני נמצאת אצלה. בגלל היחס הזה אני תמיד מרגישה מטרד כשאני עם חברים או קולגות ...
כשאני באה אלייה היא צורחת עליי שאני הופכת לה את הבית, כשאני פותחת מקרר כדי לשתות היא צורחת "את חתיכת חוצפנית באיזה זכות את פותחת את המקרר את לא בבית מה את לא יודעת להתנהג בנימוס אצל אורחים?". אני פאקינג נכדה שלך ואני בן אדם זר בשבילך ?
ולא רק זה, היא ממציאה מעשיות שלא קרו ונבראו כדי שההורים שלי יצעקו עליי.
התירוץ של הבן שלה, אבא שלי, שהוא לא פחות אידיוט : תעזבי אותה היא זקנה
והיום כשהוא התעלם מזה שסיפרתי לו בדמעות שהיא צרחה עליי והשפילה אותי רק כי פתחתי מקרר כדי לשתול הוא כאילו התעלם וענה : תפסיקי לבלבל את השכל עם שטויות היא זקנה תעזבי אותה
בפעם הראשונה בחיים שלי עניתי, בלי לגמגם ובלי לבכות : תקשיב לי אתה לא מבין כלום מהחיים שלך ותפסיק לזלזל בי. איזה מין סבתא מגרשת את הנכדה שלה, משפילה אותה וצורחת עלייה כשהיא פותחתמקרר כדי לשתות ?! גיל זה לא תירוץ, זקנה צעירה תינוקת, בן אדם חרא תמיד נשאר חרא. וזה שהיא בת 70 לא נותן לה שום זכות להתייחס אליי כמן אל זבל. וגם לך. החיים זה לא רק שחור ולבן, סבתות של חברים שלי רק רוצות שיבואו אליהן, מפנקות אוהבות נותנות מתנות גם בגיל 21, וסבתא שלי ? מתפללת שאעוף לה מהעיניים.
זה שהיא מרוויחה ביורו ובדולרים בגיל 70 ושהיה לה בית ענק עם משרתים אז באירופה, זה שהיא עשירה וזקנה לא נותן לה שום זכות להתנהג גליי ככה. ככה לא מתנהגת סבתא !!!! הבאתי לה פרחים ביום הולדת והיאהסתכלה עליי בהתנשאות. שום נשיקה שום תודה. מצאתי את עצמי מתחננת ובוכה למתנת יום הולדת ממנה, כסף לא חסר לה, הביאה לי 200 יורו וקיטרה לכל המשפחה שסחתתי אותה 
היא נהנת להוציא אותי בן אדם חרא ואגואיסט, בגללה ישלי רגשי נחיתות עד היום. 
אחרי הנאום הזה, הוא שתק.אימא שלי שמעה אז את הצרחות שלה (היא דיברה עם אחותי בטלפון) והיא הייתה בעדי. סיפרה לי שהיא הכי נהנתה אצל סבתא שלה. ואני התחלתי לבכות.כמו מטומטמת
פעם ההורים שלי היו בצפון ונשארתי בלי שום דבר לאכול. התקשרתי אלייה וביקשתי ממנה 50 שקל כדי לקנות לעצמי לחם גבינה שוקו וכד כי לא אכלתי כלום וההורים יחזרו מחר. היא צרחה עליי ואמרה בעיה שלך, אני לא אימא שלך. ואחר כך גם התלוננה לאימא שלי שאני סוחתת ממנה כסף והיא צרחה עליי
פעם סיפרתי לה בהתרגשות שאני סוףסוף מרוויחה כסף משלי ושאני הולכת לקנות לעצמי בגד ים חדש
היא סיפרה לאימא שלי שהכרחתי אותה לקנות לי בגד ים. הסברתי לאימא שלי והפעם היא האמינה לי שהיא משקרת ואמרה לי דבר חכם : אל תספרי לה כלום. והיא חסמה גם את המספר שלה שתפסיק לשגע אותה
למה זה מגיע לי, מה עשיתי רע שמגיע לי סבתא מפלצת שטוענת שאני בן אדם חרא ומגעיל, משפילה,מרכלת, צועקת, מגרשת ... למה ??
לצפיה ב-'למה? '
למה?
08/01/2017 | 23:16
29
את מספרת ומחלקת את התחושה המרירה שיש לך מהמפגש עם סבתא שלך. היא מצטיירת כאישה מאוד בעייתית ושחסרה יכולת לאהוב. מהתגובה של אבא שלך ניתן להבין שהוא כנראה כבר יודע מזמן מי היא והוא מנסה בכול כוח למנוע ממך את הפגיעה. ההורים שלך כך אפשר לראות בהחלט יודעים מי היא ותומכים בך עד כמה שהם יכולים .
 נראה שאולי יש מקום לשמור ממנה מרחק ולא לאפשר לעצמך להפגע מההתנהגות שלה. את יכולה אולי לבחור להתרחק מהשלילי שמגיע איתה,  לממש כרצונך את האפשרויות  לחיים בריאים ושמחים יותר. 
בהצלחה. 
 
 
 
 
לצפיה ב-''
09/01/2017 | 01:05
21
אז קראתי את כל מה שכתבת ולרוב אני לא מגיבה בפורום הזה אני רק צופה בו אז אני מקווה שזה בסדר.
קראתי ולא יכולתי שלא להזיל דמעות
את נשמעת ממש מקסימה ואני שולחת לך חיבוק ענקי♥
אני ממליצה לך קודם כל לא להתרגש,לא לקחת קשה אני מבינה את מה שאת עוברת והייתי ממליצה לך לקחת מרחק או הפסקה ממנה.
אני חושבת שאם תתרחקי זה יעשה לך רק טוב.ואולי היא תתאפס קצת ותפסיק להתנהג כמו שהיא מתנהגת את לא צריכה לבכות או להרגיש אשמה זה לא אשמתך את מקסימה מאוד מעבר לזה שאת לא זרה או אורחת את הנכדה שלה את המשפחה שלה את צריכה להרגיש בנוח ובחופשיות לפתוח את המקרר לקחת אוכל ושתייה אפילו או אפילו לשבת בסלון מבלי שהיא תצעק שאת הפכת לה את הבית
תמשיכי להיות חזקה ועקשנית להראות להורים שלך את הצד שלך אולי אפילו בהקלטה זה שהיא בת 70 לא נותן לה לגיטימציה להתנהג אליך ככה כלל וכלל אפילו לא לשנייה ולא לדקה
הגיל שלה זה לא יכול להוות תרוץ בכלל
זה בהחלט לא מגיע לך אבל לך אסור להתרגש אם תראי את זה ככה זה לא יגיע לסיום שלו כנראה והיא תבין שזה גורם לך לתסכול כה רב שזה יימשך
לא עשית שום דבר רע וזה בוודאות לא אשמתך סוויטי
תקחי אוויר את מדהימה ממש ואל צתרגישי רע באמת
אני קוראת את הדוגמאות ממש וקשה לי להאמין פשוט למה שאני קוראת
את לא חרא ולא אגואיסטית ואסור שיהיה לך רגשות אשם או נחיתות בגללה זה ממש לא
וכרגע ע שהיא תרגע אל תספרי לה דבר יותר
 
חיבוק ענק♥♥
אם את צריכה משהו אני פה
לצפיה ב-'השם, הסיפור, ההתחלה.'
השם, הסיפור, ההתחלה.
06/01/2017 | 23:31
2
29
היי, אני נחשבת עוד ילדה.
כולה ילדה בת 12.
ילדה שעם אותה כיתה כבר 4 וחצי שנים.
ילדה שכבר 4 וחצי שנים בחרם.
ילדה שאפילו החברים הכי טובים שלה כבר לא מאמינים למה שהיא אומרת שעובר עלייה.
אחד החברים הטובים שלי אפילו כתב לי "תפסיקי לספר לי על חיי השביזות השקריים שלך".
משם הבאתי את השם.
זה הקיצור של הקיצור של הקיצור של ההתחלה של הסיפור אני מותשת מכדי לפרט יותר.
 
לצפיה ב-'היי יקרה'
היי יקרה
10/01/2017 | 22:27
11
היי לך יקרה, 
את "נחשבת עוד ילדה" אבל אני מאמינה שהחוויות שאת עוברת גורמות לך להתבגר ולראות את העולם בעיניים קצת פחות ילדיות. 
אני מאוד מבינה אותך, ושולחת חיבוק גדול גדול עוטף ומחזק. גם אני עברתי חרם בגילך, ועכשיו- 12 שנים אחרי אותו החרם, אני יכולה לומר שלא שוכחים את התקופה הזאת, אבל מתחזקים ומבינים שזה הם שלא בסדר, זה לא אנחנו. 
לפעמים אנשים מרגישים חזקים יותר כשהם גורמים לאחרים להרגיש רע. 
אם את מרגישה בנוח, תמשיכי לשתף, ומי שלא מוכן להקשיב- שלא יקשיב. 
בכל מקרה, אני כאן, תמשיכי לשתף..
נעם. 
לצפיה ב-'בראשית'
בראשית
11/01/2017 | 13:09
9
שלום לך יקירה, וברוכה המצטרפת לפורום
כבר מלקרוא את הכינוי שבחרת, עולות כל כך חזק התחושות הכבדות שאת מרגישה, תחושות של מועקה וכאב שמספיקות כאילו לחיים שלמים, על אחת כמה וכמה לגיל 12..
כבר מלקרוא את ה'כולה' שאיתו פתחת, עולה כל כך חזק התחושה שאת אולי סוחבת בתוכך, מעין תחושה מקטינה, מזלזלת, מבטלת.. וזה עצוב ולא הוגן לחשוב שזו התחושה שאת הולכת איתה, שנה אחרי שנה, מרגישה כל כך בצד, כל כך לא שייכת ומנודה..
ואני יכולה רק לדמיין את עוצמות הכאב, את העומק של הכאב הזה, את הכעס והשנאה והעלבון הנוראיים שנחרטים בך יום אחרי יום. ויחד עם כל אלו – את תחושת הבדידות הנוראית, המפרקת הזו..
יקירה, אני מחבקת אותך חזק חזק, קרוב אל הלב, מבקשת להזכיר שכאן את לא לבד, שכאן נרצה לעטוף אותך, לשמוע אותך, בלי ביקורתיות או שיפוטיות.. לפגוש אותך איפה שאת והלב שלך נמצאים, לשמוע את מה שמכאיב ופוצע מבפנים.. אנחנו כאן יקירה, בקצב שלך, לאט לאט..
לצפיה ב-''
01/01/2017 | 08:56
1
66
היי סהר הרבה זמן לא הייתי פה ובאיזשהו מקום קיוויתי לא לחזור לפה קיוויתי שהכל נגמר שאני בסדר שאני לא צריכה תמיכה חיצונית יותר אבל זה לא המצב...אתמול חגגתי יום הולדת זה אמור להיות יום משמח יום כיף אבל ממש לא כל הלילה שלפני בכיתי לא רציתי שיגיע הבוקר הולדת שלי ידעתי שאני יהיה לבד ידעתי שאין לי חברים לחגוג איתם ידעתי שזה יהיה עוד יום שיגרתי יום לא מיוחד...אני לא מבינה איך הגעתי למצב שאני לבד בלי חברים ישלי שתי חברות טובות שבכלל שכחו שיש לי יום הולדת רפילו מזל טוב לא אמרו ויש עוד כמה אנשים שחשבתי לקבל מהם משהו והדבר היחיד שקיבלתי זה צביטה בלב...פתאום הבנתי שהחברים הכי טובים שלי הם העובדות במקום שירות שלי אבל זה לא מספיק הם לא בגיל שלי אני לא יכולה לצאת ריתם למסיבות וכאלה לא יכולה להנות איתם בצורה שכולם בגיל שלי נהנים עם החברים שלהם...אני בודדה מבחינה פיזית ומבחינה נפשית וכלכך קשה לי...בזמן האחרון היו לי הרבה מחשבות על זה שפשוט אין לי חברים אבל אתמול דווקא ביום הולדת שלי קיבלתי את הכל לפנים והייתה תחושה שכל מה שחשבתי נכון שלא דמיינתי שאני באמת לבד...אז זהו יש אנשים שיום הולדת זה היום הכי מאושר שלהם בשנה אבל בשבילי זה היום הכי עצוב...

לצפיה ב-'מתח ברגעי השקט'
מתח ברגעי השקט
01/01/2017 | 21:56
28

יקרה,
 
נשמע שהיום הולדת שלך, הסב לך רק כאב ותסכול במקום אור ושמחה. אני מבינה שהתאכזבת מהחברות הקרובות שלך בעיקר, ובכללי מהמעגל החברתי, שגרמו לך להרגיש בודדה, שקופה, כאילו את לא שייכת לאף מקום ואף אחד לא חושב עלייך, אפילו לא ביום המיוחד שלך, ואני מבינה שהתובנה הזו מצערת אותך. אני גם שומעת את התסכול שלך, אולי אפילו ייאוש, מכך שקיווית וחשת שאינך זקוקה עוד לעזרה, אבל הנה חזרת לכאן שוב, כאילו מובסת. אין כל רע באוזן קשבת או בתמיכה מפעם לפעם. לכולם מותר להתפרק ולפרוק לפעמים. אנחנו רוצים להיות כאן בשבילך, ותמיד נהיה כאן בשבילך. אל תישארי עם התחושות הקשות והמועקה לבד.
יקירה, אנחנו מאחלים לך ליום ההולדת אושר ותקווה, אמונה שדברים יכולים להשתנות, שיש בכוחך לשנות. מאחלים לך שתחייכי, תשמחי, תאהבי ותרגישי אהובה, כמו שמגיע לך! 
 
"המתח ברגעי השקט 
לא יושב עלי 
כי הוא סימן בדרך 
שמשהו גדול קרב אלי 
 
אם אני נוגעת איפה שעדיין רך 
כמו כשילדים 
אז אני נרגעת כי הכל עוד לפניי
כמו כשלא יודעים, כמו כשנולדים"
 
לצפיה ב-'אני'
אני
28/12/2016 | 02:51
1
44
אני רוצה לדבר עם מישהו עכשיו
לצפיה ב-'ביחד'
ביחד
29/12/2016 | 12:02
32
היי נוקינוק, נהיה זמינים היום בערב בצ'ט שלנו שיפתח ב21:00 עד חצות..
תוכלי לדבר עם אחד\ת המתנדבים\ות שלנו בשיחה אישית של אחד על אחד, אנחנו כאן איתך
לצפיה ב-'השם שרודף ...'
השם שרודף ...
27/12/2016 | 23:16
1
40
יש לי במשפחה שמות מאוד יפים, ליז, ליאונורה, אווה, הלנה ... אבל רק לי מכל הבני דודים תקעו שם מכוער. לא נולדתי עם השם שיש לי, אני שיניתי אותו לפני כמה שנים אחרי ריבים קשים עם ההורים, שביתות רעב ובריחות מהבית. השם גרם לי אשכרה לרצות למות. אנשים חושבים שזה מגוחך, הם אומרים "זה שם יפה" "מה יש לך זה רק שם" אבל שם זה הזהות שלנו, זה איתנו לכל החיים, ולחיות עם שם שאתה לא מסוגל לשמוע, שאתה רק שומע אותו אתה בעצבים, זה כמו להסתובב כל החיים עם תיק גב ענקי מלא באבנים בלי שום אפשרות להוריד אותו.
עברו כמעט 5 שנים ואני עדיין מרגישה שזה רודף אותי. נקראתי על שם סבתא רבא שלי, אישה יפה, דומה למרלין מונרו באופן מחריד והסבתא האהובה של אימא שלי, אבל מה לעשות שהשם שלה היה שיא הכיעור. אימא שלי קראה לי בקיצור שהוא לא פחות גרוע, היא רצתה שם דומה, יש מאות שמות דומים שהם פשוט יפים אבל אימא שלי בחרה את המכוער מכולם. ועם שם משפחה אירופאי ארוך שאף אחד לא מצליח להגות, זו הייתה כמו בדיחה
ואני סבלתיי כמו שלא סבלתי. הדביקו לי כינויים, צחקו עליי השפילו אותי היגו לא נכון את השם שלי, זרקו עליי חול ואבנים כמה בריונות חוויתי בגלל השם המזורגג הזה עד שבכיתה ח' אמרתי זהו אני לא יכולה לסבול יותר את השם הזה, שגורם לי להרגיש כמו מה שהדביקו לי : טיפשה, קשת קליטה, מפגרת, חסרת חיים וסתומה. שנאתי את זה. אנשים היו צוחקים מהשם שלי, מורות גם ... סבלתי כמו שלא סבלתי.
רבתי עם ההורים חודשים, הם אמרו שאני מזלזלת בכבודה של סבתא רבא שלי ואני בכיתי ולא אכלתי כלום וגרמתי לסבתא שלי לבכות [מהסיבה שאני מרעיבה את עצמי] ברחתי מהבית ואני לא אפרט. עד שהם הסכימו לי לשנות. בראבו. שיניתי למשהו שונה לחלוטין והתחלתי דף חדש. והנה, אני התחלתי להרגיש שונה לגמריי, עלה לי הביטחון, לא התביישתי לומר איך קוראים לי וכבר לא צחקו עליי יותר. הכל השתנה.
ולמרות שצחקו עליי "זאת שמחליפה שמות" זה פתאום לא הפריע לי. אני אוהבת את השם החדש ושלמה איתו ... 
אבל התסכול הזה לא עוזב, שלכולם מסביבה קראו בשמות יפים ורק לך לא, זה שם שאני שיניתי אליו, שלא נולדתי איתו. משרד הפנים ה*** הזה לא משנה כמה אני רבה ובוכה ומתחננת שזה משפיל אותי לא רוצים להעיף את זה  מהתעודת זהות, ועכשיו בדרכון זה אשכרה רשום בסוגריים, הדבר הכי משפיל בעולם ! ומה לעשות שאני באה ממדינה מפגרת מעורערת נפשית שכבר 20 שנה מתלבטת עם להצטרף לאיחוד האירופאי או לא, ככה שלא יהיה לי דרכון אירופאי בזמן הקרוב !!!!
אני שלחתי מכתב לשר בירושלים ואחרי חודש וחצי הוא עדיין לא ענה לי!!! אני לחוצה ואני בספק אם הוא בכלל קרא והתייחס, למכתב שבו אני מסבירה בדמעות את הבריונות שחוויתי בגלל השם ושאני מתחננת שיאשר למשרד הפנים להסיר אותו מהדרכון, הוא לא השיב. אני לא יודעת אם הוא ישיב. אני רושמת את המכתב הזה בדמעות.
הפחד הכי גדול שלי הוא מאוד מגוחך, הוא לא מעכבישים או מעכברים אלא מהסיטואציה שבה יבקשו ממני להביא תעודת לידה.
כי שם רשום השם האידיוטי שהרס לי את החיים ואת כל הביטחון, ובכל טעות שאני עושה השם הזה מהדהד לי בראש, יחד עם הכינויים טיפשה, מפגרת, סתומה ושמגיע לי כי אני מפגרת וחסרת קליטה שרק עושה טעויות!!!!
למה לא נקראתי בשם יפה ?!!! למה כל מי שמסתכל לי בדרכון צריך לדעת ששיניתי את השם ? זה אישיי ואני לא רוצה שידעו !!!!
שלא לדבר על שם המשפחה שלמרות שקיצרתי אותו הוא עדיין מגוחך מכוער, לא הרשו לי להחליף לשם שרציתי ואני מעל 18 !!! אני שונאת את השם שלייי
לאימא שלי יש משפחה גרמני יפה, לאבא שלי שם משפחה לא ברור ומכוער שאיתו נתקעתי. ואני עדיין שונאת אותו למרות שזה קיצור. אני מתחרטת שלפחות לא שיניתי לשם של אימא שלי ...
אני מרגישה כלכך מזוייפת כי שיניתי את השם משפחה והשם הפרטי שלי, ושזה מופיע בדרכון וזה משפיל כלכך. זה מרגיש לי שאני מזוייפת ופטתית. אבל אף אחד בחיים לא יוכל להבין מה אני מרגישה. כאילו קוללתי על לא עוול בחפי לסבול מהשם שלי!
אני כלכך מיואשת .... ובוכה
לצפיה ב-'לברוח מהעבר'
לברוח מהעבר
29/12/2016 | 12:01
26
שלום לך יקירה,
המשמעות העצומה שיש לשם שלנו עבורנו כל כך בולטת מהכאב שלך..  מילה אחת שכאילו מגדירה אותנו מההתחלה, כמו מין מסר כזה שאיתו הילד בא לעולם, שמגלם בתוכו את החלומות והתקוות של ההורים, מגלם את העולם שהיו רוצים שיהיה לילד שלהם, שהיו רוצים לתת לו, ובמקביל לעתיד גם את העבר והווה.. ואני מבינה כמה שהשם אליו נולדת גורם לך להרגיש שונה, חריגה, כמו אות קין שניתן לך במקום ברכה, שם שמרגיש לך כאילו הוא מגדיר אותך לשלילה, כמו כתם שלא יורד ואת כבר לא יכולה להסתכל עליו..
אני שומעת כמה מעיק היה לך השם הקודם, שם שלא רק הרגשת שאת לא מתחברת אליו – אלא אפילו שם שהרגשת שהוא מנוגד למי שאת, להרגשות הפנימיות שלך, שם שכאילו מהווה מחסום עבור הנפש שלך, שכולא אותך בתוכו, ודן אותך לתחושות קשות של לעג וניכור..
יקירה, אני מבינה את הרצון למחוק לגמרי את השם וכל אזכור אליו מחייך, וגם את התסכול אל מול הבירוקרטיה שמרגישה לך אטומה.. אני שומעת גם את הכעס שלך על משפחתך שלא שוכך, כעס על השם שנתנו לך והסבל שעברת בגללו..
אני מקווה ביחד איתך, שיאשרו את הבקשה שלך.. ושמחה על שאת מרגישה בנוח ובטוב עם השם החדש שלך, השם שבחרת לעצמך – השם שבאמת חשוב עבורך, בתקווה שהוא יביא לך גם מעט נחמה וסיפוק למרות שעדיין השם הקודם מופיע בסוגריים.
לצפיה ב-'קשה'
קשה
23/12/2016 | 23:08
1
110
קשה..לנוע בין כיף לרע..בין מצב רוח מעולה לדאון..מתיש..מוציא מתפקוד..התקפי חרדה..לפני כמה ימים היה לי היי..ואז דאון עם התקף חרדה..זה היה אחד הדברים הקשים שחוויתי. לתפקד בתוך החיים ולהתמןדד עם המחלה זה משימה כל כך קשה ולרוב מרגישים בה לבד..רציתי להפסיק שוב עם התרופות על דעת עצמי אבל הבנתי שאני ישקע וישתבש עוד יותר ולהפך הרופא עוד רצה לעלות לי את המינונים..אז נשארתי עם הכדורים למרות שיש להם תופעות לוואי בלתי נסבלות. אני נמצאת בין רצון לעזור לעצמי עם כדורים וטיפול לבין ייאוש מהכול ולהפסיק כל טיפול אפשרי. הלחץ שעורר את כול הטריגר למצב הזה נגמר ..אך היציבות שלי עדיין לא הגיע..השתבשתי יש לי מספיק גורמי תמיכה שמנסים להרים אותי בניגוד לעבר שהשארתי את זה רק לעצמי. אני לא אוהבת להרגיש חלשה ..נמאס לי בלי להתבכיין רק רוצה לחזור לעצמי שוב לאדם החזק שהייתי והיציבה שהצלחתי אפילו לשכוח שהיה לי איזה שהיא בעיה נפשית. אוף..
לצפיה ב-'אי של יציבות'
אי של יציבות
26/12/2016 | 22:00
16
יקרה,

נשמע שהחוסר איזון לאחרונה בין הרגשות והמצבים החיוביים לבין רגשות ומצבים שליליים מוציא אותך מדעתך, מטלטל את האי של היציבות שעליו את מנסה לעמוד. נשמע כאילו את לא מצליחה להרגיש טוב ליותר מכמה רגעים ברצף... אז את מתאמצת לעזור לעצמך, לחזור לעצמך, ועושה כל מה שצריך, גם במחיר של פגיעה במישורים אחרים, גם אם הדרך לא מוצאת חן בעינייך. והנסיגה הזו, למצב הנוכחי, לא נעימה, מקשה עלייך, גורמת לך, למרות ההתמודדות האמיצה, להרגיש חלשה, בודדה בתהליך.
אני רוצה לחזק אותך, על שאת מאפשרת לעצמך להיעזר, להיתמך, להישען, בשונה מבעבר, וטוב לשמוע שגורמי התמיכה האלו מנסים להרים אותך ולהיות שם בשבילך. אני מקווה שכמה שיותר מהר, תצליחי למצוא את האיזון בחיים שייתן שיספק לך שקט ומרגוע. מגיע לך.
נשמח לשמוע ממך עוד. אל תישארי לבד עם הקושי. אנחנו רוצים להיות כאן בשבילך.
בינתיים, שולחים לך חיבוק גדול 
 
לצפיה ב-'ילדה שהיא כבר לא ילדה...'
ילדה שהיא כבר לא ילדה...
17/12/2016 | 22:10
2
210
 זהו סיפור של ילדה שהיא כבר לא ילדה..


בחושך ילדה יושבת

מתפללת, מתחננת

בוכה...

ואפאחד לא שומע,

אפאחד לא רואה,

אפחד לא יודע,

והוא נכנס לחדרה

 

בשקט

 

ובלב היא זועקת,

נעלמת...

נותנת לזה להגמר!

 

וכך זה קורה..

במקלחת, בסלון, בחדרו ובחדר של אחותה

וזה לא מפסיק..

 

אפאחד לא יודע,

אפאחד לא שומע,

אפאחד לא רואה..

 

והילדה גדלה,

והיא כבר לא ילדה

כי 18 היא עברה..

אבל הכאב ממשיך

וזה לא פסק..

 

והיא חיה את סיפורה

נושמת,

בוכה,

משתדלת להראות כמו כולם..

 

אבל איך אפשר?

איך היא יכולה לא לוותר?

איך היא יכולה לא לגמור עם הכל ודיי?

איך היא יכולה לעשות שירות?

איך היא יכולה?

איך?

 

זועקת צועקת

אבל פוחדת

 

 

 
 
לצפיה ב-'להשמיע את קולה של הילדה שבפנים'
להשמיע את קולה של הילדה שבפנים
21/12/2016 | 10:38
42
only a girl69 היקרה, 
נשמע שזמן רב מידי ישבת כלואה בחושך, תרתי משמע... מבוהלת ודרוכה עד הרגע הנורא. 
וקולך לא נשמע- אלא נשאר דחוק בפינה, יחד עם הסוד שנראה שעוקב אחרייך כמו צל שחור לכל מקום שתלכי ומשאיר אותך ללא מנוח... 
אני מתארת לעצמי שהרגשת אז כמו בובה על חוט, ללא שליטה על גופך ועל נשמתך... ואז הפגיעה המשיכה עוד ועוד, ואולי כל פעם מחדש שברה בתוכך עוד חלק שהיה בפנים ועוד נשאר שלם... ונראה שאת נשחקת עוד ועוד, ולבסוף נשארת לבדך, שבורה.
 ועוברים הימים והשנים, והזכרונות עדיין רודפים ומענים אותך, ומסרבים להישאר מאחורייך. ונראה שאת נשארת פגועה ומיוסרת בתוכך, מנסה לשאוב אלייך את הכאב כך שיישאר בפנים, שלא יראו אותו מבחוץ. 
אני שומעת שאת באפיסת כוחות, כי אולי מרגיש שהכוחות כבר אזלו מזמן, ונותרו רק הזכרונות. כאילו את רוצה לזעוק- אבל רועדת מבפנים... 
נראה שאת זועקת ופוחדת, ואולי את צריכה שיהיה לצידך מישהו שיכול לשמוע את זעקתך.. 
יקירה, אם תרצי, תוכלי לפנות לקו החירום לנפגעות, במספר 1202, ובנוסף לאתר שוברות שתיקה- פורום נפגעות תקיפה מינית במשפחה, שם נמצאות עוד בנות שעברו פגיעה, ותומכות זו בזו, וגם אתר מקום, בו קיים פורום נפגעי גילוי עריות (אך זוהי קבוצה סגורה).
את מוזמנת להגיע לצ'אט שלנו, בו תוכלי לדבר עם מתנדב או מתנדבת שיהיו שם בשבילך, כל יום בשעות 21:00 עד חצות, חוץ מביום שישי. ואנחנו נמשיך לתמוך בך גם כאן בפורום- תוכלי להמשיך לשתף ולספר... מלווים אותך גם כשהדרך קדימה נראית קשה ומפרכת... 

שלך,
מתנדבת סה"ר. 
 
לצפיה ב-'בהודעות אלו '
בהודעות אלו
21/12/2016 | 10:41
23
לצפיה ב-'פער במצבי הרוח'
פער במצבי הרוח
16/12/2016 | 14:28
1
79
שינויים כל הזמן במצבי רוח..די נמאס..וגם נמאס החוסר תפקוד בגלל זה. מקווה שתגמר התקופה המגעילה הזאת ואני יחזור כמו מקודם לחזקה..כרגע אני במשבר שמנסה להתגבר אליו.
לצפיה ב-'לחזור לשליטה'
לחזור לשליטה
16/12/2016 | 18:29
24

כמו מכונית שנוסעת על כביש רטוב ומאבדת את האחיזה ואת היכולת לנווט ולשלוט במסלול הנסיעה... שכל תכולתה נזרקת מצד לצד, נחבטת ומתהפכת מבלי שתהיה אפשרות לעצור את הנסיעה המטלטלת והמתישה הזאת, ככה גם את עוברת טלטלות רגשיות... רגע אחד בצד אחד, וברגע השני בצד האחר... וכמה שכל הטלטלות והחבטות הללו בטח מעייפות ומתישות. כמה שבטח את מרגישה מתוסכלת מכך שאת לא מצליחה לשלוט על הרגשות והמחשבות שלך. כשאת כמו צופה מהצד על המתרחש בתוכך, חסרת אונים,  יודעת שזה פוגע בך, מרוקן אותך מהכוחות שיש בך עד שלבסוף את נותרת פגיעה ומותשת. נראה שאת מצפה ומייחלת שהשליטה תחזור לידיים שלך, שתוכלי לעצור רגע בצד, לאמוד את הנזקים, ולהתחיל לשקם ולתקן את מה שנפגע.
יקירה אני מקווה שתמצאי בקרוב את שלוות הנפש שנראה שאת כה זקוקה לה. שאולי שתצליחי למצוא מקור לשאוב ממנו כוחות, ושבעזרת אותם כוחות תצליחי לייצב את עצמך, ולהמשיך במסלול שמוכר לך כשאת זו שמתווה את הדרך.
 
לצפיה ב-'מחפשת מקום טיפולי'
מחפשת מקום טיפולי
13/12/2016 | 18:53
1
60
אחיינית שלי בת 13 וחצי גרה בקנדה וסובלת מ ADDתADHD, חרדות, דכאון ואשיות גבולית.
בחודש האחרון חותכת לעצמה את הידיים בכדי לא להתמודד עם הכאב הנפשי וכתבה כבר מכתבי התאבדות ותלתה חבל.
אושפזה שם לבדיקות והרופאים החליטו שלא מהווה סכנה לעצמה.
שוקלת להביא אותה לארץ כדי לטפל בה פה בנוסף לתמיכה משפחתית.
מישהו מכיר מוסד, מכון, דרך טיפולית, מטפל שאני יכולה להתייעץ, מומלץ לסצנריו שתיארתי?
לא יודעת מאיפה להתחיל וחייבת לעזור לה.
לעזרתכם אודה
לצפיה ב-'עזרה דחופה'
עזרה דחופה
15/12/2016 | 18:12
54
שלום לך יקירה, המצב אכן נשמע כל כך מדאיג, ואני יכולה רק לתאר כמה שאת אכולה בדאגה אל מול המצב של אחייניתך, אל מול הסערה המציפה שהיא עוברת. שומעת את השקיקה בכתיבתך, את הרצון העצום הזה להושיט יד, לסייע לנפש אהובה. ויחד עם זאת, ניכר כמה שהמשפחה נוכחת - גם מעבר לים, נוכחת ועוטפת אותה, מוכנה להתגייס כדי לסייע - וזה מרכיב כל כך חשוב בעזרה שאחיינתך זקוקה לה.
נשמע שחשוב לשים דגש על טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי משולב, ולשקול מסגרת תמיכתית אינטנסיבית יחסית שתוכל לשמור עליה. לצערנו לא נוכל להמליץ כאן על מרכזים טיפוליים ספציפיים - אך אך הייתי רוצה לצרף לך כאן כמה קישורים שנותנים מידע כללי, שאולי יוכל לסייע במעט.
5. מידע על אשפוז פסיכיאטרי (לא בהכרח אומר שיש בכך צורך במקרה שלכם, אבל חשוב להכיר גם את האפשרות הזו).
אני שולחת לך ולכל המשפחה חיבוק חם ותומך יקירה, שולחת כוחות מעומק הלב שיחזקו גם אתכם בהתמודדות עם המשבר המכאיב. 
אנחנו כאן כדי להתעדכן, לשמוע עוד אם תרצי לשתף בהמשך הדרך, ללוות מרחוק..
לצפיה ב-'העולם התהפך בשנייה'
העולם התהפך בשנייה
09/12/2016 | 21:42
4
85
כן אז יש מלא אנשים סטיגמטים ששמו לי רגליים לאחרונה.דבר שהפיל אןתי נפשית..חזרתי לכדורים עם מינון יותר גבוה לפי החלטת הרופא שלי.חיוותי כמה התקפים לפני חרדה.חיסר שינה.חוסר תיאבון.חוסר תפקוד ..בכי וזה הזכיר לי מאוד את אותו תקופה לפני כמה שנים.והפסכיאטר עם הפסיכןלוג מנסים להקים אותי מחדש ואני גם רוצה מאוד.יש לי המון דברים לעשות בתור סטודנטית.איך העבר שלי שם לי רגליים בדרך .אני כרגע מסוממת מהכדורים הפסכיאטריים עד שזה יפסיק בעוד גמה ימים .יש לי טיפול פסיכולוגי כל כמה ימים.אני מרגישה די חרטא ומבואסת שאמי לא מצליחה לשלוט ברגישות יתר שלי וצריכה תרופות שיאזנו אותי. די מרגישה נבגדת מהגוף שלי שלא מצליח לתפקד כראוי..ולאילן שסובלים מהפרעה נפשית אני בטוחה שאם הייתי מספרת לכם מה עשו לי ארגונים מסויימים בגלל העבר שלי זה היה מקומם אותכם מאוד ואיזה חברה סטיגמתית ועוד אנשים שמקומם או תפקידם היה דווקא לשנות את זה. בכול מקרה מקווה שהתקופה החרטא הזאת תעבור כי אני חייבת לתפקד בלימודים ולעמוד בדירושתיהם.
תודה על המקום להתפרק למה שמציק לי בשעות שאני יותר מוצפת רגשי. ואנשים על תותרו על העקרונות שלכם ועל תתנו לאף אחד להפיל אותכם לאור עברכם הנפשי כי זה לא שווה את זה..מניסיון שלי עכשן אני משלמת על זה..ומנסה לקום בכול הכוח למרות הקושי הרב!
לצפיה ב-'תנועה בין פערים ?'
תנועה בין פערים ?
12/12/2016 | 18:17
3
34
הי יקירה,
 אני שומעת אותך מתמודדת כבר תקופה עם חוויה של התעוררות שדים מן העבר בכל מיני היבטים במעין תחושת דז'ה וו שמרגישה כמו סיוט, וניתן להבין את החרדה המתעוררת ואת התחושה שדברים מתהפכים ובוגדים בך. את החוויה שהשליטה שהצלחת להשיג, וההישגים הרבים בדרך נשמטים בין הידיים ומטילים אולי בספק את יכולותייך להגשים את החלומות שלך...
וכמה כעס זה וודאי מעורר כלפי עצמך, כלפי אנשים שאיכזבו בצורה כל כך קשה, בייחוד כאלה שהיו אמורים לשמור ואף לפעול לשינוי של תפיסות צרות ומגבילות... ואולי הספק הפנימי מועצם דווקא בגלל אותם קולות... וכמה טוב שבדרך יש מקומות ואנשים שמספקים גם קולות אחרים, ומקום לפרוק, מקום בו אפשר להוריד מסכות ולהיות אותנטית – על נקודות החוזק ונקודות החולשה.
 
אני חושבת על ההתמודדות עם עולם שמתהפך בשנייה, על הפער שאת חווה בין עצמך כמתפקדת ואף יתרה מכך, מסייעת לאנשים המתמודדים עם נקודות כואבות ודומות לשלך, ועל כך שאולי ההיפוך הוא לא דיכוטומי, אולי אין חוזק מושלם לעומת חולשה מושלמת... אולי ההליכה היא לא לינארית, אלא ספירלית – יש בה עמידה, ויש בה עצירה במקום ויש בה הליכה וריצה... יש בה רגעים של חזרה לאחור, אך לעולם לא לאותו המקום... כי אנחנו שונים והסביבה שלנו שונה.
 
אולי באופן כזה ניתן לשאת יותר בקלות את הפער בין תנועה לקיפאון, ואולי גם לזהות את התנועות העדינות בין לבין ... אולי בראייה כזו העבר הוא לא רק מקום של רועץ, אלא גם הזדמנות – הזדמנות לחוויה של תיקון עבורך ועבור אנשים שתפגשי בחייך האישיים והמקצועיים...
 
רוצה לסיים בלהקדיש לך בית מהשיר נופל וקם של שב"ק ס':
 
הדרך ארוכה ומפותלת 
אני נופל וקם 
אף פעם לא אפסיק ללכת 
אני נופל וקם 
עובר גשר ועוד גשר 
אני נופל וקם 
כמה ארוכה היא הדרך 
אני עומד איתן עם ראש מורם. 
 
שולחת לך חיבוק חם שמבקש לחזק ומזמינה אותך להמשיך לשתף, לפרוק ואולי אף להתחבר מחדש...
 
 
לצפיה ב-'יש תקווה'
יש תקווה
14/12/2016 | 13:39
2
27
תודה סהר על התגובה אהבתי מאוד. יש שיפור במצבי מכול הבחינות...מרגישה הרבה יותר טוב.מקווה שימשיך ככה ..ואני יצליח לעמוד בכול הדרישות שעומדות בפני. לצערי בלי כדורים אני מדרדרת נפשית וכול החרדות יוצאים לי שוב בעוצמות שלא מאפשרות לי מרגוע ומנוחה. זה סוג של הכחשה ..חשבתי שאני בריאה כבר וקיבלתי זפטה לפרצוף..והבנתי שאני כל החיים יהיה לי את הרגישות יתר ויכול להיות שגם כול החיים אני יצטרך כדורים פסכיאטריים..זה לא בשורה בכלל משמחת מבחינתי אבל אין לי כל כך הרבה ברירות בנושא הזה..אם אני מפסיקה את הכדורים אני יכולה אפילו להגיע לאישפוזים שוב..ואני ממש לא רוצה את זה!! בקיצר מקווה שיהיה רק יותר טוב מיום ליום
לצפיה ב-'בהחלט יש אהובה '
בהחלט יש אהובה
15/12/2016 | 18:15
1
19
משמח כל כך לשמוע על השיפור - גם אם הוא קטן, וזהיר, ומייצג מעין שיווי משקל חדש, עדין, כזה שעוד אל התבסס עד הסוף, כזה שמלווה בחששות וספקות מסוימים - זו עדיין מגמה כל כך מרגשת, משמעותית. חיבוק נוסף לדרך, מצטרפים אלייך בתקווה לימים טובים יותר ויותר
לצפיה ב-'וואו'
וואו
19/12/2016 | 20:59
24
כן,כן שיפור במצב כנראה בגלל כדורים. הדרך עוד ארוכה אבל מקווה לטוב. ושימשיך רק להשתפר
לצפיה ב-'פריקה'
פריקה
08/12/2016 | 16:01
1
54
הו וואו, אני לא יכולה להסביר את הרגשות שצפים כל פעם מחדש. מן התפוגגות של כוחות. הראש שלי ככ מבולבל, רק מלחשוב. הראש שלי ככ מסרב להסביר, את כל מה שצף שם, כל מה שעובר על הדחף הזה. 
כשאני רועדת, אני יודעת שאני לחוצה. ממה, זה כבר מסובך. אני ממש שונאת להגיע למצבים כאלה. אבל הגעתי למצב שאפילו הפעילויות הכי פשוטות ביום יום קשות לי לביצוע. פשוט אין לי חשק, פשוט לא באלי. פשוט באלי להגיע למקום משל עצמי, ששם, אני אוכל לעשות מה שבאלי, מתי שבא לי, ואיך שבאלי.
כשקורה משהו, ואני אומרת שאני לא יודעת מה קורה, זה כי... אני באמת לא יודעת מה קורה. הראש שלי מתחיל רק קצת לחשוב לכיוון ההפוך, ואני מתחילה לחשוב על דברים שתמיד שם, ואין איך לפתור. יש לי תחושת מועקה, מן גוש של דמעות בגרון, מן משקולת ממש כבדה שנשענת על הגוף שלי ומוחצת אותה. ואי אפשר לקום שהיא ששם, ואי אפשר לתקשר שהיא שם, ואי אפשר להתכתב עם בני אדם קרובים שהיא שם, או לשתות, או לאכול, או לדאוג ללימודים. 
פשוט... אני כל כך מתחרפנת בתוך הראש שלי, אני בעצמי לא מבינה מה אני רוצה, או יכולה לעשות. 
לצפיה ב-'מחזיקים איתך את המועקה... '
מחזיקים איתך את המועקה...
13/12/2016 | 12:14
14
יקירה,
אני מרגישה במילותייך את המועקה המציפה, כל כך מציפה שלא ניתן לבטא אותה במילים,מועקה שמקשה על הנשימה ועל היכולת לתקשר את המצוקה שהיא מייצרת... מועקה שנראה שמשתקת ומבודדת אותך...מועקה שלצד השיתוק יוצרת בפנים רעש שקשה לשאת אותו, רעש מחריש אוזניים שקשה ליצוק בו משמעות...
 
ואולי לא חייבים למצוא מילים כדי לא להיות לבד... אולי לפעמים זה בסדר להיות עם מישהו בסערה ביחד ולחכות לזמן רגוע יותר שבו אול יהיה קל יותר לשמוע מבעד לברקים ולהבין למה הגוף והנפש זקוקים בשעת הסערה...
  
שולחת לך חיבוק חם שמבקש להרגיע,
חיבוק שאינו זקוק להסברים, 
 
לצפיה ב-'פריקה'
פריקה
06/12/2016 | 21:33
3
55
חיפשתי הרבה איפה לכתוב או עם מי לדבר והנה, לא ידוע איך בדיוק, הגעתי לפה. אני לא יודעת מה לכתוב או ממה להתחיל אבל אני פשוט צריכה לפרוק. אני לא מאובחנת בשום הפרעה או מחלה, לא עברתי מקרי אלימות או טראומות דומות. אף פעם אפילו לא הייתי אצל פסיכולוג או פסיכיאטר. הבעיה שלי הכי גדולה שיש לי בחיים כרגע, ובכלל בערך בשש השנים האחרונות זאת אני. החיים אחלה, יש אמא, חברה הכי טובה, חבר אוהב והכל אמור להיות בסדר אבל מסיבה כלשהו שום דבר לא בסדר. כשהייתי בערך בת 12, כמו כמעט אצל כל ילדה, התחילו לרוץ לי בראש שאלות על המראה שלי, זה התחיל מקטן וזה נגרם בעיקר מזה שלא ידעתי לבחור חברות וה"חברות" ההן היו תמיד שם בשביל להזכיר לי כמה שאני פחות טובה. מצאתי לי חברה אחרת, שעד עכשיו איתי ואוהבת אותי מאוד, אבל פה כבר התחלתי להשוות את עצמי אליה, לראות בה דמות לחיקוי, לראות בה היפה והמוצלחת יותר, הכנסתי לעצמי את ה"סרטים" האלה לראש, גרמתי לעצמי לחשוב על זה עוד ועוד ועוד. והנה אני, בת 18...הבעיות האלה לא עזבו, הם רק החמירו והחמירו, פעם חשבתי שזה שטויות והיום לא עוברת דקה בלי שאני אחשוב על זה, אני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה מבלי להתפרץ בבכי. לפני בערך שתיים התחלתי לחתוך, ניסיתי, אולי זה יעזור. והנה אני אחרי שנתיים לא מסוגלת להוציא מהיד את הסכין. אני לא יודעת אפילו איך לתאר את זה, אני לא מסוגלת להוציא את הנושא מהראש, אני בונה תכנונים איך אני אשנה את כל כולי בניתוחים, אני נגעלת מהאוכל שאני אוכלת, אני לא מרגישה שיש טעם בספורט שאני עושה, אפילו להקיא בכוח לא בצלחתי, אני באה נגד עצמי ואני מרגישה שזה לא אמור לתפוס חלק עד כדי כך גדול בחיים שלי. החברה הכי טובה שלי, עם כל האהבה אלי, תמיד מזכירה לי בחדר כושר ש"אם תורידי עוד קצת בבטן תיהי מושלמת" ודברים בסגנון, היא לא מבינה כמה שהמילים הקטנות פוגעות, חבר שלי לא מבין כמה זה שהוא משחק לי בבטן פוגע, אח שלי לא מבין כמה פוגע כשהוא אומר "שוב את אוכלת? את לא בדיאטה או משהו?" בזמן שגם ככה לא הייתי מסוגלת לאכול כל היום. אני לא יודעת מזה אהבה עצמית, אני לא מכירה את המושג הזה, אני לא חווה אותו, אני שונאת כל מילימטר ומילימטר בגוף וכשאני מסתכלת על עצמי במראה אני שונאת את מה שאני רואה ומתחילה לבכות בהסטריה. אני לא מצליחה לקבל שום חלקיק בעצמי, אני מסתובבת כל הזמן עם גוש השנאה הענקי והכבד הזה שלא יורד לי מהלב. כולם אומרים "פשוט תגידי לעצמך שאת יפה" אבל הם לא מבינים כמה שזה בולשיט וכמה שכל זה לא עוזר, "את צריכה להאמין בזה בעצמך כדי שזה יקרה" אבל מה אם אני לא מסוגלת להאמין? מה אם אני לא מסוגלת לשכנע את עצמי? לחוסר הבטחון שלי ולפגיעה העצמית שלי הצטרף לא מזמן עוד משהו, התקפי חרדה. אני לא יודעת איך, למה, או ממה זה נבע, אבל זה קיים וזה קורה. קורה לי שאני חושבת יותר מדי על הנושא של החוסר בטחון והדופק מתחיל לעלות, אני מתכסה בזיעה ונחנקת, לפעמים לחצי דקה, לפעמים גם לרבע שעה והדבר היחידי שעוצר את זה ועוזר לי להרגע זה לחתוך (וגם זה לא תמיד).  אני מרגישה שאני משתגעת, שאני כבר לא עצמי. אני לא מסוגלת לעבור יום אחד בלי לחשוב על זה. נמאס לי. אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה לחשוב על זה כל כך הרבה. זה הגיע למצב שאני שותה את הריטלין לא בשביל ללמוד אלא יותר בשביל לא לאכול ויותר בשביל להפסיק לחשוב.
יש עוד עניין מציק, סוג של פארנויות. אני גרה עם אמא שלי ואח שלי, האבא עזב אותנו עוד כשהייתי בת שלוש\ארבע והדמות האבהית היחידה בחיים שלי היא סבא שלי. אני אוהבת את אמא וסבא הכי בעולם, אני קשורה לאמא יותר מכל אחד אחר שאני מכירה (או שפשוט ככה זה נראה מהצד), אני לא מסוגלת להתחיל אפילו לחשוב על לאבד אותה (כי אז כמובן שוב התקף) וכמובן השתדלתי לא לחשוב על זה אף פעם, אבל כנראה שזה לא עד כדי כך פשוט כי בזמן האחרון אני מפחדת לצאת לבית הספר בבוקר כי אולי זאת הפעם האחרונה שאראה אותה, אני מפחדת לנתק את השיחה בטלפון, אני רוצה להתקשר אליה שוב ושוב כל רבע שעה, אני מפחדת לריב איתה כי אז אולי אלה יהיו המילים האחרונות שלי אליה. אותו דבר גם לגבי סבא. פעם ההקשרות הזאת פשוט הציקה, והיום היא כבר מגבילה. היום כבר קשה לי לתפקד בלי לוודא שאמא בסדר.
טוב אז אולי לא הכל נוגע אחד לשני בפריקה הזאת, אבל אלה הדברים העיקריים שמעסיקים אותי ואלה הדברים העיקריים שמקשים עלי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כבר, לאנשים נמאס לשמוע אותי מתבכיינת והם גם לא מבינים. אפילו לכאן אני לא ידעתי מה לכתוב ואיך וכנראה לא ממש הצלחתי להעביר את הרגשות שלי. אני פשוט מרגישה שאני מטמוטטת לאט לאט, שאין בי את כל האנרגיות שהיו בי פעם, שכל הטונות של השמחה שלי נעלמו אפילו לזוז אין לי כבר כוח. אני פשוט רוצה שכל זה יעלם, אני רוצה שמשהו פשוט יוריד לי את האבן הזאת מהלב, אולי לפרוק יעזור...
לצפיה ב-'קושי'
קושי
10/12/2016 | 15:21
16
שלום לך, קודם כול כול הכבוד על האומץ שבשיתוף.. אני מאוד מזדהה איתך אני לפני כמה שנים גם חתכתי את עצמי בשביל להפחית את הכאב..ומאז כמה עזרות שקיבלתי וחלקן באישפוזים זה כי הייתי אובדנית זה לא קשור לחיתוכים השתקמתי ואני כבר לא חותכת..מה שרציתי להגיד שיכול להיות ששיתוף משפחה או מישהו קרוב אליך לגבי מה שאת מרגישה..אולי הם יוכלו לתת לך מסגרת כלשהי טיפולית..כמו שעשו לי ושעזר מאוד. לגבי הרדיפה אחרי לרזות וחיקוי זה נבנה מבטחון עצמי או דימוי עצמי זה משהו שאפשר לעבוד אליו טוב אצל פסיכולוגית מניסיון. החרדה הבלתי פוסקת שלך סביב נושא מסייום משתק אותך ואפשר להבין למה . ..גם לי היה את זנ. מהמון אכפתיות למצב שלך הייתי מציעה שבאמת תקבלי איזשהי מסגרת טיפולית ולא תגיעי למקומות שאני הגעתי או בכלל למה את צריכה לסבול נפשית ככה? בהצלחה רבה 
לצפיה ב-'מחפשת עצה'
מחפשת עצה
11/12/2016 | 09:34
1
62
שלום שוב, פעם שניה שלי פה והפעם אחרי הפריקה, אני מבקשת עצה.
במשך קצת יותר משנתיים אני חותכת. ועכשיו, כבר חודשיים (!!!) מהפעם האחרונה שחתכתי. עוד תשעה ימים אני הולכת לפלסטיקאי כדי לרפא את הצלקות מהחתכים שבעצם זאת הבטחה שאני לא אעשה את זה יותר. אני בטוחה שמי שאי פעם היה מכור לזה יבין את הלחץ והקושי בעובדה הזאת. המחשבה שאני לא אוכל לחתוך יותר משגעת אותי וגורמת לי לרצות לחתוך פשוט כי זאת תהיה הפעם אחרונה. תוך תשעה ימים הם לא יספיקו להחלים אז אני מחזיקה את עצמי בכל כוחותי. אז השאלה שלי היא, מה לעזאזל אפשר לעשות במקום? אני חיפשתי הרבה דברים שיחליפו את זה אבל לא מצאתי משהו שממש עזר. אני מפחדת שאחרי שירפאו את הצלקות לא אוכל להחזיק את עצמי. מה עושים במקום? איך אפשר להגמל סופית?
לצפיה ב-'להחזיר את עצמך לעצמך'
להחזיר את עצמך לעצמך
15/12/2016 | 18:46
30
שלום אוה יקרה, קראתי בתשומת לב את שתי הודעותייך, את המילים שלך שהן כמו זעקה שנמלטת מהלב, מפלחת את הכאב הזה שחנוק בך זמן כה רב.
אני שומעת כמה שאת מבולבלת יקירה, מרגישה חסרת אונים, כאילו את מוקפת בתחושות לא בדיוק ברורות שאת לא יודעת לשים עליהן את האצבע בדיוק אבל אוכלות אותך מבפנים, לא נותנות מנוח. וזה בטח רק הופך את זה לעוד יותר קשה, כשעל פניו נראה שמצופה ממך להרגיש שיש לך הכל, שהכל 'בסדר' – אבל מבפנים התחושה יכולה להיות לפעמים כל כך שונה, הפוכה ממש..
אני שומעת איך לאורך ההתבגרות, עולה בך קול שמבקש לחפש ולהגדיר את עצמך, לחשוב על עצמך וביחס לעצמך.. ואיך לאורך הזמן, כאילו התקבע דפוס מאד מכאיב של חשיבה על עצמך, שתמיד מותיר אותך בתחושה של מחסור, של פגיעות איומה.
ומתוך המקום הזה של פגיעות, אני מבינה כמה שאת מנסה בכל כוחך למצוא איזו פינה של פורקן, איזו דרך להוציא את הכאב החוצה, את הכאב הזה שאולי לא שמים אליו לב מבחוץ, אבל שורף אותך מבפנים.. כאב שהסכין הצליחה להשקיט לזמן קצר, אבל לטווח הארוך את מבינה שזה לא פתרון מיטיב..
ובין שורה לשורה, בין מילה למילה, אני מרגישה כמה שאת נאבקת בעצמך, תוך כדי תחושות קשות של סלידה, של ביקורת עצמית, של בוז.. כמה שאת מותשת מהאבק בחרדה שמציפה, מעין חרדת התפרקות כזו כאילו בכל רגע הכל יכול לקרוס ואפילו מה שיש לך עשוי להלקח.. ואני מדמיינת לעצמי כמה שזה מכביד להסתובב עם העננה הזו מעלייך ובתוכך כל הזמן, להרגיש שהנה, כל רגע משהו רע יכול לקרות..
יקירה, לא פלא שאת מרגישה על סך התמוטטות, נשמע שהחזקת בעצמך כל כך הרבה רגשות סוערים למשך כל כך הרבה זמן.. זה וודאי כל כך מעמיס, מעיק, מציף ולא נותן מנוח.. ואת לא חייבת להמשיך ולהרגיש את התחושות הקשות האלו ולהשאר איתן לבדך, מגיע לך לקבל עזרה מקצועית, עזרה שתוכל לעזור לך להתמודד עם השנאה העצמית, עם הכאב הדוחק הזה מבפנים שהוא כמו סיר לחץ שמענה אותך. אנא, פני לבקש עזרה וטיפול, זה מגיע לך.
לגבי הפציעה העצמית, אני מתארת לעצמי כמה שהפיתוי יכול להיות חזק עכשיו, מתעתע.. יש כל מיני שיטות שאפשר להשתמש בהן ברגעים כאלו – להחזיק קוביית קרח, לשים לכמה שניות גומיה הדוקה על היד, להעביר מסרק צפוף בשיער.. אני מצרפת לך כאן מאמר מקיף מאד על פציעה עצמית – על מה שמוביל אליה, וגם על דרכי התמודדות איתה.
אני שולחת לך חיבוק ענקי וחם יקירה, חיבוק שמחזק אותך במאבק שלך נגד הכאב, במחזק את מי שאת, בדיוק כמו שאת. המשיכי לשתף אותנו יקירה, אנחנו כאן איתך לאורך הדרך
לצפיה ב-'הפרעת דחק חריפה'
הפרעת דחק חריפה
05/12/2016 | 02:15
1
61
לפני קרוב לחודש עברתי טראומה וכתוצאה ממנה פיתחתי הפרעת דחק פוסט טראומתית. יש לי את כל התסמינים חוץ מאחד וזה מקשה עלי ממש להמשיך כרגיל..אני בקושי אוכלת,בקושי ישנה,יש לי המון פלאשבקים מהטראומה ובקיצור הכל השתנה מאז. אני לא אחת שאוהבת להיפתח ולספר ולשתף שזה מה שמקשה על העניין כי חוץ משתי חברות אף אחד לא יודע על זה.. לא יודעת איך לטפל בזה בלי שאצטרך לספר למשפחה..
לצפיה ב-'התמודדות'
התמודדות
05/12/2016 | 13:04
26
EmawaR יקרה,
 
אני מצטערת לשמוע שעברת טראומה שהפכה את כל מה שהכרת, שמעיקה עלייך מאז ומקשה על כל פעולה ופעילות ביום, אפילו הבסיסיות שבהן. נשמע לי שאת מאוד ערה לתחושות שלך ולמה שעובר עלייך, כי אפילו אבחנת את עצמך(?). מצד שני, המודעות הגבוהה, ההבנה והתחושות כנראה רק מקשות עוד יותר על היומיום, מערערות את היציבות שקדמה לטראומה, מותירות אותך בטלטלה רגשית ותפקודית.
נשאלת השאלה- איך ממשיכים מפה? האם כך נגזר עלייך לחיות?
 
לא בהכרח יקרה. אני לא יודעת מה סוג הטראומה שעברת, אבל ישנם מרכזים שתומכים ומלווים נפגעי טראומות מסוגים שונים, וישנם טיפולים פסיכותרפיים שיכולים להועיל מאוד להתגברות ולחיים לצד הפרעת דחק פוסט טראומטית. אני מאוד ממליצה לך לפנות לטיפול, שיוכל לעזור לך לעבד את מה שעברת, לווסת את התחושות המציפות, לתת לך כלים להתמודדות היומית עם החיים שלא נעצרו.
 
כמו כן, את מאוד מוזמנת להגיע לדבר איתנו בצ'אט היומי של סה"ר (כל ערב בין 21:00-00:00), אם תרצי להמשיך לחשוב איתנו מה אפשר לעשות או למי נכון לפנות באופן ספציפי, או אם פשוט תרצי לפרוק ולחלוק את מה שעובר עלייך בימים אלו. השיחה היא אנונימית לחלוטין, ואנחנו נשמח מאוד להיות לצדך ולהקשיב לך. אל תישארי לבד עם התחושות הקשות.
 
שולחים לך חיבוק גדול ומחזק,
סה"ר
 
" לא רוצה להיות עצוב ולא יכול להיות שמח 
כבר לא בטוח מה חשוב לא רוצה להתווכח 
שוב צריך לדעת איך למחות את הדמעות 
ושוב צריך לדעת ללכת הלאה" 
 
לצפיה ב-'עייפות'
עייפות
01/12/2016 | 22:46
1
62
אוי איזה תקופה מתישה מכול הבחינות..בנאדם צריך להיות מברזל בשביל לשרוד את התובענית והמשימות של חיי היום יום.
לצפיה ב-'רגעים קטנים של נחת'
רגעים קטנים של נחת
05/12/2016 | 17:46
15
היי יקרה,
 
נשמע שאת בעיצומה של הרבה עשייה והרבה תהליכים, וזה סוחט ממך את כל האנרגיות, משאיר אותך חסרת כוחות בסוף יום, אולי גם קצת מרוקנת. למרות האתגר הגדול, אני מקווה שיש לך גם סיפוק לצד העשייה כדי שיהיה מה שיעזור לך למלא מצברים חדשים של אנרגיה.
אם זה לא המצב, כדאי לחשוב מאין את יכולה לשאוב כוחות בכל זאת, כדי שלא תקרסי. אולי בסוף יום, אחת לכמה ימים או בסוף שבוע, תוכלי למצוא קצת זמן להקדיש לעצמך? לפנק את עצמך בארוחה טובה, סרט, יציאה חברתית או כל דבר אחר שעושה לך טוב? חשוב שתאפשרי לעצמך גם זמן התאוששות, חשוב מאוד שתשמרי על עצמך...
 
את מוזמנת להמשיך לשתף אותנו במה עובר אלייך ואיך את מתמודדת, נשמח לשמוע ולהיות איתך עד כמה שאפשר
 
שולחים לך חיבוק אנרגיה וירטואלי (),
סה"ר
 
"עולם הוא לא רק אור שמש וקשתות בענן. הוא מקום שפל מאוד ומלוכלך. ולא אכפת לי עד כמה אתה קשוח - העולם יפיל אותך לברכיים, וישאיר אותך שם לתמיד אם תתן לזה לקרות. אף אחד - לא אתה, אני או כל אחד אחר - יכול להכות בך חזק כמו החיים עצמם, אבל לא משנה כמה חזק אתה מכה - אלא כמה חזק אתה מסוגל לספוג ולהמשיך הלאה. ככה מנצחים! עכשיו, אם אתה יודע מה אתה שווה - צא החוצה ותשיג את זה!" (סילבסטר סטאלון, מתוך הסרט "רוקי בלבואה")
לצפיה ב-'חשש בלתי נסבל מאיידס'
חשש בלתי נסבל מאיידס
28/11/2016 | 17:44
2
32

אני צריך להעביר עכשיו כחודשיים עד שאדע אם נדבקתי באיידס בעקבות מגע מיני לא מוגן. אני לא יודע מה לעשות, אלה יהיו חודשיים של חשש מטורף ושיעמום אבל עדיין זה מטריד. מה לעשות ? זה יותר חשש פסיכולוגי מפיזי כי כל הרופאים הפיזיולוגיים אמרו לי שהסיכויים שלי להידבק באיידס נמוכים מאוד. למרות שאני לא כל כך פוחד לקבל איידס האמת... אבל באמת זה מטריד מה אני באיידס פוביה ? מה עושים ?

נ.ב. יש לי תסמונת אספרגר ( אוטיזם בתפקוד גבוה, צרכים מיוחדים, הפרעת תקשורת ), אני בן 29, קצת קשה לי מאז המקרה לאכול חלק מהארוחות אבל אני יושן טוב בלילה.
 
לצפיה ב-'תיקון הניסוח : אני מתכוון שאני לא פוחד מהאיידס ותסמיניו ! '
תיקון הניסוח : אני מתכוון שאני לא פוחד מהאיידס ותסמיניו !
28/11/2016 | 19:12
9
לצפיה ב-'*רציתי לוודא שראית שקיבלת תגובה בפורום מבוגרים '
*רציתי לוודא שראית שקיבלת תגובה בפורום מבוגרים
01/12/2016 | 19:55
14
לצפיה ב-'פחד'
פחד
27/11/2016 | 23:47
1
55
פחד מלווה אותי ולחץ מלווה בחנק בגרון. במסגרת לימודי אני עושה התנסות במחלקה פסכיאטרית פתוחה לפחות לא סגורה אך המדריך שלי הוא מי שטיפל בי לפני כמה שנים..הלחץ מתעורר בי שוב וכול הזכרונות עולים ומשתקים אותי..זה הרבה יותר מורכב ממה שכתבתי פה..פשוט אני לא רוצה לספר פה הכול..פשוט רוצה לשרוד ולסיים את ההתנסות הזאתי. אוףףףף כל כך קשה לי להכיל את זה
לצפיה ב-'מפגש מטלטל עם פצעי עבר... '
מפגש מטלטל עם פצעי עבר...
28/11/2016 | 17:21
34

יקירה,
אני שומעת את ההצפה מהמפגש הכל כך קרוב ואינטימי עם מקום שנשמע שהיה טראומטי, באופן שצובע את החוויה של היום, באופן שמשתק ומקשה על הנשימה...
ולמורכבות הזאת, נוספת התמודדות עם מדריך שהכיר אותך בתקופה אחרת בחייך, בתקופה בה היית, בלשון המעטה, במקום פחות חזק, פחות יכול ... מקום חשוף ופגיע... ונשמע, גם בלי מילים שזה מוסיף לשיתוק...
 
אני חושבת על החוויה והמשאלה "לשרוד את ההתנסות"... ועל כך שלמעשה שרדת הרבה מעבר להתנסות, שרדת במובנים רבים את החוויה של המטופלים שאת הולכת לפגוש, ומכאן שיש בך ולך את היכולת להבין אותם ממקום שמטפל אחר לא יוכל, וזו זכות ועול כאחד... ויש בכך גם חוויה שיכולה להיות חוויה של תיקון, הזדמנות לחוות את הדברים ממקום אחר, הזדמנות להכיר בדרך שעברת... ואולי הקושי לדבר  משתק עוד יותר... אני יכולה להבין ומכבדת לחלוטין את הרצון שלך שלא להרחיב...ויחד עם זאת, רוצה להציע שאולי השיתוק מועצם מהקשר שלו למילה "שתיקה". יכול להיות שלדבר על הדברים, באיזה פורום שתמצאי לנכון – בין אם כאן, או בצ'אט שלנו, ואולי אף בהדרכה עם אותו מדריך, יכולה להקל על השיתוק ולהוות מעין מקל שיסייע לך למצוא את היציבות בהליכה הזו ובצמיחה שלך כאשת טיפול...
כאנשי טיפול לפגוש את הפצעים האישיים שלנו, באופן מטאפורי או ממשי, זו אכן חוויה קשה מאוד להכלה, ואף מטלטלת , וזה משהו שמועצם כאשר מחזיקים את זה לבד...
 
מזמינה אותך לעשות בנו שימוש, אם זה נכון לך, שיחד נוכל לחשוב איך מתמודדים ואיך מכילים את הפחד לצד האפשרויות הטמונות בהתנסות הזו...בין אם בפורום הרחב או בצ'אט.
 
שולחת לך חיבוק חם ומקווה שתמצאי את הדרך לנשום לתוך ההתנסות ואולי לקבל ממנה דברים נוספים שיפתיעו אותך לטובה, הן אישית והן מקצועית. 
 
לצפיה ב-'קשה לי'
קשה לי
17/11/2016 | 19:32
1
91
פשוט אין מילים..חוץ מסטרס מכול כיוון
לצפיה ב-'כוחה של השתיקה...'
כוחה של השתיקה...
18/11/2016 | 08:53
34
 
גל יקרה,
 
לפעמים חוסר אמירת המילים אומרת הרבה..
נשמע שהחרדה והלחץ שבו את נמצאת משתקים אותך מכל כיוון...את מרגישה שהכל סוגר עלייך ואין דרך יציאה..
 
את מכירה את עצמך יותר מכל אחד אחר, את יודעת שעברת דרך ארוכה, עם עליות ומורדות, את יודעת שיש לך את הכוחות להתמודד , שחווית לא מעט הצלחות...
נכון, הדרך עוד ארוכה ויהיו אולי עוד קשיים שתצטרכי להתמודד איתם בעתיד..
 
 
עצם השיתוף יכול לפעמים להקל במעט על הכאב שאת חווה...
 
תמשיכי לכתוב לנו פה..אנחנו כאן להקשיב ולהיות אתך בכל הרגעים הלא קלים שאת עוברת בתקופה זו..
 
שולחת לך חיבוק חם ועוטף ומאחלת לך שבת שלום,
 
לצפיה ב-'ריק'
ריק
28/10/2016 | 13:35
4
112
למרות שאני בעבודה מסודרת.. מתחילה את הלימודים שוב ..יש בי ריקנות..יש ריב בתוכי ויום יומי בין עצב לשמחה...העבר בא לי בחלומות וגורם לי לשינוי במצב רוח ביום..החריקות בשניים חזרו מאז שהפסקתי בתרופות הפסכיאטריות..חיוך מזויף לסובבים אבל לא יודעת מה מרגישה בפנים..עשיתי השגים רבים אחרי האישפוזים..אבל מאז שהפסקתי את הכדורים יש בי פחות אנרגיות..לא יודעת אם זה קשור לזה שאני עובדת הרבה או למשהו נפשי אצלי..יש בי המון מאבקים בתוכי והתמודדות לא פשוטה עם עצמי...יודעת שמתחילה תקופה בלימודים לא פשוטה שמתחילים ללא כדורים והאמת קצת חוששת..לפעמים יש לי התקפי עצבים שמפחדת שאנשים שלא מכירים אותי יקבלו את זה בצורה הלא נכונה..את רוב העצבים מוציאה בבית אבל לפעמים זה נפלט..עם הכדורים זה לא היה קורה מאז שהפסקתי זה חזר לי האימפולסיביות בדיבור.. האמת לא יודעת אם צריך לפנות לפסכיאטר שלי שוב..אני יודעת שיחזיר אותי לכדורים שוב כי זה הכי קל לרופאים..אבל ממש לא בא לי לחזור אליהם עד שנגמלתי..אך אני ממש לא יודעת אם הגוף מזהיר אותי מפני משהו נפשי..ונמצאת במעגל סגור..בקיצר מי שהיה לו משהו נפשי זה נשאר לכול החיים לצערי וזה באמת נורא.. וכמובן מי שהיה באישפןז פסכיאטרי זה טראומה שרודפת יום יום את הבנאדם. לא יודעת מה להרגיש מפחדת לחזור לבוץ שההיתי אחרי כל ההישגים שעשיתי בחיי ומפחדת לאכזב את המשפחה שלי שתמכה בי לאורך כל הדרך...ומפחדת גם להגיד להם משהו...והכי לא רוצה להגיע שוב למקום הנמוך שהייתי..אבל לא יודעת מה יש לי ואין לי את מי לשתף..מה חושבים?
לצפיה ב-'קשה'
קשה
28/10/2016 | 15:30
3
48
בימים האחרונים אני ממש מרגישה את האשפוז שחווייתי בעברי ואני ממש בדאון מזה..לא יודעת להסביר אבל קשה לי לא יודעת ממה..אין לי הסבר. כי אין באמת סיבה..לא יודעת מה עובר עליי..מבולבלת מאוד. לא מצליחה להסביר את הקושי אבל כאילו מרגישה את האשפוז זה פשוט נורא..
לצפיה ב-'תקופה'
תקופה
28/10/2016 | 22:24
2
41
פרץ של רגשות..בנאדם שהיה מאוד חשוב לי החליט להתנתק דבר שהשפיע עליי מאוד..אני נורא מבולבלת לא יותר מה קורה לי..אם עובר עליי משהו נפשי כמו בעברי או עייפות יתר ושעמום..לא יודעת מה לעשות עם עצמי..מאוד מפחדת לשקוע יש לי המון מה להפסיד
לצפיה ב-'התמודדות מאתגרת...'
התמודדות מאתגרת...
29/10/2016 | 13:49
1
53

יקירה,
אני שומעת את מה שנראה כמו חרדה מאוד גדולה שהשטיח יישמט תחת רגלייך ותאבדי את כל מה שהצלחת לבנות בעמל וקושי רבים...נשמע שלצד הגאווה שיש לך על כל מה שהצלחת להשיג וההתרגשות מהלימודים, את לחוצה וחוששת כיצד תתמודדי עם האתגרים שדברים אלו מביאים עימם כחלק בלתי נפרד מהם... ואני תוהה עד כמה החששות הללו מועצמים ומוגדלים עבורך מעצם התחושה שעלייך להסוות אותם, היות והכרה בהם פירושה נגיעה במקומות הטראומתיים, קצת כאילו ההכרה בהם תכיל סכנת הידרדרות לאותם מקומות... ואני משערת לעצמי כמה מתישה, מרוקנת ומבודדת ההתמודדות הזו עבורך... עד כדי כך שהשיניים חורקות...
 
דברייך מעלים בי את האמרה לפיה לא טובלים באותו נהר פעמיים... נשמע שעברת דרך ארוכה, שעבדת קשה להשיג דברים שהיו חשובים לך ורכשת בדרך כלים ומקורות תמיכה משמעותיים, ומכאן שגם סימנים של קושי אין בהם בהכרח חזרה לאותו מקום של העבר, הגם אם ההתמודדות עם השינויים גורמת להופעה מחודשת של סימפטומים... יחד עם זאת, עלייך להיות קשובה לגוף, כפי שאת מטיבה להבין, ולהמשיך לטפל בעצמך... כן רוצה לומר לך בהקשר של הפסיכיאטר שפנייה אליו נראית חיונית על מנת לנסות ולחשוב יחד מה יכול להקל עלייך בתקופה זו, באופן שיהיה נכון ומדוייק לך – כלומר מצד אחד ייכבד את רצונותייך ומצד שני, לא ימנע ממך סיוע שיכול להיות קריטי וחיוני... ממליצה לבחור פסיכיאטר שמוכן לנהל דיאלוג ולחשוב ביחד על הדברים...
 
את כותבת על כך שההתמודדות עם משבר נפשי היא התמודדות לכל החיים, וזה נכון במובן של הצורך לשמור ולטפל בעצמך... אך היא אינה מצמצמת אותך ואת מי שאת להגדרה של מחלה... היא חלק ממי שאת ומהצרכים שלך... אני מרגישה שאת מספרת על שתי דמויות שונות – זו המצליחה והמתפקדת וזו החולה, ואני תוהה האם יש מקום לשתיהן? האם הן בהכרח חייבות להיות כה שונות ומפוצלות?  אולי אם תוכלי למזג אותן יחד למכלול מורכב ומופלא שהוא את, תפחת עוצמת החרדה ותוכלי להינות ולהסתייע מתמיכה שהיא כה משמעותית עבורך...ואולי חלק מהעבודה כעת היא לבנות סיפור חיים שיש בו מקום להישגים ולקושי, למשברים ולהצלחות, סיפור שהוא מלא ועשיר לעומת קוטבי ומפוצל שיש בו הרבה מלחמות פנימיות, שהן כה מתישות ומותירות אותך בתחושה קשה של ריקנות...
 
רוצה לשלוח לך חיבוק חם, להזכיר שאנחנו פה לשמוע ולנסות לבנות יחד איתך סיפור של שלום בית פנימי...
 
בברכת שבת שלום, 
 
לצפיה ב-'סהר'
סהר
29/10/2016 | 15:27
32
תודה רבה סהר יש הרבה במה שאתם רושמים..אני באמת מרגישה מן פיצול בין שני אנשים המצליחה והחולה..וקשה לי לחבר בניהם. לגבי פסכיאטר הוא מדהים הוא מלווה אותי כמה שנים ואני סומכת אליו בעיניים סגורות. אכפת לו מאוד שיצליח אך הוא ממש לא אוהב שאני סובלת וכמו שפסכיאטר עושה הוא נותן כדורים..ואני יודעת מה יגיד לי זה תלוי איך את מרגישה ומה עובר עליך לפי זה נחליט ביחד..שבסופו של עניין זה עד כמה אני מוכנה ל"סבול" את המצב. ..כמו המחלה של מאניה דפרסיה אני נוטה לכיוונים שונים בעיקר עכשו שאני בלי טיפול תרופתי ..הדבר היחיד שקצת מצליחה לשלוט זה ocd אבל שאני בלחץ ביום מסויים קשה לי להשתלט על זה..אז כמו שאמרתם אני במאבקים בין השפויה ל"לא שפויה".. יש לי פחד עצום שאני יאבד שליטה כי אני בדרך כלל כל הזמן בשליטה וכנראה באמת שהפחד הזה ישאר איתי תמיד...בזמן האחרון חולמת על האשפוזים כל הזמן ומה שעברתי שם...אני לקראת סיום הישג גדול וכנראה בגלל זה אולי באים אליי כל הפחדים בעיקר בחלומות.
סהר יש המון במה שכתבתה ..בעיקר שני אנשים קשה לי לאחד אותם לאחד בגלל שהמקצוע שבחרתי בו מזכיר לי כול הזמן את זה שאני "לא רגילה" שאני "יותר מורכבת מאחרים"..אני ינסה למשוך את המלחמות שבי עד שאולי אולי התייאש ואז יפנה לפסכיאטר שלי. כי הכי קל לקחת כדורים ולא להתמודד אלא אם זה באמת משהו חריף שדורש טיפול הכרחי..כרגע מנסה להתמודד.

חם בפורומים של תפוז

בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

בעלי מקצוע

 ורדה צדיק - מאמנת NLP בקריות לשינוי איכות החיים
מרגישים תקועים?
פורום תמ
פורום תמ"א 38
פורום התמכרות למין
פורום התמכרות למין

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ